חיים חדשים

תכנית 1238

איכות חיים בעידן הקורונה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.05.20 – אחרי עריכה

אורן: מספר התוכנית שלנו היום הוא 1238 והנושא שלנו הוא "איכות חיים". אם אני בודק את הפרמטרים שלפיהם בודקים היום ברחבי העולם האם אדם חי באיכות חיים גבוהה או איכות חיים נמוכה, אני מוצא שם נתונים כמו דיור, האם יש לו בית או אין לו בית, האם יש לו רכב או אין לו רכב, האם יש לנו בתוך הבית את כל מה שהוא צריך כדי לחיות באופן נורמאלי, כמו מכשירי חשמל, ריהוט. האם יש לו מספיק תקציב להשקיע בתרבות ופנאי, האם הוא יכול להרשות לעצמו ללכת להצגה, לראות סרט, לנסוע לנופש. האם יש לו ביטחון אישי, האם יש לו מקום עבודה, האם יש לו אפשרויות להעניק חינוך ברמה גבוהה לילדים שלו, לשלוח אותם לאוניברסיטה וכן הלאה.

יש הרבה הרבה פרמטרים שמגדירים האם האדם חי באיכות חיים נמוכה או באיכות חיים גבוהה, ברמת חיים נמוכה או ברמת חיים גבוהה. ואם אני בודק את זה גם לאורך ההיסטוריה רואים שהאדם תמיד שאף לחיות טוב. השאלה הראשונה שלי אליך לגבי איכות חיים, יש איזו הרגשה שטבועה באדם, שאיפה טבעית לחיות ברמת חיים גבוהה. מאיפה זה נובע?

מזה שהאדם הוא אגואיסט והוא רוצה שיהיה לו טוב לפי מה שיש לכולם לפחות, אחרת הוא מתבייש, ואם אפשר אז אפילו יותר מכולם, זה תלוי באיזו חברה הוא נמצא. לפעמים הוא מתבייש שיש לו יותר מדי ולפעמים הוא מתבייש שיש לו פחות, אבל לפחות לחיות כמו כולם, המילה הזאת "כמו כולם" לא מובנת כל כך אבל נגיד, את זה הוא בטוח רוצה שיהיה לו.

אורן: זאת אומרת, השאיפה לרמת חיים גבוהה נובעת מכך שאנחנו יצורים חברתיים ומודדים את עצמנו ביחס למה שיש לי או אין לי ביחס לאחרים?

כן, אני תמיד מודד את עצמי כלפי משהו. אם הייתי חי באיזה ג'ונגל הייתי מודד את עצמי כלפי השכן שלי שיש לו שם איזה סמרטוט צבעוני ולי אין, והייתי מקנא בו, הייתי מרגיש את עצמי שאני ממש אומלל וחסר מזל.

אורן: הבנתי. זאת אומרת, האדם תמיד מודד את עצמו ביחס לאחרים ובהתאם לכך מגדיר את רמתו.

אמת.

אורן: אם אני מסתכל על הדור שלנו לעומת דורות קודמים, היום יש לי דברים שסבא של סבא שלי לא חלם שהם בכלל יתכנו במציאות.

נכון.

אורן: זאת אומרת, רמת החיים שלנו כל הזמן הולכת וגדלה. למה זה כך, למה רמת החיים שלנו מדור לדור הולכת וגדלה?

כי האגו שלנו גדל וגדל ומחייב אותנו לעשות, לבנות ולהיבנות, לייצר ולקנות ולמכור כל מה שרק בא.

אורן: אני רוצה לשאול אותך מה לדעתך הגורם החשוב ביותר שמשפיע על ההרגשה של האדם האם הוא חי ברמת חיים גבוהה או נמוכה. אני אספר לך על כמה גורמים שאומרים במחקרים שהם משפיעים על זה ואני רוצה לשמוע ממך מהו בעינייך הגורם המהותי ביותר.

