הכבדת הלב

1. צריכים לדעת, כי סיבת הכבדות, שמרגישים בזמן שהאדם רוצה לעבוד בביטול עצמותו לה', ולא לדאוג לתועלת עצמו, שהאדם בא לידי מצב, כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו למען התבטלות לה', היא רק סיבה פשוטה והיא נקראת חיסרון האמונה. זאת אומרת, שהוא לא רואה אל מי הוא מתבטל, היינו שאינו מרגיש את מציאות ה'. זה גורם לו הכבדות.

מה שאין כן, בזמן שהוא מתחיל להרגיש את מציאות ה', תיכף נפשו כוסף להיבטל ולהתחבר להשורש, ולהכלל בו "כנר בפני אבוקה", בלי שום דעת ושכל. אלא שזה בא לו מצד הטבע, כמו נר שהוא בטל בפני אבוקה.

לפי זה יוצא, שעיקר עבודת האדם היא רק לבוא לידי הרגשת מציאות ה', היינו שירגיש את מציאות ה', ש"מלוא כל הארץ כבודו". וזה יהיה כל עבודתו, היינו שכל המרץ שהוא נותן בעבודה, היא בכדי להגיע לזה ולא לשום דברים אחרים. ולא יתבלבל, שהוא צריך להשיג משהו. אלא רק דבר אחד חסר להאדם, היינו בחינת אמונה בה', ולא לחשוב על שום דבר, כלומר שכל השכר שהוא רוצה תמורת עבודתו, צריך שיהיה שיזכה לאמונת ה'. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ד', "מהו סיבת הכבידות, שהאדם מרגיש בביטול לה', בעבודה")

2. כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דווקא מההתקרבות, היינו הכנסות. זאת אומרת, הכניסות להקדושה. אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת "כולה שלי" בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות.

זאת אומרת שהאדם צריך לייחד הכול לה', היינו, אפילו היציאות נמשך ממנו יתברך. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכול ממנו יתברך.

ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו. כיוון שהוא רואה, שהכול השי"ת עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה עניין הנאמר אצל משה ענוותן וסבלן, שצריכים לסבול את השפלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השפלות. וברגע שעוזב את השפלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה", שכבר השיג. ודי למבין.

וזה עניין סבלנות. שעניין שפלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שפלות לדבר טוב. נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות. לכן נקרא עניו. היינו, שהיה לו שמחה מהשפלות. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קכ"א, "הייתה כאניות סוחר")

3. יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומיטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השי"ת, שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין.

כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאחר כך היה מייחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם.

אולם זה יכולים לראות רק אחר כך. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השי"ת שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שעל ידי האדרת זוכים לרוממות ה'.

וזה סוד "רוממות אל בגרונם", כלומר שעל ידי הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להישאר במצב שבו הוא נמצא.

מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כוח להתגבר, שאינו יכול להישאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות.

נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה, הנקראים י"ג מידות של רחמים, וזה סוד "ורב יעבוד צעיר". וכמו כן "רשע יכין, וצדיק ילבש". כמו כן "ואת אחיך תעבוד".

זאת אומרת, שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש, אלא שהיו עובדים נגד הקדושה, רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים להקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם. שזה נקרא "רשע יכין, וצדיק ילבש", כלומר שהם נותנו הכלים ומקום עבור הקדושה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ג, "עניין גורלות, שהיה ביום כיפורים, ואצל המן")

4. כל המניעות והעיכובים, המתראים ומתגלים לעינינו, אינו אלא בחינת התקרבות, שהבורא יתברך רוצה לקרב אותנו. וכל אלו המניעות מביאים לנו רק התקרבות. כי לולי זה לא היה שום מציאות להתקרבות אליו. כי מצד הטבע אין התרחקות יותר גדולה, מזו שאנחנו מחומר קרוץ, לבין הבורא יתברך, שהוא גבוה מעל גבוה. ורק כשהאדם מתחיל להתקרב, אזי הוא מתחיל להרגיש את המרחק שבינינו. וכל מניעה, שהוא מתגבר עליה, מקרב לו את הדרך.

יען, שהוא מתרגל לילך על קו של התרחקות. לכן, אם הוא מרגיש כל פעם, איך שהוא מרוחק, הדבר הזה אינו משפיע לו שום שינוי בתהליך. יען, שידע דבר זה מראש, שהוא הולך בקו של התרחקות. מסיבת שזהו האמת, שהמרחק בינינו לבין הבורא יתברך, אין די מילים לבאר. לכן, כל פעם שהוא מרגיש את ההתרחקות בשיעור היותר גדול מכפי שחשב, אינו גורם לו שום מדנה (כעס). (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר קע"ב, "עניין המניעות והעיכובים")

5. אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זהו חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה, כאילו הוא כבר זכה לבחינת גילוי פנים.

אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושיהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים".

מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומיטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים.

כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה.

כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמיים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אחר כך בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקיבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אחר כך בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

6. צריכים לדעת, כי מי שרוצה לכנס בעבודת ה', בכדי להידבק בו באמת ולהיכנס בהיכל המלך, אז לא נותנים להיכנס כל אחד ואחד. אלא בודקין אותו, אם אין לו רצון אחר, אלא רצון של דביקות. אותו נותנים להיכנס.

