מה אפשר, צריך וכדאי ללמוד מהמנהיגים הגדולים שהיו לעם ישראל בעבר? על חסד וענווה, על דין והגבלה, על כריזמה שבאה מעשייה, ועל לב רחב שמתמלא בחכמה.
כבר מיסודה התהוותה האומה הישראלית בדרך מיוחדת במינה. אוסף אנשים, מכל מיני עמים, התקבצו סביב אידיאה, כפי שכותב הרמב"ם בספר המדע. הם למדו מאברהם איך להתחבר זה לזה בחסד ובאהבה, כדי להתאים לאחדות הטבע, לכוח האחד שבכל הבריאה. מהמנהיג הרוחני הזה ואילך, המנהיגות הייתה באור של אהבה.
עם הזמן קבוצת תלמידי אברהם התפתחה. המנהיגים הבאים לימדו איך להתמודד עם האגו, שמצד הטבע כל פעם גובר ומעורר ריחוק ודחייה. בפנימיות הדברים, הסיפור על עבדות מצרים מסמל כזה מצב. בני ישראל התרחקו זה מזה, וכשהבינו שמוכרחים להתחבר, ראו שהאגו של כל אחד סוגר אותו בתוך עצמו. לא מאפשר.
משה, שגדל בבית פרעה ארבעים שנה, אחר כך אצל יתרו כהן מדין ארבעים שנה נוספות, נבחר לשחרר את האנשים מהשעבוד לאגואיזם הצר. בשפת המקרא הוא נקרא בשם "פרעה".
המדרש מספר כי בזמן שרעה משה את צאנו של יתרו במדבר, ברח גדי אחד מן העדר כדי לשתות ממקור מים. כאשר ראה משה שהגדי המותש אינו מסוגל לחזור אל הצאן, נשא אותו על כתפיו והחזירו אל העדר. באותה צורה הנהיג משה גם את העם, ברחמים, ולכן זכה לכינוי "הרועה הנאמן".
"שלח את עמי", הוא תבע מפרעה ללא פחד. נתן הכול עבור העם, נכנס למלחמה עבור חירותם. היה לו ברור שכל עוד הם נמצאים תחת שליטת האגו, לא תהיה להם אפשרות להתחבר ביניהם, ועם הכוח האחד.
בתורה נאמר: "והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג). משה הרגיש את עצמו כקטן מול הטבע, ביקש ללמוד את חוקי השלמות שבמערכת הבריאה, ולהעבירם לבני ישראל.
מתוך אותה ענווה, משה לא ראה את עצמו כעליון או כשולט בכוח בעמו, אלא כמשרת אותם. הוא הנמיך את עצמו למטה מכולם, כדי שיוכל להרגיש אותם. כמו הורים אוהבים שמחנכים את ילדיהם ברגישות רבה, הוא כיוון אותם בחיבוק לצד הגבלה, מתוך שאיפה לגדל ולפתח אותם.
מטרתו של מנהיג היא להביא לשלום האדם, שלום העם, שלום העולם. זאת לפי חוק התפתחות הכללי שגילה אברהם, שמוביל לחיבור והשלמה בין כולם. לכן המנהיג היה תלמיד חכם, שופט, דן את העם. היו לו תמיד שני קווים מול עיניו, דין ורחמים, ולידו היו חכמים נוספים שאליהם התחבר כדי לקבל יחד החלטה נכונה.
מנהיגות רוחנית לא עוברת בירושה. הדבר מודגש אצל דוד המלך למשל, שבא מזרעה של רות המואבייה. התכונות של אדם עושות אותו מתאים להנהגה, אין עניין של שושלות מלוכה.
מי שנכנס להנהגה מוזהר "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ). לא להתגאות. הוא חייב להיות מקושר לכל העם, ולדאוג לאיחוד העם. מנהיג שמטרתו לחבר בין כולם, לא מרגיש מורם מעם. זהו טבעו של החיבור, הוא משווה בין כולם.
משה היה כבד פה וכבד לשון. בשונה מכריזמה של מנהיגים שמתבטאת בנאומים סוחפים, משה התרכז במעשים. רוצים כאן ללמד אותנו שמנהיג נמדד לא לפי מילים יפות, אלא לפי פעולות.
משה חשב שאולי לא הוא זה שמתאים להנהגה, כך גם שאול המלך אחריו. מאפיין זה נובע מכך שמנהיג אמיתי נמצא כל הזמן בבדיקה: 'אולי יש מישהו שיעשה טוב יותר ממני את המשימה. אפנה לו את המקום בשמחה'. מה שחשוב לו זה רק שלום העם, אין לו חשבון לעצמו.
דוד המלך הצליח לאחד את כל השבטים במצבים אגואיסטיים קשים, ולכן הוא נחשב לסמל של הנהגה. הוא ביסס את הקו החינוכי-תרבותי של "ואהבת לרעך כמוך", בצורה מאוד עמוקה. מאז לא היה העם בכזו רמה, וכשנחזור אליה בעתיד זה ייחשב לביאת "משיח בן דוד". משיח זהו כוח מיוחד, שמסוגל למשוך את מי שרוצה בכך ממצב של אגו ושנאת חינם, למצב של כל ישראל חברים, ערבים זה לזה, כאיש אחד בלב אחד.
על שלמה המלך נאמר שקיבל חכמה, תבונה רבה ורוחב לב, "כחול אשר על שפת הים" (מלכים א, ה, ט). "רוחב" מסמל חסד. "רוחב לב" הוא מצב שבו כתוצאה מהחסד, "הלב מבין". מדובר בהבנה עמוקה של הבריאה כולה.
שלמה הצליח להתייחס לכול באהבה, וכתוצאה מכך קלט את כל הטבע, הדומם, הצומח, החי והאדם, כמנגנון אחד, כמערכת אחת. כל הטבע היה כמו מצוי בו, הוא היה יכול להתבונן בו מקצה לקצה מתוך היכרות עמוקה, ומכאן נבעה חכמתו האדירה. בעזרת חכמת ליבו, הצליח שלמה להנהיג את העם אל מצב של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א, ה, ה).
שנתחבר, שנרחיב את הלב, ונזכה גם כן.
אמן.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 180 – bit.ly/3U3uTU3