אומרים שאם האדם נתון בלחצים חס ושלום ממצב בריאותי, חס ושלום מאובדן עבודה, מתחים במשפחה, התנתקות מחברים, הגורמים האלה של הלחץ מורידים את רמת החיים שלו. ציפיות שיש לו בחיים, האמונות שלו, האישיות שלו, התכונות שלו, האמצעים שיש בידו להתמודד עם האתגרים שהחיים מספקים לו, וגם רמת האושר שלו ביחס לאחרים כמו שאמרת. מכל הגורמים האלה ואולי מגורמים אחרים איך תגדיר את הדבר המהותי ביותר שמשפיע על הרגשת האדם אם הוא חי ברמת חיים גבוהה או ברמת חיים נמוכה?

הרגשת האושר שהיא לא תלויה בכלום.

אורן: מה זאת אומרת היא לא תלויה בכלום?

עד היום הוא חי מהיד לפה מדולר ביום, ומהיום והלאה הוא יכול לחיות מחמישה דולר ביום, זה נראה לו שהוא כבר מלך העולם. הכול תלוי ביחס, כלפי מה הוא בודק את עצמו.

אורן: ובמה תלוי היחס כלפי מה האדם בודק את עצמו?

מיהו ובאיזו חברה הוא נמצא וכלפי איזו רמה ואיזה נתונים הוא בודק את עצמו.

אורן: היום בחיים המודרניים בדרך כלל האדם מאוד מאוד ממוקד במישור הכלכלי, זאת אומרת כמה אמצעים פיננסיים יש לו על מנת להרשות לעצמו את מה הוא שרוצה. ובדרך כלל אנשים נמצאים באיזו משוואה מאוד מאוד פשוטה ובסיסית שאומרת, כמות הכסף שיש לי, זה מגדיר את המצב הסוציו אקונומי שלי וגם את רמת החיים שבה אני נמצא. איך קרה שהכסף הפך להיות גורם כל כך כל כך דומיננטי בהגדרה העצמית שלנו באיזו רמת חיים אני חי?

כי אנחנו עשינו את זה ככה, כסף זה אקוויוולנט כללי שלפי זה אנחנו מודדים את האדם, רמת החיים שלו, רמת היכולת שלו להרשות לעצמו מה שהוא רוצה, ולפי זה אנחנו מודדים מהו, מיהו, איזה אדם הוא. כי הרצון לקבל הכללי שלנו, האגו שלנו, דורש מאיתנו כל פעם מילויים חדשים ואם אנחנו יכולים לספק את המילויים האלו לאגו שלנו אז יוצא שאנחנו מוצלחים.

אורן: אנחנו חיים היום בתקופה של הקורונה שבאה ומשנה הרבה דברים בחיים שלנו. מדברים על זה שהרבה דברים שיכולנו להרשות לעצמנו בעבר, היום קודם כל מהלחץ ואי הוודאות מה יהיה, אנשים אומרים, נשאיר את הארנק בכיס, לא דחוף לשחרר עכשיו את כרטיס האשראי לכל מיני דברים שאנחנו לא חייבים, ומדברים על זה שבאופק יכול להיות שנצטרך קצת לרדת ברמת החיים. איזה שינויים אתה צופה שהקורונה תביא לרמת החיים שלנו כבני אדם?

אני מקווה מאוד שהקורונה תתקן אותנו. אנחנו כבר התחלנו מלפני שבעים, שמונים שנה, תשעים שנה אפילו, אחרי מלחמת העולם השנייה, לבנות עולם לא מציאותי, שבו אנחנו לא מייצרים את הדברים שאנחנו צריכים, אלא מייצרים דברים שאנחנו יכולים על ידם למכור ולשכור ולקנות, וככה לשחק בינינו, וזה נתן לנו עודף אמצעים, עודף כסף, ולכן התפתחנו ומ-2 מיליארד אנשים שהיינו, היום אנחנו 8-9 מיליארד, וזו תוספת שאין בה שום היגיון.