ואיך בודקין את האדם, אם אין לו אלא רצון אחד? זהו שנותנים להאדם הפרעות, היינו שולחים לו מחשבות זרות ושליחים זרים, בכדי להפריע לו, שיעזוב את דרך זה וילך בדרך כל הארץ.

ואם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב"ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהיכנס להידבק רק בה' ולא בדבר אחר. וזה נקרא "ביד חזקה הקב"ה דוחה אותו". כי אם הקב"ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו, משום שיש לו רצון גדול להידבק רק בה', ולא בדברים אחרים.

אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק, כשהשי"ת רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאווה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש. לא צריכים לדחותו ביד חזקה. מה שאין כן כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה, ורוצה דווקא להידבק בו יתברך באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש"חימה שפוכה עליו", אחרת היו נותנים לו להיכנס, אלא ש"חימה שפוכה עליו" מצד ה', לכן לא נותנים לו להיכנס להיכל המלך ולהידבק בו יתברך.

נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להיכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש"חימה שפוכה שורה עליו". אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו, היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים "אמלוך עליכם". כי רק על ידי התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמיים, וזוכה להיכנס פנימה בהיכל המלך. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ע', "ביד חזקה ובחימה שפוכה")

7. "בוא אל פרעה", והוא סוד השכינה הקדושה בהתגלות, מלשון "ופרע את ראש האישה". כמו שכתוב בזוהר. והעניין שבמידה שבני ישראל חשבו שמצרים מעבידים אותם ומטרידים אותם מעבדות ה', באותה מידה היו באמת בגלות מצרים, וכל הטרחא של הגואל, לא הייתה אלא לגלות להם שאין כאן כוח אחר מעורב, ו"אני ולא שליח", כי אין שום כוח זולתו. שזה היה באמת אור הגאולה, כמו שמבואר בהגדה של פסח.

וזה שנתן הקדוש ב"ה למשה בדיבור: "בוא אל פרעה", כלומר, תייחד האמת, שכל הביאה למלך מצרים, אינו אלא לסוד פרעה, לגלות השכינה הקדושה, וזה שאמר: "כי אני הכבדתי את ליבו וכו' למען שתי אותותיי אלה בקירבו". כי ברוחניות אין אותיות, כמו שהארכתי מכבר בזה. וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מהחומריות דעולם הזה, בסוד "ובורא חושך", שאין כאן שום הוספה וחידוש אלא בריאת החושך, שהוא מרכבה מותאמת לגלות האור כי טוב. ונמצא שהשי"ת בכבודו ובעצמו הכביד את ליבו, ולמה זה? כי לאותיות אני צריך.

וזה עניין, "למען שתי אותותיי וכו', ולמען תספר וכו'. וידעתם כי אני הוי"ה". פירוש, שאחר שתקבלו האותיות, כלומר, שתבינו, שאנוכי נתתי והטרחתי בעדכם, בסוד אל תסורו "מאחרי" וכו', כי תקיימו היטב את האחוריים לי לשמי. ואז תעשה השפע את שלה, ותמלא את האותיות, ויהפכו המידות להיות ספירות, כי טרם המילוי נקראים מידות, ובמלואם לטובה נקראים ספירות, "ספיריית", שמאירים לעולם. מסוף העולם עד סופו. שזה סוד "ולמען תספר", וכל זה אני צריך בשביל הסוף דבר. דהיינו, "וידעתם כי אני הוי"ה", "ולא שליח". שהוא סוד שער הנון, שאין לו דרך להתגלות זולת בהקדם מ"ט פנים טהור וטמא, בזה לעומת זה, שבהם "צדיק מ"ט לפני רשע". (בעל הסולם, אגרת י"ד)

8. וליודע תעלומות גלוי שיעור החפץ שבלב האדם לקרבתו יתברך, אשר עדיין אפשר להיות מתפסק חס ושלום. ועל כן הוא יתברך מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות, שאם האדם שומע לקולו יתברך, בסוד "ה' צילך", נמצא שאינו נופל ויורד מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמידתו, מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם, פעם אחר פעם, ביתר געגועים, עד שמשלים נקודת לבבו, בחפץ השלם, בקשר חזק שלא ימוט. (בעל הסולם, אגרת י"ט)

9. מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמיים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' ייהנה מזה, כמו שכתוב: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עימו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה ליהנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'.

והתקווה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כוח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמו שכתוב: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי". (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

10. כל עוד, שהאדם אינו זוכה, להשגחה של גילוי פנים, נמצא, שהתורה והמצוות, שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים, במידה מרובה. וזה שכתוב, אשר הקב"ה מסתיר עצמו בתורה. ודו"ק כאן.

ובאמת, כל הכובד הזה, שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו, אלא כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו על ידי זה, ומעוררתו להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה, הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי הפנים, כחפץ ה'. והבן מאוד. (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ק"א)

11. טבע הרוחניות, אשר הדבוק בה', מרגיש את עצמו בבחינת אינו דבוק, ודואג ומהסס על זה, ועושה כל שימצא ידו בכוחו לזכות לדביקות.

