חיים חדשים
שיחה 450
תופעת הירידה מהארץ – חלק ב'
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 11.11.14 – אחרי עריכה
אורן: היום נדבר על נושא כאוב, הירידה מהארץ. ננסה לבחון את הנושא מתוך זווית המבט המיוחדת של הרב לייטמן ולהבין מה אפשר לעשות בקשר לתופעה הזאת.
יעל: אנחנו עדים לתופעה שהולכת ומתרחבת בעיקר בקרב הצעירים שלנו. הסברת לנו באחת התוכניות הקודמות על היורדים, שיש מושג שנקרא "ארץ ישראל" שהוא מושג רוחני וגם גשמי, ויש "מדינת ישראל". "עם ישראל" גם הוא מושג רוחני, וכל עוד אנחנו לא נחיה את המושג הרוחני לא תהיה חזרה אמיתית ולא יהיה מושג של ירידה מהארץ.
לא יהיה קשר לקרקע.
יעל: לא יהיה קשר לקרקע. ואת הקשר הזה אנחנו עדיין לא מרגישים, מה שבדורות הקודמים אולי הרגישו הרבה יותר. אני רוצה לחזור לדור הצעיר שלנו, שכרגע חי במציאות שלא קיימת, "ארץ ישראל הרוחנית", ולא קיים "עם ישראל הרוחני", והם מרגישים את זה. אני אקריא קטע שכותב בחור שעזב את הארץ, "לא יודע להסביר את זה אבל בארץ יש את התחושה, אני לא יודע להגיד אם אין עתיד, אבל יש לחץ כזה, לחץ אטומי. לא משנה מאיפה זה מגיע, טילים, מיסים, אוירה ברחובות, מינוס בבנק, פשוט אמרתי יום אחד שבא לי משהו אחר".
הם מרגישים לא שייכים, הם מרגישים שקורה כאן משהו, לא כמו שהם רוצים שיקרה, לא בהתאם לציפיות שלהם. הם הולכים לחפש את עתידם במקום אחר. הם לא עוזבים בצורה פשוטה, הם עוזבים בכאב מאוד גדול. הם עוזבים את החום, את הסביבה שהם מכירים, את החברה שהם מכירים, אבל הם מוכנים לעזוב הכל.
ננסה להיכנס ללב ולראש של אותו צעיר שכרגע מתלבט מה לעשות עם עצמו. ואני שואלת מה מבקשים הצעירים? מה הסיבות לתסכול וליאוש כמו שאתה רואה אותם, של המקום שבו הם נמצאים?
הייתי אומר שהאדם הוא סך הכל רצון ליהנות. והשאלה היא האם הוא יודע מה הרצון הפנימי שלו דורש. אנחנו בנויים בצורה כזאת שחייבים ליהנות מהחיים, במשהו לפחות, והמשהו הזה כלול מהרבה דברים. אבל סך הכל הרצון הזה תלוי כולו בסביבה. אני יכול ליהנות מאלף ואחד דברים, אבל הסביבה צריכה לתמוך ברצון הזה, פחות או יותר. הבעיה שלנו שאנחנו נמצאים בסביבה שלא יכולה לספק לי שום תמיכה.
הסביבה מאוד גסה. הסביבה לא מחוברת לנשמה שלי, אני לא יכול להתלבש עליה, היא לא יכולה להתלבש בי. אנחנו לא מוצאים בסביבה ערכים כאלה שטוב לי להיות איתם מחובר, ויוצא שאני כל הזמן נמצא בהתנגשות, בהתנגדות לסביבה. אני נמצא כל הזמן במאבקים, אני חייב כל הזמן להכין את הכלים נגד. אנחנו בנינו כאן סביבה מאוד מעוותת, מאוד לא ידידותית כלפי התושבים. וזה הכל מפני שהיינו צריכים לבנות את זה לא כמו אומות העולם. כשהם בונים, אצלם זה יוצא נכון.
