חיים חדשים
שיחה 522
אני, המשפחה והחברה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 15.02.15 – אחרי עריכה
אורן: אנחנו רוצים היום לדבר עם הרב לייטמן על משהו שלי באופן אישי הוא הכי יקר בחיים, המשפחה. הייתה לנו שיחה קודמת בנושא, והסיכום שלי לשיחה כפי שרב לייטמן הסביר, שאנחנו כבני אדם מתפתחים למקום חדש שבו בתוך התא הזה המסורתי והעתיק של המשפחה, שהיום אנחנו חווים בו כל כך הרבה קשיים שקורעים לנו את החיים ואת הלב, הולך לעבור למקום חדש של קשר חדש, שיש שם אהבה, שיש שם משהו עליון, שלם, טוב, מלא, בטוח, בלתי מוגבל, ואנחנו מאד רוצים להיות שם. אבל בינתיים אנחנו עוד לא שם.
בשיחה הזאת נרצה לקחת את הרב לייטמן אל החיים שלנו. ואחרי שהוא צייר לנו את גן העדן של המשפחה של מחר, שייתן לנו יד ויוליך אותנו צעד צעד. כי כולנו יודעים שיש הרבה בעיות בכל הסיפור הזה של משפחה.
יעל: המשפחה זה מקום שמצד אחד יש לנו אליה פינה מאד חמה, היא המקום הבטוח, המקום של הרגשת שייכות טובה, של חום שאחרי שעשית את כל המסעות שלך בעבודה, בלימודים, בכל מקום אחר, הגעת הביתה ואתה יושב בהרגשת אושר פנימי. זה המקום שבו אנחנו מרשים לעצמנו להיות אמיתיים. צברנו את כל הכעסים ואת כל המתחים במשך היום, הגענו הביתה ושם אנחנו מרשים לעצמנו להיות אני. להיות אני, זה להביא את כל הדברים לתוך המשפחה ולא בצורה כל כך יפה הרבה מאוד פעמים. אנחנו מרשים לעצמנו באמת להוריד את כל המסכות.
מצד אחד הורדת המסכות נותנת לי הרגשה שאני באמת יכולה להיות אני במקום בטוח. ומצד שני יוצא שאני פוגעת באנשים שהם באמת הכי קרובים לי. איך לנהל נכון את כל הסיפור הזה, איך להתייחס לרצון הזה שלי לבוא להיות אני ולהיות אמתית בתוך המשפחה שלי?
אנחנו חיים בכמה עשרות השנים האחרונות בשינויים מאד גדולים במין האנושי, דרמטיים. ובמשפחה וודאי שכך אנחנו מרגישים. גרושים, התפרצויות למיניהן ללא גבול ללא שום הגבלה ומעצורים. אם חשבנו שאנחנו מסוגלים להתגבר על זה, אז הייתי אומר שאנחנו לא מסוגלים. והעתיד לא נראה יותר טוב, אלא יותר ויותר גרוע. זאת אומרת מה שאתמול ושלשום לא היה מקובל בחברה, הוא יהיה מקובל, כמו הגרושים.
זכור לי שהייתי ילד אם מישהו התגרש, אז בעיתון השבועי של העיירה שלי שמנתה כשלוש מאות אלף איש, לא קטנה לפי המידות בישראל, היו חייבים להכניס מודעה בעיתון שזוג כזה וכזה, כאלה וכאלה מתגרשים. בזמנו זה היה אירוע יוצא דופן.
אורן: היום לא מספיקים לשמוע שהחבר, מכר, קרוב משפחה התחתן וכבר הוא התגרש ואולי התחתן פעם שנייה. מה זה אומר לנו? אמרת ש"העתיד הולך להיות שחור יותר ויותר"?
העתיד לא שחור. אנחנו פשוט מעלים את הרף, מעלים את הנורמה שלנו כך, שהבעיה היא כבר לא בעיה. הוא התגרש פעם, התגרש פעמיים. היא התחתנה, לא התחתנה, הכל בסדר גמור.
אורן: הבנו שאם לא נעשה מעשה, אז המגמה הזאת תחריף?
