1. כל מקבל השפע מהשי"ת נמצא מתפאר בעטרות השי"ת, ומי שזכה להרגיש בשעת המעשה, איך שהשי"ת גם מתפאר עימו על שמצאו מוכן לקבל השפעתו, הוא נקרא מקובל. (בעל הסולם, אגרת מ"ו)
2. הבנתה של המילה "רוחניות" אינה שייכת לפילוסופיה כלל. כי איך ידונו על דבר שלא ראו ולא חשו אותו מעולם? ועל מה אדניהם הוטבעו?
אלא אם יש איזה הגדרה להבדיל ולחלק בין רוחני לגשמי, אין זה שייך, רק לאלה שהשיגו פעם דבר רוחני וחשו אותו, שהמה הם המקובלים האמיתיים, ולפיכך לחכמת הקבלה אנו צריכים. (בעל הסולם, "חכמת הקבלה והפילוסופיה")
3. מעלת האיש, שזכה שוב להידבק בו, שפירושו, שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת, על ידי זה שבכוח התורה והמצוות, הפך את הרצון לקבל, המוטבע בו, אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו יתברך, ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו, שהוא השווה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו איבר, שנחתך פעם מהגוף, וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהיה יודע טרם שנפרד מהגוף.
אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך, כמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו, בסיבת שינוי הצורה של הרצון לקבל, ואז מקויים בו הכתוב: "דע את אלוקיי אביך". כי אז זוכה לדעת השלימה שהיא דעת אלוקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")
4. המקובלים בעלי השגה, הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם "נשמה". (בעל הסולם, "סוד העיבור - לידה")
5. בואו והבינו, כמה וכמה יש לנו להחזיק טובה לרבותינו המשפיעים אלינו אורותיהם הקדושים ומוסרים נפשם להיטיב לנפשינו, שנמצאים עומדים בתווך, בין דרך הייסורים הקשים, ובין דרך תשובה, ומצילים אותנו משאול תחתית הקשה ממוות, ומרגילין אותנו להגיענו לשמי עונג, לגובה העידון והנועם שהיא חלקינו, המוכן וממתין עלינו מכל מראש כנ"ל, אשר כל אחד ואחד פועל בדורו כפי עוצם אור תורתו וקדושתו, וכבר אמרו ז"ל אין לך דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב. (בעל הסולם, הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ח')
6. חז"ל ותלמודם, הגם שנתנו לנו בקבלה, אבל המה בזה כמו עדים נאמנים, עדי ראייה, ולא עוד, אלא המה מלמדים אותנו, אותו הדרך שזכו להיות עדי ראייה, וכשנבין תהיה חכמתנו כמוהם, ויושג לנו יסוד אמיתי ממשי, ועליו בניין מפואר נצחי. (בעל הסולם, "סגולת זכירה")
7. מתוך שהיותר מפותח של הדור הוא ודאי אך היחיד, נמצא בעת שהרבים באים לידי הכרה לפטור את עצמם מהייסורים הנוראיים ולקבל עליהם בחינת התפתחות, מדעתם ורצונם, שהיא דרך התורה, הנה אז צריכים ומחויבים להכניע את עצמם ואת חירותם הגופני תחת המשמעת של היחיד, ולקיים פקודותיו וסגולותיו, שיציע להם. (בעל הסולם, "מאמר החירות")
8. בעניינים רוחניים, מתהפך זכות הרבים לחובתם. ויוצא החוק: אחרי היחיד להטות. כלומר, היחיד המפותח. כי דבר גלוי הוא לכל אדם, אשר המפותחים והמשכילים הם תמיד מיעוט קטן מאוד בתוך כל החברה. ונמצא כל הצלחת החברה ואושרה הרוחני - צרורה וחתומה בידי המיעוט.
