חיים חדשים

שיחה 1192

מייאוש להתחדשות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן .1924.12 – אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו היום הוא 1192, ואנחנו נשוחח על ייאוש. לא כדי להיכנס לייאוש אלא כדי להתעמק ברגש הזה שלפעמים תופס את האדם באמצע החיים וקצת משתק. ננסה להבין למה הוא בא ובעיקר איך לעבוד איתו נכון, איך להשתמש בו נכון כדי שיהיה כמנוף לעלייה לחיים חדשים.

ניצה: ייאוש זאת הרגשה של אובדן תקווה, זו תחושה שהאדם מנסה להשיג משהו או לעשות איזה שינוי והוא לא מצליח, עד שהוא מגלה נקודה שבה הוא מתייאש. זוהי בעצם הגדרת הייאוש. זה חוסר יכולת לשנות את המצב, חוסר יכולת להתגבר על משהו. תלוי כמובן ברמות של הייאוש, זה יכול להביא אדם גם למצבים קיצוניים כמו דיכאון, או סתם לוותר, "אני מתייאש אני מוותר, משאיר בצד". היום אנחנו רוצים קצת להתעמק בהרגשה הזאת של הייאוש, להבין אותה. קודם כל מה קורה באדם, איזה תהליך הוא עובר ומה המקור של הייאוש, למה הטבע מכניס באדם מין רגש מיוחד כזה שהוא פתאום מרגיש שהוא מתייאש ממשהו?

קודם כל, כל מה שיש לנו מהטבע הוא טוב ונכון. אם אני מתייאש, זה סימן שלא כדאי לי בפעם הבאה להשקיע בזה כוחות כי אני לא אשיג את הרצוי. אז אני בפעם הבאה שומר על עצמי ולא מבזבז את האנרגיה שלי, את הכוחות, את תקוות, אלא לא הולך לכיוון הזה.

אורן: כשהייתי ילד עסקתי הרבה בספורט. המאמן שלנו בנבחרת הכדורגל לימד אותנו לשחק עם הכדור ועם השחקנים האחרים, ואני זוכר שפתאום התחלתי לשים לב שהוא מלמד אותי דברים שלא קשורים בכלל לכדורגל, שקשורים ליחס לחיים, לאכזבות, לכישלונות, לייאושים, לתקוות, להאמין בעצמך, להאמין בחברים שלך, להאמין בצוות. כל מיני דברים כאלה שכאילו לא קשרים לכדורגל. רק אחר כך הבנתי מה הקשר לכדורגל.

אמרת שמה שבא לנו מהטבע הוא בטוח טוב, ושהייאוש בא לסמן שאולי זה לא הכיוון שלך. אם כך הייתי מתייחס בכדורגל, לא הייתי שורד שני משחקים. למה? נכשלתי, מיד הייתי עוזב והולך הביתה. אבל מי הם השחקנים הכוכבים? הכוכבים הם אלה שאף פעם לא מוותרים. יכול להיות שהם לא היו ממש עילויים, אבל ההתמדה מעבירה אותם איזה סף שכולם נשארים מאחור ואלה שבאמת מצליחים הם אלה שלא התייאשו.

מה זה "שלא התייאשו", הם עוברים ייאוש או לא?

אורן: בטח שעוברים ייאוש, אבל לא ויתרו.

זה משהו אחר. כשאני בודק את עצמי ואני רואה שזה לא בשבילי, אבל אם זה לא בשבילי, האם אני מוכן לעזוב את זה וללכת לכיוון אחר, לשכוח, לא הצטער יותר, לחתוך? או שאני דווקא עובר את נקודת הייאוש הזאת שזה לא בשבילי, ואני אומר, "לא, זה בשבילי, אני הולך על זה בכל מחיר מה שיהיה, ואני הולך עכשיו להילוך הבא ומתקיף את זה בכוח חדש". זה משהו אחר.

