גם אם הצלחתם לקנות בית בשכונה טובה, זה עדיין לא מבטיח איכות חיים גבוהה. צואת כלבים על המדרכות, רעש מהגינה הציבורית בלילות, פריצות לבתים ולמכוניות. למה תמיד צצות בעיות, ואיזו גישה כדאי לאמץ כדי להפוך אותן למנוף צמיחה של שכונות?
כדי להבין דבר מה לעומק, צריך להסתכל קודם כל הכי רחב. אנחנו התפתחנו מדור לדור על ידי גדילת האגו, הוא היה המנוע שדחף אותנו לבנות את העולם. מדע, טכנולוגיה, מסחר ותעשייה, מערכות יחסים בחברה, בשכונה ובמשפחה.
אבל היום האגו הגיע לרמה כזו שלא מאפשרת לאדם להסתדר עם אף אחד. זהו השורש למשברים ולקשיים שאנחנו רואים בכל מיני תחומים: מהזוגיות וההורות, דרך השכנות והקהילה, ועד לרמת המדינה, העולם ומערכת הטבע כולה. בעידן האגו הגדול האדם לא יודע להתייחס למי ולמה שסביבו, וכתוצאה מכך סופג מכה אחר מכה.
הטבע הסובב אותנו, לעומת זאת, מתנהל בצורה שונה. זו מערכת אינטגרלית, שכל פרטיה מקושרים זה לזה ויוצרים מארג חיים נפלא. כוח הטבע הכללי שם כל יצור במקום שלו בפאזל, ובונה הדדיות והשלמה. בתהליך האבולוציוני רואים חיבור בין ניגודים, כעיקרון יסוד בהתפתחות החיים.
בתקופתנו העולם נעשה מקושר כל כך, ועם תלות הדדית מתגברת. זה אומר שמגמת הטבע לקשור בין כל חלקיו, מגיעה לרמה האנושית. המשמעות היא פשוטה: אם לא נעבור שינוי פנימי מהותי, אם לא נלמד לעבוד כמו חלקים במנגנון אחד, כמו איברים בגוף בריא – כולנו כאחד נטבע.
הכוחות האבולוציוניים דוחפים אותנו להתעלות מהטבע האגואיסטי לחיבור והתקשרות אינטגרלית, ולכן עד שזה לא יקרה שוב ושוב יצוצו מצבים של לחץ ומצוקה. עם התובנה הזו, נחזור לשכונה.
בכל שכונה חיים ילדים, נשים, גברים, משפחות ויחידים, בני נוער וקשישים. יש לנו שטח משותף, אנחנו משלמים מיסים לעירייה ומקבלים שירותים. בשכונה יש אווירה מסוימת, והיא זו שקובעת למשל אם נרגיש בטוחים לתת לילדים לשחק לבד בגינה הציבורית. כל בעיה שמתגלה בשכונה היא קריאת השכמה, הזמנה לבניית חיבורים מתקדמים יותר בינינו, התושבים.
מאיפה מתחילים? מה בדיוק עושים? בכל עניין החיבור יש שיטה שלמה שכדאי ללמוד, השיטה האינטגרלית שמה. בגדול, המטרה היא לבנות בשכונה אווירה של משפחה. אם נרגיש כולנו מחוברים בדאגה לטובת האחרים, יבואו לנו פתרונות לכל הקשיים.
האמצעים לחיבור יכולים להיות מגוונים. הכי קל זה להתחיל מהילדים. כדאי לארגן בשכונה פעילויות כיפיות לילדים, וזה יקרב גם בין ההורים. מעבר לכך, אפשר לעשות מפגש קבוע לכל תושבי השכונה, שכל אחד יביא איתו משהו טעים, נשב על הדשא, נשיר ביחד שירים. אפשר לבקש מבני הנוער שיכינו למפגש הזה הופעה מוזיקלית, הצגת תיאטרון או כל דבר אחר שהם אוהבים. ניתן להם במה לכישרונות צעירים. בנוסף, אפשר לארגן כל מיני שירותים קהילתיים שנתפעל אותם יחד, עזרה הדדית בכל מיני תחומים, חוגים משותפים.
הכלי החזק ביותר ליצירת חיבור הוא סדנת חיבור: יושבים במעגלים קטנים של חמישה-שישה משתתפים, ומדברים לפי כללי שיח מיוחדים שמביאים להרגשת חיבור וקירבה בין האנשים. אחרי שנוצרת אווירה חמה במעגלים, אפשר לדבר גם על אתגרים שיש לנו בשכונה ולחפש פתרונות משותפים.
מה לא יעבוד? כל מיני פתרונות שלא יגרמו להתקרבות בינינו, התושבים. כך למשל, אם מישהו יציע: 'קחו מאה ₪ מכל אחד ותביאו עוד אנשי ניקיון או אבטחה, רק תעזבו אותי בשקט'. פתרון כזה אולי יראה שיפור קטן בטווח המידי, אבל לאורך זמן לא יחזיק וגם יצוצו בעיות חדשות. כאמור, מגמת ההתפתחות הכללית היא לעבר חיבור, ולכן פתרון אמיתי הוא רק כזה שיבוסס על הגברת הקשר ההדדי.
כך, בהדרגה, השיטה האינטגרלית מובילה תהליך עומק שמביא למצב מחובר יותר. בסופו של דבר רואים את השכונה כבית אחד, שבו לכל אחד מחברי המשפחה צרכים משלו, וכולם גם יחד מחפשים איך לספק את כל מה שנחוץ לו.
בשורה התחתונה, שכונה טובה זה כולנו משפחה.
בהצלחה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 257 – bit.ly/3OEDV7b