heb_o_rav_bs-akdama-tes_2008-02-10_shiur_bb

הקדמה לתלמוד עשר הספירות

(אות א')

שיעור 1

שיעור בוקר 10.02.08 – אחרי עריכה

"תלמוד עשר הספירות" זה מפעל חייו של בעל הסולם. זה הספר העיקרי שלו, והספר העיקרי שיש בחוכמת הקבלה. כי על ידי הספר הזה במיוחד, אנחנו יכולים למשוך המאור המחזיר למוטב, והוא מקור כל הכוח הרוחני שלנו. מכל יתר המאמרים והאיגרות, והחומר שכתבו בעל הסולם ורב"ש, אפשר להוציא את הכיוון שלנו, אבל לקבל את הכוח, ניתן רק על ידי ובזמן לימוד "תלמוד עשר הספירות". לכן ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" היא הקדמה חשובה מאוד, וצריך לראות אותה כיסוד לכל יתר המאמרים, שסביבו כל חוכמת הקבלה.

בהקדמה זו המיוסדת על הקדמת הרח"ו ל"ספר ההקדמות" של האר"י, כותב בעל הסולם, שישנה כל הגישה, כל ההבנה, וכל הדרך שאדם צריך כדי להגיע ליישום עצמו בחיים האלו. ובדומה לעץ שאפשר לתלות עליו, כך סביב ההקדמה הזאת אפשר לתלות כל מיני איגרות ומאמרים, ואת כל החומר שקיים בחוכמת הקבלה. עד כדי כך היא נוגעת בכל דבר.

נשתדל להרחיב את הביאור בהקדמה זו, ואפילו להוסיף לה את הפסוקים, שיכולים לעזור לנו להבין יותר למה מתכוון בעל הסולם. ואם לא נספיק לעשות זאת בזמן השיעור, נשתדל גם מחוץ לשיעור לעסוק בזה, כדי לבנות סביב ההקדמה הזאת את כל החומר הדרוש להבנתה ולפתיחתה אלינו יותר.

אות א'

"בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח ח"ו מישראל."

הבעיה העיקרית של בעל הסולם היא לקרב אלינו את חוכמת הקבלה, כי לדבריו יש בינינו לבינה מחיצת ברזל. לבעל הסולם זה ברור, אבל לנו זה לא בהכרח ברור, כי איננו מרגישים זאת. גם מפני שלא מרגישים כל כך צורך בחוכמת הקבלה, וגם מפני שלא מבינים במה בדיוק המחיצה.

הרי אדם יכול לקנות ספר ולקרוא, הוא יכול ללמוד מכל מיני ספרים שכתוב בהם מעט על חוכמת הקבלה, והוא יכול לפתוח את ספר ה"זוהר". ולכן לא ברור איפה נמצאת מחיצת הברזל הזו, האם היא בשכל, ומונעת מהאדם להבין? או ברגש, שאינו יכול להרגיש? במה היא קיימת? הרי תמיד מכרו ספרי קבלה, ובכל חנות שבה מוכרים ספרים מסוג זה, אדם יכול לקנות אותם ואף אחד לא ידרוש ממנו תעודת זהות לדעת מיהו, כפי שדורשים רישיון לנשק.

אם כך היכן המחיצה? האם ברגע שיש לאדם ספר ויכול ללמוד, פירושו שכבר אין לו מחיצה, שהרי קורא מה שכתוב, יודע, רואה ומבין? או שהמחיצה נמצאת, אבל אדם אינו רואה אותה, אלא היא מתגלה לאט לאט דווקא בזמן שלומד את חוכמת הקבלה, ורק אז הוא מבין שיש מחיצה, עליה כותב בעל הסולם. ואז הוא צריך עוד כוחות מיוחדים כדי להתגבר עליה, ולפרוץ את המחיצה הזאת, שהיא ממש מחיצת ברזל.

זאת אומרת "מחיצה" זה לא סתם שאדם לא רוצה ללמוד את חוכמת הקבלה, או לא מבין אותה ולא מכיר אותה. "מחיצה" זה ממש ברזל שנמצא בתוך האדם, אפילו שאינו מרגיש כנגד חוכמת הקבלה סלידה כלשהי. ואת המחיצה הזו רוצה בעל הסולם לפוצץ. הוא אומר שהיא מכבידה מאוד על ישראל, על אלה שמשתוקקים למטרה, ואכן קודם הוא רוצה לעזור דווקא להם. כי הם נקראים "ישראל", והם לא מסוגלים להגיע לַדבר אליו כבר יש להם ניצוץ.

לדברי בעל הסולם, המחיצה הזו קיימת מחורבן הבית ואילך. כי לפני חורבן הקדוּשה, אדם שהיה בקדוּשה, היה חי בשני העולמות, בהרגשת הייחוד של "ואהבת לרעך כמוך", בנתינה. ולא היתה בכך שום בעיה. אבל משהגיע הרצון לקבל להתפרצותו הגדולה, אז למרות שרבי עקיבא לימד את כולם "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה", תלמידיו לא יכלו להחזיק בזה ונפלו. ואחריהם, כל אלה שהיו יחד איתם בקדוּשה, בהשפעה ובאהבה, נפלו לדרגת שנאת חינם, וזה נקרא שהסתלק מהם אותו "הרוח הרוחני". ומאז, הניתוק הזה הולך ומתרחב יותר ויותר ומכביד עלינו מאוד.