השאלה היא, על מה מדובר? אני מתכוון, שאני כאן נמצא מול מטרת החיים שלי שאני לא יכול להתייאש ממנה. אני יכול להגיד "טוב, אני יורד מדרגת אדם לדרגת בהמה, רוצה לחיות טוב עד סוף החיים כמה שיהיה, ברוך ה' יש לי איזו בועה שאני בניתי לעצמי, ואני אחיה שם עד המוות", או שאני אומר, "לא, אני ממשיך ואני לא מסכים להישאר כך". אבל זו כבר דרגה אחרת.

זאת אומרת אנחנו מבינים כאן שייאוש לוקח אותך לשני כיוונים, או זורק אותך אחורה לדרגת בהמה, או מעלה אותך לדרגת אדם חדש.

ניצה: זאת נקודה מאוד חשובה, קראת לה נקודת הייאוש שזו נקודה מאוד קריטית. כי פה צריך באמת להבין ולדעת מתי זה באמת ויתור, שסתם ויתרתי לעצמי כי לא רציתי להתאמץ, ומתי זה בדיוק המקום שעליו אני צריך לעמוד, לא לוותר ולעלות מעליו.

אתה אומר קודם כל, שהייאוש שמגיע יש לו סיבה, הוא מגיע כי הוא מסמן לך משהו.

איפה אתה לעומת הכוחות שלך. זו המטרה שלך, זה הכוח שלך, ואתה רואה שזה לא זה. אז יכול להיות שדווקא על ידי זה שהגעתי לייאוש מכוחותיי, אני מגלה שיש לי צורך לפנות למישהו ומשם לקבל כוחות נוספים. אז אני פתאום מגלה שיש מקור כוח, מקור תקווה, ואז אני פונה לקבוצה, או פונה למאמן כמו שאורן אומר, או פונה לכוח לעליון. אז הייאוש במקום הזה הוא משמח, כי יכול להיות שבלי ייאוש הייתי טורח וטורח בזה ללא סוף.

ניצה: הייאוש, חוץ מזה שהוא מראה לך איפה אתה נמצא ביחס לכוחות שלך, הוא גם אומר לך גש קבל עזרה, לך למישהו אחר. תפסיק לנסות רק בעצמך, תיגש לגורם נוסף. זו בעצם נקודה מאוד חשובה, משמעותית. האם כך היית מגדיר איך מתייחסים נכון לייאוש?

אני בטוח שהאדם בחיים שלו הוא מסכן. אצלנו בחכמת הקבלה הייאוש הוא אחד מהמרכיבים החשובים ביותר. בכל רגע ורגע שאני מממש את עצמי ואני מגיע לייאוש, זה סימן שאני צריך לעלות לדרגה גבוהה יותר דווקא. כי ייאוש מכוחותיי דורש ממני לפנות לכוח יותר עליון ולדרוש ממנו כוחות נוספים, ובדרישה, בפנייה אליו לכוחות הנוספים, אני מקבל כוחות נוספים, ואז יוצא שהייאוש גרם לי להתחדשות הכוחות.

ניצה: הוא בעצם דחף אותך לדרישה הנכונה?

כן.

אורן: יש לי שאלה חשובה. אומרים שילד כשהוא גדל, צריך מאוד בזהירות ורגישות רבה לתת לו משוב ופידבק על ההצלחות שלו והכישלונות שלו. אומרים שאנשים שבילדות אמרו להם "אתה חלש, אתה לא מסוגל, אתה לא מספיק מוצלח", בקיצור "אתה לא, אתה לא, אתה לא", אחר כך בחיים שלהם כאנשים בוגרים הם יכנסו בקלות לרגש של ייאוש שיקבור אותם, ואז לא רק שלא תהיה להם התחדשות של כוחות ותוספת של כוחות, הם אפילו לא יאמינו שזה אפשרי.

האם לדעתך רגש הייאוש משתלט על האדם בגלל גורמים חיצוניים שמשדרים לו "אתה לא, אתה לא, אתה לא", או שזה משהו שעולה מתוכו גם בלי שאנשים אחרים יגידו לו שהוא לא? זה דבר שהוא משופע מגורמים חיצוניים שפעלו עליו לא נכון, או שזה משהו שצומח מבפנים? מה זה בדיוק הרגש של ייאוש? או שזה גם וגם?