מה שאנחנו בונים אצלנו, זה לא יוצא נכון. עם כל הכוח, השכל, עם כל הרגש, עם כל הניסיון שלנו, עם כל זה שאנחנו מצליחים בכל הארצות להיות חלק כל כך מועיל, פעיל, אנחנו כאן לעצמנו לא מסוגלים את זה לעשות. למה? כי כשאנחנו בינינו, קיימים חוקים אחרים שאין בין אומות העולם. כשאנחנו נכנסים בין אומות העולם אנחנו יכולים שם לפעול וזה יוצא לטובת אומות העולם, ואז אנחנו יכולים להראות להם עד כמה אנחנו חכמים ופעילים ובאמת מועילים.
וכשאנחנו כאן בינינו, אנחנו את זה לא מסוגלים לעשות, כי אנחנו צריכים להתחבר ולבנות מדינה ומערכות סוציאליות, חברתיות וכולי בצורה אחרת, בצורה כמו שזה מתאים רק לעם ישראל. ובעַם ישראל קיימים חוקים אחרים מאשר באומות העולם. באומות העולם אלה חוקים אגואיסטיים, ואז גם היהודים, כאגואיסטיים יותר מאומות העולם, כי נפלנו מ"אהבת אחים" ל"שנאת חינם", מהאלטרואיזם לאגואיזם, אנחנו נפלנו, אומות העולם לא, אז אנחנו מבינים את שני הקצוות האלה, זה נמצא אצלנו.
אפילו שלא מבינים שזה נמצא אצלנו, בתוכנו, בשורשנו, ולכן אנחנו יכולים להיכנס לכל חברה של אומות העולם ולהיות שם כמו דג במים. וכשאנחנו רוצים בינינו לבנות משהו, אנחנו לא מסוגלים, כי אנחנו בינינו יכולים להתקיים רק לפי החוקים של עם ישראל, שאברהם אבינו לימד אותנו עוד בבבל העתיקה, כי יסוד העם שלנו הוא אהבת אחים למעלה מכל החשבונות האחרים. וכשאנחנו לא פועלים בצורה כזאת, אנחנו מפסידים בגדול. וזה מה שקורה לנו היום, במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת, זה נמשך מהמאה העשרים, ואנחנו ממשיכים פשוט להפסיד ולהפסיד בגדול.
כל עוד אנחנו לא נבנה את עם ישראל בארץ ישראל לפי מה שצריך להיות מהטבע. זה נתון שנמצא כך מהטבע, אם אתה מקיים אותו אתה חי, אם אתה לא מקיים, זה הולך להיהרס ואתה מת. ולכן אני רואה בכל מדינת ישראל של היום ובעם ישראל של היום, הרס אחד גדול, ו"דרשני" לתקן ולבנות אותו כמו שצריך. אם נצליח, ויש תקווה, אז הכל ייפתר. אנחנו נהיה חזקים, כולם ירצו להיות בידידות איתנו, כולם ירצו להתקשר אלינו, אנחנו נהיה מעל כולם. כי אנחנו נראה בזה דוגמה לכל העמים איך צריכים להיבנות, כי כולם נמצאים במשבר, והם צריכים דוגמה איך לצאת ממנו, רק לא יודעים איך.
כשאנחנו נבנה את עצמנו נהיה בדיוק דוגמה כמו שהם צריכים להיות. אם נוכל את זה לבצע אז נהיה "אור לגויים". אבל זה אך ורק על ידי התפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, אחרת אי אפשר, כמו שכותב בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר". לכן התקווה נמצאת, אבל זו רק תקווה, אנחנו לא מימשנו ממנה בינתיים כלום. ולכן ארגון "בני ברוך" שקיבל על עצמו איכשהו אותן ההגדרות, אותם החוקים, אותן צורות התנהגות, לפחות ללמוד מהם מה צריך להיות בעם ישראל, בארץ ישראל, הוא צריך להראות את הדוגמה והוא צריך לעשות את ההפצה לעַם הנמצא כאן בגבולות ארץ ישראל, מה חייב להיות, באיזו צורה הוא חייב להיות, מה הוא צריך לשנות כדי באמת להיות עם ישראל בארץ ישראל. בינתיים, אנחנו לא עם ישראל ולא בארץ ישראל, זה פשוט קיבוץ גלויות.