הבעיה שלנו היא ללמוד איך אנחנו יכולים לעשות את החיים שלנו יותר טובים. את זה רוצים כל האנשים.
אני לא יודע אם תהיה לי עבודה או לא תהיה לי עבודה, אבל שיהיה לי במקרר את מה שאני צריך. שתהיה הסקה בבית אם צריך. שהילדים יקבלו חינוך ולימוד גם אם אחר כך הם ילכו או לא ילכו לעבוד. אני רוצה לראות את המשפחה שלי בצורה טובה ויפה.
אורן: אני רוצה להוסיף, אני רוצה להיכנס הביתה ולהרגיש טוב. יש לי במקרר הכול לא חסר לי כלום, אבל כל הזמן עצבים ומתחים. זו הבעיה. בגלל זה אני רוצה להתמקד בשאלה, איך לעשות בתוך ארבעת הקירות האלה, בתוך המערכת הזאת הנקראת "משפחה", עם האנשים האלה סביבי שמצד אחד אני הכי אוהב אותם בעולם, ומצד שני אני יכול להתפרץ עליהם בכל רגע, שהיה טוב? זאת השאלה הגדולה של התוכנית. ואחזור על השאלה הראשונה.
אני יוצא מהבית, נותן נשיקות לילדים, לאישה, והולך ליום העבודה שלי. ביום העבודה יש לי אינטראקציות רבות. יש מנהל, יש קולגות, יש אנשים שאותם אני מנהל, יש חוקים מאד ברורים אני לא יכול לעשות את מה שאני רוצה, כי יתנו לי שתי סטירות ואני אמצא את עצמי בלי כלום.
זאת אומרת, בכל מקום שבו אני נמצא יש כללים חברתיים שאני מחויב להם. כדי לציית לכללים האלה ולא להתפרץ בכל רגע על כל אחד כמו שבא לי מבפנים, אני חוסם את עצמי. לכן יש לי סטרס, יש לי אולקוס, יש לי כאבי גב, כאבי ראש, כאבי בטן, כאב פה, כאב שם. למה? בגלל כל הפוזות והמאמצים האדירים שאני צריך לעשות בעבודה, כדי לנהל יחסים נורמליים עם בני אדם אחרים.
הסתיים היום, אני בא הביתה עייף "הראש שלי נפוח" אחרי כל המאמצים שעשיתי, אני חולץ נעליים נועל נעלי בית ואומר, "מספיק עם כל הפוזות והמסכות האלה שעשיתי". עם הבוס הייתי צריך להשתחוות, עם ההיא הייתי צריך כך, הוא מתעצבן כך, וההוא בישיבה כך. אתה אומר לעצמך "די, הגעתי הביתה אני יכול להוריד את הכול, עכשיו אני סוף סוף אני כמו שאני באמת, רגוע, אני במשפחה, אני בבית, אני יכול להיות אמתי, אני לא צריך את כל המסכות האלה כל היום מהבוקר עד הערב".
וכאן מתחילה הבעיה. למה? כי גם אשתי באה הביתה ורוצה את אותו הדבר בדיוק. גם הילדים באו כל אחד מהסרט שלו, מאותה המלחמה שהייתה לו בחוץ, וגם הוא רוצה להיות כמו שהוא. כל אחד רוצה להיות כמו שהוא. ואז הפתיל קצר, לכל אחד יש סבלנות של שלוש שניות לכל דבר, ואז מתחילה ה"מדורה להתלקח" פעם על זה ופעם על זה, לא משנה על מה המדורות מתלקחות. זה לא מה שרציתי, רציתי לבוא הביתה אל המנוחה והנחלה, ואני לא יודע איך?
השאלה הראשונה היא מאד קונקרטית. כשאני בעבודה, או בכל מקום שהוא מחוץ לבית אני יודע איך אני צריך לנהוג, אני יודע מה הגבולות גזרה, מה מותר ומה אסור, אלה דברים ברורים. אך מה קורה בבית? איך אני מסדר את שתי השאיפות? מצד אחד להיות אני בעצמי בלי פוזות, בלי מסכות, שיאהבו אותי כמו שאני. גם אני רוצה לאהוב, אך זה לא מסתדר. מצד שני יש בבית מערכת לנהל. יש בבית אנשים שהם לא אני, אפילו שהם הילדים והאישה שלי הם בכל זאת לא אני, וזה מתנגש. איך אני מסדר את שני הקטבים האלה? מה נכון לעשות כדי שבבית שלי תהיה אותה אהבה גדולה שעליה דיברת, אהבה עילאית?