אם אדם מגיע לסביבה הנכונה, מתעוררים בו כוחות חדשים כלפי הסביבה הזאת, שבעצם מוקרנים אליו מהסביבה וכך הוא מתקדם. אנחנו כאן לא יכולים לדבר על אדם אחד, אלא אדם כל הזמן נמצא במקיף, בעיגול מקיף, בסביבה, בחברה, ועד כמה שמסוגל לקבל כוחות שהשגחה עליונה מביאה אותו לזה, בהתאם לזה יש לו את כל המצבים האלה של ייאוש ותקווה, כוחות וחולשה. והוא צריך להבין שכך משחקים איתו וכך הוא צריך להגיב.

גם המטרה שלו היא בעצם להשקיע כמה שיותר כוחות, שבטוח בסופו הוא מגיע לייאוש בכל שלב ושלב, ודורש כוחות נוספים, ושוב מגיע בשימוש בהם לייאוש. ולמה? כדי כל הזמן להרגיש את עצמו תלוי בכוח עליון.

אורן: היום כל אחד חוץ מזה שיש לו טלפון ובטלפון יש בטרייה שהיא מספיקה לזמן מה, ראיתי שהרבה אנשים כבר לא סומכים כל כך על הבטרייה ויש להם גם מטען. זאת אומרת לכל מקום שהם הולכים יש להם בתיק גם את הטלפון וגם מטען. מה המטען אומר? כשתגמר לי הבטרייה ואולי אני לא אהיה ליד מקור של אנרגיה שאני יכול להתחבר לשקע, יש לי מטען נייד, אני לא דואג.

למה נזכרתי בזה? קשרת עכשיו בין ייאוש לתקווה, בין סוף הכוחות שלי לתחילת ההתחדשות. המעבר הזה, שכאילו במילים שלך הוא קרוב, בחיי האדם יכול להיות מאוד רחוק לפעמים. איך נכון לעשות את המעבר מסוף הבטרייה הראשונה, להתחברות למקור אנרגיה נוסף, ההתחדשות הזו?

אני מראש מכוון את עצמי להתחדשות, מראש ממש. אני יודע שיהיה מקום שבירה ומקום ייאוש ומקום התגברות למצב חדש, ואני אקבל את המצב החדש.

ניצה: מאוד יפה אמרת, הייאוש מכוון אותי להתחדשות.

בטח, רק לשם זה הוא קיים. ולכן אנחנו רואים אנשים שהם מעצבים מצבים חדשים, אנשי תרבות, חינוך, מדע, אנשים שיש להם כוח יצירתי ביד, גם אותם שחקני ספורט. זה בטוח שבלי ייאוש אי אפשר להגיע לשום דבר. מדרגה, מדרגה, כל מדרגה היא נגמרת בייאוש ואני נאבק עם עצמי ומעלה את עצמי לדרגה חדשה.

אורן: אם הייתי שואל אותך, אני רוצה ללמד את הבן שלי הקטן או את הבת שלי הקטנה משהו אחד שקשור לייאוש שיעזור להם בחיים, מה הייתי צריך ללמד אותם?

החינוך הכי נכון הוא דוגמה. לכן אנחנו צריכים לארגן סביבה. אני לא יכול להיות דוגמה לבן שלי הקטן, הוא לא יקבל ממני, הוא יכול ללמוד רק מהדומים לו. לכן אנחנו צריכים לארגן כזאת סביבה ליד הילדים, ליד הנכדים, הנינים, שאת הסביבה הזאת אנחנו צריכים לחנך כך שהם יתנו דוגמה אחד לשני. בצורה כזאת אנחנו יכולים לחנך את הילדים.

אורן: מה היינו מלמדים את קבוצת הילדים בקשר לייאוש? איזה דוגמאות אנחנו צריכים לתת בקבוצת הילדים שהילדים יוכלו לתת דוגמה אחד לשני איך לעבוד נכון עם ייאוש?