יעל: אמרת שאנחנו חיים כאן בחברה מאוד גסה, מאוד לא תומכת, לא מחוברת.
כך כתוב, שישראל כשעולים, עולים למעלה מאומות העולם, וכשיורדים, יורדים למטה מאומות העולם.
יעל: אותו בחור שרוצה כרגע לרדת מהארץ, מה הוא רוצה, מה הוא מבקש? אם הוא יעבור לשם, אתה אומר שיהיה לו בסדר כי שם חלים חוקים אחרים מאשר פה, ובתוך החוקים שקיימים שם הוא יסתדר מצוין, בתוך החוקים שקיימים פה הוא לא יסתדר.
לא, מכל הבחינות, חוץ מתקומה רוחנית. הוא יכול למצוא את עצמו בכל מקום בעולם, לא בכל מקום אבל בהרבה מקומות שבעולם, מסודר בצורה הרבה יותר טובה וללא שום לחץ, ללא שום טענות, לכלום. היום בכל העולם יש תנועה סביב כדור הארץ, אנשים עוברים הרבה מדינות עד שמוצאים משהו לעצמם. וישראליים במיוחד יש להם שכל, רגש, כוח, תחכום להסתדר בכל מקום, הם מסתדרים מצוין. אין דבר שהם הולכים להפסיד. הם בונים שם לעצמם כל מיני מערכות להשלים כביכול את "ארץ ישראל הקטנה", באיזה ג'ורג'יה או במדינה אחרת בארצות הברית וגמרנו, לא צריכים שום דבר אחר. אני פגשתי אותם במקומות כל כך רחוקים, כל כך זרים מאלסקה ועד טקסס והם מסתדרים יפה.
יעל: היתה "מחאת המילקי".
אנחנו עכשיו היינו עם כמה אנשים בלוס אנג'לס, ובחור אחד שלנו היה צריך להופיע, הלך לקנות חליפה בחנות, קנה איזו פירמה מיוחדת, ב-70 דולר קומפלט. אצלנו? ב-700 דולר אי אפשר לקנות אותו דבר. זה היה שם ידוע.
יעל: מותג.
זאת אומרת, אנחנו שנמצאים בארץ ומשווים את עצמנו עם חו"ל מבחינת המיסים, וכוח הקנייה, וכוח החיים, וביטחון, בכלל הרגשה בתוך החברה וכולי, אין לנו במה להשלים את עצמנו, זאת אומרת "אין לי הצדקה להישאר כאן, בשביל מי, מי צריך אותי?" אפילו כך אני מסתכל, מי צריך אותי? ובפרט שיש לי ילדים קטנים נניח, אז עם ילדים קטנים אני לא יודע מה אני אתן להם, איזה עתיד יש להם? ביטחון וודאי שאין כאן, מיום ליום יותר גרוע. איך להסתדר, לחיות במה? לא. להיות שנוא על כולם, להיות במאבק פנימי, להיות במתח כזה, מה כן? וודאי שמיום ליום יותר ויותר אנשים רואים שאין כאן עתיד ועוזבים.
יעל: כנראה שהם מרגישים את זה באיזו צורה.
בפרט שאנחנו שומעים איזו שחיתות יש בממשלה. אין אידיאלים, כבר אין תמיכה מצד החברה להחזיק את עצמה.
יעל: הוא בא בטענות כלפי הנהגת המדינה והוא אומר "אתם כל היום מתעסקים באיראן, במדינה האסלאמית, בחמאס, אני לא מזלזל בדברים האלה, אלה דברים מסוכנים, אבל יותר מסוכן זה ההזנחה הטוטלית של החיים של הישראלים". אז ההזנחה של החיים החברתיים שלנו, זה המקום שהוא מדבר עליו בצורה הכי חזקה.
