בכחול - עצות פרקטיות מדברי הרב.

*טעימות נבחרות משיעור בוקר 29.3.2022*

מצוות הקלדות וטעימות.

*חלק 1 - פסח*

אנחנו מיום ליום עושים צעד קדימה, והרבה חברים מרגישים שבאמת יש להם התקדמות בהרגשה ובהבנה של מה שקורה איתם, או בחוסר הרגשה או בחוסר הבנה, כרגיל כל צעד כולל בתוכו דבר והיפוכו, וכך אנחנו מתקדמים. בכל צעד יש לנו הרגשה של עייפות, של חוסר אונים, שאנחנו לא מסוגלים לעשות משהו. ושוב אנחנו נכללים מהחברים, באים לשיעור, מתעוררים מתוך כששומעים מה החברים מדברים. כל אדם, דרך החברים, העשירייה שלו, ובכלל דרך העשירייה הכללית שלנו, מקבל מהבורא כוחות.

לכן לא פלא שלפני שאנחנו באים לחיבור שלנו, להתאספות שלנו לפני השיעור, אנחנו מרגישים את עצמנו מאוד מאוד חלשים, כאילו אבודים. אפילו עם רב"ש הייתי רואה לפני השיעור כשהיינו מטיילים לפעמים ברחובות החשוכים, היה מורגש עליו שהוא מחפש איך לגשת, איך להגיע. אבל כשמגיע להתיישב עם הקבוצות, גם התלמידים, היה מורגש בו שהוא כבר מוכן לחיבור איתם, כי יש לו צורך פנימי גדול להתאחד עם התלמידים שלו שכל כך קטנים, ודווקא דרך זה מתחיל לקבל כוחות מלמעלה ומגיע לשיעור, כלומר למידה חדשה של הכרה, הבנה, התקדמות לחיבור. כך אנחנו. לכן *נעים לי לשמוע את מה שמדברים החברים, לפחות בחלק בו הם מדברים. יש כאן דבר אמיתי, והבורא נמצא בו ומלווה אותנו בדרך*.
ש: למה אנחנו מקבלים סבל מהחיבור ביננו לפני התיקונים?
ר: כי *הסבל הוא הכלי, החיסרון*. כשאנחנו צריכים משהו וכשיש לנו חיסרון, כלי שאני מבקש, אז אני מקבל ומרגיש מה שקיבלתי. ע"י כך שהיה לי חסר ועכשיו יש, אני מתקשר לבורא ומבין שדווקא הוא ברא בי חיסרון כדי שאני אקבל ממנו ואתקשר אליו. כך *גם החיסרון וגם המילוי הופכים למידות הקשר ביני לבורא.

ש: כל מה שקורה בעולם כדי לתת לנו את יכולת לבקש?
ר: העולם כביכול מפריע לנו לפנות לבורא כי אנחנו לא רואים ולא מרגישים אותו. מפריע לנו לדעת מה חסר לנו וזה הכל כדי שעל פני ההפרעות האלה נברר בדיוק מה אנחנו צריכים באמת, מה אנחנו צריכים. לכן כל החיים שלנו, כל ההליכה שלנו היא לברר יותר ויותר מדויק, נכון, מה חסר באמת לאדם. הוא יכול לקבל זאת רק מהבורא, וכך נעשה מלכתחילה כדי שאדם יתקדם אליו, יתקשר אליו, ויתמלא מהבורא.
ע"י פעולות רבות מאוד, יכול להיות במשך שנים, אנחנו מתחילים לקבל את העובדה שהחיבור בינינו בכך שאנחנו שוברים את גבולות הלבבות והרגשות שלנו ועוברים מכל אחד, מה-אני לאנחנו. אנחנו לא מבינים מה זה, אבל זה מה שאני חייב לשבור, זה נקרא מחסום. דווקא ע"י כך אנחנו יוצאים ממצרים, *זה נקרא יציאת מצרים, לשבור הגבולות שמנתקים את הלבבות שלנו ולהגיע ללב אחד. לפחות לנכונות לכך, לא להרגשה. הרגשה אמיתית תבוא אח"כ, אבל לפחות לכך שבלי זה אין לי חיים רוחניים, אין לי התקדמות. אם אני לא משיג חיבור בלבבות, אני נשאר מת, אני נשאר בעולם הזה כבהמה ולא מגיע לדרגת אדם*. האדם הוא יצור אחד מכל הלבבות הבודדים האלו שאנחנו רואים. המטרה שלנו היא לחבר את כל הלבבות.
ש: מהי הסיבה שמרגישים עייפות וכבדות…?
ר: תודה ששאלת. אנחנו עובדים, לומדים יחד. אתם אח"כ מדברים ביניכם, *ואני שומע את התפילה שאתם מתפללים יום יום.. וזה מאוד מעניין, מאוד מושך ומאוד מחמם את הלב. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו רואים כמה אנחנו עוזרים בכך אחד לשני*.

