חיים חדשים

שיחה 1057

חינוך ילדים לאחדות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - 06.09.18 – אחרי עריכה

אורן: היום נשוחח עם הרב לייטמן על אחדות ישראל. ננסה להבין איך אפשר לקחת את הנושא הכול כך גדול הזה ולהפוך אותו לפרקטיקה של ממש בדרכנו אל חיים חדשים.

יעל: אנחנו רוצים בתכנית הזאת להתמקד בשנת האחדות במערכת החינוך, ולראות איך אפשר ללמד או לחנך ילדים בגן ובבית הספר, להגיע להכרה של מהי אחדות כדי לקיים בסופו של דבר רמה מסוימת של אחדות.

והשאלה הראשונה, מה להסביר לילדים, מהי אחדות אמתית?

צריכים ללמד את הילדים לאט לאט על ידי תרגילים, סדנאות ולימודים בקבוצה, ובכלל כל הלימוד כדאי שיהיה בקבוצה. אם זה פיסיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, זואולוגיה, לא חשוב מה, שהכול יהיה בקבוצה. צריכים לפתח בהם אחריות קבוצתית, התחייבות קבוצתית, שיחס המורה יהיה לא לתלמיד אלא לקבוצה. כולם מצליחים או כולם אשמים, הציונים יהיו לקבוצה, וכך ללמוד וללמד.

זאת אומרת שאין תלמיד שרושמים לו ביומן כמה שהוא יודע או לא יודע, או ציון של 50, 70, 90, אלא הכול בקבוצה. אבל צריכים ללוות את הקבוצה הזאת, שיהיה לה מלווה, מחנך, והוא יסביר להם איך אפשר לעבוד בקבוצה כך שכולם ישתתפו וירגישו אחריות. לא שבקבוצה יש אחד חכם שעושה שיעורים עבור כולם וכדומה. אלא ודאי שהמחנך כל הזמן בודק כל אחד ואחד עד כמה שהוא משתתף.

אבל העיקר זו ההשתתפות. כי בכל קבוצת תלמידים ישנם כאלה שיותר טובים וכאלה שפחות טובים בכל המקצועות, כל אחד בשלו במשהו, אבל בסך הכול חשוב לנו שתהיה ביניהם התקשרות נכונה. "איש את רעהו יעזורו", זה מה שצריך שיהיה בכיתה, בקבוצה.

יעל: כלומר המערכת מתייחסת אליהם כקבוצה וזה כבר יוצר בתוך הילד יחס אחר.

כן. הוא מרגיש את עצמו כך, ולכל מקום שהוא יבוא אחר כך בחיים, הוא יראה איזו קבוצה נמצאת שם. "אני לא מבין אותה, לא מרגיש אותה, הם נמצאים בכלל בהתקשרות כזאת או לא?" הוא כל הזמן יראה את החברה האנושית כמתקיימת מקבוצות שונות שמתחברות ביניהן, שבכולן ישנה אותה שיטה של חיבור, של התקשרות, אבל ישנם יותר, ישנם פחות, זה יכול להיות בכל מיני סגנונות.

יכול להיות שאחר כך התלמידים מתפזרים, אחד לקבוצה של כימאים, אחד לקבוצה של פיסיקאים, ציירים ועוד כאלה, כל אחד מחפש לפי מה שקרוב לו. אבל הוא בכל זאת יודע איך לעבוד בקבוצה, הוא לא יודע לעשות שום דבר לבד, אף אחד לא יודע, כי האדם מלכתחילה נברא כחיה חברתית.

לאף חיה אין דבר כזה, חוץ מדבורים נגיד שאצלן הכול בצורה אינסטינקטיבית. אנחנו צריכים ללמד את האנשים איך להיות בצורה חברתית. כי אנחנו רואים שהאבולוציה דוחפת אותנו לחיבור, רוצים או לא רוצים, ואם אנחנו לא יודעים איך להתחבר זה לרעתנו.

יעל: זה משנה ממש את כל חווית הנוכחות של האדם בעולם. זאת אומרת, חווית הנוכחות שלו היא שאני חלק מקבוצה ולא אני לבד בחיים.

