heb_o_rav_rh-zohar_2010-01-02_lesson_bb_erev

כתב המקור נלקח מחוברת "זוהר לעם"

זוהר לעם

פרשת וישב

(מאמרים: "אך אל הפרוכת לא יבוא" / "הנה ישכיל עבדי")

(אות ל"ז – אות ס"א)

שיעור ערב 02.01.10 (מוצ"ש)- אחרי עריכה

כרגיל לפני שאנחנו מתחילים לקרוא את הזוהר, אנחנו צריכים להתרכז במה שהזוהר מכוון אותנו, לפנימיות האדם. שהאדם הוא עולם קטן, ובתוך האדם, בתוך עצמנו, אנחנו משיגים את כל המציאות. מתוך החושים שלנו אנחנו מציירים בתוכנו את העולם הנוכחי. וגם את העולם הרוחני אנחנו מגלים בתוך עצמנו, מתוך ההתפעלות הזאת שהזוהר מביא אותנו אליה.

אז בואו ונתרכז לגלות מה הזוהר מספר. הכל בתוכנו, בתוך התכונות, הפעולות, המעשים. אותם המאורעות שנעבור יחד עם הזוהר, הם כולם בתוך הרצון שלנו, בתוכנו. ואחרי כל מילה ומילה נשתדל לאתר איזו תכונה, או איזה מעשה, או איזו פעולה שבתוכנו כך מתרחשת.

אך אל הפרוכת לא יבוא

"לז) באותה שעה שנהר ההוא, הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד, מוציא כל אלו הנשמות אל הנוקבא, והנוקבא מתעבֵּרת מהן, נמצאות כולן בפנימיות שלה, בחדר שלפנים מחדר, שקירותיו מצופים בנייר או בשטיחים.

כל ספירה וספירה של הנוקבא כלולה מג' כלים, חיצון תיכון פנימי. כלי החיצוני הוא מבחינתה עצמה. כלי התיכוני הוא בחינת ז"א שבה. כלי הפנימי הוא בחינת בינה שבה. וכל אור מקובל בכלי המיוחס לאור ההוא."

אנחנו זה הנוקבא, אנחנו זה המלכות דאצילות, הרצון לקבל שהבורא ברא. וכך אנחנו מחולקים לשלושת האבחנות האלו שבנו: לפנימי, תיכון וחיצון. או ביתר פשטות לפנימי, שזה האני, וחיצון שזה מה שמחוצה לי. או שורש, נשמה, גוף, שזה הכלי הפנימי שלנו, לאחר מכן לבוש, שזה משהו שקרוב לנו, והיכל שזה המשהו הכללי, שזה כל מה שנמצא מסביבנו בכל המציאות. כך אנחנו מרגישים את מציאותנו. הכל זה ההתפעלות הפנימית שלנו. הכל בפנים בתוכנו.

בעל הסולם מסביר לנו, יחד עם ספר הזוהר בפירוש המשותף, שהנהר היוצא מעדן פירושו שמהבינה יוצא זעיר אנפין, השפעה אלינו. הבינה היא ההשפעה הפנימית ביותר, אחר כך יוצאת ממנה השפעה יותר חיצונית, תיכונית בוא נגיד, ואחר כך זה בא אלינו לכלי היותר חיצון. וכך אנחנו בתוכנו כוללים את כל עשר הספירות. כמו שכתוב "האדם הוא עולם קטן", אשר רק בכלים שבתוכו, בחלקים שבתוכו, מתרחשת כל המציאות.

ולכן הנהר, גן העדן, הקרקע, האדמה, העולם הזה, העולם הבא, כל החלקים האלו נמצאים בתוך האדם, ואנחנו צריכים רק לסדר ביניהם את הסידור הנכון, ואז לראות איך הם נמצאים בפעולה הדדית. בעל הסולם אומר לנו, שאלו הם שלושת סוגי הכלים שבנו, שכך הם פועלים זה על זה. מהכלי הפנימי ביותר יוצאת ההשפעה דרך כלי תיכון לכלי החיצון.

"וכיון שהנשמות הן אורות מבינה, ע"כ הנוקבא מקבלתן בכלי הפנימי שבה, שהוא בחינת בינה. ומה שהזהר מכנה כלי התיכון לבוש משטיחים על קירות הבית, ואינו בית, כי השם בית, מיוחס רק לנוקבא, וע"כ כלי החיצון הנמשך מנוקבא עצמה, וכלי פנימי הנמשך מבינה, שהן שתיהן נקבות. אבל כלי התיכון, הנמשך מז"א, הוא לְבוש ולא בית."

כל הכלים האלה נמצאים בנו, אלה הם הרצונות שלנו. רק שהרצון הכללי שהבורא ברא מתחלק לשלושת החלקים האלו. ודאי שזה כלפינו, לפי התפיסה שלנו, לפי יכולתנו לעבוד עם הרצון הזה הכללי, שהוא יותר פנימי, יותר חיצון, ויהיה עוד יותר חיצון. ואז לפי זה אנחנו מרגישים בתוכנו את העולם שהוא כך מתחלק לכאלו חלקים. עכשיו נקרא תיאור אחר על אותם הכלים.

"לח) וכשהלבנה נפגמת מאותה הבחינה של נחש הרע,"

תראו כמה שמות חדשים יש פתאום, וכאילו הם לא שייכים אחד לשני: הלבנה, נחש, נוקבא פנימית וחיצונית, קירות הבית וטפטים. מה קורה כאן? הזוהר בכוונה רוצה כל הזמן לתת לנו אפשרות לתת יגיעה, להתרכז באותה התמונה שלה הוא קורא בכל מיני שמות. מה זאת אומרת?

מדובר ברמות שבאותו כלי חיצון, תיכון ופנימי. כי חוץ מרצון לקבל לא נברא כלום. ולכן כל השמות הם מרמות הרצון לקבל השונות. ואותה התופעה ברצון לקבל בגובה שונה, היא נקראת כבר בצורה אחרת. יכול להיות שזה יקרא לבנה, נוקבא, מלכות, או עוד אלף ואחד שמות, זה תלוי באיזו רמה הרצון לקבל נמצא באותה התופעה.

לנו זה לא חשוב בדיוק איך לאתר את הדברים האלה. אנחנו לא יודעים. אבל כשאנחנו רוצים להרכיב תמונה מכל השמות הללו, היגיעה הזאת מזמינה את האור המקיף, מזמינה לנו את התנועה של התמונה הכללית הזאת, שתתקרב אלינו, שתתגלה בנו. זאת אומרת, כמה שאני משתוקק לגלות את התמונה הזאת בי, כך היא באה ומתגלה. לכן הזוהר נותן לנו הרבה שמות שונים.

"וכשהלבנה נפגמת מאותה הבחינה של נחש הרע, אז כל אלו הנשמות שיוצאות בעת ההיא, אף על פי שכולן טהורות וכולן קדושות, כיון שיצאו בשעת הפגם, הרי בכל המקומות, הגופים, שהנשמות מגיעות אליהם, כולם נשברים ונפגמים בהרבה צער ובהרבה מכאובים. ואלו הם, שהקב"ה רוצה ואוהב אותם אחר שנשברים, ואף על פי שהנשמות הן בעצבות ולא בשמחה.

יש ב' מיני פגם בלבנה, בנוקבא:

א) בעת שהיא בשליטת השמאל, שהיא בחינת חושך דאמא.

ב) מבחינת הנחש הרע, שנגרם בחטא עץ הדעת, לא זכה הוא רע, שנגלה מדת הדין שבנוקבא מצ"א, שאינה ראויה לקבל האור. שהפגם מבחינת הנוקבא עצמה, מכח שנגלה, שאינה ראויה לקבל אור על ידי הנחש הרע בחטא דעצה"ד. ופגם הזה אינו נוגע לנשמות שבתוכה כלל. כי הנשמות הן נמשכות מבינה, שעליה לא היה שום צמצום. ועם כל זה גם הן נפגמו עם הנוקבא. כי הפגם הזה נוגע רק לנוקבא לבדה, ולא לנשמות הבאות אליה מן הבינה, עכ"ז להיותן בתוך הנוקבא, נפגמו הנשמות ביחד עם הנוקבא, ודומות כמו שהיו חלק מנוקבא. וע"כ כשהן באות אחר כך ומתלבשות בתוך גוף בן אדם, אע"פ שהאדם הוא צדיק, נפגם גופו מפאת אותה הנשמה שנתלבשה בו."

אתם רואים כמה אבחנות יש לנו כאן, לבנה, הנוקבא, הנשמות, הנחש, פגם מאמא עילאה מצמצום א'. כאן הן לפחות באות לנו משפת הקבלה, מה שאין כן לפני זה הוא דיבר בשפת המדרש, בית, קירות, שטיחים, וכן הלאה. עלינו להשתדל לצמצם הכל לאותה התמונה.

לפי שפת הקבלה, אנחנו מציירים את המלכות כמלכות דאצילות, שכל הנשמות מהבי"ע עולות אליה, אם יש לנשמות רצון להתחבר ביניהן, כי מלכות מקבלת רק את אותו רצון, אותה נשמה שרוצה להתחבר עם הנשמות האחרות. לכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", כי היא כונסת את כל הנשמות יחד. כי מלכות הייתה מלכתחילה, מבריאתה, מלמעלה למטה, כוללת את כל הנשמות בצורה המתוקנת. והייתה מקבלת מזעיר אנפין, מבעלה או מהבורא, את כל האור, והיו דבוקים זה בזה. ואחר כך המלכות נשברה לחלקים רבים, שכל חלק וחלק ממנה, כל רצון פרטי, כולל את כל הרצונות שהיו במלכות כולה. כי כלל ופרט לפי המבנה שלהם זהים. כפי שכתוב "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", כך זה בכלל, וכך זה בכל הפרטים שלו. הדבר דומה לתמונה הולוגרפית, שכל פרט שלה הוא חוזר על אותה התמונה הכללית.

והנשמות הפרטיות האלה זה אנחנו. ואם אנחנו רוצים להתקשר בינינו כדי להיות מרכיבי המלכות דאצילות, שהיא הבית שלנו, המקום שממנו באנו ולאן שאנחנו צריכים לחזור, מקור הנשמה של כל אחד ואחד מאיתנו, אז במידה שאנחנו מוכנים להתקשר בינינו כדי להיות שם יחד, אותן הנשמות שמסוגלות, שרוצות, שמסכימות לזה, הן עולות למלכות דאצילות עם הדרישה הזאת דווקא. ומלכות דאצילות מקבלת אותן ומעלה את החיסרון הזה לזעיר אנפין דאצילות, לאמא דאצילות, ואז מקבלת אותה הנשמה תיקון. היא נכללת במלכות דאצילות, ובמידה הזאת מלכות דאצילות נקשרת עם זעיר אנפין דאצילות, ואז בזה הנשמה גורמת לזיווג בין קודשא בריך הוא, בין הקדוש ברוך הוא שזה "זעיר אנפין" ושכינתא, שכינה, המלכות. והנשמה הזאת הופכת להיות לקו האמצעי המקשר ביניהם.

ובזה האדם, שהוא בעצם הנשמה הזאת, מתחיל להרגיש בפעולה הזאת את גילוי האלוקות בו. מה זאת אומרת? שהוא כולל עכשיו את אותו הרצון המתוקן, אותו העלה רק כרצון מקולקל שהוא תיקן אותו. ועכשיו באותו רצון הוא מקבל את האור, הגילוי, אור הקשר, אור האיחוד, שנקרא ה"בורא". האדם מתחיל להיות אותו המקום בנשמה שלו, והנשמה הזאת היא שנקראת "אדם", שבו מתגלה האור, הבורא, אור הייחוד, אור הקשר. ואף פעם בנשמה אחת לא יכולה להתגלות האלוקות, אלא רק בקשר בין כמה נשמות.

לכן הזוהר נכתב גם כן בקבוצה שהיתה נכללת מעשר נשמות מיוחדות מאוד, שהן מהוות לנו את כל המלכות המתוקנת, ולכן הספר הזה הוא כל כך חזק כי הוא נכתב מגובה של גמר התיקון. ואם אנחנו רוצים להידמות לבעלי הזוהר, לאלו שחיברו לנו את הכוח הקדוש הזה, שזה נקרא "ספר" מלשון מגילה, גילוי, אז אנחנו צריכים גם כן בהתאם לזה להרגיש עד כמה אנחנו רוצים להתחבר יחד כדי לקבל את הגילוי הזה. אם אנחנו במשהו נדמה את עצמנו לאלו שכתבו לנו את הספר הזה, כך אנחנו נרגיש מה הם רוצים למסור לנו.

"אמנם איך אפשר לומר שהנשמה פוגמת את הגוף. והענין הוא, שהוא תקון מיוחד בשביל הצדיק, שעל ידי תקון זה נעשה גופו של הצדיק מוכשר לקבל אורה הגדול של הנשמה. ותקון זה מתחיל מבינה, בסוד אמא השאילה את בגדיה לבתה. כי הבינה ראתה שאין הנוקבא ראויה לקבל המוחין, אז העלתה אליה את הנוקבא, ונתמעטה בסבתה לו"ק חסר ראש, שנשארה במ"י, ואותיות אל"ה, הורידה אל הנוקבא. ומתוך שהנוקבא קבלה הקטנות של הבינה, הוכשרה אח"כ לקבל גם הגדלות שלה."

כאן בעל הסולם כבר מספר לנו על פעולת התיקון. איזה פעולת התיקון אנחנו רואים? התחתון שרוצה להידמות לעליון ומעלה בקשה לעליון, לְמה הוא זוכה? הוא דווקא לא זוכה מיד להאור, לגילוי, לאיזו עליה, למשהו. לא, הוא זוכה ממש להיהפך. שהעליון מוריד את האח"פ שלו לתחתון, לזה שמבקש את העלייה, והתחתון מבקש באח"פ של העליון שהוא מוריד אותו. שהוא העליון ירד בעיניים שלו, שהוא לא כל כך גדול, שהוא לא כל כך נעלה, לא כל כך מאיר. התחתון לא מבין מלכתחילה, שהעליון עושה את זה בכוונה. הוא לא מבין שהאמא משחקת איתו, כדי לעלות אותו.

העליון בכוונה מחשיך את עצמו ומוריד את עצמו לתחתון ומראה לתחתון, תראה, המדרגה היותר עליונה שאתה רוצה לעלות אליה היא יותר השפעה, היא יותר ויתור, היא יותר חושך בשבילך עכשיו, אתה באמת רוצה אותה? אתה באמת רוצה לוותר על הכלים דקבלה שלך? אם כן, בבקשה, הנה אני נותן לך דוגמה.

תראה איך אני חשוך, האח"פ שלי שנמצאים עכשיו בך, מה שאתה חושב על רוחניות זה בא ממני, מהעליון. אתה רוצה להתחבר איתי? אתה רוצה לכבד את המצב הזה? אתה רוצה להיות דבוק בו מה שלא יהיה? אם כן, תתחבר בבקשה. ברגע שאתה תתחבר אלי, תרצה להיות בחושך הזה, רק להיות בהשפעה, רק להיות קשור לעליון, והכלים דקבלה שלך ירגישו חושך ולא מילוי, ורק הכלים דהשפעה אם תגיע אליהם צריכים להרגיש מילוי, צריכים להרגיש את האור, וסימן לזה זה שמחה. אם תדבק אלי בחושך הזה ותהיה שמח, מפני שההשפעה, העליון, יהיה בעיניך דבר גדול, ולא הקבלה שבה חושך וריקנות, אם כך אתה תוכל לסדר איתי חיבוק ויחסים, אז אני מעלה אותך לדרגה יותר עליונה. ששם באמת אתה תרגיש עליה, אבל עליה בזה שאתה מתרחק יותר מהכלי דקבלה שלך וזוכה יותר ליכולת להשפיע.

זה נקרא ש"אח"פ דעליון, אותיות אל"ה מאלוקים, יורדים לתוך התחתון, למ"י, גלגלתא ועיניים". והתחתון צריך לעשות עכשיו את העבודה הזאת, להתחבר לאח"פ החשוך דעליון. ואנחנו מרגישים את המצבים האלו בחיים שלנו. ואם אנחנו יכולים רק על ידי החברה, על ידי הלימוד, לנער את עצמנו, להחזיק את עצמנו, שזה אח"פ דעליון נמצא בי וכך הוא מראה לי את הפחד, את החושך, את חוסר שביעות הרצון, ואני צריך רק להתגבר על זה, לעבור דרך המחסום הזה ולהתחיל להתחבר עימו, למרות החושך לכלים דקבלה שלי, ולרצות שהכלים דהשפעה שלי ידבקו בו, אז קורה קשר בין מ"י ואל"ה, מ"י זה הגלגלתא עיניים שלי, עם אל"ה, אח"פ דעליון, ואז העליון מעלה אותי אליו.

שוב נקרא את הקטע.

"אמנם איך אפשר לומר שהנשמה פוגמת את הגוף. והענין הוא, שהוא תקון מיוחד בשביל הצדיק, שעל ידי תקון זה נעשה גופו של הצדיק מוכשר לקבל אורה הגדול של הנשמה." האדם נקרא "צדיק" תמיד על שם העתיד, כי הוא רוצה להצדיק את הבורא. למרות שהוא מביא לי חושך, אני צריך להצדיק אותו. אני רוצה להצדיק אותו כי על ידי זה הוא עוזר לי להתפטר מהרצון לקבל שלי, ולהדבק אליו בכלים דהשפעה שלי. "ותקון זה מתחיל מבינה, בסוד אמא השאילה את בגדיה לבתה." או במילים אחרות "אמא מאריכה רגליה". יש הרבה כינויים לאח"פ דעליון שנופל לגלגלתא עיניים דתחתון. "כי הבינה ראתה שאין הנוקבא ראויה לקבל המוחין, אז העלתה אליה את הנוקבא, ונתמעטה בסבתה לו"ק חסר ראש,"

חסר ראש זה חסר שלמות. העליון משחק כלפי התחתון, שהוא קטן, שגם לו אין כלום, חוץ מלהשפיע. ואז לתחתון יש ברירה, או לזלזל בעליון ואז הוא עוזב את ההתקדמות, או ההפך, להבין שהעליון כך מציג את עצמו, כדי לעזור לו להצדיק את העליון בפעולה הזאת ולאהוב אותו על זה, להכיר אותו בזה.

"שנשארה במ"י, ואותיות אל"ה, הורידה אל הנוקבא. ומתוך שהנוקבא קבלה הקטנות של הבינה, הוכשרה אח"כ לקבל גם הגדלות שלה. כמ"ש, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. כי עדן הוא חכמה, ונהר הוא בינה, וגן הוא מלכות. ואומר, שע"כ יצא הנהר, שהיא בינה, מן העדן, שהוא חכמה, ונתמעט לו"ק חסר ראש," חסר שלמות. "כדי להשקות את הגן, לתת מוחין לנוקבא. כי ע"י יציאה זו, השפיעה הבינה הקטנות אל הנוקבא. ואחר שקבלה הקטנות שלה,"

אם הנוקבא מקבלת את הקטנות שלה, זאת אומרת, הסכמה להיות בהשפעה, ולהיות מרוצה בזה, ממש להתמלא בזה, ולא יותר מזה. כפי שכתוב "ואחר שקבלה הקטנות שלה", שצריכה לקבל את זה בכל לב ונפש. ונוקבא זה כלים דקבלה, היא צריכה אור חוכמה, וכאן היא מקבלת רק השפעה, להיות גם כן כמשפיעה ולהסתפק בקטנות. "כבר ראויה לקבל גם* הגדלות שלה." גם האור חוכמה שהיא אחר כך תקבל מהעליון, הוא יהיה בעל מנת להשפיע, עוד יותר למעלה, רק לצורך ההשפעה.

"ומכשיר לנוקבא לקבל הקטנות דאמא, שהוא עיבור. ועי"ז יכולה לקבל גם הגדלות. ועל דרך זה, אחר שנשלמה הנוקבא, והיא רוצה להשפיע נשמות לבני אדם," כי היא כוללת כל הנשמות. מה זאת אומרת "לבני אדם"? לאותם שהעלו אליה חיסרון להיות נשמה. "אשר גופם נמשך מנוקבא מטרם תקונה, ואינם ראוים לקבל אור הנשמה, היא חוזרת ומתמעטת לבחינת ו"ק בלי ראש, שהוא הפגם של נחש הרע, שעי"ז נפגמות גם הנשמות שבה, ומשפעת את נשמות הפגומות לבני אדם, כדי שגופם יקבל את הפגם והקטנות של הנשמות. ואז נעשו הגופים מוכשרים לקבל גם את אור גדלות הנשמות. הרי שענין הפגם הזה, אשר הנשמות פוגמות את הגופים, הוא לתקון הגוף להכשירו לקבל אור הגדלות."

מכאן אנחנו רואים, איך הכל בא דרך הקלקול. כי אנחנו נמצאים בקלקול, ולכן קלקול על פני הקלקול נותן לנו תיקון. אנחנו חושבים שמלמעלה צריך לבוא מילוי. זה לא כך, מלמעלה קודם בא תיקון, אבל התיקון הזה נראה בעינינו כקלקול, מפני שאנחנו מקולקלים. כמו הדוגמא שהוא נותן, על החייט שמתחיל לחתוך את הבד השלם, ועוד כל מיני דוגמאות כאלה.

כאן זה מאוד מוחשי. התחתון חושב שהעליון עכשיו צריך להאיר לו, צריך לתת לו כוחות. אך למי לתת כוחות, לאותו ילד קטן חסר הדעת היכול להזיק לעצמו ולאחרים? קודם צריך להיות תיקון. התיקון הוא תמיד בכוח נגד הטבע הנוכחי כדי לכופף אותו, ובהסכמה כלפי התחתון שזה יהיה. ורק אחרי שהתחתון בטוח תיקן את עצמו ומעוניין ושמח להיות כמו העליון, אז בהתאם לזה מביאים אותו לגדלות, נותנים לו אפשרות לפעול בעצמו.

זאת אומרת, בקלקול שלנו שאנחנו לא מודעים לזה, אנחנו תמיד באים כאילו כלפי הקלקול של העליון. כך אנחנו, "כל הפוסל, במומו פוסל". עד שאני צריך לראות את כל העולם מתוקן, מוכשר, נאור, חוץ מעצמי. ואז בתנאי הזה, אני מקבל נכון את המציאות.

נקרא עוד פעם את קטע הזה. לשים לב, עד כמה שהיחס של העליון לתחתון הוא אמנם מתוקן, אך בעיני התחתון נראה כמקולקל.

"ומכשיר לנוקבא לקבל הקטנות דאמא," "מכשיר" הכוונה אמצעי. "שהוא עיבור. ועי"ז יכולה לקבל גם הגדלות. ועל דרך זה, אחר שנשלמה הנוקבא, והיא רוצה להשפיע נשמות לבני אדם, אשר גופם נמשך מנוקבא מטרם תקונה," "גופם" זה רצון לקבל. "ואינם ראוים לקבל אור הנשמה," זה כבר אור של גדלות. "היא חוזרת ומתמעטת לבחינת ו"ק בלי ראש, שהוא הפגם של נחש הרע, שעי"ז נפגמות גם הנשמות שבה,"

זאת אומרת, עכשיו הנוקבא כלפי הנשמות עושה אותה הפעולה. קודם, זו הייתה אמא שמיעטה את עצמה כלפי הנוקבא, שהביאה את האח"פ שלה הנפול לתוך הנוקבא, ונוקבא הסכימה לאח"פ הזה וקיבלה אותו, ואז נוקבא תיקנה את עצמה. עכשיו, במידה שהיא תיקנה את עצמה, היא הלכה לתקן את עצמה בגלל שהנשמות היו דורשות ממנה, ועכשיו היא כלפי הנשמות עושה את אותה הפעולה.

היא מעוררת בעצמה את אותו פגם של הנחש, של השבירה. כי הנשמות הרי הן שבורות, והיא צריכה להיות בהתאמה לנשמות. ואז היא מעוררת את הפגם הזה של נחש, והנשמות כשהן מסוגלות לעלות על הפגם הזה ולהדבק לנוקבא, הן מִיתקנות ונכנסות ומזדהות איתה, וכך מקבלות את האור הנשמה.

נקרא עוד פעם. "ומכשיר לנוקבא לקבל הקטנות דאמא, שהוא עיבור. ועי"ז יכולה לקבל גם הגדלות. ועל דרך זה, אחר שנשלמה הנוקבא, והיא רוצה להשפיע נשמות לבני אדם, אשר גופם נמשך מנוקבא מטרם תקונה, ואינם ראוים לקבל אור הנשמה," שזה כבר גדלות. "היא חוזרת ומתמעטת לבחינת ו"ק בלי ראש, שהוא הפגם של נחש הרע, שעי"ז נפגמות גם הנשמות שבה, ומשפעת את נשמות הפגומות לבני אדם, כדי שגופם יקבל את הפגם והקטנות של הנשמות." תראו מה זה, העליון עושה ככה לתחתונים? מכניס בהם רעל? "ואז נעשו הגופים מוכשרים לקבל גם את אור גדלות הנשמות. הרי שענין הפגם הזה, אשר הנשמות פוגמות את הגופים, הוא לתקון הגוף להכשירו לקבל אור הגדלות." תיקון על ידי קלקול. נגיד הכלי איבד את הכשרות שלו, אתה מעביר אותו באש, אז כאילו אתה שוב מלבן אותו, שורף אותו. איזה תיקון יש כאן? "כי אחר שהגוף נשבר ע"י הפגם והקטנות של הנשמה, שנעשה בזה כלי לקבל גם את הגדלות של הנשמה, אז רוצה בהם הקב"ה." הקו האמצעי, שהרצון לקבל כבר מחובר נכון עם הרצון להשפיע. "מה שאין כן בטרם שהגוף נשבר מחמת פגם הנשמה, אינו רוצה בהם הקב"ה, כי אינו ראוי לקבל אור הנשמה, להיותו נמשך מן הנוקבא מטרם תקונה, שצ"א רוכב עליהם."

"לט) כמו ששורים למעלה, בנוקבא, אשר בנוקבא הפגומה שורה הנשמה, כן כאן בגוף הפגום שורה הנשמה, שהגוף נפגם ובפנימיותו הנשמה. ומשום זה הם הצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה. כמ"ש, והיה מדי חדש... יבא כל בשר. כי אלו יתחדשו לגמרי וצריכים להתחדש בהתחדשות הלבנה." אלה המילים של הזוהר.

"כי לאחר שגופם קבלו הפגם והקטנות של הנשמה, כבר הם ראוים לקבל אורות דגדלות המושפעים בר"ח ושבת, שהוא אור החיה. ונודע שה' כלים יש בפרצוף, המכונים מוחא, עצמות, גידים, בשר, עור, שהם כח"ב תו"מ. ומטרם שיהיה בפרצוף כלי דבשר" שזה כבר כלי דקבלה. "אינו ראוי לאור החיה. כי כלי דבשר כולה מיוחד להמשכת אור החיה. הנמשך בחדש ושבת." הכוונה לראש חודש. "משא"כ הכלים מוחא עצמות גידים מקבלים רק חלק מאור הזה, כי הם מיוחדים בעיקר לג' אורות נר"נ." כלים דהשפעה. אין שם עדיין עביות מספקת כדי לקבל על מנת להשפיע. זו תוספת שאנחנו מבינים איכשהו, כי השפה מוכרת לנו.

"מ) ואלו הצדיקים הם בשותפות תמיד עם הלבנה, הנוקבא, ופגומים באותו פגם שלה, פגם מקטנות הבינה, שע"כ היא ראויה לאור גדלות הבינה. ומשום זה היא שורה תמיד בתוכם ואינה עוזבתם. וכתוב, קרוב ה' לנשברי לב, לאלו שסבלו עם הלבנה אותו הפגם, מקטנות הבינה, הם קרובים אליה תמיד, כי זוכים מחמת זה לקבל גם מגדלות הבינה. וע"כ להחיות לב נדכאים, באלו החיים, הבאים אל הנוקבא להתחדש, אור החיה. כי אלו שסבלו עמה יתחדשו עמה. כי מחמת שקבלו הקטנות, מקבלים ג"כ הגדלות."

אנחנו מבינים שזה על ידי הדבקות של כלים בכלים. הנוקבא בעצמה, ודאי שהיא לא פגומה ואין לה לא קטנות ולא גדלות, אלא הכל זה כלפי התחתונים. כמו אמא שמשחקת עם תינוקה, ובהתאם לכמה שהתינוק צריך כך היא בעצם מתנהגת. ולכן כל מה שהעליון עושה לתחתון, הוא עושה את זה אך ורק כדי לעורר את התחתון להתקדם יותר, להתקרב יותר, להדבק אליו יותר.

"מא) ואלו הפגמים, שהצדיקים סובלים מחמת קטנות הבינה, נקראים יסורים של אהבה," זאת אומרת, שהתחתון סובל מכך שהעליון צריך להסתיר את עצמו, שהעליון לא יכול לגלות את עצמו. שהעליון כאילו סובל, כי הוא רוצה לתת, לגלות את עצמו, רוצה לתת הכל לתחתון, והתחתון עדיין לא מסוגל לקבל. זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין שהפגם של התחתון מביא לסבל העליון.

תמיד שואלים, האם לבורא יש רצון לקבל? האם הוא סובל? אנחנו צריכים להגיד לפי הבנתנו, לפי מה שאנחנו מתארים לעצמנו, שהבורא הוא סובל. כפי שכתוב "רצונו להיטיב לנבראיו", יש לו רצון להיטיב. וכמו שמתואר בכל מיני דוגמאות כמו בדוגמא על בעל הבית והאורח, הוא סובל מזה שהאורח לא מקבל ממנו. ואם התחתון מבין שהוא לא מסוגל עדיין למלא את רצונות בעל הבית, והוא נמצא בייסורים, אז הייסורים האלה נקראים מצידו "ייסורי אהבה". כי אני הייתי רוצה לקבל ממך הכל, אבל אני לא מסוגל. והייסורים האלו מקרבים מאוד את שניהם יחד, כי הם מתחילים להיות כשותפים, הם מבינים מה הם צריכים לעשות זה לזה.

"מא) ואלו הפגמים, שהצדיקים סובלים מחמת קטנות הבינה," שהיא חייבת כך להיות בקטנותה. "נקראים יסורים של אהבה, כי של אהבה הם ולא מחמת האדם עצמו." שרוצה לקבל, אך הוא לא יכול לקבל, מפני שהכלי שלו לא מוכשר, והקבלה תהיה על מנת לקבל. בגלל זה הוא עוצר את עצמו וסובל מאוד שאין לו במה לענות לעליון. "של אהבה, מחמת שנפגם האור של אהבה הקטנה, שהיא הנוקבא, בעת קבלתה מקטנות הבינה, שנדחתה מאהבה רבה, שהיא הבינה בגדלותה. משום זה, אלו הצדיקים הם חברים ושותפים עמה, בפגם שלה. אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא, כי הם זכו לזה, להיות חברים עמה." מתחברים עם אותה הנוקבא הגדולה, עם הבינה, לקבל ממנה את הכל בסופו של דבר. המצב שהם נמצאים עכשיו נקרא "עולם הזה". המצב שבו יתחברו עם בינה, ויקבלו ממנה את כל התיקון וכל האורות דגדלות, נקרא "עולם הבא". "ועליהם כתוב, למען אחי ורעי." זאת אומרת, שאלו הן שתי דרגות "אחי ורעי".

הִנה ישכיל עבדי

"מב) אשרי חלקם של הצדיקים, שהקב"ה גילה להם דרכי התורה ללכת בהם."

הצדיקים הם לאו דווקא הגדולים. גם האדם הקטן, הילד הקטן, לא חשוב מי, אם הוא רוצה להגיע לכך שהוא מצדיק את הבורא על כל הפעולות שעושה עמו, שמבין שהכל מתרחש בו, ו"אין עוד מלבדו", והכל "טוב ומטיב", שהוא רק צריך לגלות את הדברים האלו למרות כל המכשולים וכל הבלבולים וכל הייסורים שהוא סובל מתוך שהכלים שלו לא מתוקנים. אם אותו אדם רוצה להגיע למצב האמיתי, שהמצב האמיתי הוא "טוב ומטיב" ו"אין עוד מלבדו", אז לפי המטרה שלו הוא נקרא "צדיק". ולא חשוב באיזה מצב, באיזו דרגה הוא נמצא. לכן "אשרי חלקם של הצדיקים, שהקב"ה גילה להם דרכי התורה ללכת בהם." שעליו עוד ללכת, עוד להגיע אליהם, כדי להיות באמת צדיק. "כשברא הקב"ה את העולם, את זו"ן, עשה את הלבנה, שהאציל את הנוקבא בקומה שוה עם ז"א." זה כדוגמה שאנחנו צריכים להגיע לזה אחר כך. שנוקבא זה כל הרצונות שלנו, וזעיר אנפין זה הבורא, כל האור, והם נמצאים בקומה שווה, משפיעים זה על זה ומקבלים זה מזה. "ואח"כ מיעט אורותיה, באופן שאין לה מעצמה כלום, רק מה שמקבלת מז"א." וכך מלכות ירדה לנקודה שאין לה שום דבר. הנקודה שבלב שבכל אחד ואחד, אם הוא מרגיש אותה, היא הנקודה שבה מלכות ירדה למצב הזה, וממנו אנחנו מתחילים. והמטרה היא להגיע לקומה שלמה. מי שמגיע לקומה שלמה נקרא "אדם". הוא דומה לבורא, ולכן נקרא "אדם". "ומשום שמיעטה את עצמה, היא מאירה מן השמש, שהוא ז"א, בכח אורות עליונים שבו.

מג) ובזמן שבית המקדש היה קיים," זאת אומרת, מלכות שיכולה לקבל את האורות בעל מנת להשפיע, נקראת "בית של קדושה", של האור. זה נקרא "בית המקדש". זאת אומרת, הלב של האדם אם הוא כולל כבר עשר ספירות שמסוגלות לקבל בעל מנת להשפיע, זה נקרא "בית המקדש". ה"קדושה" נקראת בעל מנת להשפיע, השפעה, לכן "בית המקדש" הוא רצון דלהשפיע.

"ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל משתדלים בקרבנות ועולות ועבודות, שהיו עובדים הכהנים הלוים והישראלים, כדי ליחד יחודים, ולהאיר האורות בנוקבא."

אותם הרצונות שאנחנו יכולים לקרב אותם לעל מנת להשפיע, זה נקרא "קורבן". "קורבן" זה מהמילה קרוב. ממה אנחנו מקריבים את הקורבנות? מהאוכל, מטעמים, שזה צריך להיות כשר. זאת אומרת, אנחנו מקריבים רק את הרצונות שיכולים לעבוד בהם בעל מנת להשפיע.

מי מקריב אותם? האדם לוקח את כל הרצונות שבו מהרמות של דומם, צומח וחי, לדרגת המדבר, כי האדם הוא זה שמקרב אותם, מקריב אותם, לעל מנת להשפיע. והאדם בעצמו מחולק לישראל, לווים וכוהנים. אם הוא רוצה להשפיע, אז יש לו שלוש דרגות כאלה בתוכו, שכולן משתתפות בהקרבת הרצון לקבל, לקרב את הרצון לקבל לעל מנת להשפיע. זו כל העבודה של האדם, לכן היא נקראת "עבודת בית המקדש". מזה אדם מרכיב את הבית, הכלי של הקדושה שלו.

"מד) ולאחר שנחרב בית המקדש, נחשך האור, והלבנה, הנוקבא, אינה מאירה מן השמש, ז"א, והשמש נסתלק ממנה ואינו מאיר. ואין לך יום שאינו שולט בו קללות וצער ומכאובים."

מה זה "נחרב בית המקדש"? אין כבר מסך, כוונות על מנת להשפיע, מסך ואור חוזר מצד התחתון, מצד הנשמות שהן רוצות להתקרב לעל מנת להשפיע, להתקרב לבורא, להתחבר עמו. להעלות עשן – עולם, שנה, נפש רוחניים. לגלות את העולם הרוחני בעולם, שנה, נפש, בכל מה שהעולם הרוחני צריך להתגלות.

כולם הסתגרו בכלים דקבלה שלהם, רואים את העולם הזה בלבד, שאותו אנחנו עכשיו מרגישים בכלי השבור שלנו. אם נפתח את הכלי שלנו בצורה ההפוכה, אז נראה את העולם הרוחני. אם אנחנו סוגרים אותו, אנחנו נמצאים בבית המקדש ההרוס, בכלי שכולו על מנת לקבל, אנחנו מרגישים את המצב שלנו.

"מד) ולאחר שנחרב בית המקדש," זאת אומרת, שאין בנו כוונות של הכוהנים, לווים, ישראל, שהן שלושת הדרגות שבאדם שרוצה לקרב את עצמו לבורא, והוא לא רוצה עוד לעלות את הרצונות שלו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, שזה נקרא "לעלות אותם לקורבן". ואז זה נקרא "חורבן", ונחשך האור, כי אין איפה להחזיק אותו, אין את הכלי הזה, המסך ואור חוזר. "נחשך האור, והלבנה, הנוקבא, אינה מאירה מן השמש, ז"א," הבורא. "והשמש נסתלק ממנה ואינו מאיר." כך אנחנו לא מרגישים את העליון. "ואין לך יום שאינו שולט בו קללות וצער ומכאובים."

"מה) כשיגיע זמן הלבנה, להאיר מכחה עצמה, בגמר התקון," זאת אומרת, שהיא תהיה כמו השמש. שכל הרצונות שלנו יעבדו בלקבל על מנת להשפיע, שיאירו כמו הבורא בעצמו, זה לזה. שבורא ונברא יהיו שווים.

"נאמר, הִנה ישכיל עבדי, על הלבנה, האמונה, הנוקבא. ישכיל, שנתעורר אז התעוררות של מעלה, בדומה למי שמריח ריח, ובא להעיר ולהסתכל." "ריח" זה נקרא אור חכמה, ריח ניחוח שעולה מהקורבנות. שיש אור חסדים, ועולה על ידי זה, מתוך אור חסדים, קצת ממה שיכולים לקבל בעל מנת להשפיע, וזה מתואר כריח. עד גמר התיקון אנחנו מסוגלים לקבל אור חכמה רק באור דחסדים. לכן זה נקרא "ריח ניחוח".

"כי המלה, הנה, יורה על פתאומיות. משום שנשפע אז על הנוקבא התעוררות של מעלה, בלי הקדם של התעוררות מלמטה. וכיון שהריחה בזה, באה להעיר ולהסתכל ולהשכיל. וע"כ נאמר, הנה ישכיל.

מו) ירום, פירושו, שהנוקבא תתמלא מאור העליון על כל האורות, כתר. ירום לרחמכם, הכונה לאור הכתר. ונשא, הוא מצד אברהם, חסד. וגבה, הוא מצד יצחק, גבורה. מאד, מצד יעקב, ת"ת. שהנוקבא תתמלא מכל המדרגות האלו."

אנחנו לא מבינים, איפה כאן הפסוק עצמו, על מה מדובר? האמת היא שזה לא כל כך חשוב. חשוב לנו לרצות שזה יתגלה, שזה יקרה, שזה ישפיע עלי, שאני אחיה. שאני ארגיש במקום מילים התפעלות, כלים מהאורות.

"מז) ובעת ההיא יעורר הקב"ה התעוררות של מעלה להאיר אל הלבנה, הנוקבה, כראוי, כמש"א, והיה אור הלבנה כאור החמה. ומשום זה יתוסף בה אור העליון. ועל כן יתעוררו אז לתחיה כל המתים, שהם נקברים תוך העפר."

הכוונה היא, שהרצון לקבל מת. הוא לא יכול לעשות שום פעולה על מנת להשפיע, כוונה על מנת להשפיע, ולכן הוא לא יכול לקבל את האור העליון, התגלות האלוקות, ובזה הוא נקרא "מת". המצב שבו הוא נמצא נקרא "עפר". ודאי שבהמשך הפעולות מלמעלה, או על ידי "בעתו" שלא תלוי באדם, או על ידי האדם שמבצע את הפעולות האלו שזה נקרא ב"אחישנה", שמזרז את הזמנים, יבוא הזמן שהרצונות האלו, שנמצאים עכשיו בעפר, יקומו מהעפר ותהיה תחיית הרצונות המתים, ואז הם יקומו ויתחדש בהם רוח החיים. 56.45

"מח) ואומר, עבדי, אע"פ שהמדובר בנוקבא, כי המפתחות של רבונו בידו. וע"כ מתגלה על ידו שלמות הנוקבא, והוא השליח שלה. כמ"ש, ויאמר אברהם אל עבדו, שזהו על הלבנה, הנוקבא. המתגלית על ידי מטטרון, שהוא עבד שליח של רבונו.

מט) זקן, מטטרון, שנקרא זקן, כמ"ש, נער הייתי גם זקנתי, שר העולם שהוא מטטרון. המושל בכל אשר לו, שהם ירוק לבן ואדום, ג' גווני הקשת, שהם ג' מלאכים, מיכאל גבריאל רפאל, שאין השכינה נראית אלא עמהם. ומטטרון כולל אותם."

זאת אומרת, הוא מתחיל להסביר לנו איך הנוקבא צריכה להיראות במצב המתוקן שלה, ג' קווים שלה, איך שהיא מתחילה להסתדר אם היא תקום מעפר, ומה הצורה שלה, שזה אברהם, יצחק, יעקב או מיכאל גבריאל, רפאל. בסך הכל המטטרון איך שהוא צריך להתחיל לעבוד מתוכה, ויש פה עבד, וגם שליח, וגם ריבון, האדון.

"נ) שים נא ידך תחת ירכי. זהו צדיק, יסוד, מפני שהוא קיומו וחיותו של העולם. כי אז, כשנאחז ביסוד, נעשה עבד הזה ממונה להחיות את שוכני עפר. ונעשה שלם ברוח העליון, להשיב רוחות ונשמות למקומם, אל אלו הגופים שנבלו ונרקבו תחת העפר."

תראו באיזה צורות יחסיות נמצאים חלקי הרצון לקבל ועוזרים זה לזה. כך אנחנו, עבד, אדון ושליח והמצבים השונים שלהם. בעל הסולם אחר כך יעשה סדר עם הג' קווים, ואז נראה איך זה מסתדר. בינתיים הוא רק נותן צורות חלקיות. אבל הכל מצטבר בכל זאת סביב הצדיק, הקו האמצעי.

"נא) ואשביעך בה' אלקי השמים. וְאַשְׁבִּיעֲךָ, הוא מלשון שִׁבְעָה. שיתלבש בשבעה האורות העליונים, חג"ת נהי"מ, שהם שלימות העליון. אשר לא תקח אשה, זהו הגוף שמתחת העפר, בקבר, שיש לו עתה תחיה לקום מעפר, הוא מכונה אשה. שכל אלו שזכו להקבר בארץ ישראל, הם יתעוררו תחילה לתחיה, כמ"ש מתחילה, יחיו מתיך, שהם המתים שבארץ ישראל."

זאת אומרת, שהיה להם כבר כלי קבלה על מנת להשפיע, ובשבירת הכלים הם נשברו. אנחנו יודעים שיש אורות, ניצוצין וכלים. סך הכל יש לנו עביות, מסך והאור. האורות עלו למעלה, הם נמצאים באצילות, ולמטה נמצאים הכלים השבורים עם הניצוצין. ואנחנו צריכים על ידי העבודה שלנו, את האנך הזה, אורות, ניצוצין וכלים, לחבר יחד.