ומתוך זה, מתחייבים הרבים בזהירות יתרה, לשמור בעיניים פקוחות על כל הדעות של היחידים, שלא יתבטלו מהעולם. כי עליהם לדעת בבטחה, בוודאות מוחלטת, אשר הדעות היותר מפותחות והיותר אמיתיות, אינם נמצאים לעולם ברשות הרבים השולטים, אלא דווקא ברשות החלשים ביותר, דהיינו דווקא במיעוט שאינו ניכר לעיניים. כי כל חכמה וכל יקר - דרכה לבוא לעולם בכמות מועטה. לפיכך נעשינו מוזהרים, לשמור על הדעות של כל היחידים, משום חולשת היכולת של הרוב השולט לברר ביניהם. (בעל הסולם, "מאמר החירות")
9. אדם הראשון, היה הראשון למקבלים סדר של ידיעות מספיקות להבין ולהצליח ולנצל עד לקצה, מכל מה שראה והשיג בעיניו. וההבנה הזאת נקראת חכמת האמת, וסדר ידיעות אלו, אינם נמסרים, אלא מפה אל פה. גם נוהג בהם סדר של התפתחות, שכל אחד יכול להוסיף על חבירו. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")
10. רשב"י ודורו, דהיינו בעלי הזוהר, זכו לכל קכ"ה (125) המדרגות בשלימות, אעפ"י שהיו לפני ימות המשיח. שעליו ועל תלמידיו ז"ל, נאמר: חכם עדיף מנביא. ועל כן, נמצא הרבה פעמים בזוהר, שלא יהיה כדור הזה של רשב"י, עד דורו של מלך המשיח. ולפיכך עשה חיבורו הגדול רושם חזק כל כך בעולם. כי סודות התורה שבו, תופסים קומת כל קכ"ה המדרגות.
ולפיכך אמרו בזוהר, שספר הזוהר לא יתגלה, אלא באחרית הימים, דהיינו בימות המשיח. כי אמרנו, שאם מדרגות המעיינים, אינן בכל השיעור של מדרגת המחבר, לא יבינו רמזיו, משום שאין לשניהם השגה משותפת.
וכיוון, שמדרגת בעלי הזוהר, היא בכל הגובה של קכ"ה מדרגות, אי אפשר להשיגם, מטרם ימות המשיח. נמצא, שבדורות שלפני ימות המשיח, אין השגה משותפת עם בעלי הזוהר. ועל כן, לא היה יכול הזוהר להתגלות בדורות שקדמו לדורו של המשיח. (בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר")
11. על ידי התדבקות בתלמידי חכמים, יכולים לקבל איזה אסמכתא.
היינו שרק התלמיד חכם יכול לעזור לו ולא שום דבר אחר, אפילו שיהיה גדול בתורה, גם כן נקרא עם הארץ, אם לא זכה ללמוד מפי ה'. לכן מוכרח האדם להיכנע לפני התלמיד חכם, ויקבל על עצמו מה שהתלמיד חכם יושית עליו בלי שום ויכוחים, אלא בבחינת למעלה מהדעת. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ק"ה, "ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ")
12. יש בחירה לאדם, בזה שיילך למקום, שישנם צדיקים, ויקבל מרותם, אז הוא יקבל את הכוחות, מה שחסר לו מצד תכונתו עצמו. ויקבל זה מהצדיקים. וזה התועלת, שפיזרם בכל דור ודור, בכדי שבכל דור ודור יהיה למי לפנות, ולהתדבק, ולקבל מהם את הכוחות, שצריכים בכדי לעלות לדרגת צדיק. ועל ידי זה הם בעצמם נעשים אחר כך לצדיקים. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ט, "רשע או צדיק לא קאמר")
13. "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וכו'". התגלות ה' בראשונה לאב הראשון, שהוא השורש והגרעין של כלל ישראל, וכל התיקון שהוא כולל כל השפע והאושר המקווה שיתגלה לנו, ושפע בעולמות לכל הצדיקים והנביאים מראש ועד סוף. כי כן חוק הקדושה והרוחניות, אשר השורש כולל בעצמו כל הצאצאים, אשר באים ומתגלים בסיבתו, כמו שכתוב ז"ל על אדם הראשון שהיה כולל לכל הנשמות שיבואו בעולם. (בעל הסולם, אגרת נ"ה)
14. אם שורה, של אלף אנשים סומים, הולכים בדרך, ויש להם לפחות, פקח אחד בראשם, הרי הם בטוחים כולם, שילכו בדרך הישר, ולא יפלו בפחים ומכמורות, להיותם נמשכים אחר הפקח, שבראשם.
אבל, אם חסר להם אותו האחד, בלי ספק, שיכשלו בכל דבר, המוטל בדרך, ויפלו כולם לבור שחת. (בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות נ"ז)
15. הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל פה, שהיא בחינה השנייה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, ויישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות.
אומנם במציאות קיימת דרך שנייה, כאשר מרוב השתוקקותו הגדולה, יפתחו עליו מראות השמיים, וישיג בעצמו כל המקוריות, שהיא הבחינה הראשונה, ואחר כך הוא מחויב אומנם לטרוח ולהתייגע הרבה, עד שמוצא רב חכם שיוכל להכפף, ולשמוע לו ולקבל החכמה בבחינת המסירה פנים אל פנים, שהיא הבחינה השנייה, ואחר כך לבחינה השלישית. ומתוך שאינו נסמך לחכם מקובל מתחילתו, באים לו ההשגות ביגיעה גדולה התופסים זמן רב, ונשאר לו זמן מועט להתפתח בה, או יקרה לפעמים, שהשכל יבוא לאחר הזמן, כמו שכתוב "וימותו ולא בחכמה", והם צ"ט אחוזים, אשר נקראים אצלינו "עיילי ולא נפקי", ודומים לפתאים והבורים שבעולם הזה, שרואים עולם ערוך בעיניהם ואינם מבינים אותו ולא כלום, חוץ מלחמם שבפיהם.
אומנם גם בדרך הראשון לא כולם מצליחים, כי מרביתם, אחר שזכו להשגה, זחה דעתם עליהם, ואינם יכולים להכפף למשמעת רבם כפי הצורך, כי אינם ראויים למסירת החכמה, ובמקרה זה מוכרח החכם להסתיר את גופי החכמה מהם, "וימותו ולא בחכמה", "עיילי ולא נפקי" וכל זה, כי במסירת החכמה, ישנם תנאים גדולים ועצומים, הנובעים מסיבות הכרחיות, ועל כן מעט מעט המה שמצליחים לישא חן בעיניי רבם עד שימצאו אותם ראויים לדבר הזה. ואשרי הזוכה. (בעל הסולם, "תורת הקבלה ומהותה")
16. כתוב "אותי עזבו ותורתי שמרו", "הלוואי אותי עזבו", כלומר, שהיו מתגאים ברוממות, ואף על גב "שאין אני והוא יכולין לדור במקום אחד". אבל על כל פנים "תורתי שמרו", שיהיו דבוקים בצדיק האמיתי, באמונת חכמים כראוי, שאז יש תקווה שהצדיק יחזיר אותם למוטב, ויכריע אותם לכף זכות כראוי למחיצתו של הקב"ה, ומה יוכל להיות מהענוות ושפלות שלהם, כדי שלא לעזוב את הקב"ה להעתיק דירתם מהם, אם אין להם צדיק אמיתי שידריך אותם בתורתו ותפילתו ויגיעם למקום תורה וחכמה. (בעל הסולם, אגרת מ"ג)
17. עניין ניסיון. היינו, שאין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'.
וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, ובמחשבותיו, ובדיבוריו. אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קפ"ז, "להכריע ביגיעה")
18. האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין מה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת, כפי שרבו ציווה לו לעשות.
ואע"פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינם עולים בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו, ולומר, מה שהוא מבין, ומה שהוא רואה בספרים אחרים, שאינם מתאימים לדעת רבו, הוא צריך לומר, שכל זמן שהוא נמצא ברשות הרבים, אין הוא יכול להבין את האמת, ולא יכול לראות מה שכתוב בספרים אחרים, את האמת מה שהם אומרים. כידוע, שבזמן שהאדם עדיין לא זכה, תורתו נעשה לו סם המוות.
ומדוע נקרא "לא זכה, תורתו נעשית לו סם המוות"? זהו מטעם כי כל התורות, מה שהוא לומד או שומע, לא יביאו לו שום תועלת, שיוכל לזכות לבחינת חיים, שהיא בחינת דביקות בחיי החיים. אלא ממש להיפך.
כלומר, שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מדביקות, היות שכל מה שהוא עושה, הוא רק לצורכי הגוף, הנקרא מקבל לעצמו. שזהו בחינת פירודא, היינו שעל ידי מעשיו הוא נעשה יותר נפרד מחיי החיים. ממילא נקרא זה סם המוות, היות שזה מביא לו מיתה ולא חיים. כלומר, היות שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מבחינת השפעה, הנקרא השתוות הצורה להבורא, מבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ', "אמונת רבו, מהו השיעור")
19. תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי, במלוא מובן המילה, כי אז מתאחד עימו, ויכול לפעול ישועות בעדו. (בעל הסולם, אגרת מ"ה)
20. אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמיים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שורשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעיוורים מגששים בקיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי. שהרי כל מילה היא שם של איזה ענף ביחס לשורשו, זולת, אם יקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר העניין בשפה המדוברת, שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא.
וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלוקי האר"י ז"ל, על פי טהרתן הרוחנית, המופשטות מכל מושגים מוחשיים, באופן, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להיכשל בשום הגשמה וטעות. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית)
21. עניין "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב". אם כן, מדוע אנו רואים, אפילו אם כבר הדברים נכנסו להלב, ומכל מקום האדם נופל ממדרגתו?
והעניין הוא, שבזמן שהאדם שומע את הדברי תורה מרבו, תיכף מסכים לדעת רבו, ומקבל על עצמו לקיים דברי רבו בלב ונפש. אלא אחר כך, כשיוצא לאוויר העולם, אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם. אז הוא, ודעתו, וליבו, ורצונו מתבטלים ברוב. כל זמן שאין בידו הכוח להכריע את כל העולם לכף זכות, אז הם מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם.
ואז הוא "כצאן לטבח יובל". ואין לו בחירה, והוא מוכרח לחשוב, ולרצות, ולחשוק, ולדרוש את כל מה שהרבים דורשים. ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות, ובתשוקות, ובתאוות הנמאסות, מה שהם זרים לרוח התורה. ואז אין לו שום כוח, שיוכל להכריע את הכלל.
אלא עצה אחד יש לו אז, שיתדבק ברבו ובספרים, שזה נקרא "מפי ספרים ומפי סופרים". ורק בהתדבקותו בהם הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב. אבל בוויכוחים ובפלפולים מחודדים לא יעזרו לו אז לשנות את דעתו, אלא רק בסגולת הדביקות, כי היא סגולה נפלאה, שהדביקות מחזירו למוטב. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר כ"ה, "דברים היוצאים מהלב")
22. אליבא דאמת, צריכים תמיד מדריך, שיֵדע איך להדריך את האדם, בכדי שידע מה זה אמת ומה זה שקר, כי אין האדם מסוגל לברר בעצמו. (הרב"ש, מאמר 4, "מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב", 1987)
23. בדרך השכל אין להבין את התורה, כי דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, ורק לאמונת חכמים זקוקים. (הרב"ש, מאמר 424, "מחלוקת קורח ומשה")
24. כל עבודת הנבראים, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת. ולא אפשר לעשות שום דבר בלי אמונת חכמים, שהם סדרו לנו סדר עבודה. ואחר שהאדם קיבל את עבודתו בבחינת זנב לאריות, היינו שהוא נמשך אחרי החכמים, ללכת רק כפי מה שהם סדרו לנו.
וזהו כמו שאמרו חז"ל (פרקי אבות א', ד') והווי מתאבק בעפר רגליהם (של חכמים). ומפרש הברטנורה, כלומר שתלך אחריהם, שהמהלך מעלה עפר ברגליו, וההולך אחריו, מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו, עד כאן לשונו.
ויש להבין מה מרמזים לנו חז"ל במשל הזה. ויש לפרש, כי מי שהולך אחרי אמונת חכמים הוא מסתכל על דרך שלהם, שאומרים שצריכים ללכת למעלה מהדעת, אז האדם מתחיל להיות בבחינת מרגלים - לראות אם באמת כדאי ללכת אחרי הדרך שלהם. וזה נקרא שהרגלי החכמים מעלים עפר ונכנס בעיניהם של ההולך אחריהם. כלומר על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעיניים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה "עפר", כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות.
והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכול כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העיניים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים ביקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דווקא זוכים לדעת דקדושה.
וזהו מטעם, כי כל עניין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן על ידי אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. (הרב"ש, מאמר 1, "מהו עניין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה", 1990)
25. כתוב (מועד קטן י"ז, ע"א) "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו. ומקשים על זה, וכי מי שרוצה ללמוד תורה אצל רב, צריך מקודם לראות מלאך ה' ואחר כך, לאחר שכבר ראה את צורתו של מלאך ה', אז הוא הזמן שילך לחפש רב הדומה למלאך ה'".
ובהאמור יש לפרש, שאם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעל מנת להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעולם הזה, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו". (הרב"ש, מאמר 10, "מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה", 1989)
26. כדי לבטל את הגוף, היה הדרך על ידי סגופים. ויש אופן ב', שהוא על ידי התבטלות לרב, שזה עניין "עשה לך רב". שעניין עשייה מתבארת על ידי כוח, בלי שום שכל.
וכמו שעניין הסיגוף מבטל את הגוף רק על ידי מעשה ולא בשכל, כמו כן התבטלות לרב הוא על ידי כוח ולא בשכל, היינו אפילו במקום שאינו עומד על דעת רבו, הוא מבטל את עצמו וגם את התורה והעבודה ובא לרב שידריך אותו.
ויש הדרכה בבחינת הכלל, שנקרא אור מקיף, שהוא רק אור שמאיר מבחוץ. וזהו בלי דיבורים, רק על ידי זה שבאים לרב, ויושבים לפניו, ויושבים על ידי שולחנו בעת הסעודה, או בעת התפילה. ויש בחינה ב', שהוא בחינת פנימיות, וזה דווקא על ידי "פה אל פה". (הרב"ש, מאמר 680, "התבטלות על דרך הבעל שם טוב")
27. יש עניין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעיניים עצומות. כלומר, אף על פי שההיגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות. (הרב"ש, מאמר 4, "מהו מבול מים, בעבודה", 1989)
28. פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. (הרב"ש, מאמר 7, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", 1984)
29. הורידו ספר לאדם הראשון, ובו היה יודע ומשיג את החכמה העליונה. ועליו אומר הכתוב, זה ספר תולדות אדם. וספר זה מגיע לבני האלוקים חכמי הדור. וכל מי שזכה להסתכל בו, יודע בו החכמה העליונה. ומסתכלים בו ומשיגים בו. וספר זה הוריד בעל הסודות רזיאל המלאך לאדם הראשון בגן עדן. (זוהר לעם, פרשת בראשית-א', מאמר "זה ספר תולדות אדם", סעיפים 473-472)
30. אם לא חכמים, לא ידעו אנשים מהי תורה, ומהן המצוות של ריבון העולם, ולא היה הפרש מרוחו של האדם אל רוח הבהמה. (זוהר לעם, פרשת שמות, מאמר "וַיָקָם מלך חדש", סעיף 84)
31. הצדיק ברוב צדקותו, הוא מכניס רצונו ומחשבתו הטובים באחרים, שגם הם יהיה להם הרצון הטוב להידבק בבורא, בכל לבבם, ובזה שמכניס הרצון באחרים זה כבר נקרא מעשה, כי נעשה מהרצון שיש לו מעשה באחרים וזהו הפירוש בפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", כי הצדיק ממשיך שפע לעולמות ולכל אדם, ועל ידי מה הוא פועל כך? בהכניסו רצונו באחרים. ונמצא כי נעשים כולם צדיקים על ידו, ולזה יכול להמשיך עליהם שפע רב, שהצדיק הוא הפותח הידיים לבורא, כביכול, להשפיע על העולם, ובמה הוא פותח, ומפרש הפסוק "ומשביע לכל חי רצון", במה שמשביע לכולם רצון אהבת הבורא. (רבי אלימלך מליז'נסק, "נועם אלימלך")
32. אדם הראשון בראו האלוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו שלם בגופו ובמידותיו, והוא קיבל מאת האלוה את הנפש החיונית בשלימותה ואת השכל במעלה העליונה האפשרית לאדם, לפי תכונתו האנושית ואף את הכוח האלוהי שמעל לשכל. רצוני לומר, את המדרגה, שבהגיעו אליה ידבק האדם באלוה וברוחניים וישיג את האמיתות בתחילת המחשבה בלא עיון ולימוד. לכן נקרא אדם הראשון אצלינו בן אלוהים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני אלוהים. (רבי יהודה הלוי, "הכוזרי")
33. המקובלים הם בני הנביאים ותלמידיהם, אשר קיבלו מפי המקובלים דור אחר דור עד משה רבינו אדון כל הנביאים, כי משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה והם ראשית חכמה. והם החכמים האמיתיים המקבלים מהנביאים, הם מחבריי התלמוד ומהם נודע חכמת הקבלה ובכללם הנבואה כי הם וכל דבריהם סודות עמוקים. (רבי נחוניה בן הקנה, "ספר הפליאה")
34. אזהרה גדולה שלא תלמד חכמת הקבלה בינך לבין עצמך מהספרים, כי אי אפשר להשיג עומק כוונת בירור העניינים האלוהיים שגברו מאוד מאוד על השכל האנושי. כי אם בקדושה רבה וטוהרה על ידי משפיע מקובל ישר ונאמן שקיבל מפי מקובל מפורסם. (הגר"א, "אדרת אליהו")
35. כלל הדברים, כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקובלים, ואליהם נכרע אפיים ויפתח לנו בכל אלה העיניים. ("ספר החינוך")
36. כתוב "עשה לך רב", כלומר תקבלהו עליך לרב, וכדי לקבל תועלת מן הרב, צריך שהתלמיד יאמין לו מאז ויסמוך על דבריו. וזה שנאמר והסתלק מן הספק, כלומר לא תטיל ספק כלל בדברי רבך, אלא סמוך עליו, כי זולת זה לא יועיל לך. (רבי שמואל די אוזידא, "מדרש שמואל")
37. אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כחולק על השכינה אמר רבי חמא ברבי חנינא, כל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם שכינה אמר רבי חנינא בר פפא, כל המתרעם על רבו, כאילו מתרעם על השכינה אמר רבי אבהו, כל המהרהר אחר רבו, כאילו מהרהר אחר שכינה. (בבלי, סנהדרין)
38. רבי דוד לייקס, תלמיד הבעש"ט, שאל את חסידי חתנו, רבי מוט'ל מטשרנוביל "האם מאמינים אתם ברבכם אמונה שלימה?".
החרישו, כי מי יעיז לומר שיש בו אמונה שלימה.
"ובכן רצוני לספר לכם אמונה מהי", המשיך רבי דוד.
"באחת השבתות נמשכה הסעודה השלישית אצל הבעש"ט, כפי שקרה לעיתים קרובות, עד שעה מאוחרת בערב. אחר כך בירכנו ברכת המזון ומיד התפללנו מעריב והבדלנו על הכוס, ותיכף ישבנו לסעודת מלווה מלכה. והרי כולנו היינו עניים מאוד, ולא הייתה לנו פרוטה, ומכל שכן בשבת.
