Publication

Jun 6, 2019

עם אחד, הרבה שכבות

פעם, ממש לא מזמן, לפני אלפיים שנה בערך, היה שבועות המועד שבו נערך פסטיבל החיבור העברי. רבבות אנשים עשו דרכם לירושלים, סליהם על כתפיהם, ובשערי העיר חיכו להם הירושלמים המקומיים בזרועות פתוחות, בתופים ובמחולות. מיטה וארוחת בוקר הוצעו לכל אורח, מעדנים ומגדנות הוגשו לכל דורש, ומתוך הנתינה נטולת הגבולות הזו פשטה תחושה של משפחה חמה ומורחבת באוויר ההרים הצלול.

הדאגה הכנה איש לרעהו שיחררה את כולם מדאגותיהם הפרטיות ואפשרה להם להתמסר בהנאה לטובת הכלל. חיבור הלבבות העדין שנרקם ביניהם היווה את יסודו וחוסנו של "בית המקדש" הרוחני, שבמרכזו ממש שכן הכוח העליון, האחד.

מתי הפכה המציאות החלומית הזו לעוגת גבינה חלומית? איך שבועות, יום הולדתו הרשמי של עם ישראל, הפך לחג המבצעים הלוהטים של תנובה? לחג של ילדים בלבן עושים סלפי על רקע אייקון של ערימת חציר? ואיך מתן תורה הסתכם ב"רב-מכר" חובה בכל בית? האם יכול להיות שאיבדנו משהו בדרך?

התשובות מקופלות ברובד הפנימי, בין שכבות עוגת יום ההולדת שלנו, עם ישראל. שם מצורפת מתנה, שערכה הרוחני לא יסולא בפז, הוקרה להולדתנו כעם: התורה. 

התורה היא לא רק מקבץ סיפורים היסטוריים, חוקים וצווים, אלא שיטה פשוטה לחיבור השבטים והמגזרים ללב אחד, כמו אז בימי בית המקדש התוססים, כשאהבת האחים הייתה בחינם. 

ותורת החיבור הזו רלוונטית לנו היום יותר מתמיד, כי כאשר ניטיב להתלכד ולעורר את המאור מכוח החיבור, הוא בדרכו ישזור את הקשרים בינינו בחוטים של התחשבות ודאגה, ייצור בגד חגיגי לבן שיכסה על כל הפשעים באהבה.

חג שבועות שמח! 

Media Downloads

Article TextDOCX