אבל מזמן האר"י והלאה נגמרת הגלות, הן הניתוק שהיה חייב להיות מהרוחניות והן התכללות הנשמות, ועלינו לחזור לתיקון העולם. עלינו לתקן את עצמנו ולחזור "כאיש אחד בלב אחד", לעולם אין סוף, לנשמת "אדם הראשון".

ולכן הרב חיים ויטאל (הרח"ו), תלמידו של האר"י, כתב הקדמה שהיא בעצם אותה "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", רק שהיא מקוצרת וכתובה בצורה אחרת בהתאם לתקופה שבה חי לפני כארבע מאות שנה. אבל בשתי ההקדמות רואים את אותו שביל, אותה המחשבה, אותו העיקרון. מפני שמזמן האר"י והלאה, היחס של המקובלים לתיקון העולם, הוא כמו היחס שמברר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

מיד אחרי האר"י, הרח"ו כתב את ההקדמה שלו לכתבי האר"י, שהיא כמו ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". זאת אומרת, זה לא רעיון חדש, אלא כל המקובלים חשבו שישנה מחיצת הברזל ושחייבים לפוצץ אותה ברגע שאפשר, כי חבל על כל רגע שאנחנו מתרחקים מהקדושה.

"והנה כשאני מתחיל לדבר על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא שאלתו הראשונה, למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים, וכיצד נקראים בשמותיהם, האם לא אוכל לקיים כל התורה כולה בפרטיה ודקדוקיה בלי ידיעות הללו."

מדובר על אדם שחושב שחוכמת הקבלה מדברת על כוחות כלשהם המנותקים ממנו. ואם מדובר על כוחות שמנותקים ממנו, ועל כמה מלאכים יש בשמיים, אז אין לו צורך בחוכמת הקבלה בימים אלה, בזמן הזה, ובחיים שלו. זו שאלה של אדם פשוט, שלא אוהב מיסטיקה, ולא אכפת לו מהדברים האלה. יש לו כדורגל, בירה, עבודה, ורוצה שיעזבו אותו בשקט. אין לו שום קשר לכל הדברים האלה שם למעלה. ואפילו אם יש קשר, זה לא נוגע לו.

תחילה מדובר על אדם שלא מבין שהחיים שלו, הנפש שלו, תלויים בחוכמת הקבלה. שהוא נולד בשביל להגיע על ידי החוכמה הזאת למקום האמיתי שלו, שכל החיים האלה זו רק הזדמנות להגיע למקום הזה משך התקופה שנמצא כאן בעולם הזה, ושחוכמת הקבלה זו הוראה, ספר הוראות מה לעשות בזמן שאדם נמצא בחיים האלה. האדם לא מרגיש את כל זה, אלא מרגיש את חוכמת הקבלה כמשהו שמנותק מהמציאות שלו, ולא מבין מה רוצים ממנו.

"שנית ישאל, הלא כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים. ומי הוא שיוכל לרמות את עצמו שכבר גמר כל התורה הנגלית, ורק תורת הנסתר חסרה לו."

ה"חכמים" אלה אותם המקובלים. עד לפני דור או שני הדורות האחרונים לא היו חכמים חוץ מבעלי השגה. תמיד היו רק בעלי השגה, אפילו בזמן הגלות. וכפי שאמר לי רב"ש, כל ספרי הקודש שנכתבו עד השל"ה הקדוש (רבי ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ) שחי במאה השש עשרה, נכתבו ברוח הקודש, מתוך השגה רוחנית. ומהשל"ה והלאה, כבר היו ספרים שנכתבו לא על ידי בעלי השגה. משהחלה מלאכת הדפוס, כדברי בעל הסולם במאמר "עת לעשות", אז התרבו אותם הספרים שלאו דווקא קשורים לרוחניות וכתובים מִדרגה רוחנית.

אבל המקובלים תמיד קבעו בכל דור ודור, שאסור ללמוד את חוכמת הקבלה. שיש בזה בעיה, לא כדאי ללמוד אותה, וכן הלאה. כי הם רצו שהגלות תתקיים כמה שיותר בכל כוחה, ובמהירות המרבית. כי "גלות" היא שאין לומדים רוחניות, שלא מיתקנים, אין מה לתקן. הלימוד הרי מזמין את האור המחזיר למוטב, ובזמן הגלות אסור להזמין את האור המזמין למוטב.

ולכן בזמן הגלות צריך לחכות, ואז נכנסים לדת, ומקיימים כל מיני פעולות הנקראות "מנהגים". אלה לא מצוות אלא מנהגים, ובזה מתקיימים בגלות, זה אורח החיים. וכך ממשיכים 'לסחוב' עד שהגלות מסתיימת.

"מצוות" נקרא שאנחנו מתקנים את הרצונות שלנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. ו"מנהגים" הם מה שאדם עושה כאן בעולם הזה, בלי לתקן את הכוונות שלו מגשמיות לרוחנית, אלא בכך שמבצע פעולות בגוף שלו. זאת אומרת, לבצע פעולות בגוף הנשמה, בלהשפיע על מנת להשפיע, ובלקבל על מנת להשפיע, זה נקרא "מצווה". ולעשות כאילו אותן הפעולות, כהעתקה בגוף הגשמי, זה נקרא "מנהגים".

בזמן הגלות נמצאים במנהגים. ומשנגמרת הגלות בזמן האר"י, שהוא החותֵם והמסיים אותה, חובה להתחיל בתיקון הרוחני, ומיד ספריו צריכים להתגלות.