לא מן הסתם התחלתי היום לדבר על כך שראיתי כמה רב"ש מפוזר, מתחיל לקום מהשינה לפנות בוקר, לפני שיעור, ממש כמו מי לא יודע איפה הוא נמצא ומה קורה לו.. ומתחיל הכנות וקצת להתאושש. אנחנו צריכים הרבה מאוד פעולות כדי להתעורר, להתאושש. לכן טוב שאנחנו גם מכינים את עצמנו במשך היום.
אני ממליץ להשתדל לעשות מאמצים איך אנחנו יכולים לחזור למרכז של מבנה האדם הראשון. כך קצת, אולי קצת, אולי נרגיש מה שיש לנו. כי *המילימטר האחד הזה שאנחנו עושים במרחקים גדולים, הוא משנה את כל המציאות, כי הוא קורה בין כולם. לכן מאמץ של אדם אחד יכול להשפיע על כולם*.
ש: מה זה אומר שדרך מאמצי החיבור אנחנו מתקדמים לבניית האדם הראשון...?
ר: אנחנו דרך המאמצים בינינו עושים כל מיני פעולת שמעוררות את לבבות החברים. *דרכם אני יכול לעורר את הלב שלי, כי אני מתפעל רק מתוך מה שקורה סביבי, אצל חברים, ואני על עצמי לא יכול להשפיע, אבל אם אני משפיע דרכם, הם בחזרה משפיעים עליי*.

אני רואה שאני יכול להתקדם, כי קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם.. אם אני מעורר את החברים, הם אח"כ מעוררים אותי, וכך *אנחנו, דרך האגו שלנו, פועלים זה על זה, אבל בהתקדמות לבורא*. זה נקרא איש את רעהו יעזורו. ..
אנחנו עכשיו לא עושים אותו דבר? עכשיו אין בינינו כנס? אין בינינו חיבור? אנחנו לא מדברים על חיבור? כמה יותר להתחבר, כמה להידבק, יותר לגלות. מה צריכים לגלות בתוך חיבור? גם עכשיו אנחנו עושים צעד קדימה לקראת התיקון הכללי שלנו.

*כל שיעור שלנו זה מיני כנס. אפילו שאני שומע מה שאתם מדברים באמצע היום, שאתם מדברים, או מתפללים, או שרים, אני מרגיש שזה גם כנס. זה כינוס, חיבור, זו אותה פעולה*. כנס זה כבר שאנחנו מכינים את עצמנו במיוחד, כי הרבה תלוי בהכנה, כמה אתה משתוקק לכך, מגיע לזה. אח"כ אתה רואה השגת משהו, לא השגת. שלא השגת משהו שציפית להשיג, גם יש לך כלי יותר גדול. כך מתקדמים.

ש: בעבר היו לנו הכנות לכנס פיזי, לערב איחוד, לפסח.. ?
ר: *אני מבטיח לך, חברי היקר, שברגע שאנחנו נהיה מוכנים לזה, זה יקרה. לבורא אין שום בעיה לעצור את הקוביד, את המחלה הזאת. לא תהיה שום בעיה לעשות שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו. העולם יירגע מכל המלחמות והבעיות, ויהיה לנו גם זמן, גם רצון, גם אמצעים להגיע לכינוס שלנו*, או בישראל או במקום אחר...

אנחנו צריכים להשתוקק קודם כל להיות מחוברים בינינו בלבבות, ומתוך כך נגיע, זה כבר כנס. הכנס הרוחני שאנחנו רוצים להגיע אליו זה חיבור של כל האנושות בגמר התיקון, זה יקרה כשאנחנו נתחבר כמרכז החיבור, ואז כולם ירגישו, יגידו בגוים הגדיל אדוני לעשות עם אלה. זה שיר על החזרה לציון. כך יהיה.
ש: הרגשה בשיעור לעומת בכנס.....?
ר: הכל תלוי בכמה אנחנו מתייחסים לכך ברצינות, גורמים לדבר הזה שיקרה. אין הבדל, *כל שיעור זה כמו כנס*, בפרט שבשיעור שלנו מתחברים אלפים, יותר ממה שיכול להיכנס לאולם הגדול שאנחנו עושים בו כנסים. בשיעור היום יומי, אפילו עכשיו, יש לך גברים ונשים במספר יותר גדול מהכנס.

*אני מאחל לך לקום לפני השיעור במצב שאתה לגמרי לגמרי שבור, ואין לך שום אפשרות לעורר אפילו שריר מהגוף, מהרצון לקבל, מהרצון להשפיע*. אתה רוצה להתעורר לשיעור, ושיעור נקרא שיעור, היינו מידה. המידה שאנחנו מתקרבים זה לזה ולבורא. שיעור הוא עוד חלק ועוד חלק שאנחנו מחברים את עצמנו וכך מתקדמים.