פעם זה היה קצת יותר פשוט.
אורן: נראה לי שאצל סבא וסבתא שלי זה הצליח. אצלנו זו בעיה. כאילו מדור לדור זה נהיה יותר ויותר גרוע. מה נכון האם להיות אני אמתי בלי שום פוזות?
צריך שיהיה לאדם נוח, ובאותה במידה שיהיה נוח לאחרים. אני לא יודע מה זה אמתי או לא אמתי. שיהיה נוח.
אורן: אני שואל מה צריך לעשות? האם כשאני בא הביתה אני צריך להוריד את כל הפוזות ולזרום עם מה שאני מרגיש, ומה שעולה בי חופשי? או שגם בבית עלי לעשות כל מיני פוזות, כמו שאני עושה לבוס שלי. האם אני צועק על הבוס שלי? לא, אני לא צועק על הבוס שלי, כי הוא הבוס שלי. אז מה ביחס לילדים שלי, מה ביחס לאשתי?
יעל: איפה אני כן יכולה להיות אני?
באף מקום. לא יהיה יותר טוב, אין לי פתרון. הפתרון יהיה כשאנחנו נדע מה הטבע רוצה מאתנו, לאן הוא מוליך אותנו, מהו דורש מאתנו, איזו צורה סופית הוא רוצה מאתנו. הצורה הסופית שהטבע רוצה מאיתנו נקרא "חוק השתוות הצורה". קיום חוק השתוות הצורה.
זאת אומרת שאנחנו כולנו סביב כדור הארץ נהיה מחוברים כמשפחה אחת. אנחנו בשלב הזה מגלים רק איך אנחנו תלויים זה בזה, התלות הזאת מתגלה עכשיו יותר ויותר. אני צריך להגיע למצב שאני אדע, שאני אגלה, שאני אבין וארגיש ששלום המשפחה שלי תלוי בשלום המשפחה הכללית, שזה כל העולם. זה מה שהוכן לנו, זה מה שרוצים מאתנו.
נעזוב את כל העולם. נניח בעיר שלי, בשכונה שלי, במדינה שלי, אני צריך לדעת שאם אנחנו לא נעשה מעצמנו עם אחד, משפחה אחת, אז גם אצלי המשפחה היא תהיה בדיוק כזאת כמו שקורה בעם. לך לשוק או צא לרחוב ותבין מה קורה בכל משפחה. זה בדיוק כך, אחד לאחד. אתה רוצה לקיים חוקים יפים במשפחה? תקיים אותם בתוך החברה. החברה תשפיע על המשפחה, ואז במשפחה החוקים האלה יתקיימו. אחרת לא. מצורה חיצונית לצורה פנימית.
אורן: מהם החוקים האלה?
חוקים של אהבה, של השתתפות, של חיבור, של הדדיות, כל הדברים היפים שאתה רוצה שיהיו לך במשפחה. קח את החוקים האלה, צא ולמד אותם בכל העם. תנסה שכולם יבינו ויקבלו את זה שאם אנחנו לא נעשה כך בכל האומה, אף משפחה לא תהיה מאושרת. מעשירים ועד עניים, מכאלה ועד כאלה, לא חשוב. אף משפחה. אלא פרט וכלל שווים, לזה אנחנו מגיעים. ולכן, אתה רוצה שיהיה במשפחה טוב? בבקשה, תעשה שבחברה יהיה טוב. ואז החברה תחזיק בכל משפחה ומשפחה. זה הסוד.
יעל: ניקח את המצב הזה שאתה מתאר כרגע, שבו כל החברה היא חברה שמקנה ערכים נכונים, ואנחנו בתור משפחה רוצים להיות בסדר ולהידמות לחברה שבתוכה אנחנו חיים, ומתחילים לקיים משפחה בצורה נכונה. עדיין, הלכתי לעבוד בבוקר ויכול להיות שעיצבנו אותי.