שאלה: האם אדם צריך להכיר בצורה כלשהי את התורה, הגמרא והתלמוד, לפני שלומד קבלה?

בימינו, אין צורך להכיר שום דבר בצורה מלאכותית, אלא תחילה לומדים את מה ששייך לתיקון הנשמות, ואת מה ששייך לתיקון הזה צריכים להכיר. בזמנים אחרים היה צורך ללמוד את כל השפות האחרות, הנקראות "תורה", "גמרא" ו"אגדה". וכדברי בעל הסולם, את כל הספרים האחרים בשלוש השפות האחרות ללא שפת הקבלה, למדנו בזמן הגלות, כדי להישאר בה.

אבל מזמן האר"י והלאה, שחובה עלינו לצאת מהגלות, אנחנו לאט לאט עוברים לשפת הקבלה. ולכן האר"י, נתן שׂפה חדשה ואחרת לשפת הקבלה, שגם בה יש כמה תתי שפות. ומזמן האר"י והלאה אנחנו לומדים את חוכמת הקבלה רק בספרים שלו ובספרי בעל הסולם שהוא גלגול של האר"י, ושפתו תואמת בדיוק לשפת הקבלה של האר"י. ואת כל יתר הספרים אנו מצרפים ללימוד הקבלה, במידה שזקוקים להם בלבד. ועל כך ידבר בעל הסולם בהמשך ההקדמה.

שאלה: האם מחיצת הברזל מתבטאת גם בשפת הקודים שיש ב"תלמוד עשר הספירות", ומי שמנסה ללמוד לבד לא יבין כלום?

לא קיימת שפת הקודים, אלא הכול נמצא בתוך לב האדם. הכול נפתח על ידי הכוונה הנכונה. מספר אנשים שלומדים, האחד בכַּוונה לעצמו, השני בכַּוונה להגיע לעל מנת להשפיע, והשלישי לומד כבר בעל מנת להשפיע, הם רואים ב"תלמוד עשר הספירות" תמונה שונה לגמרי.

מי שלומד לעצמו רואה בתלמוד עשר הספירות חוכמה. מי שלומד ורוצה להגיע להשפעה, לומד את תלמוד עשר הספירות כאמצעי שיבוא האור המקיף, כמו שכותב בעל הסולם באות קנ"ה בהקדמה זו. ומי שכבר נמצא בכַּוונה על מנת להשפיע, רואה בתלמוד עשר הספירות פעולות רוחניות, ומבצע ומרגיש בִּתוכו בדיוק את מה שהמחבר רוצה למסור לו.

הכל תלוי באדם הקורא. כמו שכל הרוחניות מתגלה כלפי האדם המשיג.

שאלה: האיסור של המקובלים, ללמוד את חוכמת הקבלה בזמן הגלות, נשמע כמו איסור מלאכותי, שהוא נגד הטבע. אם היה לאנשים רצון ללמוד את חוכמת הקבלה, מדוע המקובלים מנעו מהם?

בזמן הגלות לא היה רצון, וגם בזמננו עוד לא מגלים בכללות שיש רצון, אלא אדם שיש לו רצון, מגיע. גם בזמן הגלות, מי שהיה לו רצון עם נקודה שבלב, היה בסופו של דבר מגיע למקובל, נדבק אליו, שותה ממנו את החוכמה וממשיך. האיסור ללמוד את חוכמת הקבלה הוא לא לאנשים שיש להם נקודה שבלב. על זה אין איסור אף פעם. אבל בכל דור אנשים כאלה היו יחידי סגולה. בכל דור היו כמה עשרות או מאות ואולי אפילו אלפים לעומת כל היתר.

ולכל היתר אסור היה ללמוד קבלה, כי אסור לעכו"ם ללמוד קבלה. "עכו"ם" זה מי שלא נמצא בהשתוקקות לרוחניות, בלהגיע ל"לשמה", שלא מתעורר מתוך הלב שלו "חלק אלוה ממעל". ולאדם כזה אסור ללמוד. אלא הוא לומד את אותה תורה, רק בצורה נסתרת. כמו גמרא, תנ"ך וכל הספרים האחרים עם פירושים. אבל אסור לו ללמוד בשפת הקבלה, כי היא מיועדת רק לאלה שיש להם נקודה שבלב. לכן מקובלים בהחלט הרחיקו אנשים מלימוד חוכמת הקבלה, כי זה אסור, זה יהיה בשבילם "סם המוות". לשם מה על האדם לדעת, ובשביל מה עליו ללמוד, אם אין לו נקודה שבלב? הוא לא יפתֵח את עצמו נכון.

אבל אם יש לו נטייה כלשהי לחוכמת הקבלה מותר לו ללמוד, ואפילו שאין לו דחף אבל מרגיש שחוכמת הקבלה יכולה במקצת להיות קרובה לו. כך קורה בזמננו, כי כבר כולם נמצאים בהתקדמות, ואם לא היום אז מחר תתגלה הנקודה שבלב בכל אחד.

ולכן בזמננו אנחנו מפיצים למי שרוצה. אמנם בחינם, אבל רק למי שרוצה. ובכל זאת למרות שחילקנו במשך שנה שמונה מיליון עיתונים, הגיעו בקושי שמונה מאות אנשים, ועם היתר לא ניתן לעשות דבר. כך המקובלים עשו בזמן הגלות, אבל אפילו לא חילקו עיתונים או משהו אחר, כי ידעו מראש שבזמן הגלות חוכמת הקבלה היא לא לעמךָ.

