מה היה קורה, אילו היה בא מישהו ומטיח בפנינו בפרהסיה שאנחנו אגואיסטים גמורים? שתמיד אנחנו חושבים רק על עצמנו, אף פעם לא באמת מתחשבים באחרים, ואפילו כשאנחנו באים לעזור, בסופו של דבר זה רק מפני שהדבר משתלם לנו. איך היינו מרגישים? לא נעים. מייבש אפילו.
אבל אם היינו שואלים את חוקרי הטבע, הם היו מסבירים לנו שבאופן כללי הוא צודק, ואין מה לקחת את זה אישית או להיעלב. שכזה הוא הטבע, גם שלנו, גם של בעלי החיים האחרים, של הצמחים ושל הדוממים. שכל יצור הוא כמו מכונה שלא יכולה לפעול בלי חומר דלק, לא יכולה לזוז בלי אנרגיה. תמיד חייבת להיות תמורה כלשהי עבור כל תנועה שהגוף מבצע, בין אם התמורה הזו מורגשת בנו באופן ישיר, בין אם בעקיפין. התמורה יכולה להיות מסוגים שונים, כבוד מאחרים, כבוד בעיני עצמי, הערכה, כסף, מעמד, השקטת המצפון ועוד כהנה וכהנה.
עמוק בפנים, בתוך כל אחד מאתנו, יושב "רואה חשבון" קטן ונסתר, ומבצע הערכות רווח והפסד. כמה כוחות זה יעלה לי, מה אוכל להרוויח. משתלם, לא משתלם. בסופו של דבר, רואה החשבון הפנימי הזה הוא הבוס שלנו. הוא קובע מה נחשוב, איך נתייחס, מתי נחייך. הוא הטבע שלנו, והוא "רע מנעוריו", כמו שמספרים עליו (בראשית ח, כא). אבל "הוא" זה לא באמת "אנחנו". זהו מצב זמני שבתוכו אנחנו לכודים, עד שנשתחרר ממנו ונצא לחופשי. עד שנהפוך לאנשי אור.
להפוך לאיש אור זהו שיא האבולוציה, פסגת ההתפתחות של רוח האדם שבקרבנו. האור, כפי שמלמדת חכמת הקבלה אשר חוקרת את הכוחות שפועלים במערכת הטבע האינסופית, הוא הכוח הראשוני שפועל בבריאה. זהו כוח של השפעה חיובית, של נתינה טהורה, והוא היסוד להתהוות החיים. מתוך רצונו המוחלט להיטיב, וכדי שיהיה לו למי להיטיב, ברא האור כוח הפוך לו – רצון לקבל הנאה ותענוג. וכך, פועלים בבריאה שני כוחות יסוד, רצון לתת ורצון לקבל, כוח פולט וכוח סופג, אור וחושך, בורא ונברא.
בהמשך, החומר שנברא כרצון ליהנות מתפתח עוד ועוד, דרך דרגות דומם, צומח חי ואדם. בסוף התפתחותנו האנושית, אנו מתחילים לזהות שהנטייה האגואיסטית של אנשים לקבל הכול רק לעצמם גורמת לנו כל הזמן להתנגש זה בזה. משחקי אגו בכל מקום, התפרצויות, כעסים ומתחים מפרקים כל מערכת יחסים. מהזוגיות, דרך היחסים בעבודה ועד ליחסים הבינלאומיים. חסר לנו כוח חיובי בחיים, שיאזן את השלילי שפורץ כל גבול וקובר כל יוזמה טובה. מאיפה נביא כוח חיובי? מאותו האור שטבע בנו את הרצון לספוג הכול רק לעצמנו.