מי עיצבן אותך אם כולנו משפחה אחת? אם כולנו דואגים זה לזה? אם אני רואה סביבי רק דוגמאות יפות? שאחים אנחנו.
אורן: זה העולם של מחר. כדי לבנות אותו אנחנו צריכים לצאת מהיום, אי אפשר לקפוץ למחר, יש בזה תהליך. עכשיו אנחנו מתייחסים לשיחה הזאת כשיחה לימודית, שהפרק המסוים שאותו אנחנו רוצים ללמוד הוא, איך באותה חברה עתידית תיראה המשפחה העתידית. אי אפשר בדיון הזה להתייחס כאילו אנחנו כבר בעולם שאין בו שום בעיה, שהוא מושלם והוא כולו באהבה, גם בעבודה וגם במקומות שונים. אני חוזר הביתה וגם הבית באהבה.
מהתמונה הזאת אין לי שום תועלת לימודית, לכן נחזור בכל זאת לתמונה שמתארת איך אנחנו מתחילים תהליך חינוכי כלל חברתי, שבו מבינים שאנחנו בבעיה. כבר כל אחד מבין שאנחנו בבעיה. רוצים ללמוד איך לעשות את זה אחרת, גם במשפחה, גם בעבודה, גם בחברה, במדינה, בעולם, בכל רמה אפשרית.
המיקוד של השיחה שלנו הוא בתוך התא הפנים משפחתי. יש שם כמה נפשות, כמה בני אדם בגילאים שונים, ביחסים שונים, אבא, אמא, ילדים, שלא יודעים להסתדר אחד עם השני. לתוך המערכת הזאת אנחנו רוצים לצלול ולשאול שאלות קונקרטיות.
יעל: איך אני נמנעת מהמקום הזה של להוציא את כל המתחים שלי ואת הקיטור בתוך הבית?
אני קם בבוקר ויש לי רבע שעה של שיחה בטלוויזיה על יחסים נכונים, בצורה יפה, טובה, המתאימה לי. זאת אומרת שאני אראה את הדברים האלה בשמחה, בטוב, וארגיש מזה תועלת, גם לילדים, גם למשפחה וגם לי. וכך לכל בני המשפחה יש דבר כזה, כל אחד בהתאם למה שמתאים לו.
אני בא לעבודה עוברת חצי השעה או השעה הראשונה בעבודה, ואז מקיימים סדנה על היחסים הנכונים בין בני אדם. אחר כך עבודה. אחרי חצי יום שוב סדנה. בלי חינוך העם לא נגיע לכלום.
אורן: סיימת את יום העבודה נכנסת הביתה, פתחת את הדלת, מה קורה בבית?
בסוף יום העבודה מלמדים איך צריך לחזור הביתה. גם כל בני הבית קיבלו כזה חינוך.
אורן: יש תהליכים שאתה צריך לנהל בתוך הבית, תהליכים חברתיים, חינוכיים, פנים משפחתיים. מהם?
אתה רואה את השיחות בטלוויזיה בהם אתה לומד איך צריך לסדר את היחסים ביניכם, כי על ידי זה אתם מרוויחים הרגשת העולם העליון, קיום העליון. על ידי זה אני מתחיל להרגיש שאני נמצא בעננים. זה תרפיה, זה מרפא, זה מחזק את הקשר ביני לילדים, בינינו לשכנים ועם ועד הבית. וגם בשכונה, הילדים שלי יוצאים לרחוב ואני לא דואג להם, כי כל אחד מתייחס אליהם כמו אל הילדים שלו.
אורן: אני חותם מראש, אתה לא צריך להמשיך. באתי עם שאלות קונקרטיות, ואני רוצה שתענה לי עליהן בתוך אותה למידה. השאלה הראשונה שלי היא, איך להימנע כשאני נכנס הביתה, מלהוציא את כל הקיטור שלי?
