Publication

Jun 5, 2019

שנה לאירועי כיכר טיאננמן: האגו הרדום של סין מתעורר

"במבט לאחור, תרזה אשתי הצילה את חיי", מספר אואן צ'או (54), תלמידי הוותיק מבייג'ין, סין. "היינו סטודנטים צעירים לתואר שני, וכמו רבים מחברינו האינטלקטואלים רצינו להתפכח מהבורות, להתנער מהפרימיטיביות שאחזה בעם הסיני. תרבות המערב שחלחלה בנו בהדרגה ליבתה יצרים חדשים. הניעה תנועה חדשה, רצון חדש להיות כמו אנשי העולם הגדול".

"לא ביקשנו להרוס את הקומוניזם, לא שאפנו להשמיד את התפיסה העתיקה, אלא רק רצינו שינוי, נאורות. אני עצמי הייתי אז חבר במפלגה הקומוניסטית, ויחד עם כולם האמנתי שאפשר לערוך רפורמה דמוקרטית במדינה. משלא זכינו למענה והתסיסה הלכה וגברה, חיכינו רק לאות כדי לפרוץ".

"ואז זה קרה. ב-15 באפריל 1989 פרצו מהומות ומחאות עממיות בכל רחבי סין. מעל מיליון איש פטריוטים התרכזו בכיכר המרכזית בבירה בייג'ינג – כיכר טיאננמן להביע את מחאתם. מרגע ששמעתי על ההתאספות העצומה, רכבתי שלושים קילומטרים על אופניים (אז לא היו רכבים), דרוך לכבוש את הכיכר, לעזור לעמיתיי לעצור את הצבא. לא פחדנו מכלום. היינו שלובי ידיים, שרנו את ההמנון בקולי קולות. היינו מאוחדים. גם כאשר הממשל התחיל לאיים, איש מאיתנו לא האמין שחייל יכוון עלינו כלי נשק".

"בליל הארבעה ביוני התעוררתי בבהלה למשמע קולות בכי קורעי-לב. למזלי, דווקא בלילה הזה ישנו במעונות הסטודנטים. ערב קודם התעקשה תרזה שנלך וננוח שם. הייתה לה אינטואיציה טובה. כשירדתי למטה התבשרתי על הנורא מכול: הצבא החל לירות במפגינים.

"רצתי בכל כוחי אל הכיכר, אל האחים שלי למאבק. מסוק חג מעלינו, כרוז קרא לפנות מיד את הכיכר או שהצבא יפעל בכוח נגד מי שייקרה בדרכו. כולם נסו על נפשם. אני דווקא רצתי אל מרכז הכיכר. נחילי דם שטפו את הרחובות, זעקות בכי החרישו אוזניים. הבנתי שנכשלנו. שנכשלתי. לראשונה בחיי התייאשתי. החלום נגוז, המציאות הפכה שחורה. זו הייתה נקודת השבר של חיי".

עשרים ושש שנה לאחר מכן, בלב אותה כיכר שבה דוכא אואן תלמידי, עמדתי אני. מאות אלפי סינים מקיפים אותי במרחב עצום שיכול להכיל עד עשרה מיליון איש, כמות אדירה ובלתי נתפסת, עם זאת הרגשתי לבד. לא כי אני זר בתרבות זרה, אלא כי הרצון של העם הסיני שונה בתכלית מהרצון הגס של האדם המערבי. אבל היום נערכים גם בו שינויים.

בשלושים השנים האחרונות התפתחה סין בקצב מטאורי. תוכנית המאה של סין כוללת התפשטות והשתלטות על העולם – ניסיון שאפתני לחבר את העולם ברשת של כבישים, מסילות, נתיבים, שיט ונמלים. לאחר שנים רבות שבהן סין בעיקר ספגה מהעולם, כיום היא פורצת גבולות, שולחת ''סוכנים'' לכל מדינה ובכל תחום, ואף מתבצרת בשכונות מהגרים בערים הגדולות (צ'יינטאון).

מכאן אפשר להבין את עקשנותה של האומה הסינית כנגד מלחמת הסחר של טראמפ, את הכניסה האגרסיבית שלה למגרש הכלכלי הגלובלי. אולם בכל זאת ישנו הבדל משמעותי בין שתי המעצמות: לסין יש משאבים עצומים, פלדה למשל, אך היא אינה יודעת כיצד להשתמש בהם נכון. אמריקה לעומתה ידועה בכושרה הייחודי להמציא ולפתח. סין העמלה, בעלת הון אנושי שאין כמותו, מגלה יכולת טובה יותר בחיקויים ובשכפולים איכותיים "מייד אין צ'יינה".