ודאי. מה הוא מרגיש היום? שהוא מסכן ועזוב. הוא נכנס למחשב שלו ומתבלבל בין כל השטויות, אונסים אותו בכל מיני פרסומות וכן הלאה. הוא חייב להרגיש שהוא שייך לחברה, שהיא העוגן שלו, המקום שלו. שם הוא נולד כאדם חדש בלתי נפרד מהחברה.

יעל: אתה אומר שהוא נולד שם כבן אדם חדש. למה אתה מתכוון בזה? במה הוא ירגיש אחרת כשנקודת ההשתייכות שלו היא חברה, קבוצה ולא הוא לבד? איזו חווית חיים שונה תהיה לו אז?

הוא חי אז את חיי החברה ולא את החיים הפרטיים שלו. כי בחיים הפרטיים שלו הוא חיה, חלק מעולם החי. אבל כשהוא הולך ומתאחד עם האחרים ומגיע לחיבור, לאיחוד, הם מייצרים ביניהם רוחניות, אנושיות חדשה שנקראת "קבוצה". לא מפני שהם מנוגדים לקבוצות אחרות, אלא הם בזה מעצבים את האדם החדש, הרוחני שכלול מהרבה אנשים.

אבל אותה הדמות בשבילם היא החשובה, ובתוך הדמות שהם מעצבים ביניהם, אותה הקבוצה, נקראת "אדם", אז היא נקראת "אדם". הם כולם בני אדם, החלקים מאותו אדם. מזה מובן למה אנחנו נקראים בני אדם, מפני שאנחנו צריכים לבנות את האדם הזה בינינו, בקבוצה. אנחנו מתחילים להרגיש באותו מושג של האדם חיים חדשים, דאגה, חיבור, והתפתחות חדשה.

אנחנו מתחילים להרגיש את הטבע מפני שכולו אינטגרלי, כולו קשור זה לזה, ואנחנו דרך ההתכללות שלנו בקבוצה בונים את החוש החדש האינטגרלי. אנחנו כבר לא מרגישים כל אחד את עצמו, אלא אני מרגיש את הקבוצה ודרך הקבוצה אני יכול להרגיש את כל הטבע. אם כל הטבע הוא נניח פי מיליארד יותר מהקבוצה, אז אני מרגיש את הטבע האמתי לפחות במידה הזאת של אחד חלקי מיליארד.

יעל: זה מעניין, בדרך כלל הנטייה שלנו דווקא לחשוב הפוך. שהחיות חיות בקבוצה ודווקא האדם מרגיש שהוא התפתח בזה שהלך ונעשה אינדיבידואל.

הם חיות בקבוצה כמו שזאבים חיים, אבל בדרך כלל החיות לא חיות בקבוצה, יש רק כמה דוגמאות כאלה. וגם אז, או שזה לפי המשפחות כמו חיות טורפות למיניהן, או בדרך כלל סביב להקה, סביב זכר ונקבה שמחזיקים את האחרים. אצלם זה קשר משפחתי וכאן זה קשר רעיוני, שאנחנו רוצים להיות יותר קרובים לטבע, כי בצורה כזאת נתחיל להרגיש תופעות בטבע הפנימי שנסתר מאתנו. וכשאנחנו מתאחדים בקבוצה אנחנו מתחילים להרגיש, לקבל חוש כזה, אנחנו מתחילים להרגיש את הטבע הפנימי.

אורן: אני רוצה לחזור לאותה כיתת ילדים שהתחלנו איתה את הדיון. כשאנחנו מדברים על אחדות ואנחנו רוצים לכוון אותם בתהליכים של תרגילים, סדנאות, לימודים בקבוצה וכל מה שתיארת כאן, מה המטרה שכיתת הילדים צריכה לשאוף אליה כדי להגיע למצב של אחדות?

תחת הכותרת הזאת של "אנחנו רוצים לממש בינינו מצב של אחדות", תן לי קצת יותר פרטים. שיהיה לי ציור שקבוצת הילדים תשאף אליו במשך השנה או במשך כמה שנים. מה הוא היעד, תן לי את התמונה הזאת, לאן אנחנו שואפים להגיע.