אתה לא נכנס הביתה בלחץ. אין לחצים. מהבוקר כשאתה נכנס לעבודה, באמצע היום ובסוף העבודה, דואגים שאתה לא תהייה בלחץ. דואגים להחזיק אותך ביחסים נכונים, יפים לכולם.
אורן: אני רוצה ללמוד תהליכים שאני צריך לעשות בבית, שהם משלימים את התהליכים שקורים בטלוויזיה, בעבודה וכן הלאה. אני רוצה לקבל כמה הדרכות קונקרטיות לתהליכים חינוכיים פְנים משפחתיים.
יש כאן רק הדרכה אחת. כל אחד צריך לראות איך הוא מתעלה מעל האגו שלו, כדי להרוויח שלום משפחה, שלום בית, הרגשת החיים שלו יותר נעלים, שכדאי לו את זה לעשות. מה שקורה לו בבית ירגישו לא רק בני הבית, אלא כולם, וזה לא יהיה לו נעים. הוא צריך להרגיש שהחברה מחזיקה אותו. להיות מושפע מדעת החברה, כך שהוא לא מסוגל לעשות אחרת.
אורן: למה אתה מתכוון בכך שאתה אומר "שכל אחד במשפחה צריך לראות איך הוא מתעלה מעל האגו שלו. מה זה אומר?
זה אומר שעל ידי זה שהאדם עוצר את עצמו בשעת כעס, הוא מרוויח משהו מאוד יקר. וכדאי לו את זה לבצע, כי הרווח שלו יהיה מאוד גדול. כמו שהאדם לא מתפרץ בעבודה מול המנהל, כי הוא עלול להפסיד הרבה, כך שיהיה גם בבית. אבל שזה לא יעלה לאדם בכוח שיעשה משהו שבו הוא מתאמץ, "אוכל את עצמו" וסוגר את הלחצים האלה בפנים, עד שמגיע לכזה לחץ שהוא עלול "להתפוצץ כמו סיר לחץ".
אלא האדם נמצא תחת השפעת הסביבה הגדולה, שבאוויר יש הרגשה שכאן חיים לא לפי החוקים האלה שבהם מתפרצים, שבהם האדם רוצה להתפרק בבית מכל המטען שלו השלילי. אין דבר כזה. כאן חיים בצורה אחרת. אנחנו הגענו כאילו לבית, לשכונה כזאת שבה יש חוקים אחרים, כאילו הגענו לנופש, ששם יש אווירה מסוימת. אותו הדבר כאן. אנחנו מגיעים למצב שאין התפרצויות, אין כוחניות, אין לצעוק על ילדים. אנחנו כל הזמן גם מטופלים. אבל העיקר הוא שאני לא צריך לראות את הסדרות האלה בטלוויזיה על חינוך, האווירה שיש באוויר מתוך זה שכולם כך מקיימים, פועלת עלי.
יעל: על מה שאתה מדבר כרגע מרגיש כמו יקום מקביל, עם הרגשה אחרת, עם מערכת הפעלה אחרת כזאת שמפעילה אותי.
נכון, הגענו לעולם הבא. כוח ההשפעה והאהבה שורה בינינו.
יעל: ואיפה אני בתוך הסיפור הזה? איפה אני כן מרגישה אני?
ה"אני" הוא זה שמוסיף לכוח הזה ורוצה שכך זה ימשך. יש לי מה לעשות חוץ מלהתפרץ. הרי מה הוא סיפר לך? עד כמה שהוא רוצה להפסיק את כול הדברים האלו? שהוא הולך להתגרש, או שהוא לא יודע מה לעשות איתם. אם להרוג אותם? אז הוא ישב בבית סוהר. אם לברוח מהם? אז הוא לא ירגיש שום פריצת דרך.
בכוח ההשפעה והאהבה יש פריצת דרך, יפה, מאוזנת, קלה. בלי לחץ חברתי חיובי עלינו, אף משפחה לא תישאר לחיות בחיים נכונים, טובים.
יעל: היום חווים הרבה מאוד לחץ בחיים. זאת ההרגשה שלנו.
זו גם בעיה שלנו. הרי מי מייצר את הלחץ, אם לא אנחנו? אם לא האגו שלנו שמתפרץ וכל הזמן נמצא בהכאה זה בזה?