ההתפתחויות ברמה הטכנולוגית והכלכלית שניכרות על פני השטח הן רק תופעת הלוואי של הרצון שמניע את האומה הסינית. הרצון למעשה הוא שזינק לרמת התפתחות חדשה, משמעותית ואיכותית. לאחר אלפי שנים של כניעה וציות לפילוסופיות הסיניות העתיקות, שהשאירו את העם הסיני ביחסים מאוזנים ביניהם וביחסם לטבע – האגו הרדום של "הענק הסיני" מתעורר ומשמיע את קולו. כעת בכל סיני ממוצע רצון עז להתבלט, להתעשר, לנצח ולהיות במקום ראשון. למלא את עצמו במקסימום ולא להסתפק עוד בקערת אורז.

כלומר, התפתחותו של טבע האדם, האגואיזם המתגבר שמאפיין את האנושות כולה, לא פסח גם על האימפריה העתיקה והמסוגרת. אם במהלך מאות שנים בימי הביניים של אירופה התחולל הרנסנס – הלידה מחדש של התרבות המערבית, שינוי דומה מתחולל כיום בסין בעשרות שנים בלבד. בראייה גלובלית, התהליך המואץ שעוברת סין, עתיד לפקוד גם את אפריקה ודרום אמריקה, אך בקצב מסחרר יותר.

הרצון לקבל תענוג, רצון המתפתח ללא הרף, הוא גם המנוע וגם הגורם שמעצב את כל מה שאנחנו רואים בהתפתחות האנושית – החל בתרבות, בחברה ובמשטר, עד הכלכלה, הטכנולוגיה ואפילו האופנה. "בעל הסולם", גדול המקובלים של המאה העשרים, כותב בשפתו המדעית: "הרצון לקבל הוא כל חומר הבריאה, מראשה עד סופה. עד שכל מיני הבריות המרובות, מקריהן ודרכי הנהגתן, אלה שכבר נתגלו ואלה שעתידים להתגלות, אינם אלא רק שיעורים ושינויי ערכים של הרצון לקבל" ("פתיחה לחכמת הקבלה").

הפילוסופיה הסינית העתיקה הכירה היטב את הרצון לקבל שמניע כל אדם, כמו גם את הצורך להביא רצון זה לאיזון ולהשלמה הדדית בין בני אדם, וביחסם לטבע. אולם היא יישמה זאת במישור החומרי בלבד. הקונפוציוניזם הוא ארצי מאוד, מטריאליסטי מאוד, מוסרי מאוד, עממי, קולקטיבי ופשוט.

כיום, עשרות שנים לאחר ההתנתקות ההמונית מהפילוסופיות העתיקות שקיבעו את תפיסתו של האדם הסיני, חלות תמורות נוספות שאינן מאפשרות עוד לדכא את רצונה של האומה הסינית להתפתחות. זהו צעד הכרחי ומחויב מהטבע, לקראת רמת התפתחות רוחנית חדשה.

סין והעולם, המזרח והמערב, צועדות לקראת שינוי פרדיגמה. העולם המערבי כבר פסע מספר צעדים קדימה, ושקע במשבר. האנשים מרגישים ריקנות, הדיכאון הפך למחלה מספר אחת, הנוער מאבד את עצמו בעולם הווירטואלי, הסמים והזנות חוגגים, ועוד. סין דוהרת על אותו מסלול חמוץ-מתוק.

בעתיד הלא רחוק, הן התרבות המערבית והן התרבות המזרחית תיאלצנה לגלות מחדש את האיזון עם הטבע ברמה חדשה שלא הכרנו. הדרך לאזן את הרצון המתגבר היא לא באמצעות דיכוי, אלא ביצירת כוח נגדי – הרגשת קשר הדדי, שלם והרמוני.

האנושות עומדת להכיר בכוח החיבור הטבעי שקושר בינינו לאורגניזם אנושי אחד סביב כדור הארץ. רק ההכרה הזו תאפשר לכל עם ולכל אדם להשתלב נכון עם שאר האנושות. אז ייפתח לנו מרחב רוחני חדש, הבנה כיצד לאזן את רצון האדם מבלי לדכא אותו, ולמלא אותו במילוי רוחני מסוג חדש. אז ודאי שכל אומה תמצא את מקומה בפסיפס האנושי, ואותם סטודנטים צעירים בני האומה הסינית יגלו אנושות חדשה, מקושרת ועגולה, כמו כיכר טיאננמן, הכיכר העירונית הגדולה בעולם, הקרויה בשם "שער השלום השמיימי".

Media Downloads

Article TextDOCX