כמה שהם דואגים לקבוצה ולא לעצמם כל אחד.

אורן: לשם שואפים להגיע, שכל אחד דואג לקבוצה ולא רק לעצמו?

שהוא ירגיש את הקבוצה. הילדים לא יודעים ולא כל כך מבינים את זה, אלא אנחנו מביאים אותם על ידי התרגילים למצב שהם לאט לאט מתחילים להרגיש מעצמם את הקבוצה, ולהעביר את כל החשיבות לקבוצה כולה. לילדים זה דווקא יותר קל מאשר לגדולים.

יעל: למה?

כי יש להם את הנטייה לשחק יחד, להיות יחד, ולכן דווקא "חנך נער על פי דרכו".

יעל: יש כאן רשימת שאלות שאספנו מאנשים שמתעסקים בחינוך, ואני רוצה להפנות אותן אליך. אם דברנו שהמערכת היא זאת שיוצרת מסגרת שהיא קבוצה, אז איזה תהליך, שלבים הילדים צריכים לעבור מבחינה פנימית, כדי להגיע למצב של אחדות?

רק מתוך תרגילים שאותם אנחנו מעבירים בסדנאות, בקבוצות, שבהם כולם לומדים את כל המקצועות שלהם בעיגול.

אורן: מה זאת אומרת בעיגול?

בעיגול, זאת אומרת שהישיבה שלהם היא במעגל שבו הם רואים זה את זה, ומדברים ביניהם, אפילו שהם לומדים כימיה או לא חשוב מה, והמורה עומד ליד הלוח. אבל הם יושבים ביניהם והם צריכים לפתור את הבעיה יחד, לדבר על זה יחד, כשהוא פונה לכולם כאחד.

יעל: יש חומר תיאורטי שאמור להתלוות לעניין הזה?

לא, רק מתוך הניסיון. שום דבר, החומר התיאורטי הזה הוא פסול.

תיאורטי, את מתכוונת על האיחוד, החיבור?

יעל: על החיבור, רק על זה.

לא, רק מתוך החיים. "אין חכם כבעל ניסיון", רק מתוך ניסיון.

יעל: צריך לדבר על המצב כפי שהוא היום שיש פירוד, או רק לתת להם להגיע לבד למצב של אחדות. האם זה נכון לדבר על הפירוד שקיים היום בחברה?

במידה מסוימת כן. אבל במקרים ששייכים להם, שהם יכולים להבין שזה בהישג ידם.

יעל: האם צריך לתת להם להעלות התרשמויות שלהם מהחיים כרגע?

כן, ודאי, דיונים זה קודם כל, וכמה שיותר. אבל דיונים מכוונים, מסודרים.

יעל: לכיוון של אחדות?

כן.

יעל: למשל, תן לנו דוגמה.

עד כמה שבלי אחדות זה רע, ועם אחדות זה טוב. איזה בעיות אנחנו יכולים לפתור על ידי אחדות במשפחה, בבית, ברחוב, בעיר, במדינה ובעולם.

יעל: הם אמורים להביא את הבעיות שלהם מהבית, מהחברות, ממה שקורה בכיתה?

אם לא, אז המחנך צריך להמציא כאלה בעיות.

יעל: זאת אומרת, רצוי שזה יבוא מהם.

לא, לא מהבית. רצוי שהמחנך יעשה את זה. בכל זאת יש לנו עבודה עם הילדים.

אורן: בכיתה שבה הילדים עוברים כזה תהליך שמכוון אותם לעבר בנית תחושה של קבוצה, האם כדאי שהתהליך אותו הם עוברים בתוך הכיתה, יזלוג גם מעבר לכותלי הכיתה? האם כדאי שהילדים יהיו שגרירים של הנושא הזה מחוץ לכותלי הכיתה שלהם, נניח בקרב המשפחה שלהם. אם כן, אז במה? תן לי דוגמה של משהו כזה.

אני מקווה מאוד שזה יהיה כך, אבל לא מיד. וצריכים להיזהר בזה, כי האם הם כבר מסוגלים להעביר את הדברים. בדרך כלל ילדים אוהבים לשחק במה שמשחקים איתם. הם אוהבים לשחק בבית ספר, בכיתה, במורה וכולי. אז נקווה שככה זה יהיה, אבל בצורה טבעית.