אנחנו לא פיתחנו את התעשייה במיוחד או דברים הכרחיים לנו, אלא פיתחנו דברים שיש בהם סך הכול עודף, מה שלא היה קודם. אני לא אומר שזה רע או טוב, אבל זה פשוט מה שכתוב "לכו ותתפרנסו זה מזה", דברים שאין בהם צורך ממש חיוני לחיים. ולכן אני חושב שהדברים האלה צריכים קודם כל לרדת מאיתנו, השומן הזה, העודפים האלו צריכים לרדת מאיתנו, ואנחנו צריכים להגיע למצב שבאמת עד 10% מהאנושות עובדת ו-90% מהאנושות לא עובדת. פשוט מאוד לא עובדת, כי באמת אין לה צורך לעבוד.

זה שפתחנו בכל פינה מספרה וקיוסק וכל מיני דברים כאלה וכאלה ובתי מלון ומטוסים, אנחנו עשינו הרבה הרבה דברים מלאכותיים שלא היה בהם שום צורך הכרחי והתחלנו לחשוב שאלו החיים וכך צריך למלאות את החיים. הדבר הזה לא מתקבל על הדעת, כי אנחנו חיים כאן סך הכול בין חיים למוות מספר חיים שאנחנו צריכים לסדר בהם את החיים שלנו, ולא ממש להרוס את כדור הארץ מכל מה שאנחנו יכולים למצוא בו, מכל היוצרות שלו.

ולכן אני בטוח שאנחנו לא יכולים לחזור לעבודה כמו שהיה, אלא אולי עד חצי מהאנשים יכולים לחזור, בעיניי אפילו עד 90% אין להם שום צורך לחזור לעבודה. אנחנו צריכים להשקיע את עצמנו בתיקון שלנו. העבודה היא "עבודת בית" מה שנקרא. שאנחנו נעשה עבודה על עצמנו, על החינוך. אנחנו והילדים שלנו, ממש בצורה מאוד קפדנית. מי אנחנו, מה אנחנו, בשביל מה קיימים, למה קיימים, לשם מה? למלא את עצמנו עם מהות החיים הנכונה, וזה בעצם יהיה העיסוק שלנו. אני מאוד מקווה שככה זה יהיה. דיברתי על זה עוד לפני חודשיים, כשהקורונה התחילה, ואני כמעט רואה איך זה מתממש.

אורן: האם הירידה שאתה צופה ברמת החיים תשפיע על מצב הרוח של האדם, האם היא תעשה אותנו עצובים?

עצובים? למה? לא, זה הכול תלוי בחינוך שאנחנו צריכים לתת לעצמנו, עד כמה אנחנו נבנה את עצמנו בצורה נכונה, שאנחנו ניהנה מהחיים, כי אנחנו כל הזמן רצנו ורצנו, שמונה שעות בעבודה, שעתיים בדרך הלוך וחזור, "לזרוק" את הילדים לבית הספר, לגן, להחזיר אותם בחזרה וכולי. לא, אנחנו לא צריכים את זה בכלל.

צריכים לדעת שהאדם חי לא כדי למלא ברוח את החיים האלו על פני כדור הארץ, כשהוא משוטט ממקום למקום, אלא אנחנו צריכים לראות את מהות החיים, עם מה אנחנו מסיימים את החיים. זה דבר שצריך להיות יפה מאוד, ואנחנו צריכים במשך כל החיים לחיות אותו, וזה להפוך את האנושות שלנו לאנושות גלובלית אינטגרלית, בצורה כזאת שאנחנו כולנו כעם אחד, כאיש אחד בלב אחד, זאת המטרה של כל האנושות. ועד שלא נעשה את זה יהיו לנו מכות מווירוסים למיניהם כל הזמן.

אורן: אתה מדבר על שינוי ביחסים שיש לבני אדם עם בני אדם אחרים?

כן.

אורן: אז למה השינוי הזה צריך לעבור דרך ירידה ברמת החיים של האדם? לכאורה זה לא קשור.

אני לא דיברתי על רמת החיים. אני דיברתי רק על זה שאנחנו נמצאים בעסקים לא נכונים.

אורן: ומה הולך להיות, לראייתך, ברמת החיים שלנו, האם היא תישאר אותו דבר כמו שאנחנו רגילים לחיות עכשיו?

אפילו יותר, אני רק חושב שעל ידי החינוך אנחנו נגיע למצב שהאדם לא יצטרך את כל הדברים האלה. הוא לא יצטרך. אני יודע על עצמי שברגע שהתחלתי לעסוק במהות החיים, במטרת החיים, אז אני כבר לא אדם שרץ לכל מיני מקומות. אמנם אני מאוד קשור לכל התרבות והחינוך, ובשבילי מוסיקה, תיאטרון ובמיוחד אופרה, או איזה קונצרט, סימפוניה, זה משהו. אבל כל זה כבר מתקבל בצורה אחרת. והעיקר בשבילי זה לעשות מעצמי, עד כמה שאפשר, בן אדם. אני רוצה להיות בן אדם.

אורן: האם העיסוק הזה הוא בעצם פיתוח האישיות של האדם, פיתוח עצמי, מימוש עצמי שלו? להיות אדם, לבנות את עצמי כאדם, זה משהו שישפיע על ההרגשה אם החיים שלי הם באיכות נמוכה, או באיכות גבוהה?

לא, זה לא שייך אחד לשני. אתה יכול לחיות בארמון של מלך ולהרגיש שזה לא מגיע לך, או כן מגיע. אתה בכלל לא חושב על זה. נגיד שאתה גם מלך ואתה גם מדען, אז בשבילך, המדע שלך, שאתה רוצה עכשיו לגלות, לעשות כל מיני ניסויים, בשבילך זה העיקר. מה אכפת לך כל מיני טקסים כאלה של מלוכה? אנחנו רואים את זה. לאנשים אמיתיים יש להם את זה במה שהם עוסקים, בדבר הקטן ביותר, אולי הוא כל החיים חוקר איזה ג'וק קטן שיש לו בקופסא, ולא זקוק לשום דבר אחר.

אורן: זאת אומרת שאתה מתייחס לסיפוק שאדם מרגיש מהחיים שלו, ולמילוי הפנימי כמשהו שבעצם מקושר לנקודה מאוד מסוימת. האם הוא עוסק במשהו שהוא מרגיש שהוא מהותי לחיים שלו, או לא מהותי לחיים שלו.

ככל שהוא אדם גדול יותר הוא צריך לשחק, להתעסק, לחקור את הדבר הקטן יותר.

אורן: אם אתה מסתכל קדימה, בתהליך הזה שבו אנחנו עוברים איזה שינוי, ממה אנחנו הולכים לשאוב את הסיפוק בחיים, מה ייתן לנו שמחת חיים? אם פעם הייתי רגיל לנסוע לנופש בחוץ לארץ שבע פעמים בשנה, אני אמשיך לנסוע שבע פעמים בשנה? האם אני אסע פחות, אני אסע יותר?

נגיד שכמה שאתה רוצה, תיסע. אבל אנחנו צריכים לדאוג שאתה לא תיסע עד סוף החיים ואחר כך החיים שלך יגמרו ונקבור אותך. אלא שאתה תרצה למלא את החיים שלך במשמעות על.

אורן: זו מילה יפה.

הכי גבוה שאתה יכול להיות. ואז אתה ותעשה את זה. ואם אתה צריך בשביל זה לטוס, כל הזמן להיות באוויר, תהיה באוויר.

אורן: איך האדם ממלא את החיים שלו במשמעות על? מה ההגדרה של משמעות על, איך אתה מגדיר "משמעות על"?