אני קם לפני השיעור, אני אומר לך ברצינות, אני קם לפני השיעור ולא יודע, לא מבין, לא מרגיש, לא מסוגל להפעיל את עצמי. לאט לאט, וזה הפך להיות משך השנים לתהליך קבוע ויקר, כי אני מתחיל אח"כ להרגיש. *למדתי מכך שדווקא ההתעוררות הזאת, התאוששות הזאת, בשבילי היא דווקא העיקר. כמה הבורא יכול להקים גופים מתים, זו ממש תחיית המתים שיום יום אנחנו כך עושים על עצמנו וכך מתעוררים*.

*אתה צריך לא לחכות לזה שזה יקרה, אלא לצפות שזה יקרה, וכך ממש עד שאתה מגיע לשיעור, אתה חייב כבר להיות בשיא ההתרוממות וההתפעלות*.
מה זה נקרא הרגשה טובה? *הרגשה טובה תהיה רק בחיבור עם החברים, רק שם. לא חשוב מה שיהיה שם, אבל אם זה שם ביניהם, זה טוב*. אז תראה שאתה מגיע לזה.
*אם אני מחזיק בארגון גדול כמונו, עשרות קבוצות, גברים ונשים שמיום יום משתוקקים להגברת החיבור ביניהם כדי למצוא את גילוי הבורא לפי החוק של דור האחרון, אז אני לא יכול לאבד את עצמי. אני צריך להיות בטוח שאני נמצא בצבא שהולך לקראת קשר עם הבורא, ומה שנשאר לנו זה עוד להתגבר על האגו שבינינו כדי שהוא יהפוך דווקא לכוח החיבור*. קודם מגיעים לזה ע"י כך שאנחנו מנטרלים את האגו, זה נקרא להגיע להשפיע ע"מ להשפיע, דרגת הבינה, ואח"כ אפילו להפוך את האגו ל-לקבל עמ להשפיע, זה נקרא מדרגת בינה לכתר. *הכל לפנינו, זה לא רחוק*.

ש: אני חושש אפילו לדבר על מה שאני מרגיש....
ר: אנחנו צריכים גם הרגשות ורגעים כאלו, מפני שדווקא מדבר והיפוכו מורכב כל צעד ושעל שלנו בדרך. לכן אפילו שלעת עתה בזמן אני לא יודע מה קורה לי ורואה שהכל אבוד, רק בצורה כזאת אני יכול להתנתק מצעד שעשיתי ולהיכנס לצעד הבא. אלו דברים הכרחיים.

לכן *בכל מקרה אני חייב לקבוע לעצמי סדר. אני שוב מגיע לשיעור, שוב מגיע לשיחה עם החברים ועוד כאלו פעולות, כי דווקא הם מחזירים אותי לתהליך. אין כאן מה לפחד, הכל לפניך, רק צריכים להגיע לערבות*.