אורן: זאת אומרת, לא משהו שאנחנו נכוון לזה.

לאט לאט.

יעל: צריך לצייר להם את התמונה המושלמת? זאת אומרת הם צריכים לדעת לאן אנחנו שואפים להגיע?

אנחנו כבר נכנסים לפירוט השיטה, וזה לא ייתן תשובה מדויקת.

יעל: איזה כללי התנהגות צריך כדי להנחיל להם בכיתה, בהתנהלות קבוצתית? על מה היית שם את הדגש?

אין כיתה, אלא קבוצה. זה ברור לנו. אנחנו הפסקנו לדבר סתם על כיתה שיש מורה, ותלמידים שיושבים מולו. "קבוצה" זה נקרא, שכולם יושבים במעגל.

יעל: כמה ילדים יש בקבוצה כזאת להערכתך?

רצוי שלא יהיה הרבה. שיהיו כמה מעגלים. בכיתה יש כשלושים ילדים?

יעל: היום יש סדר גודל של שלושים ילדים, כן.

אז שיהיו שלוש קבוצות.

יעל: כל קבוצה מונה בערך כעשרה ילדים.

כן.

יעל: איזה כללי התנהגות, על מה היית שם את הדגש?

יש כללים שאנחנו מבינים שהם כללים אינטגרליים, של חברה אינטגרלית.

יעל: שהם? מה הם הכללים העיקריים שכדאי להקפיד עליהם?

שאני מבין שאני אגואיסט, ואני חושב רק על עצמי. אבל אנחנו משחקים עכשיו ביחסים חדשים, אחרים, שאנחנו מגיעים לחיבור בינינו למעלה מדחייה, שנאה, התנגדות, התנגשות, קנאה, תאווה, כבוד. ולמעלה מזה, אנחנו משחקים בזה. זאת אומרת, אני נמצא כאן כמו בתיאטרון שבו אני משחק עם האחרים ביחסים הטובים, ואנחנו גם מדברים בינינו על היחסים הרעים שבינינו שאותם אנחנו לא מטייחים, לא מוחקים, ולא מסתירים, אלא מדברים גם על זה וגם על זה.

ואז אנחנו נמצאים כמו בתיאטרון, שאמנם יש לי אתך איזה חיכוך מחוצה לבמה, אבל על הבמה אנחנו בינינו כמו חברים, או כמו אהובים וכולי. ואז בצורה כזאת ילדים מתחילים להבין שאפשר להיות למעלה מהרגשות שיש בי, ואני יודע לנהל את הרגשות שלי אלייך. וזה לא נקרא ש"אני משקר", אלא אני מודע לזה, וגם את מודעת בזה, אבל אנחנו מבינים את טבע האדם האגואיסטי, ואנחנו הולכים למעלה מהטבע שלנו לא כדי להרוויח כל אחד מזה משהו, אלא כדי לבנות חברה, כיתה, קבוצה יותר טובה.

יעל: ומה יקרה לכל אותם לחצים או כל אותם דברים שנמצאים מתחת לפני השטח?

לא יהיו לחצים, כי אנחנו יודעים גם על זה וגם על זה. לא יהיו לחצים דווקא, אם אנחנו גלויים אחד לשני ולא מסתירים שום דבר, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בפשע אחד לשני, ושאנחנו מכסים את הפשע הזאת באהבה.

יעל: זה אומר למשל, שהילדים יגידו אחד לשני שהם מקנאים אחד בשני, או למה הם כועסים אחד על השני.

לתת לזה חמש דקות.

יעל: אבל הכול יהיה חשוף, ואתה אומר שעצם זה שזה יהיה פתוח, אז לא יישארו משקעים. יישארו עובדות שזה אנחנו. אנחנו כאלו מהטבע ולא שאני כזה ואת כזאת, אלא מהטבע כך בנו אותנו, בראו אותנו.

יעל: אז בעצם את החלקים הרגשיים אני הופכת לעובדות, עובדות של הטבע.