מה שתיארת כרגע, של בן אדם שמרגיש "אולי לא צריך אותי פה". הרבה אנשים שגמרו כאן לימודים גבוהים ומחפשים עבודה או רוצים לפתח קריירה מבחינה מחקרית או כל מיני דברים כאלה, אין כאן את התנאים שיש בחו"ל. אבל האם אין לנו איזו אחריות קולקטיבית? האם הרצון הזה לפתח את עצמי ולהגשים את עצמי ושיהיו לי חיים טובים, הוא כבר יותר חזק מאשר איזו שייכות לעם, אחריות קולקטיבית, יש כאן מדינה יהודית שקמה בגלל שהיתה קטסטרופה?
בסדר, עכשיו אנחנו רואים שאותה מדינה שקמה כדי לתת מקלט ליהודים, היא לא מקלט, היא מקום מסוכן ליהודים. לכי תבני בקנדה, באוסטרליה, אפילו לא בארה"ב נניח, באילו מדינות רגועות שקטות, שנמצאות אי שם אחרי הפינה בכדור הארץ
יעל: איך הגענו למקום שהתפתחה כזאת תחושה של חוסר אחריות אחד לשני, כי זה כן היה.
מפני שאנחנו לא מקיימים את חוק עם ישראל בארץ ישראל. אנחנו מתייחסים לעם ישראל ולארץ ישראל כמו למדינה אחרת, כמו לכל מדינה ומדינה וכמו לכל עם ועם. ואנחנו לא כאלה. ולכן אם לא ניקח את ההגדרה הנכונה של עם ישראל בארץ ישראל לא נוכל לבנות את זה נכון, ואף פעם לא נצליח. יכולים להצליח רק להיות בין העמים, סתם כך, זאת אומרת בגלות, לא יותר מזה. וגם עד מתי? עד שתעלה השנאה שוב עד כדי כך, שהיא תזרוק אותנו בחזרה לכאן. ואולי אז, בפעם הבאה נבין שאנחנו צריכים לבנות את זה לפי חוקי עם ישראל בארץ ישראל.
יעל: באופן טבעי בן אדם מחפש מקום נוח, טוב לחיות, הלך לגור בחו"ל. את זה אנחנו כולנו מחפשים.
אם אין אידיאלים אחרים, ודאי.
יעל: אם אין אידיאלים אחרים. את זה כולנו יכולים להבין. עדיין בן אדם שעוזב, לא פשוט לו לעזוב. לא רק בגלל שהוא עוזב עבודה.
זה הרגל, זה כל מיני דברים, אבל מתרגלים.
יעל: מעבר לזה, אני חושבת שיש כאן משהוא. גם אחרי שהם עזבו הם יושבים בארצות שאליהם הגיעו ומתגעגעים למה שקורה כאן בארץ.
נכון.
יעל: הם אפילו אומרים שאם הייתי יכול לעשות את מה שאני עושה שם, פה, אני מעדיף לעשות את זה פה ולא שם. אולי שם יותר טוב מבחינת מזג אוויר ויש לי תנאי עבודה יותר טובים, ויש לי אוכלוסיה יותר מנומסת. ויש שם הרבה דברים יותר טובים מאשר פה. אבל יש איזה געגוע פנימי שאנחנו אפילו לא מבינים את הכוח שלו, שלא מפסיק לפעול. גם כשאתה שם וגם כשאתה עוד מתלבט. יש כוח משיכה חזק למדינה, ביחס לכוח המשיכה של מה שקורה בחוץ. ובן אדם נקרע כשהוא צריך לקבל את ההחלטה.
זה מפני שעדיין אנחנו נמצאים עם הרשימות של הגלות הקודמת, אבל זה כבר עובר. אני רואה שהצעירים כבר לא חושבים כך, וכל החינוך הציוני נמצא בפשיטת רגל. אלה העובדות, אין מה לעשות, לא שאני שמח מזה. ואבות הציונות של היום נותנים דוגמא כזאת של שחיתות ואידאלים כאלה, שודאי אין דוגמא לצעירים.