אבל מזמן האר"י, שהוא החותם את הגלות והלאה, מתחילות לצאת נשמות עם נקודות שבלב, וחוכמת הקבלה מתחילה להתגלות בהדרגה. ועוברים עוד כמה דורות עד תחילת תקופת החסידות עם הופעת הבעל שם טוב במזרח אירופה. אפילו אחרי הופעת האר"י לא היה קל להפיץ את חוכמת הקבלה, ודוגמה לכך הוא הפולמוס שהתעורר סביב הרמח"ל בפדובה. אבל לפני האר"י, המקובלים בעצמם לא רצו. כל הרבנים הגדולים באותו זמן היו בעלי השגה, והם בעצמם אסרו את לימוד חוכמת הקבלה. אמנם שהלימוד היה בנפשם, ויקר להם, אבל הם הבינו שעדיין מוקדם לתת את חוכמת הקבלה לעמךָ.

שאלה: פעם סיפרת שרב"ש אמר לך, שכבר לפני כמה מאות שנה, אם היו מציעים למישהו להגיע להשגה רוחנית, הוא היה זורק הכול כדי להגיע לזה.

הוא התייחס לתקופה שלפני מאה או מאתיים שנה. שאם באותו זמן אנשים היו מקבלים שיטת לימוד כמו של בעל הסולם, אז היתה התפרצות ביניהם, ממש כשמחה גדולה וכהצלחה גדולה. אבל כל דור מקבל שיטה לפי מה שמגיע לו.

בנוסף, באותו דור היו מלחמות גדולות. בין המתנגדים שהיו נגד הקבלה ובין החסידים שהיו בעד הקבלה. זה לא עניין פשוט להבנה, כי זו העתקה מרוחניות, מכוחות הטומאה והקדושה ועוד כוחות רבים שפועלים. וכולנו נמצאים עדיין בשליטת האגו, בשליטת הגלות, בשליטת ה"פָּרעה". אבל מתוך שנלמד, לאט לאט נברר את הדברים והם יתבהרו. בהדרגה אדם בונה מודל כזה בתוכו.

שאלה: למה אנשים מתייחסים ברצינות לכתבים של מקובלים, רק לאחר שהמקובל נפטר?

תלוי על מי מדובר. תלמידי בעל הסולם לא התייחסו לכתביו בזלזול, אבל אנשים מבני ברק או מירושלים מזלזלים בו עד היום. במקום "פירוש הסולם" יש להם "מתוק מדבש", וכן הלאה. הם מדברים היום על תורתו כפי שדיברו עליה בעודו חי, כי לא מבינים מה נמצא בפנים, אבל עוד יבוא הזמן שיבינו. לא מספיק שמקובל נפטר, אלא צריך לעבור עוד זמן רב עד שאנשים יכירו וירגישו מבפנים, שהם צריכים את התורה שלו.

וזו העבודה העיקרית שלנו. איני רואה את עצמי בשום תפקיד אחר חוץ מלקרב את בעל הסולם לעם. אין לנו לא שֵם, לא מעמד, ולא שום דבר אחר, חוץ מהתפקיד הזה ממש. מתפקידינו לפתוח את בעל הסולם לפני כולם ככל שניתן. שיבינו שרק זו השיטה, זו תורת התיקון, ואין אחרת.

שאלה: איך קרה שעשרים וארבעה אלף תלמידים של רבי עקיבא, נפלו ממדרגתם בקדושה, לשנאת חינם, הרי אומרים ש"מעלים בקודש ולא מורידים"? והאם עלינו לחשוש שזה יקרה גם לנו?

אנו לומדים שבית המקדש הראשון הוא כנגד מלכי דחג"ת, ובית המקדש השני הוא כנגד מלכי תָנהִי"ם, שאלה שני המגדלים הגדולים שהיו בעולם הנקודים ונשברו. בחלק ז' ב"תלמוד עשר הספירות" אנו לומדים שחובה שתהיה שבירת הכלים, ולכן חייבים היו להישבר שני בתי המקדש. רבי שמעון בר יוחאי כותב על שני המגדלים שנשברו כבר ב"הקדמת ספר הזוהר", וכולם ידעו והבינו שכך צריך להיות. אפילו רבי עקיבא צחק, כשראה שועלים מסתובבים במקום שהיה קודש הקודשים. כי קודם שהיתה שבירה לא הבין ולא האמין שהיא תהיה, ומשנחרב בית המקדש וראה שאכן יש שבירה, הוא שמח, כי ידע שאם יש שבירה אז גם יהיה תיקון¹.

זאת אומרת, המקובלים ידעו על השבירה מראש, כי הם רואים את הדברים הללו. אבל בכל זאת, בכמה שאדם יכול, הוא מחזיק בקדושה. אין לו אפשרות סתם כך לעזוב, כי במילא זה צריך להישבר. אלא עליו לא לצאת מהקדושה, כדברי הכתוב, "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוּץ מִצֵא".

אבל כשאומרים "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש", מדברים על תקופת התיקון. התקופה מאברהם ועד האר"י, היא תקופת ההכנה, והיו בה עליות וירידות חוזרות ונשנות. העליות הגיעו עד לגובה גמר התיקון הפרטי של קבוצת אברהם. בבית המקדש הראשון הגיעו לגובה של "מוחין דחַיה", בבית מקדש השני היתה ירידה ל"מוחין דנשמה", ועם חורבן בית המקדש השני היתה נפילה לגמרי, וגלות שנמשכה כאלף ושש מאות שנה עד זמן האר"י. ומזמן האר"י והלאה מתחילה תקופת ההכנה לגאולה וגאולה.