מתייאשים. נגיד שאנחנו כולנו כקבוצה שיחקנו בקבוצה של מיכאל נגד קבוצת אורן והפסדנו. אז אנחנו יושבים ומדברים ומבינים שאנחנו חלשים ושאנחנו הפסדנו. בלי בכי, בלי כלום. יכול להיות שעם כאב וממש בכי פנימי, אבל אנחנו משתדלים להבין למה הפסדנו. לאט לאט, זה לא פשוט. יכול להיות שבהתחלה יהיו צעקות ובכי ומריבות מי אשם ומי לא אשם, כל מיני כאלו דברים. אחר כך אנחנו מגיעים למצב ש"הפסדנו, ומה הלאה, זורקים או ממשיכים?".

אנחנו צריכים על זה להבין, לקרוא, לראות כל מיני דוגמאות מאנשים גדולים, מקבוצות גדולות, ויש דווקא הרבה סרטים וספרים כאלה, שכולם עברו משברים גדולים כדי להגיע להצלחה, או שקיבלו ממש אכזבה וניצלו אותם בכל מיני צורות ומה לא. ואז אנחנו מחליטים שאנחנו עכשיו לומדים מההפסד שלנו איך אנחנו מתגברים עליו ודווקא לומדים בצורה כזאת לא להפסיד. לומדים מה היה לא בסדר, איך לתקן את עצמנו, איך ללמוד את מי שנמצא מולנו. במקרה הפנימי שלו האדם לומד מהיצר הרע שלו, מהאגו שלו. וכך אנחנו מכינים את עצמנו לקרב הבא. יוצא שכל הייאוש, כל המכה שעברנו, זה בסך הכול גרם לנו עכשיו להתקדמות והתעלות. ולכן אנחנו לא שוכחים מה שהיה, אלא כל העבודה שלנו היא רק כדי להשתמש בזה נכון.

ואז, אחרי שאנחנו עכשיו רוכשים את המדרגה החדשה ומכינים את עצמנו בצורה הרבה יותר מתקדמת, אנחנו מתחילים לראות שהייאוש זה לא ייאוש, זה פשוט הזדמנות להתקדם. קבוצת אורן שהביסה אותנו, הם חברים שלנו, הם עזרו לנו להתקדם. איך עוד היינו מתקדמים? אלא ההיפך, אם הם היו יותר חלשים מאיתנו, לא היינו מתקדמים, היינו רק מתגאים. וכך דווקא עלינו מדרגה.

אורן: זה מדהים עכשיו שסיפרת את זה, הזכרת לי תמונה מהילדות. הייתה לנו נבחרת כדורגל כמו שסיפרתי, והיה משחק פעם בשבוע, בעמק חפר. פעם אחת שיחקנו נגד אחד הקיבוצים השכנים והם הביסו אותנו. לא ראיתי אף פעם כזאת דוגמה של תבוסה. אני לא זוכר אפילו לאיזה מספרים הגענו.

כי הם קיבוצניקים.

אורן: לא, היו גם קיבוצניקים שאנחנו הבסנו אותם. אבל קיבוץ אחד מסוים הביס אותנו. באופן כללי היינו קבוצה מאוד טובה, שאת רוב המשחקים היינו מנצחים, לפעמים גם מפסידים. אבל כאן קיבלנו תבוסה, אני לא יודע איך לתאר את זה. חלפו מאז כמעט 40 שנה, ואני זוכר את זה עד היום.

מה למדתי מהתבוסה הזאת? אנחנו היינו פשוט בהלם. למה היינו בהלם? כי הקבוצה ששיחקה נגדנו הייתה כל כך טובה.

מגובשת.

אורן: היינו חמישה נגד חמישה, זה קט רגל. הם לא היו נראים כמו חמישה, הם היו כמו איזו סופה. כמו שהרוח עוברת בפרדס ומזיזה את העלים, ככה הם עברו עלינו, אני לא יודע איך להסביר את זה. למה אני נזכר בזה עכשיו? כי הם היו הקבוצה הנפלאה ביותר שראיתי אי פעם, וכל פעם כשאני מנסה להבין מה זה עבודת צוות ושיתוף פעולה בתוך צוותים, עד היום אני נזכר בהם. הם נתנו לי דוגמה מה זה עבודת צוות ותיאום מושלם בין אנשים, אני לא יודע איך להסביר את זה אפילו, כמו רוח שעוברת ככה. עכשיו אמרת שהקבוצה שהביסה אותנו עזרה לנו להתקדם ונזכרתי שזה עזר להתקדם.