"בראתי יצר הרע", אנו מגלים שכמו אומר לנו אז אותו אור עליון, "ובראתי לו תורה תבלין" (תלמוד בבלי, קידושין ל, ע"ב). ובתרגום חופשי: יש שיטה שבעזרתה אפשר להוסיף כוח חיובי מאזן אל הטבע המקבל שבנו, כמו שמוסיפים תבלין לתבשיל והוא מקנה לו טעם משובח. כלומר, אי אפשר להתנתק או להרוס את הרצון לקבל שטבוע בנו, וגם לא צריך. אבל אפשר להוסיף לו כוח חיובי מתקן, להוסיף אור.
ואז מתקבלת תוצאה נפלאה: אנחנו, היצורים הכי אגואיסטים בטבע, מתאזנים ונעשים דומים לאור. אנחנו לא מפסיקים לרצות ליהנות, אלא רק מחליפים את כיוון ההנאה. במקום ליהנות מלקחת הכול לעצמנו בלבד, אנחנו מתחילים ליהנות מלתת. כאילו סובבנו את המנוע שלנו, מפנימה החוצה, והוא ממשיך לעבוד במלוא העוצמה. כל השיטה לביצוע השדרוג הזה של הטבע האנושי נקראת "תורה".
כדי להעפיל אל פסגת המציאות, הניחו לרגע בצד את הקונוטציות שעולות בכם בקשר למונח הזה, "תורה ומצוות". תשכחו מדתיים, חילונים, יהודים ושאינם, ותשימו לב להסבר הבא.
מה בדיוק צריך לשנות בתוכנו? את הרצון האגואיסטי, את הטבע שלנו. כשמתחילים להקרין עליו אור מתקן, על פי שיטה מיוחדת שפיתחו חכמי הקבלה, מגלים שהרצון הזה בנוי בתוכו מ-613 שכבות, 613 רצונות (תרי"ג). חלקם זכים יותר, חלקם גסים יותר. את כולם צריך לתקן, לכוון אותם מפנימה החוצה, מטובת עצמי לטובת הזולת. כל תיקון שכזה נחשב ל"עשיית מצווה".
רצונות זכים פירושו שהם קרובים יותר לנתינה, קל יותר לתקן אותם. התיקונים האלה נקראים "מצוות עשה". רצונות גסים פירושו כבדים יותר, קשה יותר להזיז אותם. לכן בשלב ראשון נמנעים מלעבוד איתם, רק אחר כך מקבלים לזה כוח. תיקונים אלה נקראים מצוות "לא תעשה". הרצונות הזכים הם 248, והגסים מספרם הוא 365. ביחד הם נקראים: רמ"ח איברים (248) ושס"ה גידים (365). מהם נבנה הגוף הרוחני שלנו. זהו "הגוף של הנשמה", ואותו עלינו לפתח במהלך חיינו בעולם הזה. אחרי שבנינו את הגוף הזה, הוא מתמלא ב"אור הנשמה". כלומר, ברצונות המתוקנים האלה, אנו מתמזגים עם הנצח.
גדולי האומה בכל הדורות זכו לכך. הפכו לאנשי אור. ביחד, בטוח שגם אנחנו נצליח.
> כתבתי את המאמר בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן, מייסד תנועת "קבלה לעם", בתכניתנו: להפוך לאנשי אור bit.ly/1TjUPY2
"בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדבֵקות, שהוא השוואת הצורה ליוצרה, אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה לבורא והשפעה לבריות" (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה", כתבי בעל הסולם, עמ' 402).
"אין אדם מוצא לעתיד לבוא אלא האור מה שהמשיך בידיעתו בעולם הזה. ומי שידע הפנימיות, יהנה באור פנימי, ומי שלא השיגו, לא יהנה ממנו על שום פנים" (רמח"ל, במכתבו לר"י באסאן. מובא בתוך: ירים משה, ירושלים תשכ"ב, חלק ב, מכתב סב).
"הדת הא-לוהית האמיתית, חכמתה בפנימיותיה... להמון כפי יכולתם וליחידים כפי השגתם" (רמב"ם, אגרת תימן).