יעל: אתה יכול לתת לנו פטנט איך להכניס את העולם הזה, שהוא כרגע לא נמצא במציאות שלנו. אנחנו באים הביתה ולא פוגשים כזה עולם, הסביבה שלנו היא לא הסביבה שמשפיעה עלינו בצורה כזאת. וכן יש את המתחים שאיתם אני מגיעה הביתה, אבל אני כן רוצה ללכת לכיוון שעליו אתה מדבר.
הכיוון הזה צריך להיות חוק במדינה. תעשו מפלגה, לכו לבחירות, תעלו לכנסת, תתחילו לקבוע חוקים שמחייבים חוק חינוך חובה למשפחה, לחברה, לעם, תקבעו את זה ותתחילו.
יעל: אני כרגע רוצה לחנך את המשפחה שלי.
לא, זה לא יעזור. מזה התחלנו. לא יעזור לך ולא יעזור לו. משפחות בודדות לא יוכלו להתקיים אחרת, אם לא נבנה אווירה שהיא תחייב את המשפחה להיות מאוזנת.
אורן: באותה חברה עתידית שבה יהיה חוק חינוך משפחתי חובה, שכל משפחה חייבת ללמוד איך להיות משפחה, מה יהיה השיעור הראשון שילמדו?
את טבע האדם. עד כמה אנחנו אגואיסטיים, ואיך אנחנו יכולים בכל זאת להיות בקשר הדדי, שהאגו שלנו גדל למימדים כאלה שאנחנו לא מוכנים לסבול אף אחד. כל ילד צריך חדר משלו.
אורן: את זה אנחנו יודעים. זאת החוויה שלנו היומיומית. אז מה ילמדו?
אתה לא צריך שום דבר, תקנה לכל אחד כניסה משלו לחדר שלו.
אורן: אם היה אפשר זה החלום של אחד בבית נראה לי.
אז אין לך ילדים, אין לך אישה, אין לך כלום. אתה בא פותח מקרר, מיקרו, מחמם משהו, הולך לישון, גמרנו וזהו.
יעל: עברתי שיעור ראשון איתך, אני רוצה לתרגל עם המשפחה והילדים שלי כרגע. מה אני עושה איתם? אחרי השיעור הראשון, מה אני עושה?
מושיבה אותם יחד בסדנה ומתחילים לייצב ביניכם יחסים נכונים.
אורן: תן תרגיל מעשי. מה זה לייצב יחסים נכונים?
נדבר ביננו, וכל אחד יאמר את דעתו, מה זה נקרא "משפחה טובה", "משפחה יפה"? עד כמה שיש השתתפות זה בזה, עד כמה שיש ויתור זה לזה. זאת סדרת התרגילים מאוד ארוכה, בכל רגע מהחיים אתה יכול להוציא משם דוגמאות ושאלות.
יעל: אם אפשר קצת יותר בפירוט, התיישבתי עם המשפחה שלי, אמרתי להם "מהי משפחה טובה"? כל אחד אומר מה דעתו.
אני לא רוצה בזה לעסוק, כי שוב אתם רוצים לעשות כך, "יש לי משפחה, מה אני עושה במשפחה"? אין בזה שום הצלחה וגם לא תהיה, עד שלא יהיה תהליך כלל חברתי.
אורן: מה המצפן שלו? תגדיר כיוון כללי.
קודם כל חינוך העם, ומתוך חינוך העם לחינוך הפרט, לחינוך המשפחה בלבד.
אורן: בחינוך העם, מהו המצפן הערכי?
כולנו חברים. כולנו אחים "כאיש אחד בלב אחד". עד כמה שנגיע לזה, כך כל משפחה ומשפחה בתוך העם תתחזק מבפנים. ואם לא? אז לא. לא נכון לשאול, איך אנחנו יושבים במשפחה ומסדרים את הדברים"? כי זה הפסד מראש.
אורן: כולנו חברים. כולנו אחים "כאיש אחד בלב אחד". זה הסיכום.
מהכלל לפרט.
(סוף השיחה)