ובזמן ההכנה לגאולה והגאולה, כבר "מעלים בקודש, ולא מורידים בקודש", כבר באים ומוסיפים. מה שאין כן בכל השלבים הקודמים לתקופת האר"י, בתקופת ההכנה. בתקופה זו היו כל הזמן שבירות ועליות, כדי לגרום להתכללות הכלים הבבלים עם קבוצת אברהם.

שאלה: אדם יכול להגיע ללימוד חוכמת הקבלה, מתוך שרע לו בחיים, או מתוך סקרנות, או מפחד מאסונות. איך אפשר לדעת אם הוא בא ללימוד מהסיבה הנכונה, והאם זה משנה?

בזמננו זה לא משנה, כפי שאומר בעל הסולם באותיות ב' ו-ג' בהקדמה זו, שאדם שמגיע לחוכמת הקבלה, הוא אדם ששואל "מה הטעם בחיי?", הוא אדם שאין לו טעם בחיים. גם לפני אלף שנה אנשים שאלו מה הטעם בחיים, אבל בתקופתם לא ניתן היה ללמוד את חוכמת הקבלה, כי הם שאלו מה הטעם בחיים בצורה בהמית.

מדור לדור אנו מתפתחים כדומם, כצומח, כחי וכמדבר. אדם ששאל "למה רע לי?", לפני אלף שנה, באחד מגלגוליו, לא רצה שום דבר חוץ מחתיכת לחם. בזמן אחר כששאל למה רע לי, זה היה מפני שהיה לו קר, לא היה לו מה ללבוש. ואחר כך שאל למה רע לי, כי היו לו נכסים גדולים והפסיד אותם, או שחלה במחלה כלשהי, וכן הלאה.

כל עוד אנשים שואלים למה רע להם, מתוך העולם הזה, זה נקרא "גלות". הם שואלים כמו בהמות, כמו חיות. רע להם בחיים האלה, חסר להם משהו. הסרט לא טוב, הבירה לא טובה, הבשר התקלקל, האישה צועקת, הילדים לא בסדר, ועוד כהנה וכהנה. אבל בתקופתנו אדם מתחיל לשאול את השאלה מכללוּת המכה שפוקדת את העולם, שהיא כבר מכה אינטגראלית וגלובלית. והרצון שכעת מתגלה באדם הוא רצון מהדרגה האחרונה, מדרגת המדבר. לכן אם מביאים לו את חוכמת הקבלה ואומרים, "תתעניין, תראה מה כתוב על הצרות שלך", הוא מוצא שבחוכמת הקבלה יש פתרון קרוב לצרות שלו.

זאת אומרת, השאלה "מה הטעם בחיי?" שנשאלת בימינו, היא מכך שאין בעולמנו תשובה לאדם, כפי שהיתה קודם. קודם אדם רצה לחם לאכול, בגד ללבוש, גג מעל ראשו, ומשהו למשפחה. הוא רצה דברים פשוטים, ואולי קצת יותר מזה, מקצוע יפה, לדעת קרוא וכתוב ועוד משהו, אבל דברים שיש להם מילוי בעולם הזה. והיום אדם נמצא בייאוש, כי מרגיש שבעולם הזה אינו מוצא מקור למילוי. ולכן אנחנו רשאים להביא לכל העולם את חוכמת הקבלה, כך שכולם יכירו אותה, כי אולי זה החיסרון של האדם. אם אדם לא מוצא על ידי מה למלא את עצמו, זה סימן שביכולתו למצוא את המילוי על ידי שיטת חוכמת הקבלה.

שאלה: איך אדם יכול למדוד את ההשגה הרוחנית שלו, והאם אפשר למדוד אותה כלפי ההרגשה בעולם הזה?

בעולם הזה אין ביכולתנו לדבר על המדידה, כי המדידה היא בעשר ספירות. עשר כלפי עשר כלפי עשר בכל הדרגות. איננו יכולים למדוד באיזו דרגה אנחנו או מישהו אחר נמצאים, כי עדיין אין לנו הרגשה משותפת בעולם הרוחני. לכן השאלה מקדימה את היכולת לממש אותה.

"שלישית, הוא מפחד שלא יחמיץ ח"ו מחמת העסק הזה. כי כבר קרו מקרים שנטו מדרך התורה בסבת העסק בקבלה. וא"כ הצרה הזאת למה לי. ומי פתי יכניס את עצמו בסכנה על לא דבר."

ואכן לאורך ההיסטוריה היו מקרים רבים של אנשים שהחלו לעסוק בחוכמת הקבלה, ונחלשו בביצוע המצוות המעשיות שבעולם הזה, הנקראות אצלנו "מנהגים". הם נחלשו כי לא הרגישו במצוות המעשיות מספיק אמיתיוּת, וקשר מספיק חזק אליהן. כפי שאדם שעוסק בחוכמת הקבלה, מסתכל על העולם הזה בצורה קלה יותר. ולכן לא מרגיש את עצמו כמחובר ממש עם העולם הזה, כאותם אנשים שנמצאים רק בהרגשת העולם הזה.