לא חלקים רגשיים, הכול רגש, אלא מה שיש לי כטענה כלפי האחרים, זה בא לי מהטבע הרע.

יעל: ואיך אני מתייחסת לזה?

זה נתון, מה אני אעשה.

יעל: נגיד אתה מאוד אלים או מאוד מאוד עצבני, או מאוד עוד משהו.

אז זה הטבע שלי.

יעל: וזה נופל עלי.

לא, אז אנחנו ביחד צריכים לעבוד כך, שאני אשתדל לעזור לך ואת תעזרי לי, ואנחנו נתגבר למעלה מהטבע הזה, איך נבנה בינינו יחסים למרות שיש לי טבע כזה.

יעל: ואיך המחנך אמור להתייחס לגילויי שנאה כאלה פתאום?

הוא צריך לדעת איך הוא מנהל את הדברים האלה, כדי שבאמת "על כל פשעים תכסה אהבה". רק תתארי לעצמך איזה ילדים גדלים כאן ואיך הם יכולים אחר כך להסתדר בחיי משפחה, כשהם יתחתנו ויביאו ילדים, עד כמה הם ידעו לנהל את חיי משפחה בצורה רציונלית, יפה ונכונה.

אורן: אני רוצה שתיתן לי דוגמא לתהליך שעכשיו תיארת, שבו אנחנו שמים את הדברים על השולחן כבר בהתחלה.

עם ילדים זה לא מיד ולא בהתחלה, זה לאט לאט, זה עסק של שנים ולא תתחיל מגיל 6 עם הילד ככה. בגיל 6 הם נמצאים בקבוצה, הם לא יודעים בשביל מה ולמה, אבל מרגילים אותם להיות בקבוצה.

אורן: אוקיי, מזה זה מתחיל.

כן, ולאט לאט נותנים להם מטלות כאלה, שיעורים שיעשו בקבוצה, שיפתרו בעיות בקבוצה, שיבררו את החומר שהמורה עכשיו סיפר בקבוצה, שכל אחד יסביר לשני איך הוא הבין את החומר והאחרים מוסיפים. שהם יבינו שהחברה מתייחסת לא לאדם אחד אלא לקבוצה. אז קודם כל אין לו רגש נחיתות, אין לו גם מועקה פנימית, הוא לא מקלל את עצמו ולא מתרגז על עצמו מיהו מהו, למה אני לא. זה הכול מתפזר בין עשירייה, לתוך עשירייה.

יעל: ולא כועסים עליו למה הוא ככה וככה שזה מה שקורה היום?

אף אחד, המורה לא מבדיל בין אף אחד לשני, רק לעשירייה. אבל זה לא פשוט.

אורן: "עשיריה" הכוונה לקבוצה של עשרה, כמו שאמרת קודם.

כן כן.

יעל: אבל היום מערכת החינוך מאוד מאוד לחוצה להגיע להישגים ויש לחץ מאוד גדול להספיק את החומר. ואתה אומר, שיושבים ילדים בעשירייה ומתחילים לדבר. המורה היום חוסך את הזמן והוא מספר להם מה קורה וכך הוא מספיק לדבר על הרבה יותר דברים. זאת אומרת על פניו ילמדו כך פחות.

מה נשאר אצלם, אדם שיוצא מבית ספר, מה נשאר? מה יש לו? מה אנחנו רוצים להשיג?

יעל: יש איזה ידע כללי, יש לו איזו יכולת חשיבה מסוימת שהוא פיתח עם השנים.

הוא יותר ילמד אם הוא יהיה בקבוצה וידברו על זה.

יעל: מה זה מפתח בתוך האדם, איך זה מפתח את המוח שלו?

הוא לא שומע את המורה, אבל מה שמספרים החברים קנאה, תאווה, כבוד, כל זה נפעל בו והוא ילמד מהם הרבה יותר.

יעל: כשיוצא תלמיד מבית ספר אחרי שתים עשרה שנות לימוד, כמו שאתה מתאר כרגע, או יוצא תלמיד מבית ספר, כמו שיוצאים היום התלמידים מבית ספר.

חס ושלום.