כי חכם מרגיש הפוך, ממי שאינו דבוק בה', שירגיש עצמו מסתפק ושבע, ולא ידאג כראוי, אלא לקיים מצוות דאגה וגעגועים, כי "שוטה אינו מרגיש". (בעל הסולם, אגרת מ"ז)

12. המקבל עליו עול מלכות שמיים שלימה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שהוא סוד אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשווה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחיסרון הפסק הדביקות, איזה קלקול ואון בעדו.

כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להינצל על כל פנים מהפסק הדביקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הביטחון", או על ידי "בקשות תפילתו", שהמה מותאמים לאדם דווקא במקומות הצרים הדחוקים. (בעל הסולם, אגרת י"ח)

13. צריכים לדעת, שבעת שהאדם רוצה לצאת מעבודה המעשית בלבד, שהיא בלי כוונה, ורוצה להתחיל בעבודת המעשה עם הכוונה דלהשפיע, יש בזה עבודה רבה. היות שבזמן שהגוף מתחיל לשמוע מבחינת הכוונה דלהשפיע, תיכף על המקום הוא מתחיל להתנגד, ולא נותן להמשיך בעבודה זו, ומראה לו צבעים שחורים על עבודה זו.

ובמצב הזה, האדם צריך להאמין, שרק ה' יכול לעזור. וכאן המקום, שהאדם יכול לתת תפילה אמיתית. ונקרא "אמיתית", משום שהאמת שכך הוא. כלומר שהבורא עשה, שהאדם לא יוכל לעזור לעצמו. והסיבה היא כידוע, ש"אין אור בלי כלי". וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזה שעשה הבורא, שאין האדם יכול בעצמו לצאת מאהבה עצמית, הוא בכדי שהאדם יהיה נצרך להבורא, שיעזור לו. ובמה עוזר ה', בנשמתא קדישא, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. היות אחרת אין להאדם צורך לקבל אור התורה, אלא הוא היה מסתפק במה שהוא מקיים תורה ומצוות, ולא היה לו שום צורך לקבל את הנרנח"י דנשמה שהוכן עבורו.

מה שאין כן, כשהוא רואה, שאין הוא יכול לצאת מאהבה עצמית ולזכות לבחינת השתוות הצורה, אז הוא צריך לעזרת ה', שיעזור לו. ועל ידי מה הוא נותן להאדם את העזרה. הוא על ידי נשמתא קדישא, הנקרא "אור עליון", המתגלה בהאדם, שירגיש שיש בו נשמה, שהיא "חלק אלוקי ממעל". נמצא, לפי התגברות האדם, הוא מרבה בגילוי אור ה'. ולסיבה זו עשה ה' הכבדת הלב, שלא יהיה בכוחו של אדם להתגבר על הרע שבו, אלא שיהא נצרך להבורא, ועל ידי זה יהיה להאדם הצורך לזכות לבחינת נרנח"י שבנשמה. (הרב"ש, מאמר 1, "מהו השיעור של תשובה", 1989)

14. אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמיים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שייתן לו. מה שאין כן כשהוא נמצא במצב עלייה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצוות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שיישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך.

נמצא לפי זה, הירידה, שקיבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להישאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.

מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עליי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כוח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמיים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד. ועל זה נאמר (ישעיהו מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כוח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כוח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דווקא עלייה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי". (הרב"ש, מאמר 29, "לשמה ושלא לשמה", 1986)

15. בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך, לעשות הכול לשם שמיים, כי על מה שהוא עושה, הוא חושב איזו תועלת תהיה מזה לה', ולא חושב על תועלת עצמו, אז בא אליו הגוף עם טענות, ומתחיל לדבר לשון הרע על דרך הזו, הנקראת "דרך של השפעה, ולא לתועלת עצמו". והוא טוען "טענת פרעה", ו"טענת רשע", שהם בחינת "מוחא וליבא", שהם בחינת "מי ומה".

וכשהאדם מתחיל לשמוע טענותיהם, הוא מתחיל אז להשתומם, כי אף פעם לא שמע מהגוף שלו טענות חזקות, מכפי ששומע עכשיו. הוא חשב, כשמתחיל בעבודה, אז הוא צריך להתקדם כל פעם יותר להמטרה, היינו שכל פעם הוא צריך להבין, שכדאי לעבוד לשם שמיים.

ופתאום הוא רואה, שבמקום שהייתה צריכה להיות לו יותר תשוקה לעבודת ה', הוא שומע התנגדות מצד הגוף, שאומר לו עכשיו, מדוע אתה לא רוצה ללכת בתלם של כל העולם, שבעיקר צריכים לדקדק על המעשים בכל פרטיה ודקדוקיה, ובעניין הכוונה צריך לומר "יהי רצון כאילו כוונתי". ועתה, אומר הגוף, אני רואה, שאתה משים ליבך דווקא על הכוונות, היינו שתוכל לכוון שהכול יהיה לשם שמיים ולא לתועלת עצמו. הייתכן שאתה תהיה יוצא דופן. ואתה לא רוצה ללכת כמו הכלל, שהם אומרים, שזוהי הדרך הבטוחה ביותר. והראייה לזה, תסתכל על הרבים, איך שהם נוהגים.

ואז מתחיל סדר עבודה של התגברות. היינו, שהוא צריך להתגבר על טענותיהם, ולא להיכנע למה שהם דורשים ממנו. ובטח שהוא צריך לתת להם תשובות ברורות, על מה שהם נותנים לו להבין, שזה, מה שהוא רוצה לכוון, שכל מעשיו יהיו רק להשפיע ולא לתועלת עצמו, זהו נגד השכל. כי השכל מחייב, היות האדם נברא עם רצון לקבל הנאה ותענוג, ויש דרישה מצד הטבע למלאות אותה, אחרת בשביל מה הוא צריך לכל החיים, אם לא ליהנות מהחיים, למלאות הדרישות מה שהגוף דורש, והוא נותן לו להבין, שזה על פי השכל מאה אחוז, ואין שום תירוץ להשיב על טענותיו.

והתשובה הברורה צריכה להיות, שאנו מאמינים בדברי חכמים, שלמדו אותנו, שאנו צריכים ללכת למעלה מהשכל ודעת. זאת אומרת, שאמונה אמיתית היא דווקא למעלה מהדעת, ולא הכול נכון מה שהשכל מבין, כי לגבי הקב"ה, אנו לומדים, כמו שכתוב "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכי דרכיכם". (הרב"ש, מאמר 38, "צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו", 1985)

16. יש ב' אופנים, שהם גורמים שהאדם יברח מהמערכה, בזמן שאפילו הוא נכנס להעבודה לזכות להיות דבוק בה'. כי לאחר שהאדם מתחיל ללכת בדרך האמת, אז מגלים מלמעלה את שפלותו, היינו שכל מה שהוא מתגבר ביותר, הוא מקבל מלמעלה עניין של הכבדת לב, מטעם כמו שכתוב, "למען שתי אותותיי אלה בקירבו", שפירושו, שעל ידי זה יהיה מקום להתגלות את אור התורה, הנקרא, אותיות, שזה מחזירו למוטב. כלומר שאין אור בלי כלי, לכן על ידי הכבדת הלב מתגלה החיסרון כל צרכו. ושיעור שהוא כבר כל צרכו, זה ה' יודע מתי שהכלי נגמר.

לכן לפעמים אדם בורח מהמערכה, בזמן שהוא רואה שהוא כבר התפלל הרבה לפי דעתו, וה' לא שם לב אליו. אז לפעמים האדם דן את הבורא לכף זכות, זה שאין ה' פונה לתפילתו. ואומר, שזה מטעם שהוא דל אופי בכל המובנים, הן בכישרון והן במידות, וכדומה.

ועל זה נאמר, "והדל לא ימעיט", שפירושו, שהאדם לא ימעט את עצמו, ולומר, שאין ה' יכול לעזור לאיש שפל כמוהו, כי על זה נאמר, "רם ה' ושפל יראה". ולפעמים אדם עוזב את המערכה, מטעם שהוא יודע שהוא עשיר, היינו יש לו הרבה תורה, הרבה מעשים טובים, והוא יודע שהוא מרים מעם. אם כן כשהוא מבקש מה', שיעזור שיהיה בידו כוח לעשות הכול בעל מנת להשפיע, ומדוע ה' לא פונה אליו, כי הוא יודע שכבר נתן הרבה תפילות על זה, לכן הוא אומר, שה' לא רוצה לענות לו, לכן הוא בורח.

אלא, על האדם תמיד להתגבר. (הרב"ש, מאמר 20, "מהו מחצית השקל בעבודה - ב", 1990)

17. הסיוע הראשון שהאדם מקבל, הוא גילוי הרע שבו, שזה נקרא "הכבדת הלב", כמו שכתוב "כי אני הכבדתי את ליבו", שזה נקרא, שמשיג את בחינת אחוריים של הקדושה. כי קדושה נקראת "פנים", ופנים נקרא דבר המאיר, וכמו שאומר ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות מ"ז) וזה לשונו, "ומתחילה נבין מה הפירוש של הפנים של השי"ת, שהכתוב אומר עליו "והסתרתי פניי". ותבין זה בדומה לאדם, שרואה הפנים של חבירו, מכירו תיכף. מה שאין כן ברואהו דרך אחוריו, כי אז אינו בטוח בהכרתו, ועלול להיות בספק, אולי אחר הוא ואינו חבירו. וכן הדבר שלפנינו, כי הכול יודעים ומרגישים את השי"ת, כי טוב הוא, ומדרך הטוב להיטיב. ולפיכך בשעה שהשי"ת הולך ומיטיב עם בריותיו, נבחן זה, שפניו יתברך מגולות לבריותיו, כי אז הכול יודעים ומכירים אותו. אומנם בשעה שמתנהג עם בריותיו להיפך מהאמור, דהיינו בעת שמקבלים ייסורים ומכאובים בעולמו יתברך, הרי זה נבחן לאחוריים של השי"ת, כי הפנים שלו, דהיינו מידת טובו, נסתרה מהם".

לכן במצב הזה, שאם הוא יכול לקבל את האחוריים, שזו נקראת בחינת "גלות", ולא בורח, אלא "ויצעקו לה'", שה' יוציאו מהגלות, נמצא, שהוא מקבל את האחוריים, ואומר שזה בא מן ה', לכן הוא מבקש מה', שכמו שנתן לו להרגיש טעם של גלות, כן ייתן לו העזרה ושיוציאו אותו מן הגלות. (הרב"ש, מאמר 18, "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה", 1990)

18. בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, וביטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפילה, מטעם שהיה לו אז חן דקדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חיסרון", שהבורא ימלא את החיסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חיסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא הייתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה.

מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת ייסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי ייאוש, ולפעמים מתחזק, ואחר כך עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חיסרון אמיתי, שהשיג זה על ידי יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי".

נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חיסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חיסרון, הוא בשיעור הייסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. (הרב"ש, מאמר 24, "ההבדל בין צדקה למתנה", 1986)

19. מטרם שהאדם מוכשר להשיג את האמת, הוא צריך להאמין, שהאמת היא לא כפי ערך ידיעתו והרגשתו, אלא שהיא בבחינת "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". שזה רק מסיבת התיקון, בכדי שהאדם יבוא לשלימותו, שהוא מרגיש רק את עצמו ולא מציאות אחרת.

לכן אם האדם ישיב את ליבו להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהשכל, על ידי זה מכשירו ומתקנו לבוא לידי גילוי פנים. על דרך שמובא בזוהר הקדוש שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון בר יוחאי "לית אתר לאתטמרא מינך", היינו שבכל מיני הסתרות שהרגיש, היה מאמין שכאן אור ה', וזה הכשירו, עד שבא לידי גילוי פנים של אורו יתברך.

וזהו עניין גודל האמונה, שמוציא את האדם מכל מיני שפלות והסתרות, אם האדם מתחזק בה ומבקש מה' שיגלה את עצמו.

וזה עניין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, "ברח דודי עד שתחפץ", היינו שמטרם שהאדם מוכשר לגילוי אורו יתברך, מבקשים ממנו, "ברח דודי", היינו שלא יגלה את עצמו להנבראים, מטעם הנ"ל, שעניין הסתרה הוא רק תיקון הבריאה.

לכן האדם צריך להתחזק ולהתפלל על ב' אלה:

א. שיהיה מוכשר לגילוי אור ה'.

ב. שה' ייתן לו את הכוח להתחזק בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שעל ידי זה ממזג כלים מוכשרים לגילוי פנים. (הרב"ש, מאמר 236, "מלוא כל הארץ כבודו")

20. "בוא אל פרעה" צריכים, לתת לב לזה, ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים שאפשר להיות, ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה', שהוא יכול לעזור ולתת לאדם, בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה. ואליבא דאמת, מי שמבין שהוא צריך שהבורא ייתן לו עזרה גדולה, משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שתתקבל תפילתו, כמו שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע".

לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר, שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו. אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא ייתן להיכנס למוחו מחשבות של ייאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל".

ועניין "חרב מונחת על צווארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צווארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה.

אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בוודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלוקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים". (הרב"ש, מאמר 19, "בוא אל פרעה - א", 1985)

21. כל אלו המחשבות שהרצון לקבל מביאו, האדם צריך להאמין, שמן השמיים שולחים לו את המחשבות האלו, וזהו היות שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, ובינתיים הוא מתעצל בעבודה, לכן היות שהאדם התפלל, שה' יקרב אותו להיות דבוק בה', שהוא עניין השתוות הצורה, לכן כשרואים שהאדם מתעצל בעבודה, שולחים לו את המחשבות זרות, שאין האדם יכול להסכים להיות תחת שליטה כזו. לכן זה נותן לאדם דחיפה, שהוא מוכרח להתגבר על מצבו, שבו הוא נמצא.

נמצא לפי זה, שמהרע הזה, שהאדם מרגיש שיש לו כל כך מצב של שפלות, שאף פעם לא עלה על דעתו, שיש מציאות שהוא יהיה תחת שליטה כזו, לכן לא להתפעל ולברוח מהעבודה, אלא אדרבה, אלא שהוא צריך להאמין, שהבורא מטפל בו עתה, והוא מקרב את האדם אז עם מצב של אחוריים.

וזהו על דרך שכתוב בספר "פרי חכם" (ב', ע"ז) "על פסוק דומה דודי לצבי. מה צבי, כשהוא בורח, מחזיר פניו לאחוריו. כך הקב"ה, בשעה שהוא מסתלק חס ושלום מישראל, מחזיר פניו לאחוריו. אשר אז חזר הפנים להיות באחוריים. כלומר, שמשתוקק ומתגעגע לחזור להידבק בישראל. ומזה נולדים גם בישראל געגועים והשתוקקות להידבק בהשי"ת, אשר השיעור של השתוקקות והכיסופין הוא באמת הפנים עצמם".

ויש לפרש זה, שכוונתו, שבשעה שהאדם נמצא במצב השפלות, שזה נבחן שהקב"ה נתרחק ונסתלק ממנו, ואין לו שום רצון וחשק לעבודה, שזה נקרא, שהקב"ה נותן לאדם צורה על רוחניות, שאין בזה שום טעם, אלא להיפך, האדם רוצה לברוח ולשכוח בכלל מעבודה, זה נקרא שהבורא מראה לו בחינת אחוריים.

