Publication

Oct 6, 2019

פוסט-טראומה יהודית: הגורם, האבחון והריפוי

אין שאלה, התוכנית "סליחה על השאלה", כך לפי מדדי הרייטינג, היא אחת מתוכניות הטלוויזיה המצליחות בשנה האחרונה. בכל פעם היא מעלה נושאים חברתיים מורכבים לעיכול, שואלת את השאלות הקשות, ומאירה עליהם באור ישראלי חדש. כך קרה גם עם אסף, חיים, בן-גור, ירון, אור, רומן וגלעד – משתתפי התוכנית האחרונה שעסקה באנשים עם פוסט-טראומה צבאית.

חלקם סיפרו על טראומה שנבעה מחשיפה לאירוע קשה, חלקם על טראומה מרגע של חיים או מוות, וחלקם שיתפו מההבזקים לעבר שמקפיצים אותם עם כל רעש אופנוע חולף, מהתקפי הזעם שסובלות נשותיהם, או מהנטייה להתבודדות שמציפה אותם – תוצאות ישירות מהיותם סובלים מהלם קרב.

אנחנו הצבא הכי חזק בעולם, אבל ברבים מהבנים שלנו נחקקה טראומה שמלווה אותנו עד היום. ולא רק במאובחנים ובסובלים המוכרים בתור נפגעים. במדינה כמו שלנו, הנמצאת במלחמה תמידית, מסתובבים המוני הלוּמֵי קרב ברמות שונות, ממבוגרים וקשישים שהשתתפו במלחמות ישראל בעבר ועד צעירים רבים שסיימו שירות קרבי.

התופעה הרבה יותר רחבה, היא כוללת את כולנו. אנחנו עם שחי בטראומה על בסיס יומיומי. לא רק בגלל האיום המתמיד שאופף את מדינת ישראל מאז הוקמה. גם לא רק בגלל הפחד הסמוי מפני האלימות והטרור שלפעמים מרימים את הראש. אנחנו כל הזמן בטראומה מעצם היותנו יהודים.

והטראומה שאוחזת בנו – מהעתיד המאיים, מההווה העוין או מהעבר הרודף – מחלחלת לכל שדרות העם עד לילד הקטן שהולך שם לגן, נושם את הבהלה הסמויה באווירה ושומע מילים הישרדותיות ולומד לפעמים להתכווץ למשמע אזעקות. הטראומה כבר בתוכנו, בין במודע ובין לא במודע.

אנחנו נוטים להתגאות בחספוס הישראלי, בגסות הרוח החיצונית. באמת, מי שמרגיש בטוח לא צריך שום הגנות מהסוג הזה, הוא יכול להרשות לעצמו להיות רגיש גם כלפי חוץ. זה עוד סימפטום של הטראומה היהודית. הצורך להתגונן, להתבצר, לשחק קשוח כדי לא להיפגע.

וסליחה על השאלות, אבל למה? למה זה קורה לנו? מיהו יהודי בכלל? מאין הוא בא ולאן הוא הולך? לשם מה הוא קיים? מה ייעודו בעולם הזה? מה תפקידו כלפי העולם? – עלינו לענות בחדות על כל שאלה ושאלה, ולא לחמוק מהמשימה המוטלת על כתפינו כבדה ככל שתהיה.

יונה הנביא, שאת סיפורו אנחנו קוראים במפטיר יונה ביום הכיפורים, סבל אף הוא מטראומה. סיפורו, שמתאר את קורותינו, התחיל במשימה שהוא קיבל מאלוהים – להזהיר את תושבי העיר נינווה לסור מדרכם הרעה ולהתחיל להתנהג כמו שהמציאות דורשת – בחיבה הדדית.

יונה ניסה לברוח מייעודו. הוא נמלט על אונייה הרחק אל תוך הים, והבריחה שלו גרמה לסערה. המלחים על הסיפון הבינו שהסיבה לסבלם היא "היהודי" שנמצא על אונייתם, והם השליכו אותו למצולות הים. יונה נבלע במעי לווייתן, ואחרי חשבון נפש נוקב, הוא מסכים לבצע את המשימה שהוטלה עליו, והדג מביא אותו אל חוף מבטחים, לנינווה.

זה הסיפור של עם ישראל. יש לנו תפקיד שמלווה אותנו מאז ומעולם: לרקום בינינו קשרים חיוביים של איחוד, כאלה שישמשו דוגמה לעולם כולו, ואנחנו מנסים להתחמק, להתעלם מהשאלות הגדולות של החיים. אז בכל פעם שהעולם סובל ממשבר כזה או אחר, קטן או גדול, הוא מצביע עלינו היהודים בתור אשמים בצרה הצרורה, בצדק. וכל עסק ביש כזה הוא טראומה שנצרבת ומצטברת בהווייה היהודית שלנו, בין אם אנחנו מרגישים זאת ובין אם לא.

הגורל שלנו הוא בלתי נמנע, תוצאה מחוקי טבע נוקשים שכתובים בכל ספרי הקבלה. אפשר שנשכיל ונלמד אותם ונבין מהם מה מוטל עלינו לעשות, או שנמשיך לזלזל באגו מופגן, וסבל העולם יחזור אלינו כבומרנג. אפשר שנתחבר ונשדר גלים של אהבה לעולם, ואפשר שאותם הגלים יתהפכו לגלי שנאה שיטביעו אותנו בחזרה.

להתייחס לעם כולו כמי שסובל מטראומה – זאת גישה נכונה. והיא רק תחסוך את טשטוש הבעיה ותזרז את ההבנה, שכדי להבריא את נפש העם הסובלת מתסכול ומפחד עמום מתמשך, עלינו לחשוב ברמה חברתית כוללת, ברובד מדיני. יום כיפור הוא זמן לעשות חשבון נפש הן של יחידים והן של אומה, הזדמנות פז לקבל על עצמנו את הייעוד שלנו, להסכים להתחבר בינינו ולהיות "אור לגויים".

אולם הטיפול בעם היהודי הטראומתי אינו מסתכם בהסבר ובמוּדעות לתפקידנו הנצחי, אלא במימושו בפועל: להתחשב בזולת ולרצות את טענות העולם נגדנו באור שינבע מחיבור יהודי חיובי.

הסברה כזו לעולם הייתה מרפאת בהדרגה את כל העוסקים במלאכה, "כי חיים הם למוצאיהם, ולכל בשרו מרפא" (משלי ד, כב). לכן דווקא אם הפוסט-טראומתיים המאובחנים היו יוצאים ראשונים בקריאה לצאת ולממש את עצמנו כעם, עם כל הקושי המהול בכאב שטבוע בהם, הם היו מעוררים את כולנו לחיים ומרפאים גם את בשרם.

Media Downloads

Article TextDOCX