המקובל שמתחיל לראות את המציאות שלנו דרך מערכת עליונה יותר, מתייחס אחרת לכל הפעולות שאנחנו מבצעים בגוף. הוא כבר מזדהה יותר עם הרצונות שלו, עם הכוונות שלו, ולהם הוא דואג. ומתוך זה שמתחיל לדאוג לרצונות שלו, הוא מרגיש שהם נעתקים מהגוף שלו, ורואה שלמרות שמסוגל לבצע פעולות בגוף, הרי הרצון לא מסכים לזה. ויוצא שכבר אין לו כוח לבצע פעולות גשמיות ביחד עם הרצון הרוחני, כי הם נמצאים בניגוד זה לזה.

יוצא שאדם נחלש בקיום המצוות המעשיות, בקיום המנהגים, וזה מורגש בצורה בולטת מאוד לאנשים שנמצאים בסביבתו. ולכן ודאי שאדם שמתחיל לעסוק בחוכמת הקבלה מהווה סכנה עבור סביבת "בָּעלי בָּתים", עבור אלה שמקיימים מצוות מעשיות, כדי שיהיה להם כל פעם רווח קבוע שהולך ומתוסף בעולם הזה ובעולם הבא. ולכן הם תמיד רוצים להתרחק ממנו, להיבדל ממנו, וכן הלאה. וזה מובן.

גם המקובלים הבינו זאת, ולכן נכנסו למקום מסתור, ושם עסקו בחוכמת הקבלה. הם התרחקו קצת מהציבור, ועסקו בחוכמה בצניעות ולא בפרהסיה, והסכימו לכך שהציבור דוחה אותם. כי הבינו שאחרת הם יכולים לקלקל את הציבור בדוגמתם, שהם נחלשים במעשה. אבל המקובלים אכן נחלשים במעשה, ותלמידים רבים מרגישים זאת על עצמם. זו תוצאה שנראית על כולם, בין שאדם חרדי ביותר או חילוני גמור. כי מי שלומד חוכמת הקבלה, הוא קודם כל דורש שהלב שלו יהיה מכוּון לבורא.

כמו שכותב האבן עזרא, שלמרות שכל המצוות כתובות כביכול למעשה, הן כולן כתובות לתיקון הלב. כי הבורא דורש שהלב, היינו כל הרצונות שזה נקרא "לב" של אדם, יהיה מכוּון ומתוקן. כך כותב האבן עזרא בפירושו על התורה. ולכן מצד אחד כולם מבינים זאת, ומצד שני, כולם מרגישים שבהחלט הטענה של בעלי הבתים, של העמךָ, כלפי המקובלים, היא בצדק. כי הם רואים שהמקובלים מזלזלים במצוות מעשיות. ובהחלט המקובל צריך להשקיע המון כוחות כדי לקיים מצוות מעשיות, פעולות גשמיות, שקורא להן "מנהגים". כי הן מאבדות את ערכן לעומת הפעולות הפנימיוֹת, שקורא להן "מצוות".

אבל חלילה מלבוא לאדם שמקיים משהו, או שנמצא בשיטה כלשהי, ולהתחיל להגיד לו תעשה כך או כך. ולכן למרות שאנחנו מגלים את חוכמת הקבלה לכל העולם, אנו עושים זאת בצורה מאוד זהירה, ועד כמה שניתן בלי לגעת באנשים שנמצאים בכל מיני השיטות האחרות, כולל דת. ובכלל אנחנו נמנעים מלקבל אנשים כאלה בתור תלמידים, כדי שלא לעורר מהקהל הדתי יחס שלילי מדי אלינו. אלא החיים ידברו, העולם יתגלגל כפי שיתגלגל, ורק מי שירצה תיקון יבוא אלינו, ורק לאלה אנחנו מחכים. אבל הבעיה אכן קיימת, שמי שלומד חוכמת הקבלה נחלש במצוות מעשיות.

"רביעית, אפילו החובבים את הלימוד הזה, אינם מתירים אותה אלא לקדושים משרתי אל, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול."

בעל הסולם יענה בהמשך על כל הקושיות האלה, כדרכו. לרוב, בתחילת כל הקדמה או בירור, הוא שואל שאלות, וחקירות, ואחר כך עונה עליהן לאורך כל ההקדמה.

"החובבים את הלימוד הזה, אינם מתירים אותה אלא לקדושים משרתי אל", קושיה זו היא לפי הגישה שבה אנו נוקטים. אם יש לאדם נקודה שבלב, שיעלה לספינה שלנו, ואם אין לו נקודה שבלב, שיישב בשקט ויישאר על היבשה, כי אין לו לאן להפליג.

"חמישית, והוא העיקר, כי קיימא לן בכל ספק, אשר פוק חזי מאי עמא דבר, [כי קיים לנו בכל ספק אשר צא וראה מה העם עושה] ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי כולם המה עמי בדעה אחת," זאת אומרת, לכל האנשים הדתיים שלומדים תורה, יש דעה אחת. והיא "ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר," מתרחקים מקבלה, "וגם מיעצים לשואליהם," אם שואלים אותם, אפילו אלה שלא נמצאים יחד איתם בלימוד הנגלה, "שבלי שום פקפוק מוטב ללמוד דף גמרא במקום העסק הזה."

זאת אומרת, שאם אדם חילוני כבר רוצה ללמוד תורה, אז שיבוא וילמד תלמוד, או חלקים אחרים של התורה. אבל לא חוכמת הקבלה. למה? כי אז הוא לומד כמו כולם, כמו כל העם, ומה יש לו לחפש אצל אלה שעוסקים בקבלה. כך הם אומרים מפני שלא מבינים שאם אדם חושב על תיקון הנשמה שלו, אם רוצה לממש את התכלית שלו, אין לו שום אמצעי אחר, אלא רק חוכמת הקבלה. הם לא מבינים זאת, כי עדיין נמצאים בגלות, בדעה גלותית. לכן כל התורה שלומדים האנשים הדתיים שנקראת "פשט", היא עדיין מהגלות שנמשכת כבר קרוב לאלפיים שנה.