*ערבות חותמים בינינו בעשירייה. אני חותם עכשיו, בזמן שאני בכוח, שהם יכולים לבוא אליי ולעשות איתי מה שהם רוצים, מה שהם יחליטו*. כי יש כאלו רגעים שאני לא יכול להחליט על עצמי כלום, וישנם רגעים שאני אתנגד אליהם. אין דבר כזה, אפילו שאני אתנגד בכל הכוח, אסור שהם יעזבו אותי, אלא הם יחייבו אותי להישאר בדרך. עד כדי כך שאנחנו חותמים על כך בפירוש. כמו בצבא, מזמינים אותך, חתמת וגמרנו, הם שולטים עליך.
ש: למה בורא אמר אני ולא שליח..?
ר: אנחנו צריכים להבין שיש לנו עסק עם הבורא בלבד. אפילו שאנחנו מדברים עם החברים ורוצים להתחשב ולהתחבר עם החברים, בכל זאת בכך אנו מדברים, מתחשבים, מתקרבים ועובדים עם הבורא. אמנם נראה לנו שזה החבר לפניי, אבל אחרי החבר עומד הבורא.
זה שאדם רוצה לשנות את הטבע שלו, זה שהוא מתרגז על עצמו על כך שהוא כזה, זה עדיין סימן שהאדם לא מבין שהכל נמצא בידי הבורא.
*לפנינו יש ממש הזדמנות, בכל רגע ורגע, לפנות לבורא ולבקש ממנו שישנה אותנו, שנהיה יותר קרובים אליו*, יותר מבינים אותו, מרגישים אותו, כמוהו להיות. כך אנחנו משיגים התקרבות ודבקות. *הבורא בכל רגע ורגע מעורר אותנו ומזמין מאיתנו תגובה כזאת. חסר לנו רק לא לשכוח על כך, חסר לנו רק לחזק זה את זה בכך שמה שקורה לנו בכל רגע ורגע בחיינו זה שהבורא נותן לנו הזדמנות בלתי פוסקת, היא לא נגמרת, מרגע לרגע שנפנה אליו* ונבקש התערבות במה שהוא עושה איתנו. הוא מזמין בנו כל מיני מצבים, ואנחנו על פני המצבים האלה צריכים לבקש ממנו שיתקן אותם, לא יותר. העבודה מאוד פשוטה.
בכל הדרך שלנו יש הרבה מצבים שמביאים לאדם פחד, חולשה, ייאוש, אכזבה, כל מיני כאלו רגשות שעוצרים אותו, מקשים עליו לעשות עוד צעד קדימה. כאן יכולה להיות עזרה, כמו שהתחלנו את השיעור, רק ע"י כך שאתה מגיע למצב שאתה רואה את החברים ואיך שהם בצורה מלאכותית, גם אצלם אולי אין רצון, אבל בצורה מלאכותית הם מתקשרים ביניהם, מדברים, שרים, קוראים. אז אתה נכלל ממה שיש ביניהם ופועל עליך המאור המחזיר למוטב. אתה מתחיל לקבל משהו שנמצא במערכת אדם הראשון. ככל שמשתדלים לדמיין את עצמנו, להידמות למערכת אדם הראשון, בהתאם לכך מתחילים לקבל משם איזושהי הקרנה, השפעה, וזה מה שמציל את האדם. לכן *אין בעיה שכולם נופלים, כולם שפלים ואין כוחות ורצונות, אלא הכל תלוי אך ורק בכך שאנחנו מייצבים בינינו את מערכת הקשר, היא מקרינה לכל אחד ואחד את הכוח העליון*.

*חלק 2 – מאמר אהבת ה' ואהבת הבריות*

אתה צריך לאהוב את הזולת כמו שאתה אוהב את עצמך. איך אתה יכול להגיע לכך? בתנאי שאתם מחוברים יחד כך שאתה לא מבדיל בינך לבין הזולת. פשוט מאוד.
אני יכול לגרום רע לזולת כי נראה לי שזה זולת ולא אני. *להחזיר את עצמנו למצב שאני מרגיש את הזולת כמו שאני מרגיש את עצמי, זה נקרא לחזור להכרה האמיתית של המציאות*, להגיע במילים אחרות לדרגת הבורא שכולל כל המציאות, להביא את עצמי מדרגת הניתוק, מחוסר הכרה, להכרה, להכרה השלמה. זה המצב שלנו.

בינתיים אנחנו ודאי שנמצאים בחוסר הכרה מוחלטת, כמו מה שקורה לאדם שנותנים לו זריקת הרדמה ואח"כ חותכים לו את הרגל אם אי אפשר לרפא אותה.. אחרי הרדמה האדם לא מרגיש מה שעושים עימו. כך אנחנו נמצאים עכשיו בקשר בינינו, *כולנו נמצאים תחת זריקת הרדמה שנקראת ריחוק מכוח הבורא. זה כוח אחד שמחבר את כולנו, הוא נעלם בינינו לכן אף אחד לא מרגיש שהשני הוא חלק אינטגרלי ממנו, שכל העולם נמצא כגופי, כחלק שלי*. אני לא מרגיש זאת. מה אני יכול לעשות? כך זה את כולם.
כשאנחנו מדברים על לגדול, אנחנו מבינים מה שפרעה אומר למשה, *בוא אל פרעה כי הכבדתי את ליבו*. כלומר יורדים מנקודה שהתחלנו ממנה למטה, זה נקרא הכבדת הלב של פרעה, ובהתאם לזה בוא אליי, בוא אל פרעה ודרך זה תגיע אליי. כך אנחנו מתקדמים, לכן כל הגדול מחברו, זה מפני שייצרו גדול ממנו., וכך אנחנו מתקדמים. לכן אסור לנו לשכוח את זה. *לבכות שאני כבר 17 שנה לומד ומה קורה? לא קורה כלום, עד שלא תבין מה מוטל עליך לעשות, ותעשה. יעברו עוד 17 שנה, ומה? אתה כבר רוצה לקבל חשבון? כך זה קורה*.
ד: איך ניגשים ביחס לחברים שמרגישים את צער העולם?
ר: עד שהלב שלך יתרכך ותרגיש תשובה, אל תלך. איך לרכך את הלב? לך ותשתחווה לחברים, תלמד מהם מה אפשר לעשות. עד שאתה לא מקטין את עצמך, לא תלמד את זה.
מ

Kabbalah Media

Kabbalah Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Fear and love

Fear and love

Fear and love

Kabbalah MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Kabbalah Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati