בסוף נהיה כולנו כאגודה אחת, כאיש אחד בלב אחד, מחוברים בלב ובנשמה, ערבים זה לזה במלוא מובן המילה. כך כתוב במקורות העתיקים, וזה מה שהחזיק אותנו לאורך היסטוריה לא-פשוטה. כל השאלה היא מה יעבור עלינו עד להשגת אותה מטרה נעלה.
אנחנו חיים בתקופה רגישה. העולם נעשה מקושר יותר ויותר, התלות ההדדית עולה, וכל תנועה של מישהו עלולה לגרום לטביעה. הפתיל של כולם מתקצר, האגו בשמים, ובלחיצת כפתור יכולה האנושות להכחיד את עצמה.
עוד תופעות בולטות הן הריקנות והבדידות. הכול מרגיש טפל, חסר טעם, אנשים לא מוצאים במה להחיות את נפשם. האדם מסוגר בתוך הטלפון שלו, מתקשה לתקשר עם הסביבה, לקיים מערכות יחסים כמו זוגיות ומשפחה.
במקביל, משאבי כדור הארץ מתכלים בקצב מואץ. ייצור מופרז, שיווק בדחיפה, תרבות צריכה. 'תקנה, זה יביא לך שמחה'. בשם תאוות הבצע הרסנו את כל הסביבה. בזמנו, קרל מרקס צפה שאחרי הקפיטליזם יבוא השלב של חיים שיתופיים, סוג של אבולוציה ביחסי הפרט והחברה. אבל בינתיים הפערים הכלכליים-חברתיים במגמת העמקה. האליטה מתעשרת עד בלי די, מעמד הביניים נשחק ונשחק, ומתקרב היום שבו המונים יתקשו לספק את צרכי קיומם. הזעם יצטבר, והרחובות עלולים להפוך לשדה קרב.
כשקמה מדינת ישראל דיברו על חברת מופת שצריך לבנות כאן. גם העולם נשא את עיניו בציפייה. עברו השנים, ואיתן נגוזה התקווה. למרבה הצער, אי אפשר לומר שישראל משמשת דוגמה. הפילוג חוגג, המחירים בעלייה, ותחושת הניכור גואה וגואה. כמה מאיתנו מרגישים שהחברה תדאג לכל מחסורם בשעת מצוקה?
ישראל מצטיינת בחדשנות, מובילה בתחום המחקר והפיתוח. אינספור סטרטאפים יצאו מכאן, ושיפרו המון דברים בעולם. ואף על פי כן, יש כלפינו טענה קבועה, מין תביעה פנימית שלא באה על סיפוקה. 'אתם', מרגישים בעולם, 'אתם מאחורי כל הסבל, מאחורי כל הרע'. כשמשהו לא טוב קורה, לא חשוב מה בדיוק ואיפה, במוקדם או במאוחר מופנית כלפינו אצבע מאשימה.
וכשמחברים את כל הנתונים הללו עולה התמונה הבאה: כאן, בישראל, צריכה להתפתח צורת החיים הבאה. התקשרות אינטגרלית, משלימה, בין אדם לאדם, בין הפרט לחברה, בין המין האנושי לכל הסביבה. הישרדות בעולם מקושר דורשת זאת, אין ברירה.
איפה מתחילים? איך מתמודדים עם כזו משימה?
יחד. מציירים תמונה.
חברה שוויונית יותר, אינטגרלית יותר, מה יהיה בה שאין לנו עתה?
קודם כל רשת ביטחון, דאגה שלכולם תהיה רמת חיים סבירה. מעבר לכך, שהחינוך, התרבות, התקשורת וכל יתר המערכות שקיימות בחברה, יבנו הרגשה שכולנו משפחה. שאנחנו יחד חיים פה, לא כל אחד בקונכייה. וכמו בצבא, או שנרגיש תלויים אחד בשני ותהיה בינינו תמיכה, או שהפרויקט הישראלי ייגמר ברע. לפי מה שאומרים החכמים, החום שנוכל לגלות בקשרי אהבה בינינו, הריגושים, המשמעות, הסיפוק וההנאה, אין משהו שמתקרב לזה בשום הישג פרטי או רכישה.
איך נהפוך זאת ממילים וסיסמאות לקוד החיים החדש במדינה? על ידי עיסוק יומיומי בפיתוח הקשר האינטגרלי שאליו האבולוציה מובילה. כמו לכל דבר חשוב, נצטרך לפנות לו זמן בלו"ז. ילדים במוסדות החינוך, חיילים בצבא, סטודנטים באקדמיה, עובדים במגזר הציבורי והפרטי, דור הזהב במרכזים קהילתיים, לכל אדם באשר הוא יהיה זמן איכות לחקר ולפיתוח הקשר האינטגרלי עם הסובבים. דומה הדבר לפעילות גופנית שעושים כדי להיות בריאים, כאן נפתח את השרירים החברתיים.
זו צריכה להיות משימה לאומית בעלת חשיבות אסטרטגית עליונה. האתגר המשותף של כולנו, כפרטים וכחברה. אנחנו הולכים להוליד פה יחד מודל של אנושות חדשה, ובמקורות שלנו נמצא את השיטה האינטגרלית המקורית שבה השתמשו אבותינו כשייסדו את האומה על 'ואהבת לרעך'.
לא סתם בישראל יש קיבוץ גלויות, ואגו מוגבר שלא מאפשר לנו לקבל דעות אחרות. אנחנו מקרה-קצה. אם נמצא את הדרך להתחבר, לרקום בינינו קשר אינטגרלי מעל כל השונות והדחייה, בשאר העמים והמדינות זה כבר ירוץ בקלות רבה. אהדה לישראל, הערכה, תמיכה, כל אלה יבואו מאליהם, כתוצאה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 134 – bit.ly/410ough