אמרת קודם שהחיים שלנו הם סוג של קרב, שיש לנו יריב, מישהו שהוא נגדנו, ויש לאדם גם יריב שהוא פנימי שלו. ותוך כדי שדיברת הרגשתי שיש הרבה קווים מקבילים, שהמאבקים שיש לי עם מישהו אחר ואולי בהם אני מפסיד ורוצה ליפול להרגשה של ייאוש בהתחלה, אולי דווקא הם צריכים ללמד אותי כל מיני דברים בקשר למאבקים הפנימיים שלי עם היריב הפנימי שבתוכי, איך לנצח קרבות בתוכי. מה אנחנו צריכים ללמוד מכל הסיפור הזה של הייאוש, מכישלונות, מאכזבות עם גורמים חיצוניים, בקשר לעבודה שלי עם עצמי?

אנחנו לומדים את זה מתוך משבר, שמשבר זה מקום ללידה חדשה. זה מקום שאישה יושבת ומולידה. ככה זה. ייאוש זה מקום להתעוררות החדשה.

ניצה: דיברת קודם על נקודת הייאוש, ונקודה הייאוש זו נקודה מעניינת. זו נקודה שבה האדם צריך לבדוק שהוא אכן עשה כמיטב יכולתו, לא שהוא ויתר לעצמו, כי הרבה פעמים גם זה יכול לקרות, אני הבנתי שאני צריכה לבקש עזרה, אז בכל דבר תעזרי לי. המקום הזה שבו האדם כפרט בודק שהוא באמת עשה כמיטב יכולתו ומבין שזהו, זאת הנקודה שבה מה הוא צריך?

להתחיל.

ניצה: לפנות. איך אדם עושה עם עצמו את ההבחנה הזאת, האם באמת עשיתי כמיטב יכולתי?

סביבה. לבד הוא לא יכול.

ניצה: אין את היכולת לבקר את עצמך.

לא. גם כשאורן נזכר במה שהיה קודם, זה לא שהיה קודם, הוא נזכר ומתפעל מזה עכשיו, זו סביבה של עכשיו, זו לא סביבה שהייתה לפני 40 שנה. זה מה שאנחנו צריכים, כל פעם שתהיה לנו כזאת סביבה שהייאוש שלנו יתהפך על ידה לקפיצה חדשה.

כך צריכים לחנך את הילדים ולהביא אותם לזה, בלי זה לא הייתי שורד. כי בעבודה הרוחנית שלנו, יומיום אתה מקבל סטירה כזאת, ואני ראיתי גם על מורי, עד כמה זה פועל בדרגות כאלה גבוהות כמו שהוא היה.

ניצה: זה מעניין דווקא, כי עכשיו אתה אומר שיש כל מיני דרגות. קודם דיברנו על דרגות של ילדים שלומדים, שמשחקים בתוך קבוצה, שעוברים תהליך חברתי, והם עוברים גם שם את ההרגשה הזאת של הייאוש. וכשמתפתחים למדרגה יותר גבוהה ורוצים להתפתח ברמה יותר רוחנית, הייאוש הופך להיות יותר מה?

יותר ייאוש ויותר מקפיץ.

ניצה: זה מעניין. קודם כל לא להיבהל ממנו שהוא מגיע, היחס שלנו כלפיו הוא נכון.

אי אפשר. ישנה תמיד נקודה כזאת שאדם מקבל על הראש.

ניצה: סטירה.

זו לא סטירה זה יותר גרוע. ואז הוא מאבד, ממש מאבד את כול מה שהיה לו קודם ורק חש את הייאוש, חש את המכה שמוציאה אותו לגמרי מכל השיטות, מכל התיאוריות, מהכול. וזהו, העולם נגמר. ובכל זאת מפני שהוא הכין לעצמו את הסביבה, כי הוא בעצמו גמור, אז בגלל שהוא מרגיש את עצמו אפס, הסביבה בטוח יכולה להתחיל לעבוד עליו. ואז הוא נופל למקום הבטוח. כמו שאנחנו חס ושלום חולים או משהו, נופלים למקום של הקרובים, החברים וכך מנצחים.

