1. כל הקושי בעבודתו יתברך, להיותה אצל העובד תמיד בבחינת "שני הפכים בנושא אחד", שאחדותו יתברך, פשוט, וצריכה להתלבש בגוף האדם, המורכב מגוף ונשמה, שהם שני הפכים.
על כן, בכל עניין רוחני המושג לאדם, מיד נעשה בו ב' צורות הפוכות, צורה אחת מצד הגוף. וצורה אחת מצד הנשמה. והאדם אינו מסוגל מצד בריאתו לברר את הגוף והנשמה, כמו שני נושאים, אלא הוא מורכב בכוח השי"ת לאחד. כלומר, לנושא אחד, ולפיכך קשה עליו ההשגה הרוחנית, ממש כמו שני הפכים, שאי אפשר להתלבש בנושא אחד. ודומה לעקידת יצחק, שהשי"ת אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", והשי"ת אמר לו "והעלהו שם לעולה", אשר ודאי כלפי השי"ת הוא כמו שכתוב "אני הוי"ה לא שניתי", אלא במושג המקבל, נעשה ההפכים. (בעל הסולם, אגרת נ"א)
2. ידוע, כי אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתי, אלא רק בדבר והפוכו, "כיתרון האור מתוך החושך".
זאת אומרת, שכל דבר מראה על חבירו, שדווקא על ידי דבר והפוכו, אפשר להשיג את מציאותו האמיתי של המושג הנגדי. ומשום זה אי אפשר להשיג את הדבר בתכלית הבהירות, אם אין לו את הדבר המקבילו.
דוגמה: אי אפשר להעריך ולומר, שזהו דבר טוב, אם אין הדבר שכנגדו, המראה על רע. וכמו כן: מר - ומתוק, שנאה - ואהבה, רעבון - ושביעה, צימאון - ורוויה, פירוד - ודביקות. ולפי זה יוצא, שאי אפשר לבוא לידי אהבת הדביקות, מטרם שמשיג את שנאת הפירוד. (בעל הסולם, "שמעתי", מאמר ל"ד, "יתרון ארץ בכל הוא")
3. בכל תנועה ותנועה בעבודתו יתברך נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, שהוא מסיבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זה לזה, על כן עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים מהדדי (זה מזה).
והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששניים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת עניין "התפילה" מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחויב. כמו איבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל ליבו.
אבל כנגד זה, לעניין "שבח והודאה" על שלימותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלימות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'.
וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בליבו לנצחיות בבת אחת. (בעל הסולם, אגרת נ"ב)
4. הנה כתוב "אדם ובהמה תושיע ה'", ודרשו חז"ל: "אלו בני אדם שהן ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה". פירוש, כל דרך הבריאה שברא ה' היא בחינת ב' הפכים בנושא אחד, ובבחינה זו נטבעו כל מיני החיבורים שבעולם, וזה כלל כל מעשה בראשית. (בעל הסולם, מאמר "אחור וקדם צרתני")
5. בנתינת התורה בא לנו הכוח, בזה ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן לשמוע והלב לחשוב ולהרהר", פירוש, שכתוב, שזכור סוד האהבה, ושמור סוד היראה, שהם ב' הפכים, ונאמרו לנו ונמסרו לנו כאחד, דהיינו, לייחדם ביחד, ואף על פי שהם הפכים מאוד, שאינו מובן כלל וכלל איך אפשר להיות דבר זה במציאות, בפה ואוזן ולב הגשמי, אבל זה כוח התורה שהמדבק בה זוכה לדבר זה, דהיינו, להיות מחוברים ומאוחדים בליבו, כמידתו של יעקב עליו השלום והבן. (בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני")
