חיים חדשים
שיחה 1251
תרבות העבודה התובענית
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 08.06.20 – אחרי עריכה
אורן: מס' התכנית שלנו היום הוא 1251, והנושא הוא תרבות העבודה התובענית. אנחנו רגילים לעבוד הרבה. אדם קם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר בערב. יש היום מחקרים שאומרים שאם בשמונה בערב אתה עדיין בעבודה אז המשפחה שלך כנראה לא במצב טוב, אבל כך אנחנו רגילים. זה יכול להיות מישהו שהוא טייקון אדיר שמנהל תאגידים בינלאומיים. זה יכול להיות מתכנת קטן שעובד בלי סוף שעות, כי הוא חייב. זה יכול להיות רופא שעושה בלי סוף משמרות. זו יכולה להיות גננת שעובדת בטלפון עם ההורים של הילדים שלה עד הערב. כולם רגילים לעבוד הרבה. לסגנון החיים הזה קראנו "תרבות העבודה התובענית".
מה הסיבות לכך שיצרנו את תרבות העבודה התובענית שלוקחת כל כך הרבה שעות מהאדם הבוגר, למה עשינו מציאות כזאת?
כי אנחנו חושבים שעל ידי זה יהיו לנו חיים יותר טובים, שאנחנו נגיע להתקדמות, לשגשוג, שיהיה טוב. אז אנחנו מודדים פתאום את אושר החיים, את הצלחת החיים במספר השעות שאני עובד. שאם מישהו שומע שאני עובד הרבה, בטוח שיש לי משרה מיוחדת, או שכר מיוחד, או שיש חשיבות מיוחדת במה שהוא עוסק וכן הלאה.
דרך אגב, אני יודע שבכל מיני מדינות אנשים שעובדים בממשלה, בתשע, בעשר בערב הם עדיין יושבים במקום שלהם. מה הם עושים שם? לפי מה שאני חקרתי, לא עושים כלום. רק להראות לאחרים שהם כביכול עובדים. זו תרבות העבודה כביכול, ממש כך.
אורן: פעם אנשים חשבו שהקדמה הטכנולוגית תשחרר אותנו מהצורך לעבוד כל כך הרבה שעות. אם אני מסתכל על תהליכים שקרו במאה השנים האחרונות, קרה בדיוק הפוך. מצד אחד התקדמנו מאוד מבחינה טכנולוגית, מצד שני אנחנו עובדים בלי סוף. היום כשאדם הולך לישון הוא עונה על מיילים בטלפון של העבודה. איך זה קרה שמה שחשבנו שיקרה לא קרה וקרה בדיוק הפוך, למה הקדמה הטכנולוגית לא שחררה אותנו מהעבודה הכול כך תובענית הזו?
אנחנו לא רוצים להשתחרר. אנחנו פתאום עברנו למצב שהעבודה שלנו זה החיים שלנו. אנחנו החלפנו את החיים בעבודה, כאילו זה החיים. פתאום אני מסתכל על האנשים ושואל, "מה אתה עושה? במה אתה עוסק?" כולם מדברים על עבודה, רק על עבודה. פעם לפחות דיברו יותר על כדורגל, היום כבר פחות. פעם דיברו על חופש, נופש, גם זה לא כל כך. אלא על העבודה כמה שיותר. כי זה ברור, אם אדם נמצא עשר שעות ביום בעבודה, אז מה עוד יש לו? על מה הוא עוד יכול לדבר? הכול סביב המקצוע, הוא חי סביב זה.
אורן: האם לדעתך מדובר בהתפתחות טבעית של האדם, או במשהו שהוא מעוות?
ודאי שזה מעוות. אנחנו לא נולדנו כדי לעבוד. חוץ מזה, על ידי זה אנחנו רק מקלקלים והורסים את הטבע ואת כדור הארץ כולו.
אורן: מה העיוות בדיוק?
שאנחנו קודם כל הורסים את כל חומרי הגלם שיש מתחתינו. אנחנו הורסים את האוויר והמים שיש סביבנו ומעלינו. אנחנו בזה הורסים את המשפחה. אנחנו ממש עוזבים את המשפחה והילדים שלנו ואין לנו איתם שום קשר. האבא מגיע הביתה, רואה חדשות בערב והולך לישון. האימא הולכת הביתה, מסכנה, היא רוצה ממש מהר מאוד להכין איזו ארוחת ערב למשפחה, אם היא מספיקה בכלל, וגם לעשות משהו לילדים לבוקר, ולבית ספר איזה סנדוויץ', וכבר אין לה כוח. הם נופלים למיטה, אין להם גם מה לעשות ביניהם. כולם ממש נמצאים בעצבים, ועוד באמצע הלילה יש גם טלפונים מהעבודה. אנחנו בנינו את החיים בצורה כזאת.