לכן אין לי מה להגיד לבן אדם שעוזב. אני זוכר לפני שלושים שנה נניח, כשהחברים שלי החליטו לעזוב, הם עברו לקנדה, לכל מיני מקומות. אז הייתי איכשהו מתווכח איתם, הייתי אומר שתחשבו מה אתם עושים. היום אין לי כוח להגיד להם שום דבר, אני לא מרגיש שאני צודק. כי עברו שלושים שנה ובמה המדינה הזאת נעשתה יותר טובה ליהודים? בכלום. אז גם לי הייתה תקווה. ולכן התווכחתי, היום אין. היום אין לי מה להגיד.
אורן: המצב שאנחנו מצויים בו באמת מאוד עצוב, אני חושב שזה די ברור. הייתי רוצה לעבור למשהו אלטרנטיבי, משהו שייתן תקווה. עד כה אמרת כך. בישראל אי אפשר לבנות מדינה כמו המדינות בעולם. בשנות הגלות, יכולנו להצליח בכל מקום בו היינו, כי שם פועלים חוקים אחרים. בישראל יש חוקיות אחרת שפועלת. ולכן אדם היום בישראל, לפני שתקום חברה ישראלית אמיתית כמו שחברה ישראלית צריכה להיות, מרגיש שהחברה כאן לא יכולה לספק לו שום תמיכה, הסביבה מאוד גסה, לא מחוברת לנשמה שלו ושאף אחד לא צריך אותו כאן. זה סיכום למצב הלא טוב. בוא נתחיל לצייר ולתת קווים ופרטים בתוך התמונה הטובה. איזו חברה צריכה להיבנות בישראל, שכל אדם צעיר, בוגר ירגיש כוח עצום, שמושך אותו להישאר כאן כמו מגנט. ירגיש שצריכים אותו, שתומכים בו, ירגיש שהסביבה כאן עדינה ומחוברת לנשמה שלו. איזו חברה צריך ליצור כאן בארץ?
כמו שנבנתה על ידי משה, ביציאה ממצרים.
אורן: בוא תיתן לזה קווים.
חיבור, "להיות כאיש אחד בלב אחד" "כל ישראל חברים", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "ואהבת לריעך כמוך". להיות באחדות ובחיבור, שנקרא "ערבות הדדית". זה מה שאנחנו צריכים. לאטלאט, לאטאט חברה כזאת מגיעה למושג של אחד, "כאיש אחד בלב אחד". עד שמוכנה לחיות לפי התכונה הזאת, אחד, במקום שיש כוח עליון אחד, אהבה. ואז הם מותאמים לארץ ישראל, לרצון ישר-אל. ואז יכולים לחיות בגבולות של ארץ ישראל השלמה.
אורן: בחברה עם ערכים כמו שתיארת עכשיו, נפתח את הכותרת הזאת לרמה של פרטים. יש שם שחיתות? אני מנסה להבין מה זו החברה.
ודאי שאין, כי כל אחד מרגיש את השני יותר חשוב מעצמו. "ואהבת לריעך כמוך", זה נקרא לאהוב את השני יותר מעצמי. בודאי שזה לא בא מרגע לרגע, אלא לאטלאט על ידי פעולות מיוחדות אנחנו מזמינים בתוכנו את השינוי.
אורן: מה שהגדרת עכשיו זה היעד, אלה האידיאלים שאליהם אנחנו שואפים. להגדיר את זה כמטרה ולהתחיל לצעוד בדרך לשם, זה מה שיעצור את העזיבה. את ההתפוררות של החברה?
לא רק יעצור את העזיבה, זה ימשוך את האנשים ששייכים לשורש "ישראל" בחזרה. הם לא יוכלו להישאר בחו"ל. כי הם ירגישו שהמקום שלהם כאן, מפני שכאן קיים הכוח, שנקרא עם ישראל.