ולכן אלו שנשברו ויש בתוך הכלים שלהם ניצוצין, הם נקראים "שבירות מישראל", כי יש בהם את הניצוצין האלה שמעוררים אותם. כשהנקודה שבלב מתעוררת באדם והוא רוצים להתקרב לאלוקות, ישר-אל, אז הוא מאותם האנשים שמתעוררים קודם. אלה הם הנקראים ה"קבורים בארץ ישראל". מה שאין כן האחרים עד שהם יתכללו, עד שהם יתקיימו, עד שהם יתעוררו על ידי הנשמות האלו שנקראות "ישראל", להם יקח עוד זמן "לקום לתחיה".

לכן כל אחד ואחד שיש בו נקודה שבלב, שמרגיש התעוררות, "רוצה אני, לא יודע לָמה, אבל רוצה", נגיד כמונו שיושבים כאן, הוא נקרא "קבור בארץ ישראל".

"אח"כ כתוב, נבלתי יקומון, הם המתים שבחוץ לארץ. ועם זה רק הגופות של ישראל שנקברו בארץ ישראל," הרצון לקבל שיש בו נצוץ. "תקומנה," על ידי הניצוץ. ולא הגופות של עמים האחרים, שהארץ נטמא מהן." כי בלי הניצוץ לא יוכלו לקום. אז הקימה שלהם תבוא אחר כך, שגם בהם יתעורר הניצוץ. והניצוץ שלהם גם כן בהתאם לזה, או שיהיה ניצוץ ישר-אל, או שיהיה ניצוץ להתחבר לאלו שנמצאים בדרך הזאת.

כמו שאנחנו רואים בעולם שלנו, יש אנשים שנכנסים לאיזו עליה, הילוך, מפתחים את העולם, ויש שחיים ומשתמשים בכל מה שיש בעולם. יש ויש. כמו שיש בתוך ישראל, "ישראל", "לוי", "כהן", כך גם באומות העולם יש שבעים סוגי אומות העולם. ולא מדובר בודאי על הלאומיות שבעולם שלנו, אלא על סוגי הנשמות. שיש נשמות שהן מדרום אמריקה והן שייכות לישראל, ויש כאלה שהן יהודיות ושייכות לאומות העולם. אין כאן משהו שאנחנו יכולים בעיניים שלנו להבחין.

"נב) וע"כ, אשר לא תקח אשה לבני. שכל נשמות העולם היוצאות מאותו הנהר הנמשך ויוצא מעדן, שהוא יסוד, הן בנים אל הקב"ה. וע"כ, אשר לא תקח אשה, זהו הגוף. לבני, זוהי הנשמה. מבנות הכנעני, אלו הם גופות עמים עובדי ע"ז, שעתיד הקב"ה לנעֵר אותן מארץ הקדושה, כמ"ש, וְיִנָּעֲרוּ רשעים ממנו."

זאת אומרת, אדם שנמצא בהתפתחות הנשמה, כמו שמדובר כאן על אברהם, אליעזר, וחיפוש אישה ליצחק וכולי, ודאי שעובר כאן הרבה מאוד פעולות שהתורה מתארת אותן בצורה כזאת. ודאי שאם נכנס לתוך כל מכלול התיקון, נבין למה זה קורה דרך כוח צדדי כזה שנקרא ה"שליח" שלו, שאותו דווקא הוא שולח להביא נשמה, אישה לבנו. איך זה יכול להיות דבר כזה?

אנחנו צריכים עוד לראות מה קורה כאן. יש הסברים גדולים על זה אחר כך בזוהר. שזה מפני שאברהם שהוא כוח החסד שבאדם, לא יכול להיות בקשר ישיר לכוח הגבורה שזה יצחק, וצריך להיות כאן המקשר וכן הלאה. אבל כל אחד ואחד עובר בפנימיותו את התהליכים האלו. אמנם שמדובר כאן על סיפור תנכי, אבל ודאי שעלינו לא לתאר את הסיפור עצמו חלילה, אלא שהוא בנו, איך הנשמה הולכת ומתקנת בדרגות האלו.

"נג) כי אל ארצי ואל מולדתי תלך. ארצי, זה היא ארץ הקדושה, שהיא קודמת לכל ארצות אחרות." זאת אומרת, רצון לקבל שהוא על מנת להשפיע. ארצות אחרות הן רצונות שעדיין לא מתוקנים בזה, אז ודאי שכאן קודם כל צריכה להיות כל תשומת הלב. "אל ארצי, שהיא ארץ הקדושה. ואל מולדתי, אלו הם ישראל." כי אברהם זה חסד, שהתכונה הזאת באה מלמעלה.

"נד) ויקח העבד, שהוא מטטרון. עשרה גמלים, עשר מדרגות שהעבד ההוא שולט עליהן, שהן כמו מדרגות האצילות. מגמלי אדוניו, מדרגות הנוקבא דאצילות, שהיא אדונו. ואותו העבד שולט עליהן ומתתקן בהן.

נה) וכל טוּב אֲדֹנָיו בידו, כל אותו הטוב וריחות העליונים, היוצאים מתוך אלו האורות והנרות העליונים." אותו האור חוזר שבא מהצד הזה.

"וכל טוב אדניו, שמוש של השמש, ז"א, הנמשך בלבנה, הנוקבא. כלומר, שעל ידו נעשה זווג זו"ן." שייקח איתו את כל הכוח של השמש, זאת אומרת, כל הגמלים, כמו כל עשר ספירות דאצילות. ואת כל הכוחות שלי תקח ותמצא לזה את האישה המתאימה. מה היא האישה המתאימה? מכל אותם הרצונות, עכשיו איך אני בוחר את אותו רצון שעל ידו אני בונה מדרגה חדשה.

ישנה הסוגיה איך אפשר מצד האברהם, לברוא, לבנות את מדרגת יצחק, ומיצחק שייוולד אחר כך יעקב, הרי המדרגות האלה מנוגדות. המצבים האלה מאוד מיוחדים. אברהם כאילו לא ראוי להוליד, הוא חסד, לא חסר לו כלום. אלא רק בלחץ העליון, בכוח העליון, שחייב להוליד את המדרגה הבאה, בא לו החיסרון הזה. אבל מתוך עצמו הוא לא מרגיש שום התעוררות. ואיך ובאיזה כוח הוא יכול לברר את צד השמאל שהוא יצחק, להביא לו אישה, הנוקבא המתוקנת, הנכונה לאותו האור שיתלבש בה? בכלל לא מצידו אפשר לעשות זאת. לכן זה לוקח כל הדוגמה של עשר ספירות דאצילות, כל האורות שיש באצילות, ומתאים את זה כביכול דרך הקו האמצעי, אבל עדיין אין כאן קו אמצעי, ואז הולך להתאים את זה.

"נו) ויקם וילך אל ארם נהרים. זה הוא מקום בארץ הקדושה, שבכתה שם רחל, כשנחרב בית המקדש.

ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, כדי לחזק את כחותיה על ידי גבורותיה כראוי, מטרם שבא להקים ולהחיות הגופים.

גמלים, הם מדרגותיו של העבד, שע"כ סידר אותם מחוץ לעיר, ששם מקום הדינים, כדי לתקן הקו שמאל של הנוקבא."

שאברהם בעצמו לא מסוגל לעשות. מחסד אי אפשר להגיע לזה. לכן דרך כל המעבר הזה נעשה החיפוש, ההתקנה של המלכות, אותו חלק ממלכות שיכול להצטרף לאברהם, ובזה מולידים את היצחק.