אורן: פעם זה היה אחרת. לפני מספר דורות בני מעמד האצולה, אם ניקח אותם כאליטה של החברה, לא היו אנשים עובדים. היו האנשים בדרגות הכי נמוכות בחברה שהם היו האנשים שעובדים. והאריסטוקרטיה של פעם לא הייתה עוסקת בעבודה, לא הייתה צריכה לעבוד בעמל כפיים. היום זה בדיוק הפוך. האריסטוקרטיה והאליטה אלה האנשים שעובדים הכי קשה מכולם. וזה לא חשוב שיהיו לו בבנק מיליונים, או מיליארדים. אדם שהוא על רמה גבוהה, עם פוטנציאל, עם ראש חזק, עם יצירתיות, עובד מבוקר ועד ליל, אין לו רגע לנשום. איך זה התהפך לנו?
זו לא אריסטוקרטיה. אלו שעובדים היום בכל מיני עבודות גבוהות זו לא האריסטוקרטיה, דווקא הם הפועלים. מי שעוסק היום בחינוך, בתרבות, בכל מיני דברים כאלה, זו לא אריסטוקרטיה.
אריסטוקרט זה אדם שיש לו כסף והוא לא צריך לעבוד כדי להרוויח, ויש לו זמן. ומתוך זה שיש לו זמן והוא מסודר בחיים שלו אז הוא עוסק בדברים שמעניינים אותו, אלו יכולים להיות חוכמה, פילוסופיה, תרבות. זו אריסטוקרטיה. הם היו אנשים מאוד מלומדים, הם היו אנשים שלא היה בוער להם כלום. כי אתה יכול לפתח משהו טוב בתנאי שלא לוחץ עליך שום דבר, שאתה לא חייב כלום, אתה הולך לפי הלב שלך. ולכן הם היו אנשים עם ראייה קדימה. אלה אריסטוקרטים אמתיים. כדי להיות מדען, מלחין, צייר, כדי להיות אדם מפותח, אתה צריך זמן ללא לחץ. ומדור לדור האנשים האלו היו מפתחים את התרבות, את החינוך של האנושות. אחר כך זה הפך להיות למקצוע, ובזה נגמר הכול.
אורן: מה ההבדל? מהו המעבר הזה שאתה אומר שזה הפך להיות למקצוע ובזה נגמר הכול, מהי נקודת המעבר, מה השתנה בדיוק?
השתנה, שזה לא לפי משיכת הלב, אלא לפי משיכת הכיס.
אורן: אם היום למשל אני מקים סטארטאפ שיש לו חזון חינוכי מדהים, או חזון רפואי מדהים, לא חשוב באיזה תחום, במה שבטוח יתרום לבני האדם, וכדי להעמיד את הסטארטאפ הזה על הרגליים מרמת הרעיון עד שהוא באמת יתפתח ויצא לפועל ובאמת יתרום לאנושות, אני צריך לעבוד כמה שנים בטרוף, לא לראות בעיניים, לא לישון בלילה. אתה יכול לומר שאני שונה במשהו מאותו מדען, אריסטוקרט, או אמן של פעם?
ודאי. לאריסטוקרט לא הייתה שום מטרה חוץ מזה שהוא היה מתעניין בזה בעצמו. הוא לא היה הולך להשיג איזו תוצאה, הוא היה עוסק בזה בגלל שזה עניין אותו, הוא אהב את זה. זה משהו אחר לגמרי. אם אתה צריך להצליח, להרוויח כמה שיותר, זה מקצוע, אז אתה כמו פועל. והוא היה עוסק בזה בגלל שיש לו את משיכת הלב לזה, וזה אחרת לגמרי. זה מה שאנחנו צריכים.
אורן: מה, בוא נגדיר בדיוק.