היות "הפנים" של הבורא הוא רצונו להיטיב לנבראיו, מה שאין כן "אחוריים" הוא ממש להיפך. ומדוע מראה הבורא להאדם את בחינת אחוריים. הוא בכוונה תחילה, שעל ידי זה האדם יקבל דחיפה לדביקות ה', כי לא יוכל להישאר במצב של שפלות. נמצא, שכאן באחוריים יש בפנימיות בחינת פנים. (הרב"ש, מאמר 44, "מהי מלחמת הרשות, בעבודה - ב", 1990)

22. "אומות העולם" בעבודה נקראים, מה שהגוף נכלל מע' אומות, שהם רוצים תורה לא מטעם שהם מרגישים חושך, בזמן שאין להם כלי השפעה, אלא כל רצונם הוא בכלי קבלה, ואין להם חשק לצאת משליטה זאת, והם רוצים תורה, בכדי להוסיף להם יותר אור, כלומר יותר תענוג, מכפי שהם מקבלים מענייני גשמיים, אלא רוצים בחינת עולם הבא גם כן, כמו שכתוב בזוהר הקדוש "דצווחין ככלבא הב הב, הב לן עותרא עלמא דין, והב לן עותרא דעלמא דאתי". כלומר, שלא מספיק להם עושר של עולם הזה, אלא שרוצים גם עושר של עולם הבא.

נמצא, שהתורה נתנה דווקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה. (הרב"ש, מאמר 21, "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה", 1988)

23. מהו הפירוש "ישראל שגלו, שכינה עימהן". כמו שאמר רבי שמעון בן יוחאי "בכל מקום שגלו, שכינה עימהן". מה הרווח מזה בעבודה, שאומר על זה "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה".

יש לפרש כנ"ל, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, יהיה הפירוש, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו "שכינה עימהן". כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עימהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עימהן, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה ייתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה, שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו, משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת ייאוש.

מה שאין כן, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי חז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך. (הרב"ש, מאמר 5, "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עימהם", 1988)

24. מי שמתייגע ונותן עבודה עד כמה שיכול, ויש לו עליות וירידות, אצלו שייך לומר, שטועם טעם חושך, בזה שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו.

נמצא, שהירידות האלו, מה שהאדם מקבל בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, הם כלים להרגשת העזרה, שיקבל. ואנו צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות.

וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחיסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה.

לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה ייתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו". (הרב"ש, מאמר 30, "מהו עניין הדלקת המנורה, בעבודה", 1989)

25. כל היסוד הוא, שהאדם צריך לבקש מה שכל מחשבתו ורצונו יהיה רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שפלות, הנקרא שכינתא בעפרא. לכן אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד ניצוצות של קדושה.

רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שפלותו אז חוזר ועולה. ועלייה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה ניצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה.

כמו שאמרו חז"ל "אדלא אבידנא, בחישנא" (שבת קנ"ב), היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי.

אי לזאת, עיקר השמירה הוא בזמן העלייה, ולא בזמן הירידה. (הרב"ש, אגרת ע"ז)

26. "סתירת זקנים בניין, בניין נערים סתירה" (מגילה ל"א, ע"ב).

זקנים, אלו שרגילים בעבודת ה'. נערים, אלו שבתחילת עבודתם. סתירה נקראת ירידה או נפילה. שקודם הייתה להם איזו עלייה בעבודה, שנחשב זה לבניין, כלומר שהם החשיבו את העליות. אבל הסתירה בזמן שהרגישו איזו נפילה, שזה בא מהסתרת ה', כלומר שה' מסתיר עצמו מהם, וזה נקרא סתירה.

סתירת זקנים, שאומרים שה' שלח להם את ההסתרה, נמצא שהם כבר נמצאים בבניין, היות שהם מאמינים שה' מטפל בהם, ומזה הם מקבלים חיות.

ועיקר אמונה ניכר בזמן הירידה, כלומר בזמן שאינו מאיר לאדם, שאז הוא עומד בפני ההתלבטות. או שיאמר, "אני לא צריך שום רווח, אלא אני רוצה לעשות נחת רוח למעלה, ולא חשוב לי מה שאני מרגיש", או חס ושלום אחרת. (הרב"ש, מאמר 44, "סתירת זקנים בניין, בניין נערים סתירה")

27. בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמיים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמיים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמיים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמיים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמיים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה.

נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה ניצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת. אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כנ"ל, שכל פעם הוא מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו. (הרב"ש, מאמר 6, "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה", 1991)

28. עניין המכה שאדם מקבל מה', היינו שלוקח ממנו את הטעם בעבודה. ובזה עצמו הוא מרפא אותו, כי אז אין לו שום עצה לעבוד לה', אלא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא שהמכה שקיבל מה', מזה עצמו הוא יכול להתרפאות, כי אחרת הוא יישאר בפרודא.

ובזה מובן מה שאמרו חז"ל, הקב"ה במה שהוא מכה, הוא מרפא (מכילתא, בשלח). היינו שזוהי הרפואה, היינו שנותן לו מקום שיוכל לעבוד בבחינת אמונה בלי שום סמיכה.

וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "הקב"ה גוזר וצדיק מבטלה" (מועד קטן ט"ז), שהכוונה שה' גוזר, היינו שלוקח ממנו את התענוג של העבודה, ואין לך גזירה יותר גדולה מזו, שלוקח ממנו את החיות של העבודה.

וצדיק מבטלה, היינו אם האדם אומר שהוא רוצה לעבוד בלי שום תמורה של חיות ותענוג, אז ממילא הגזירה מתבטלת. אלא אדרבא הוא עולה עכשיו למדרגה יותר גבוהה, שהוא עכשיו בבחינת אמונה טהורה, ונקרא בלי פנייה עצמית. (הרב"ש, מאמר 289, "הקב"ה מדקדק עם צדיקים")

29. האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו.

והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמיים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכול למעלה מהדעת.

ואז האדם אומר, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השפלות, מטעם שהקב"ה רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמיים בצורת שפלות כזו.

ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם.

ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי. זאת אומרת שהאדם לא אומר לקב"ה, אם אתה תיתן לי הרגשה טובה, שאני ארגיש ש"מלוא כל הארץ כבודו", אני מוכן להאמין.

מה שאין כן שאין לו שום דעת ושום הרגשה של רוחניות, איננו מסוגל לקבל עול מלכות שמיים ולשמור את התורה ומצוות. אלא כנ"ל, הוא צריך לקבל את מלכות שמיים ללא תנאים. (הרב"ש, מאמר 21, "קידוש החודש")

30. אמרו שאדם יראה את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, כי הקב"ה עשה בכוונה שיהיה תמיד משקל שווה טוב ורע, בכדי שיוכל להכריע. לכן אם עשה מצווה אחת והכריע לכף זכות, אם כן הוא נעשה גדול.

אז אומרים, "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", היינו הקב"ה מכביד את ליבו בכוונה, בכדי שיהיה לו עוד פעם מה להכריע, כי בכל הכרעה האדם מרוויח אותיות התורה. אם כן אין האותות לטובת ה' אלא לטובת האדם.

אם כן נמצא שכל הכבדת הלב היא לטובת האדם, שעל ידי זה יזכה לאותיות התורה. והגם שהאדם לא מרגיש בשעת מעשה את כל מה שהוא צריך להרגיש, אבל בזמן שגומר את בחינתו בשלימות, אז מתגלה אצלו בפעם אחת מה שעבד כל הזמן.

וכמו המשל שנתן אאמו"ר ז"ל, שזה דומה שכל פעם אדם מרוויח רק אפס. וכל פעם אינו רואה שהרוויח רק אפס. לכן בפעם הראשונה יש לו אפס אחד, ובפעם שנייה ב' אפסים, ובג' שלושה אפסים, עד שמרבה הרבה אפסים.

אבל כשגומר את עבודתו, הוא משיג אחד. נמצא שיוכל להיות אפס אחד עם אחד, שהוא רק עשר. או שיכול להיות 1,000,000 או יותר. נמצא שכל פעם נתווספות אצלו אותיות התורה. וזהו "למען שיתי אותותיי אלה בקירבו". (הרב"ש, מאמר 926, "בוא אל פרעה")

31. בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור.

והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדווקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדווקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצרים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש. "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלוקים", אז ה' הוציא אותם מגלות מצרים.

כלומר, היות שעם ישראל היו מרגישים את השעבוד, ורצו לברוח מהגלות הזאת, מה שהמצרים היו מעבידים אותם, כשבאו לנקודה החשובה הזו, היינו שהיו מרגישים את שפלותם, אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שעם ישראל כשהיו במצרים, כבר היו במ"ט שערי טומאה. ואז הוציא אותם הקב"ה ממצרים.

שפירושו, שכבר באו בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. אז הוציא אותם הקב"ה. (הרב"ש, מאמר 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", 1990)

32. אני עדיין שקוע באהבה עצמית, ועוד אין בי אהבת ה', ועוד חסר לי כבוד התורה, שאין בי עדיין חשיבות התורה, שאני אדע, שכדאי לעשות הכול בכדי לזכות לאור התורה. וכמו כן איך להעריך חשיבות עשיית המצוות, שה' ציווה לנו.

ובזמן שאני צריך לעשות איזו מצווה, ולכוון שזה יהיה בעל מנת להשפיע, תיכף מתעוררת ההתנגדות בגוף בכל תוקפה. ויש לו מלחמה גדולה לעשות משהו. והוא רואה כל פעם העליות וירידות. אז יש לו מקום לתפילה. וזהו מטעם, שהאדם בעצמו מעורר, בזמן הנכון. כלומר, בזמן שהוא מרגיש, שתהיה לו היכולת לתת תפילה על המקום, ולא שהשחור יביא לו עצבות ודיכאון, שלא הייתה לו היכולת לתת תפילה על השחור.

והאדם יכול לראות בעצמו, אם זה בא מצד הקליפה או לא. והסימן לזה, כי דבר שבא מצד הקדושה, הוא תמיד בבחינת "מעלין בקודש ולא מורידין". כלומר, שתמיד מבקשים מה', שיעלה אותו למעלה למדרגה יותר גבוהה משהוא נמצא. מה שאין כן בזמן שהשחור בא מצד הקליפה, אין האדם מוכשר לבקש מה', שיעלה אותו למעלה מהמצב שבו הוא נמצא.