אורן: מה שתיארת עכשיו זה תהליך של התפתחות רוחנית של אדם? איך נגדיר התפתחות רוחנית בכלל שנבין על מה אנחנו מדברים? לאן הוא מתפתח, מה המטרות, מה היעדים, איזה ייאושים הוא פוגש בדרך ואיך הוא מתגבר מעליהם ומקבל תוספת כוחות?

אתה אומר שהאדם שרוצה להתפתח רוחנית יתקל ביותר ייאוש וילמד להפוך אותו למקפצה יותר גדולה. תגדיר לי בפשטות, מה זה תהליך של התפתחות רוחנית למי שלא נמצא בזה? מה היא התפתחות רוחנית?

התפתחות רוחנית זה נקרא שאדם לא מסכים עם זה שהוא שומע את הבהמה שלו, טוב לי רע לי.

אורן: מה זה הבהמה שלו?

מה שאני. מה שאני זה בהמה, עם כל התרבות, החינוך, המדע, כל זה זו בהמה. ואני רוצה להתחיל לגדל מתוכי ניצוץ חדש, שהוא יהיה רק קשור לכוח עליון, לבורא. אותו אני רוצה לגדל. ולפי המאמצים שלי לגדל אותו אני אקרא "אדם", הדומה לבורא.

אורן: מה זה הבורא?

הבורא זה כוח השפעה.

אורן: כלומר?

כוח השפעה, נתינה, הפוכה ממני. ואז אם אני משתדל לאתר מתוכי אולי איזה ניצוץ כזה, אולי כזאת נטייה, זה נקרא שיש בי ממש ניצוץ מהבורא.

אורן: מכוח של נתינה?

כן, כי הוא נמצא בכוח הנתינה. מאוד קשה לאתר אותו, האגואיסטים הגדולים ביותר יכולים לאתר אותו יותר מהר ונכון. אלו שלא כל כך אגואיסטים, שיש להם נטייה לעזור לאחרים, להשתתף עם אחרים, לא האינדיבידואליסטים הגדולים, נראה להם שהם כבר נמצאים בזה במשהו.

אורן: בכוח של נתינה?

כן. אבל זה עוד לא.

אורן: בתהליך הזה של פיתוח הניצוץ של הנתינה בקרב האדם, האדם יעבור מצבים של ייאוש?

בטוח.

אורן: ממה הוא מתייאש?

יתייאש מזה שהוא כל הזמן ייפול לגאווה שלו, לאגו שלו, לדאגות לעצמו בלבד. זה מייאש אותו, כי הוא רוצה לראות את עצמו קצת אחר.

אורן: איך נכון לעבוד עם זה שזה יהיה כמו מנוף, עם הרגש הזה?

זה תלוי בסביבה, האדם לא יכול. אדם נמצא באיזו הרגשה אחת, נתון אחד. אלא אם יש לידו משהו שכנגדו, כמו במשקולות, זה יורד וזה נופל, זה נופל וזה יורד, בצורה כזאת הוא יכול להיעזר בכוח שכנגדו.

אורן: ואז הצוות הזה, שהם עובדים ביחד כצוות, איך הוא מוציא את האדם מהרגשה של ייאוש?

הם בנויים בצורה כזאת, ואז הם עוזרים לכל אחד ואחד, מדברים, מבינים, בשביל מה וכן. הם לאו דווקא מכוונים לאדם שעכשיו נופל, אלא לכל אחד ואחד. הם כל הזמן משתדלים להרגיש את עצמם כמו בצלחת מעופפת.

אורן: מה הכי חשוב לדעת בקשר לשימוש נכון בהרגשת הייאוש?

"לנשק את המקל", מה שנקרא. שייאוש זה תמיד התחלה חדשה.

(סוף השיחה)