אורן: מה הוא הכוח הזה?
איחוד.
אורן: כלומר מה הם ירגישו?
הם ירגישו, שכאן נמצאים אנשים שמתחברים יחד, להיות אחד. ובלהיות אחד הם מגיעים להרגשת הכוח העליון, אחד, השורש שלהם. השורש שלהם זה כוח עליון. זה לא שורש, כמו של אומות העולם, לכולם יש כאן שורש על פני כדור הארץ. אצלנו השורש הוא העליון.
ואז הם מרגישים שכאן בארץ ישראל נמצא עם ישראל, שכולם, גם ארץ ישראל, וגם עם ישראל נמצאים תחת שורש אחד רוחני, הנקרא בורא. וזה ימשוך אותם. הם לא יוכלו אפילו להישאר בחו"ל. וכל אחד כך. ועוד יותר מזה, גם אומות העולם ירגישו שכאן יש מקור של חיים מיוחדים. כי גם הם סובלים כל אחד במקום שלו. וגם יהיה להם משיכה אלינו ולארץ ישראל, ולעם ישראל ולכוח עליון.
אורן: זאת תפיסה חברתית, דתית?
זה לא שייך לדת. כל אחד יוכל להישאר בדתו כמו שאומר בעל סולם בספרו "הדור האחרון".
אורן: אז מה זאת אומרת, מתחברים כאיש אחד לכוח העליון.
"כאיש אחד" זאת אומרת שאנחנו כולנו מבטלים את האגו שלנו, ומחוברים יחד. אנחנו בזה נותנים מקום לכוח העליון להתגלות בינינו.
אורן: מה הוא הכוח העליון?
כוח עליון זה כוח הכללי של הטבע, אהבה. חיבור ואהבה.
יעל: ואנחנו יצרנו את המצב הזה. מצב הפוך מאהבה, מצב של פרוד בינינו. ושל חוסר התאמה לנשמה, כמו שאמרת, חברה גסה וכולי.
אנחנו יצרו את זה, מתוך שאנחנו הגענו כשרידי הגולה, מכל מיני מקומות, בטבע שלנו כך יצרנו את זה. לא התחלנו לתקן את עצמנו ואת הקשר בינינו. אלא כמו שהיה שם, כך באנו לכאן.
יעל: אתה אומר שהמקום הזה, ברגע שיתעורר הוא ימשוך אנשים אליו.
כן.
יעל: אין בתוכנו את הרצון לייצר אותו לבד? אני הייתי מצפה שיש לנו את המשיכה לכוח הזה, הייתי מייצרת את זה בעצמי,
את צריכה לקבל חינוך. אף פעם לא שמעת על הדברים האלה קודם.
אורן: על מה?
ההגדרה על עם ישראל. וארץ ישראל וכוח אחד, וכולי, את לא קיבלת על זה שום חינוך, שום הכנה. לכן אנחנו צריכים קודם כל לפרסם את הדברים האלה בתוך עם ישראל, בארץ ישראל, מה שיש לנו כאן. ולהשתדל לחנך את העם. במידה שנצליח, במידה הזאת תהיה לנו זכות קיום כאן, כעם וכמדינה.
אורן: בבקשה תסכם את התובנה. כדי לעצור את תופעת הירידה מהארץ מה צריך לעשות?
צריך לחנך את העם בחינוך החברתי החדש, שנקרא החינוך האינטגראלי.
אורן: שיביא אותנו להרגשה של?
שכולנו שייכים לעם אחד, ולכוח עליון אחד, ולארץ ישראל אחת. שכל הגורמים האלה, עם ישראל בתוך ארץ ישראל, עם הכוח העליון, שנקרא אל, נמצאים יחד. אחד בלי שני לא יכולים להיות. שלושת הפרמטרים האלה חייבים להתקיים יחד.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה יעל, תודה רבה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה "חיים חדשים", כל טוב, להתראות.
(סוף השיחה)