"נז) לעת ערב, זהו ערב שבת, יסוד, שהוא הזמן של אלף הששי. כי ששת ימי המעשה הם הששת אלפים שנה, ויום הששי, שהוא ערב שבת, הוא כנגד אלף הששי, שאז תהיה תחיית המתים. לעת ערב, הם הדינים המתגלים בערב, ביסוד, אשר העבד תקן אותם."

מכל המלכות המתוקנת כביכול בגמר התיקון, משם יש בירור אחרי אברהם לקו הזה של יצחק ואחר כך ליעקב.

"נח) לעת צאת השואבות, השואבות מימי התורה." זאת אומרת, מכל אותו האור שמגיע עכשיו מבינה דרך הזעיר אנפין, שמתגלה כלפי אותם הכלים השבורים, אבל שיש להם את התיאור הנכון לאלף השישי לגמר התיקון, עכשיו הבירור. "כי בזמן ההוא הם עתידים לקום לתחיה תחילה מכל שאר בני אדם, משום שעסקו לשאוב מימי התורה ונתחזקו בעץ החיים." זאת אומרת, סדר התחייה הוא לפי יציאת הרשימות. מי שמקבל התעוררות קודם, אז הוא מממש את הנשמה שלו ומצטרף כבר למלכות המתוקנת. "והם יצאו תחילה לתחיית המתים, כי עץ החיים גרם להם שיקומו מתחילה.

קו אמצעי מכונה תורה. וגם נקרא עץ החיים. ומימי התורה השפע שלו. ואלו הדבקים ומקבלים השפע מקו אמצעי, שנקראים שואבות, אלו יחיו לפני כל השאר, הנמשכים מב' הקוים האחרים."

זאת אומרת, בתוכנו בזמן שאנחנו קוראים את הזוהר, ורוצים לפתוח בפנים איפה זה קורה בנו, אנחנו קודם כל צריכים לרצות לכוון את כל ההרגשה שלנו לקו האמצעי, שהכל מתחבר לאחד.

אני מקבל את כל האבחנות הללו השונות לגמרי, המבולבלות, בכל השפות שמתוארות לי, בשפת התנ"ך, הקבלה, ההלכה והאגדה, שהכל כתוב יחד ובצורה מעורבבת. ואני מקבל את זה בכלים שלי שאני בזה מבולבל, כי פתאום אני חושב בעל מנת לקבל, פתאום בעל מנת להשפיע, פתאום העולם הזה קיים, פתאום העולם הזה נמצא בתוכי והכל בתוכי. אבל בסופו של דבר הראיה שלי צריכה להיות מרוכזת בכך שאני הכל מקבל בקו אמצעי, איפה שכל ההשפעות שהן כביכול מחוצה לי וכל ההבנות מתוכי, מתחברים למקום אחד.

ואז האדם מגלה שבאמת רק בו זה נמצא. ובאמת לא קורה כלום, אלא הכל מתגלה מתוכו, מהמצב היחידי שהוא נמצא, רק המציאות מתגלה בו יותר ויותר ויותר. קודם הוא חיפש משהו מבחוץ במשקפיים, במשקפת, בטלסקופים, ובעוד ועוד אמצעים, ופתאום הוא רואה שכל הראיה הזאת היא פנימית, וכל המציאות נמצאת בו. ורק צריכים לתת יותר ויותר תשומת לב, וזה מתגלה.

"נט) ובנות אנשי העיר יוצאות. עתידה הארץ להפליט ממנה כל הגופות שבתוכה. שכתוב, יוצאות, שסובב על אלו הגופות שהארץ תפליט מתוכה בעת התחיה. לשאוב מים, לקחת נשמה, ולקבלה כראוי, שתהיה מתוקנת ממקומה כראוי."

זה בירור הרצונות שכן מסוגלים עכשיו, ואלו שעוד לא מסוגלים להצטרף לתיקונים. אנחנו יודעים שישנם כאלה רצונות שנקראים "ל"ב האבן", שאותם לגמרי אנחנו לא יכולים לקבל לעבודה שלנו. אלא כל העבודה שלנו איתם, זה להבדיל אותם, להרחיק אותם משימוש, ובזה התיקון שלהם. על ידי זה שמשתמשים ברצונות האחרים, ל"ב האבן גם כן יקבל מזה השפעה מרחוק וגם כן יתוקן.

"ס) והיה הנערה אשר, שכל נשמה מנשמות שבעולם, שנתקיימו בעולם הזה, והשתדלו לדעת את רבונם בחכמה העליונה, היא עולה ומתקיימת במדרגה עליונה למעלה מכל אלו הנשמות, שלא השיגו ולא ידעו. והן עומדים תחילה לתחיה. וזו השאלה, שאותו העבד עומד לשאול ולדעת, במה עסקה הנשמה ההיא בעולם הזה? כדי לברר, אם היא ראויה לתחיה תחלה."

על ידי זה אנחנו חוקרים את הרצונות שלנו. כך האור מברר כל רצון ורצון לפי מידת הקירבה אליו. וכך הרצונות האלה מצטרפים להאור, מִתקנים ונכנסים למלכות דאצילות. זה כביכול "העבד", איזה מכשיר שעוסק בזה, שמודד את הרצון המקולקל עדיין, עד כמה הוא קרוב לתיקון. זאת אומרת, שעוד לא עבר מחסום, אבל נמצא כבר בהתקרבות לזה, בנטייה לזה.

"סא) ואמרה אלי גם אתה שתה. אתה צריך לשתות ולהיות נִשקֵה מתחילה. ואחריך, וגם לגמליך אשקה, משום שכל אלו שאר המרכבות, אע"פ שנִשקים ממדרגה זו, כולן נִשקים בעיקר מעבודת הצדיקים, היודעים עבודת רבונם כראוי." כי מאיפה האדם יודע איך להתקדם בכל צעד ושעל? הוא לא יודע. אלא רק במידה שמסוגל להתאים את עצמו, רק במידה שמסוגל לוותר על האגו שלו, רק במידה שיכול להצטרף, להדבק לעליון, בצורה כזאת הוא זוכה לזה שהעליון עובד עליו.

"כי הצדיקים יודעים לכלכל לכל מדרגה ומדרגה כראוי. ועל כן אם אמרה, וגם לגמליך אשקה, ודאי היא האשה, אשר הוכיח ה' לבֵן אדונִי, ודאי שהוא הגוף המזומן לנשמה ההיא העליונה."

אנחנו כבר נעבור על כל המעשה הזה בפעם הבאה. זה כבר תיקון גדול מה שבעל הסולם הולך לספר לנו כאן, איך בוחרים את הרצונות ועל ידם אנחנו פותחים את הנשמה ומתחילים להרגיש בפעם ראשונה את המעשה הרוחני שעובר עלינו.

(סוף השיעור)

Kabbalah Media

Kabbalah Media

My LibrarySign in to like, save and subscribe to videos

Lezione del giorno١٠ نوفمبر ٢٠٢١(Morning)Punti Salienti Selezionati

Punti Salienti Selezionati

Punti Salienti Selezionati

Kabbalah MediaCopyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati

My Library
Sign in to like, save and subscribe to videos

Lezione del giorno١٠ نوفمبر ٢٠٢١(Morning)
Punti Salienti Selezionati

Kabbalah Media
Copyright © 2003-2026 Bnei Baruch – Kabbalah L’Am Association, Tutti i diritti riservati