אבל מזמן האר"י והלאה ועוד לפניו, לכל איש שיש לו נקודה שבלב מותר ללמוד את חוכמת הקבלה. ובמיוחד מזמנו והלאה, שיותר ויותר אנשים מתחילים להרגיש נקודה שבלב, להם חייבים לתת את חוכמת הקבלה כשיטה לתיקון הנקודה הזאת, לתיקון אותו "חלק אלוה ממעל" שמתעורר בהם. ולכן לאדם שמתעוררת בו הנקודה שבלב, אסור להגיד, "בוא ותלמד גמרא", כי זו לא השיטה שיכולה לעזור לו לממש את הרצון שלו לאלוהים.

לכן אנחנו מייעצים לאלה שיש להם נקודה שבלב, כל מי שיהיה בכל העולם, שיבואו וילמדו איתנו. וההפך, לאלה שעדיין אין להם נקודה שבלב, אנחנו לא מתייחסים, כי אין לנו מה לתת להם. יש לנו שיטה רק כנגד הנקודה שמתעוררת בלב האדם.

שאלה: כסיכום לשאלות שמציג בעל הסולם, האם אפשר להגדיר שאדם שאין לו נקודה שבלב מפחד משינוי?

הוא מפחד משינוי, הוא נמצא בגירסא דינקותא, כי יש לו רצון כמו לכל המָסָה שלו, כמו לכל העם שלו שעוסק בזה. הוא צריך לשמור את עצמו, והוא צודק. כי אם הוא "דומם דקדושה", אז להיות "צומח" זו כבר דרגה אחרת לגמרי. ולכן הוא רוצה לשמור כל הזמן על אותם המנהגים. הוא עובד לפי כמות ולא לפי איכות. זאת אומרת, הוא סופר מִספר דפים שלומד, ועד כמה הוא יודע יותר דברים בעל פה, ומוסיף יותר פעולות מעשיות, מצוות. וככל שמתקדם יותר משָנה לשנה, הוא מלא יותר, גדוש יותר, צובר יותר נקודות. כי סופר את פעולותיו לפי כמות ולא לפי איכות. אין לו עליות וירידות, או כמעט ואין כי בכל זאת העולם משפיע. אלא כל פעם משתדל ללכת ולהוסיף, עוד מאה מצוות בכל יום, עוד כל מיני תפילות, וכן הלאה. כך הוא מתקדם.

אם אין לאדם נקודה שבלב שמתחילה למרר לו את החיים ולמשוך אותו לבורא, אז אסור לנו לגעת בו. ובכלל המקובלים מאז ומתמיד, המליצו לאדם כזה לא להיכנס לחוכמת הקבלה. זה לא בשבילו, שילך וימלא את עצמו בש"ס ופוסקים, עד שהנקודה שבלב תתגלה. אבל ברגע שהיא מתגלה, זה ההפך. בימינו אנחנו נמצאים במצב כללי שהנקודות שבלב מתגלות, וכנגד הרצון הזה שבוער באדם, אנחנו צריכים לתת שיטה איך לתקן אותו. אחרת אנחנו נכנסים לדרך ייסורים במקום דרך תורה.

מכאן אנחנו לומדים שההפצה שלנו היא רק לאלה שיש להם נקודות שבלב. ולאלה שאין להם נקודות שבלב, אסור לנגוע בהם. ההפצה צריכה להיות רכה, וגם לעצמנו אנחנו צריכים להתייחס בצורה זו, שכל אחד ילמד לפי הנקודה שבלב שלו, ובהתאם לכמה שתופס. הכל, החינוך, הגישה וההפצה, חייבים להיות רכים, בהתאם לאדם.

שאלה: מה המשמעות של השאלות האלה בשבילנו, לומדי הקבלה? האם גם בנו יש את ההתנגדויות האלה?

יכול להיות. בדומה לכל העולם גם אנחנו נמצאים בערבוביה בין המחשבות והרצונות. וגם לנו יש ספיקות, האם כן והאם לא, האם אנחנו צריכים ללמוד את יתר חלקי התורה, והאם עלינו להתנהג באופן כזה או אחר, תמיד יש לנו ספיקות כאלה. כי כל עוד האדם לא מגיע לאמת, ל"נשמת אדם תלמדנו" כבר מעבר למחסום, תמיד יש לו שאלות וספיקות. כי אנחנו נכללים עם המחשבות של הזרים, עם מחשבות העולם, ועדיין אין לנו כנגדן מחסום, מסך, הגנה. ולכן עלינו להבין, שאותם דתיים או חילונים, הם כולם נמצאים גם בנו. ולאותם אפיקורסים שבנו, מכל כיוון שיהיו כלפי חוכמת הקבלה, צריכים לתת תשובה ניצחת.

שאלה: האם יהיו ארגונים כמו "בני ברוך" בכל העולם?

גם עכשיו יש ארגונים. איתנו בשיעור יש נציגים מכל מיני קבוצות בעולם כמו צ'ילה, מכסיקו, רוסיה, צפון אמריקה, אוסטרליה, צרפת, אורוגוואי דרום קוריאה וכן הלאה. בקונגרס היו למעלה מחמישים מדינות. בכל המדינות האלה יש קבוצות, ואף יותר מקבוצה אחת. ברוסיה ובאמריקה יש עשרות קבוצות. ולכן זה מבנה שבעצם נבנה מעצמו, אף אחד לא בונה אותו בצורה מלאכותית.