אתה שלם עם מה שאתה חי, עם הנקודה שנולדת ועם הנקודה שאתה מת, והלידה, החיים, המוות ואין סוף בכלל, למעלה מהזמן, כול זה בשבילך אותו דבר.

אורן: במה זה תלוי, דבר כזה?

בזה שאני נמצא בדבקות עם מהות החיים, והכול עובר עליי כך שפשוט ישנה מטרת החיים, ישנה מהות החיים ואני יודע את זה ואני נמצא בזה, ובהחלט בשבילי אני מרגיש שאני חי. מה זאת אומרת שאני חי? כי אני מממש את החיים בכל רגע שאני קיים.

אורן: התחושה הזאת, היא זו שבעצם מגדירה האם לאדם יש חיים איכותיים יותר או איכותיים פחות?

לפי זה הוא בודק את עצמו עד כמה החיים שלו הם יותר ויותר איכותיים. במה? בזה שהוא מממש אותם במהות החיים יותר גבוה.

אורן: האם התקופה הזו של הקורונה באה לשנות לנו את ההגדרות שלפיהם אנחנו מודדים האם החיים שלנו איכותיים יותר או איכותיים פחות?

בהחלט.

אורן: מהי מהות השינוי, לאן אנחנו הולכים?

אנחנו יושבים בבית, קודם כל לא רצים עם מהירות הרוח לכל המקומות, ויש לנו זמן לחשוב, גם להתחבר עם המשפחה, לחשוב על החיים שלנו, על מה שנעשה, וחושבים קצת יותר על החיים עצמם, שיכולים להיות כן ולא, היום אנחנו חיים, אחר כך, מי יודע מה יהיה מחר.

כל זה מעורר אותנו, קצת מעמיד אותנו, מנענע אותנו, ואני מרגיש שינויים טובים מאוד במיוחד בזמן וירוס הקורונה הזה. האנושות לא רוצה בעצמה, ואתה תראה, שהאנושות לא חוזרת לכל העסקים שלה. היא לא חוזרת. יחזרו אנשים שעובדים במפעלים, בשדות, בכל מיני דברים ההכרחיים לנו לקיום, אבל כל העניין הזה של השירות שנותנים האחד לשני, חברות ההשקעה למיניהן, כל הדברים האלה, אתה תראה עד כמה שכל זה ייפול.

אורן: האם האדם ירגיש שמשהו נלקח ממנו, שמשהו חסר לו?

לא, הוא לא ירגיש שזה נלקח ממנו. אולי אנשים שהם כל כך מרובעים ירגישו שזה נלקח מהם, אבל בעצם לא. זה ניקוי. הקורונה הזה מכבס אותנו.

אורן: ממה אנחנו בעצם מתנקים בתהליך הזה? מה יורד מאיתנו?

מעודף האגו שלנו שלא נותן לנו לחיות, שמכניס אותנו לכל מיני צורות חיים כאלו, שבהן אנחנו רק רצים כמו ילדים בחצר. ראית איך הם רצים? "חכה, אל תפריע לי, אני רץ". אלה החיים שלנו.

אורן: ולאן זה הולך להשתנות? לחיים איכותיים יותר?

כמו שאתה אומר לילד, "בוא נשב, ספר לי מה יש לך, איך עבר לך היום?" "תעזוב אותי, יש לי חיים, מה אתה אומר לי, מה אתה מספר לי?". ככה זה, נכון?

אורן: נכון.

אנחנו אותו הדבר.

אורן: אז מה הנמשל?

הנמשל? איזה נמשל? אלה החיים ממש. ואנחנו צריכים לברר מהי מהות החיים.

אורן: מהי מהות החיים, הרב לייטמן?

מהות החיים כמו שכבר אמרתי לך היום, היא שאני לא ארגיש הבדל בין נקודת הלידה, נקודת החיים ונקודת המוות, אלא הכול אחד ולא נגמר. אני חי, חי נצחי.

אורן: את נקודה של הלידה, האדם זוכר אותה?