6. כל שנתפס בזמן הוא גשמיות וכל גשם הוא מורכב, דהיינו שנמצא ב' בחינות שאינם ראויים לבוא בבת אחת, לכן מבררם בזמנו שניתן לו בזה אחר זה, שלאחר הבירור והיגיעה יבואו ב' הבחינות בבת אחת שלא יפריעו ולא יעלימו זה על זה כלל, ואז נקרא מסולק מגשמיות ומסולק גם כן מזמן ובא לגדר הנצחיות אלף ז'. וזה שרמז המשורר ז"ל ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, שגמר התיקון נקרא ירושלים הבנויה, דהיינו שאין הנגאלים בונין אותה אלא מתפלאים בהשגתם שכבר היא בנויה ומעולם לא היה בה שום פגם, כי כל שינוי מקום ושינוי מעשה ושינוי השם שזהו בעצמו רגעי הזמן שבגלות, כל אלו ההפכים נתחברו יחדיו, והוא פשיטות גמור כמו הכלל שמתגלה בהתקבץ עליו כל חלקיו ופרטיו. (בעל הסולם, ספר "אור הבהיר")
7. יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתייחד לפעול בכוח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד, על כן לשונו הזך. פירוש, מתייחד לפעול בכוח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי לייחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה על ידי פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשוואה אחת נקרא אחד כלומר אחד מורה על עצמותו יתברך שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשוואה אחת. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות א')
8. צא ולמד מאוכלי המן, שהמן נקרא לחם מן השמיים, משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעולם הזה, ואמרו חז"ל שכל אחד ואחד היה טועם בו כל מה שרצה, ונמצא שהיה בו בהכרח מן הצורות ההפוכות, דהיינו אחד טעם בו טעם מתוק, והשני טעם בו טעם חריף ומר, אשר המן בעצמו, היה בהכרח, כלול משני ההפכים יחד, כי כלום יש לך נותן מה שאין בו, ואם כן איך אפשר שיהיו ב' הפכים בנושא אחד, אלא על כורחך, שהוא פשוט ומופשט מב' הטעמים ורק כלול הוא מהם, באופן, שהמקבל הגשמי יכול להבדיל לעצמו, הטעם הזה שרוצה. ועל דרך זה תבין כל דבר רוחני, שהוא בעצמו יחיד ופשוט, אומנם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם, ובביאתו ליד מקבל הגשמי והמוגבל, אז יעשה בה המקבל צורה נבדלת אחת, מכלל ריבוי הצורות, המתייחדות במהות הרוחנית ההיא. (בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות ב')
9. הנברא, תיכף מצד בריאתו, הוא נכלל מב' הופכיים:
א. מכלים דקבלה.
ב. מכלים דהשפעה.
ואין לך הופכיות יותר גדולה מזו. ואלו ב' דברים הפוכים באים בנושא אחד, אלא בזה אחר זה. ונראה, כאילו יש קו אמצעי הכולל את שניהם:
א. הרצון לקבל.
ב. הרצון להשפיע.
וקו אמצעי הכולל את שניהם, הוא, בזמן שהרצון לקבל נכלל בהרצון להשפיע, המכונה "מקבל בעל מנת להשפיע". נמצא, שבקו האמצעי הזה נכללות ב' הכוחות, היינו קבלה והשפעה ביחד. (הרב"ש, מאמר 19, "עניין שמחה", 1986)
10. כתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". שיש לפרש, מהו "לרחוק" ו"לקרוב" בעבודה. אלא "רחוק" נקרא קו שמאל. כלומר, בזמן שהאדם מעמיד דיין, לדון איך הוא מתנהג בעבודה, שאז הוא רואה, איך שהוא מרוחק מה'. ו"לקרוב" יהיה הפירוש, בזמן שהוא חוזר לעבוד בקו ימין, שאז הוא הזמן לראות רק שלימות. היינו, שמחשיב את העבודה, אפילו שהיא רק קצת אחיזה בתורה ומצוות, חשוב אצלו להון רב, מטעם כי קצת התקרבות לא מגיע לו. לכן האדם במצב של ימין מכונה, שהוא "קרוב לה'".
אבל אלו ב' קווים הם במחלוקת זה לזה, היות ששניהם מנוגדים אחד להשני. אז בא קו האמצעי, ומכריע, ועושה שלום ביניהם. וזה נקרא, שה' עושה שלום ביניהם, כידוע שהקב"ה נקרא קו אמצעי. (הרב"ש, מאמר 45, "מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה", 1991)