אעפ"כ, כשאמר לי הבעש"ט לאחר סעודת מלווה המלכה: "דוד, תן כסף למי דבש!", נתתי את ידי בכיסי, אף כי ידעתי שאין לי כלום, והוצאתי משם זהוב. נתתי את המטבע לקנות מי דבש״. (מרטין בובר, "אור הגנוז")
39. לבאר עפ"י המשנה (פרקי אבות ב', ח') "חמישה תלמידים היו לו לר' יוחנן בן זכאי, הוא היה מונה שבחם". ולכאורה צריך להתבונן בדבר זה. רב גדול ונשיא הדור כר' יוחנן בן זכאי, לא יהיה לו, רק ה' תלמידים, הלא הוא היה המנהיג לכל ישראל?
רק באמת היו לו כמה, אך החמישה תלמידים הללו היו נמוכי רוח ושפלים בעיניי עצמם, ולא היו יודעים כלום ממעלתם. לכן דווקא הוא היה מונה שבחם. והם היו עיקר מכל התלמידים שיהיו ראויים לקבל ממנו. כי עיקר הכנה לקבלת התורה, היא השפלות להיות בחינת "מקבל", כמו שכתוב בשם הרב משה ליב מסאסוב ז"ל, על פסוק (בראשית מ"ד, י"ז) "האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד". כאשר דרך הגביע שהוא כלי המקבל, צריך להיות עומד למטה מכלי הנשפך ממנו לתוכו, כי אם הוא עומד למעלה, איננו יכול לשפוך בתוכו. כן התלמיד צריך להיות שפל בדעתו נגד הרב המשפיע לו, ואז יהיה ראוי לקבל ממנו. (רבי שלמה רבינוביץ מראדומסק, "תפארת שלמה")
40. הצדיקים הגדולים כוללים בנשמתם הכול: יש להם כל הטוב והרע של הכול, וסובלים ייסורים בעד הכול, ומקבלים עונג מהכול, בהופכם את הרע של הכול - לטוב. (הראי"ה קוק, "אורות הקודש")
41. והנה אין בכל דור ודור, שלא נמצאו בו אנשים יחידי סגולה, ששָרתה עליהם רוח הקודש, והיה אליהו הנביא ז"ל נגלה עליהם, ומלמד אותם סתרי התורה הזאת. (הרח"ו, הקדמת המהרח"ו על שער ההקדמות)
42. עמקי הסודות האלוהיים, פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלוהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומיישבת את העניינים על הלב, עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט. ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כוח האמת של הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני, לכל אחד ואחד לפי דרגתו. (הראי"ה קוק, "אורות הקודש")
43. והנה הרבי שלמה אלקבץ ז"ל בספר ברית הלוי, הקשה מדוע מתו תלמידי רבי עקיבא דווקא בימי הספירה. וביאר הוא ז"ל, שכל רב הלומד עם תלמידים משפיע להם מנשמתו, דהיינו מעצם מהותו הרוחנית, אשר על כן נקראו התלמידים בנים. ואם התלמידים מתאחדים כראוי, אז השפעתו באה לתכליתה, כי רק בהצטרפות כולם יחד, השפעתו מאירה בהם בכללותה. כי ידוע שכל תלמיד נוטל רק ניצוץ אחד מהשפעת רבו, היינו אותו ניצוץ השייך למהות נשמת התלמיד, וממילא רק בהתכללותם יחד נשלמה השפעתו. אבל אם התלמידים מתפרדים זה מזה בהתנהגותם, מאבדים הם את השפעת רבם ונשארה השפעה ערירית מבלי בוא אל תכליתה, וזה מצב מסוכן. והנה תלמידי רבי עקיבא, עם כל גדלותם, לא נהגו כבוד זה בזה כראוי, ועל ידי זה נתפרדו זה מזה, וממילא לא נתנו להשפעת רבי עקיבא רבם לבוא אל תכליתה, וכשהגיעו ימי הספירה, שבהם מתנוצצים האורות של ההכנה למתן תורה, נסתכנו ומתו, כי מי שרואה אור הקדושה מתנוצץ, ואינו מתאמץ לזכות בו ולהתעלות על ידו, אלא דוחהו ונשאר בקטנותו, בוודאי זה קטרוג גדול המביא את האדם לידי סכנה. (רבי אליהו אליעזר דסלר, "מכתב מאליהו")