אנחנו רוצים בדור הבא לפתח כזאת חברה שאנשים יחיו אך ורק כדי לספק לעצמם דברים הכרחיים. ובאמת, הטכנולוגיה שלנו, כל הדברים האלה, היינו צריכים לעבור את השלב הזה בהתפתחות האנושית, את המערבולת הזאת עם האוניברסיטאות, עם הטכנולוגיה, עם הכול. אבל עכשיו אנחנו צריכים להביא את עצמנו שוב למצב כמו שהיה, שאנשים לא עובדים כדי להרוויח ולהצליח וכל אחד דוחף את השני שייתן לו מקום, אלא כל אחד עובד מתוך מה שליבו חפץ. לא להרוויח, לא להצליח, זה בכלל לא נמצא אצלי כמטרה.
אני אריסטוקרט כמו שהיה פעם אריסטוקרט, יש לי כל מה שאני צריך. ואם אני עוסק בציור, במוסיקה, במדע, במשהו, אני עוסק בגלל שאני רואה בזה רוגע לנפשי, משיכה מהלב. כך צריך להיות ואנחנו מסוגלים לעשות את זה היום.
אורן: עשית קודם תנועה כזאת יפה, שכאילו הג'ובות נכנסו וקלקלו לנו את ההגדרות.
אנחנו החלפנו בכלל את העניין. אריסטוקרט כאילו לא חושב על הכסף, הוא לא חושב על הרווח, זה מגיע אליו כאילו מלמעלה, הבורא ידאג.
אורן: אוקיי, אבל אנחנו לא חיים בחלום.
אנחנו יכולים להגיע למצב שאין מה לדאוג לחיי היום יום. אם אנחנו נארגן את עצמנו בחברה נכונה אנחנו יכולים בקלות לספק לעצמנו בצורה בטוחה ביותר, ביגוד, מזון, רפואה, כל מיני דברים הכרחיים, בצורה שאנחנו לא סובלים מחוסר, ואז היום שלנו הוא פתוח, אני לא צריך לקבל טלפונים בלילה מהעבודה שלי.
אורן: לפני כמה עשרות שנים, אולי אפילו קודם, הוגי דעות גדולים הסתכלו קדימה אל העתיד שהיום אנחנו כבר חיים בו והם אמרו, תשמעו, המדע מתפתח כל כך יפה, הטכנולוגיה מתפתחת כל כך יפה, פעם הילדים שלנו או הנכדים שלנו, כך הם אמרו לעצמם, יחיו בעולם הרבה יותר יפה. עולם שלא יצטרכו לעבוד כמו חמורים מבוקר ועד ערב, עולם שהאדם יוכל לפתח את עצמו, לעשות דברים שהוא אוהב, לפתח את הרוח שבו. אם אני בודק האם הגענו למקום הזה, אנחנו רחוקים ממנו שנות אור. ועכשיו אתה גם הכנסת לי מושג כמו "שאיפת הלב", אדם עוסק במה שהוא אוהב. אתה חושב שעולם כזה יתכן?
אין ברירה, אנחנו לא נעשה את זה מתוך זה שאני נמשך להיות צייר או מלחין או עוד משהו כמו האריסטוקרטים ההם ועוד כל מיני דברים, למרות שזה הטוב ביותר. למה שלא, למה במקום מיליוני אנשים שהולכים לכל מיני עבודות ויושבים במשרדים, למה שהם לא יישבו ליד כלי נגינה וידברו ביניהם ויכתבו יחד איזה יצירות או משהו, ילמדו איך לצייר. למה לא? מה אנחנו צריכים בחיים שלנו. אנחנו רוצים דרך החיים שלנו להכיר את האדם הפנימי וגם את הכוח העליון, יש לנו במה לעסוק במקום לייצר דברים שאחר כך אנחנו זורקים אותם לים.
אורן: אם אני מסתכל קדימה מבחינת חזון, היום אנחנו מכירים את התרבות הזאת, תרבות העבודה התובענית. אדם שלא עובד היום קשה, בינינו, או שהוא לא מוצלח או שהוא עצלן. או שהטבע לא נתן לו כישרונות או שהוא פשוט עצלן, בטלן. כשאתה מסתכל קדימה, מה יכולה להיות תרבות מתקדמת יותר מאשר תרבות העבודה התובענית? איך תגדיר אותה, מה היא התרבות הזאת?
אין תרבות עבודה. תרבות העבודה היא שאני יודע שאני צריך לתת לשלום החברה כך וכך שעות בכל מיני סוגי עבודות, וזה מספר מוגבל, נגיד שעתיים ביום או יום אחד בשבוע ובזה הכול נגמר.