הקבוצה נבנית לפי התקנון של המקובלים. מאז ומעולם היו התקנונים האלה, הם מגיעים אלינו עוד מימי אברהם. איך להתחבר בייחוד, על מה לעבוד בפנים, באילו מחשבות וכוונות להתחבר יחד, כל זה מגיע לנו מהמקובלים הראשונים. כי כולם דיברו על התיקון שלנו, להידמות ל"אדם הראשון", להידמות לבורא, לאותה תבנית שבה אנחנו מיוחדים וקשורים יחד. ואת זה אנחנו צריכים לבצע בקבוצה. לכן מבנה הקבוצה הוא ברור לנו, ואותו צריכים לממש.

"אדם הראשון" זאת הקבוצה, חיבור בין הנשמות במתכונת שנקראת "ערבות". ואז שורה בתוך המתכונת הזאת, בתוך המערכת הזאת, האור העליון, אור התורה, הבורא. באופן ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא". ולפי המבנה הזה אנחנו בונים קבוצות.

הקבוצות מתחברות ביניהן ומארגנות כל מיני פעולות. הקבוצה הראשית היא בישראל, גם לפי המיקום וגם לפי העוצמה, ויש תת קבוצות בכל העולם. לאט לאט הן גדלות, ונעשות מבינות, ופועלות בעצמן. מדפיסות עיתונים, ספרים, מפיצות את החומר שלנו, ופותחות קבוצות למתחילים. הן אפילו מפיקות סרטים ותקליטים. במוסקבה, צ'ילה, ניו יורק, טורונטו, אוסטרליה ובאירופה, יש קבוצות חזקות שמדפיסות עיתונים בעצמן.

כך נבנית המערכת. אף אחד לא עושה את זה מלמעלה, אלא החיים בעצמם כך משנים אותנו, מתוך הלימוד והחיבור שלנו. העיקר לעשות כל מה שכתבו מקובלים, ורק את זה. יש לנו את קבוצת האר"י, קבוצת רמח"ל, וכל קבוצות המקובלים עד קבוצת בעל הסולם וקבוצת רב"ש, שעליה כתב רב"ש חומר בשפע. ונותר רק לממש את התורה הזאת של המקובלים בתוך הקבוצה שלנו.

צריכים לקרוא על הנושא הזה כל הזמן ולממש. כך אנו פועלים ומה שייצא מזה, ייצא כתוצאה. אבל תחילה צריך לממש לפי מה שכותבים המקובלים.

שאלה: יש אנשים שהגיעו לקבלה לא מתוך דיכאון וייאוש. ויש אנשים שהם בדיכאון, ועדיין זו לא הנקודה שבלב. איך מזהים מתי אדם בא מתוך נקודה שבלב?

לא מזהים. אדם בא ולומד, ומבין אם זה בשבילו או לא. הכניסה חופשית לכולם. מצידנו, כשאנו פונים החוצה, עלינו להפיץ את חוכמת הקבלה באופן חופשי, מי שרוצה עיתון יכול לקחת, מי שרוצה ספר יכול לקנות. אם אדם רוצה להיכנס לאתר האינטרנט שלנו, הכול חופשי להורדה, כל החומר חופשי ואפילו אותם העיתונים והספרים. בצורה כזאת עלינו להציג את החומר, הכול חופשי במידת האפשר. כי יכול להיות שיש לאדם בעיה אפילו בגרוש, והתורה ניתנה חינם. וכמו שאנחנו לומדים אותה בחינם, כך צריכים לתת אותה הלאה, ככל האפשר. לכן בפניה החוצה אנחנו לא מבדילים בין אדם לאדם.

אבל בהמשך כשאדם מגיע, אז הוא בודק. יש כאלה שלומדים שבוע שבועיים והולכים. יש כאלה שלומדים כמה חודשים ואפילו שנים והולכים. חלקם חוזרים לכאן, וחלקם יחזרו אולי בעוד מאה שנה. אנחנו לא צריכים לדאוג לזה. אני אפילו לא שואל מי בא, מי לא בא, ומה פתאום אדם נעלם, וגם לא מספרים לי על זה. כי מה אפשר לעשות? איני יכול להגיד לאדם "תישאר, אתה מצער אותי שאתה הולך." איך אפשר להגיד כך לאדם? האם יישב כאן בגללי?

לכן נקיים את כל עצות המקובלים, ונתקדם בעזרת ה' לעבר המטרה.

(סוף השיעור)

תלמוד בבלי, מסכת מכות, פרק ג:
דף כד,ב גמרא באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו (במדבר א) והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישעיהו ח) ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב (מיכה ג) לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:↩

קבלה מדיה

קבלה מדיה

איזור אישיכדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

אינטרסים אישיים מול אינטרסים לאומיים

אינטרסים אישיים מול אינטרסים לאומיים

אינטרסים אישיים מול אינטרסים לאומיים

טועןתיכף מגיע

קבלה מדיה© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם

איזור אישי
כדאי להיכנס כדי להוסיף לייק לסרטונים, לשמור תכנים ולהירשם למינויים.

טוען
תיכף מגיע

קבלה מדיה
© כל הזכויות שמורות 2003-2026 בני ברוך - קבלה לעם