"אלא מורידין". כלומר, שמוריד אותו לשאול תחתיות, שנאבד לו חלק אמונה שהיה לו קצת. ונשאר כמת בלי רוח חיים. (הרב"ש, מאמר 16, "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו", 1988)

33. בזמן שהאדם רוצה להתקרב לה', זאת אומרת להשתמש בכלים דהשפעה, והוא לא יכול, מסיבת שהגוף לא מסכים לזה, כי גופו נמשך מכלי קבלה. אז האדם מרגיש "שהעולם חשך בעדו", כי הוא מבין, אם אין בידו להשיג כלים דהשפעה, אף פעם לא יזכה לאור עליון, שהוא האור "דלהיטיב לנבראיו".

נמצא, החושך הזה, שהוא מרגיש, בזה שאין הוא יכול להשיג כלים דהשפעה מכוח עצמו, הוא מקבל צורך, שמי שהוא יעזור לו להשיג הכלים האלו. ולפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חיסרון", נמצא שעכשיו הוא קיבל צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

נמצא, שהתורה נתנה דווקא למי שיש לו חיסרון. והחיסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שעל ידי התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג. (הרב"ש, מאמר 21, "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה", 1988)

34. אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להיטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע.

זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שעל ידי זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.

והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".

וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקיבל עכשיו דחייה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה. נמצא לפי זה, אדרבה שמקרבים אותו מלמעלה, לכן שלחו לו עבודה.

ועל זה נאמר "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים ייכשלו בה". (הרב"ש, מאמר 22, "כל התורה היא שם אחד קדוש", 1985)

35. "ישראל שגלו שכינה עימהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצווה גוררת מצווה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.

ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמיים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל ייסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמיים.

נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח הייתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש עניין לשם שמיים, מטעם "מצווה גוררת מצווה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות.

ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".

נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.

והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת. (הרב"ש, מאמר 71, "עניין גלות")

36. צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.

אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעיניים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכול לשם שמיים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.

כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שייתן עזרה לנצח את מלחמות היצר. (הרב"ש, מאמר 4, "מהו מבול מים, בעבודה", 1989)

37. כתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל אלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם".

ויש לדייק בזה שכתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמיים, אלא היו הייסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמיים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":

א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החיסרון שלהם, שהיו מרגישים ייסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמיים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו.

ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שוועתם אל אלוקים", זה שהאלוקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע. (הרב"ש, מאמר 16, "וכאשר יענו אותו", 1985)

38. אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהיכנס בעבודה של להשפיע". (הרב"ש, מאמר 34, "מהו, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה", 1991)

39. האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עימו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. כלומר, האדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בוודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות.

כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשייה ועשייה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עלייה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו. (הרב"ש, מאמר 6, "מתי האדם צריך להשתמש עם גאווה, בעבודה", 1990)

40. לפי מידת גודלה של בחינת פנים של המדרגה, כן מידת גודלה של בחינת האחוריים שלה. והשראת האחוריים, היא קריאה והזמנה להשראת הפנים. ולכן היו יודעים ממידת ההיעלם של האחוריים שהשיגו, את מידת הגילוי העתידים להשיג.

שנאמר, וכמו ששמע רבי שמעון, שהיה קורא אותו שמעון, ולא רבי שמעון. כלומר, שהשראת האחוריים, שהיא קריאה, הייתה חזקה כל כך, עד שנאבדו לו כל המדרגות ונעשה לאדם פשוט, לשמעון מן השוק. והכיר בזה, שהוא קריאה והזמנה להשגת פנים מאוד נעלה. (זוהר לעם, פרשת בראשית - א', מאמר "נעשה אדם", סעיף 159)

41. אהבה שלימה, היא אהבה בשני צדדים, בין בדין, בין בחסד ובהצלחת דרכיו. שיאהב את הקב"ה, שאפילו הוא לוקח ממנו את נשמתו. זוהי אהבה שלימה, שהיא בשני צדדים, בחסד ובדין. ועל כן, האור של מעשה בראשית יצא, ואחר כך נגנז. וכשנגנז, יצא דין הקשה. ונכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלימות זוהי אהבה כראוי.

כי האור שנברא בששת ימי בראשית, במאמר יהי אור, חזר ונגנז, שנאמר בזוהר, יהי אור לעולם הזה ויהי אור לעולם הבא. כי נגנז האור מעולם הזה, והוא מתגלה רק לצדיקים לעולם הבא. ולמה נגנז? כי עם גניזת האור, יצא דין קשה בעולם הזה, שעל ידי זה נכללו ב' הצדדים, חסד ודין יחד, שיהיו שלימות, שניתן מקום להתכללות ב' הקצוות כאחת.

כי עתה תצויר האפשרות לגלות שלימות אהבתו, גם בשעה שנוטל את נפשו ממנו. וניתן מקום להשלמת האהבה. באופן, שאם לא היה נגנז, והדין הקשה לא היה נגלה, הייתה אהבה רבה זו חסרה מהצדיקים, ולא הייתה לה שום אפשרות לבוא פעם לכלל גילוי. (זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר", מאמר "המצווה השנייה", סעיף 201)

42. צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד כשתתחיל קצת בעבודת ה', כי צריך עקשנות גדול מאוד להיות חזק ואמיץ לאחוז עצמו לעמוד על עומדו, אף אם מפילין אותו בכל פעם ואל יניח עצמו ליפול לגמרי חס ושלום. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר שלא לפחד כלל. (רבי נחמן מברסלב, "ליקוטי מוהר"ן")