יעל: מה מרוויח יותר, אותו תלמיד שיצא עם שיטת החינוך כמו שהסברת לנו?

הוא לא יזכור כלום חוץ מאיך להיות בחברה אדם טוב שמועיל לחברה. כל היתר ילמד. והוא ידע את הכול המקצועות, אבל הוא ילמד את זה יותר ממה שהיום. מה יש לך אחרי בית ספר?

יעל: איך הוא ילמד, זה מה שמעניין אותי?

כי הוא שומע מתלמידים, מהחברים שלו וזה מה שהוא שומע מהם, זה נכנס לאוזנו, מה שאין כן כשהמורה מדבר. מי שומע את המורה?

יעל: זה מרגיש שנבנה כאן בן אדם יותר חכם, למרות שכביכול הוא מקבל פחות.

לא יותר, הוא בדרגה אחרת של חכמה, של קליטה, כי יש לו קליטה של עשירייה. הוא קולט כמו כל העשרה. יש לו קליטה אינטגרלית ולא כמו שאז היתה קליטה אינדיבידואלית.

יעל: אוקיי, אז יש כאן שינוי מהותי.

בהחלט.

יעל: אז לא צריך למדוד את זה כמו שמודדים את זה היום.

אי אפשר למדוד את זה.

יעל: המדידה היא אחרת לחלוטין בכל העניין.

אורן: אני רוצה שנתחיל לקשור את כל הקצוות. התחלנו מאחדות. אנחנו רוצים להסביר לילדים ולהכניס אותם לתוך תהליכים שיביאו אותם למצב של אחדות.

אבל אנחנו לא מסבירים להם על אחדות. אנחנו מרגילים אותם לזה, וגם עם הגדולים אנחנו מרגילים אותם לאחדות. זה מה שאנחנו צריכים. אנחנו צריכים להרגיל אותם להיות יחד, אנחנו צריכים להרגיל אותם לחיבור, להבין שרק בחיבור הם יכולים לפתור את הבעיות וכך יתקדמו. אנחנו לא מטיפים להם מוסר, "אחדות זה טוב, אתה שומע, למה זה טוב, אתה זוכר מה שסיפרתי לך, עכשיו תחזור על זה, למה אחדות היא טובה". אין דבר כזה, זה חינוך קופים.

אורן: אלא מה כן יש?

שירגיש את זה מתוך הניסיון הקטן שיש לו.

יעל: הזכרת שבעצם קושרים את כל המקצועות לתוך כל הדבר הזה, אם אפשר כמה מילים על זה.

אנחנו לומדים את הטבע בכל המקצועות, הטבע אינטגרלי. אנחנו צריכים לכתוב, לשכתב את הספרים שלנו. האדם לומד את הטבע בצורה אינטגרלית, עד כמה כל מקצוע מסביר לנו על האחדות, אבל מהזווית שלו. פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, זואולוגיה, פוליטיקה, כלכלה, חיי משפחה, חיות ובני אדם, לא חשוב מי ומה, אנחנו צופים על הטבע האינטגרלי במבט אינטגרלי עד כדי כך, שרוצים להיכנס לתוך הטבע הזה ולהיות חלק ממנו.

יעל: גם היסטוריה אפשר ללמוד בצורה כזאת?

ודאי. לא איך שאנחנו מספרים עליה, אלא איך שהיא מתגלגלת עלינו, וכל הזמן דוחפת אותנו להיות יותר מקושרים.

אורן: שאלה אחרונה. איזו מן הרגשה יש בעיניך למילה "אחדות"?

אני לא יודע, היא כמו כל המילים שאנחנו משתמשים בהן. הפוליטיקאים במיוחד איבדו את התוכן הפנימי שלהם. "אחדות" זה נקרא שאני קשור לכולם וכולם קשורים אלי, ואי אפשר לחתוך את הקשר הזה, הוא נמצא בצורה טבעית ואנחנו צריכים רק ללמוד עד כמה שאנחנו נמצאים באחדות. זה אחדות, ערבות, חיבור, אהבה, כל הדברים האלה, ששייכים למערכת אחת שנקראת "הטבע".

(סוף התוכנית)