אורן: והכול עושים רובוטים ומחשבים בעצם עבורנו?
אני לא צריך כל כך רובוטים ומחשבים כי אני לא צריך כל כך הרבה תוצר שיהיה לי. בשביל מה, בשביל מה אני צריך כל כך לייצר דברים? כדי שיעמדו מולים, חנויות מלאות בסמרטוטים שאני זורק אותם כל הזמן. תראה כמה סוגי טלוויזיה, רדיו וכל מיני דברים ישנם, כמה מחשבים והכול ומה לא, בשביל מה?
אני צריך לדעת שאני צריך לספק לכל אחד דירה, אוכל, כמה שהוא צריך, ביגוד, כל מיני דברים כאלה, מינימום, זאת אומרת באופן נורמלי וזהו. בשביל מה יותר? אם היינו חושבים רק לכיוון זה, תוך שנה שנתיים היו גומרים את הכול לכל באי עולם וזהו. ומה אז היו עושים? אז היו עוסקים רק באיך אנחנו ממלאים את עצמנו בכל מיני מילויים רוחניים, אנושיים.
אני נולדתי לא כדי לעבוד קשה, אלא אחר כך לימדו אותי שבלי זה אני לא יכול להתקיים.
אורן: אז האדם הבא הופך להיות אדם בטלן?
לא בטלן.
אורן: עצלן?
לא, חסכן. הוא חוסך בכוח שלו לכוון את עצמו לכיוון הנכון.
אורן: מה זה הכיוון הנכון?
התפתחות פנימית במה שהוא אדם ולא מכונה.
אורן: מהי התפתחות פנימית בעיניך?
להכיר בשביל מה אני קיים, מה קורה איתי, לפני שנולדתי, אחרי שאני מת, מה קורה עם כל העולם. הפילוסופיה הזאת, הפסיכולוגיה הזאת, ההשתתפות שלי עם כל כוחות הטבע, התפתחות האדם הפנימי שבי. וגם, אני רוצה לפתח את הקשר שלי עם אנשים אחרים. כשאנחנו לא נהיה בתחרות יהיה לנו יותר קל להתקרב זה לזה. אנחנו נטפל בילדים שלנו וגם נחדיר ביניהם יחס אחר אחד לשני מהילדות.
אורן: איזה יחס היית רוצה שיהיה בין הילדים?
שלא יתנו מכות זה לזה בלי סוף, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"1.
אורן: כשאני חושב על זה, גם מבוגרים נותנים מכות אחד לשני בלי סוף, בעולם העסקים וכן הלאה.
כן, אז בוא נסדר לנו כאלו תנאים, מסגרת כזאת של החיים שאנחנו לא נהיה בלחץ, בשנאה זה לזה.
אורן: מה הגורם ללחץ?
תחרות.
אורן: תחרות זה דבר מפתח.
אני לא צריך את הפיתוח הזה.
אורן: כתוב "קנאת סופרים תרבה חכמה"2. זאת לא תחרות?
זה משהו אחר.
אורן: מה אחר בזה?
כי זו "קנאת סופרים", זאת אומרת זו תחרות למען ההתקדמות, וכאן זה למען השנאה.
אורן: לא הבנתי.
אם אני אוסף אנשים חכמים, אז על ידי ויכוח ביניהם הם מלבנים את החכמה. אם אני לוקח אנשים שלכל אחד יש כלי מלחמה, אז בתחרות ביניהם הם הורגים זה את זה ויש ההבדל. אלה מפתחים, האנשים החכמים וזה נקרא "ישיבת צדיקים" נגיד, או "חכמים", ואלה "מושב ליצים".
אורן: מהו הפרמטר שמבדיל?
המטרה.
אורן: איך תגדיר מטרה שהיא מביאה להתפתחות ולקדמה חיובית?
כשאנחנו רוצים להתפתח, אנחנו מבינים שרק מלחמה של מוחות היא מולידה לנו חכמה. "קנאת סופרים תרבה חכמה".
אורן: האדם בעוד מאה שנה הוא יהיה פילוסוף כזה? מה הוא יהיה?
לא פילוסוף, אני לא קורא לזה פילוסופיה. אמנם שנגיד שזה ככה. אדם בעוד מאה שנה הוא יבין איך הטבע מנהל אותנו, ואיך אנחנו יכולים להיכנס לאינטראקציה עם הטבע, כדי להשיג את מהות החיים.
אורן: יצורים אחרים בטבע, הם עובדים קשה כמו בני האדם, או שרק בני האדם עובדים קשה?
רק בני אדם, כל היצורים האחרים לא עובדים כך. כשאנחנו בודקים את צורת החיים של החיות, יש להם מלא זמן חופשי. הם משחקים זה עם זה, הם הולכים לישון לכמה חודשים בשנה, וכל מיני דברים כאלה. אף אחד לא חי כמו האדם, האדם הוא הבהמה האמיתית.
אורן: יש פתגם כזה שאני מאוד אוהב אותו, "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם."3 אמרו החכמים, "אל תשב בבית בטלן ותהיה עצלן, לך תלמד מהנמלה". אני מושבניק אז כשהייתי ילד הייתי אוהב להסתכל על נמלים, כי הם בונים קינים בכל מיני מקומות. קודם כל, הם כל הזמן בתנועה. אני לא יודע מה קורה בפנים, בתוך האדמה, אבל מה שאתה רואה בחוץ, הם כל הזמן בתנועה, סורקים את השטח, וכל הזמן הם נעים ביחד בשיירות, כמו איזה גוף אחד.
כן.
אורן: מה אומרים לנו החכמים בעצה הזאת "אל תהיה עצלן, לך תלמד מהנמלה", ואיך זה קשור לאדם הזה של עוד מאה שנה?
אני חושב שאם אנחנו נתעמק ונבין מה סדר היום של הנמלה או כל חיה אחרת, אנחנו נרגיש עד כמה שאנחנו אותן הנמלים, והנמלים הן חיות מתוקנות. יש על זה הרבה מחקר שאומר, שסתם אנחנו אומרים על הנמלים שהן טיפשות ובעבדות. הן כולן כולן רוב הזמן, ובכלל כל הטבע החי והצומח, ואני כבר לא מדבר על הדומם, ברוב זמן הקיום שלו הוא נמצא במנוחה ולא בעבודה כמונו. בפרט שבעבודה שלנו אין לנו שום מטרה הכרחית שאתה צריך לעשות חוץ מאגו וקנאה.
אורן: מה יחליף את תרבות העבודה התובענית, איך תוכל להגדיר את התרבות הבאה?
אנחנו נצטרך למלא את עצמינו עם כל מיני הישגים תרבותיים. מה מפריע לך אם אתה תלמד בשביל מה אתה חי, מה קורה לך עם זה. יחד עם זה יהיה לך חוג ציור, חוג מוסיקה.
אורן: מה זה מתנ"ס, כמו ריפוי בעיסוק?
זה לא ריפוי, לא צריכים לדבר בצורה כזאת. עזוב את כל הסלנג שלך מהחיים ההם שהיו. תחיה בצורה כזאת שאתה נהנה ממה שאתה עושה. תתחיל לראות איך אתה יכול לפתח את עצמך, לדעת בשביל מה אתה חי, מה סוד החיים, מהות החיים. ובזה שאתה עושה היום עשר זוגות נעלים, ואחר כך מישהו זורק אותם לים כי אין מי שיקנה אותם, אז אתה שרפת את חומרי הגלם והזמן, והוא גם כן, והים, ושום דבר לא יצא מזה.
אורן: אתה חושב שבעתיד אנשים יהיו יותר מסופקים מבחינת מימוש עצמי מאשר אנחנו חיים היום?
הם יעשו רק פעולות שמזה תהיה תועלת לכולם, ולא נזק לאף אחד.
אורן: ואיך זה ישפיע על תחושת המימוש העצמי של האדם?
זה בדיוק ישפיע. תשמע מה שאני אומר, זה שאתה עושה טוב לכולם ולא מזיק לאף אחד, זה ישפיע על הסיפוק שלך.
אורן: הייתי מצטרף בשמחה אל התמונה הזאת שתיארת, של אדם שעושה מה שבאמת הלב רוצה לעשות ונמשך לזה, ומפתח את עצמו. כולם כולנו נהיה כאלה?
כן, תרגיש את עצמך כאילו שאתה אריסטוקרט, כמו לפני אלף שנה, שאתה לא רץ לשום מקום, לשום דבר, אלא אתה עושה את החיים שלך ממש בנוח.
(סוף השיחה)