הוא לא זוכר אותה, אבל הוא מתאר לעצמו.

אורן: הנקודה של המוות, האדם בדרך כלל מדחיק אותה, אתה יודע.

הוא לא יכול לתאר, כן, אבל זה נתון שבטוח קיים.

אורן: לגמרי, אבל אנחנו לא אוהבים לחשוב עליו, לא אוהבים לקחת אותו בחשבון. אז כשאתה קושר את מהות החיים, השאלה שלי באה מתוך ההגדרה.

אני רוצה להגיד שאנחנו צריכים להגיע למצב שאין זמן, ואין מקום. כשאנחנו מגיעים למצב שנקרא רוחני, אין זמן ואין מקום.

אורן: מה כן יש בו?

כלום, הכול חוץ מההגבלות האלה של זמן, מקום ותנועה.

אורן: תסביר את עצמך קצת יותר, זה מסקרן מאוד.

אני מבין שזה מסקרן, אבל קשה להסביר את זה. כל החיים הגשמיים שלנו קיימים בשלושת הנתונים הללו שמגבילים אותנו, זמן, תנועה ומקום. ואם אנחנו מתעלים למעלה מהם, וזה אפשרי, גם לפי איינשטיין, אפילו לפי הפסיכולוגיה במקצת, אבל העיקר לפי חכמת הקבלה. אם אנחנו מתעלים למעלה מזה, אנחנו נעשים לגמרי חופשיים. כמו שכתוב, "למתים חופשי".

איזה מתים, לאיזה מוות מתכוונים? למוות של האגו שלנו, לרצון לקבל. ואם אנחנו ממיתים אותו אנחנו נעשים חופשיים ולא מרגישים לא זמן, לא תנועה ולא מקום. הפרמטרים האלו קיימים רק בהרגשת הרצון לקבל האגואיסטי שלנו.

אורן: התהליך שתיארת עכשיו, להמית את האגו, האדם צריך להמית משהו בתוכו? אם כן, מה בדיוק הוא צריך להמית בתוכו? להמית זה נשמע לכאורה הפוך מצמיחה, הפוך מהחיים.

כן, אבל תלוי מה. נניח זה אותו וירוס, אז אתה רוצה להמית אותו.

אורן: לגמרי. אז את הווירוסים, המזיקים אנחנו רוצים להמית, זה ברור.

זה האגו שלנו. זה בדיוק האגו שלנו.

אורן: למה אתה מתכוון?

שאנחנו צריכים להמית את הרצון לקבל האגואיסטי שלנו, שכל הזמן מושך אותי לכל מיני צורות כאלה, ואני חייב להתפטר מהן, לצאת מהן. אני חייב להתעלות למעלה מזה. אם אני עושה את זה, ולזה מיועדת חכמת הקבלה, אז אני יוצא למרחב אחר. אני חושב שגם איינשטיין חלם על זה, אבל לא ידע איפה זה נמצא. זה להיות למעלה מזמן, תנועה ומקום. להיות למעלה מההגבלות של האגו שלנו, אלו הגבלות פסיכולוגיות.

מה שקרה בפיסיקה של ניוטון, זה שהם קיבלו את ההגבלות האלה כעובדה קיימת. איינשטיין אמר, לא, ההגבלות האלה הן יחסיות, זמן, תנועה ומקום, ואנחנו יכולים לשנות אותן. אם אנחנו לא יכולים, אז הטבע נמצא בכל מיני מצבים שבהם זה משתנה.

וחכמת הקבלה אומרת, שאנחנו יכולים בעצמנו לשנות אותם, זמן, תנועה ומקום, ולהיות בקורדינטות האלה, בנתונים האלה חופשיים. לשנות אותם איך שאנחנו רוצים, הכול תלוי בעד כמה אנחנו מתעלים למעלה מהאגו שלנו. כי האגו שבתוך האדם, נותן לאדם את שלושת ההבחנות האלה שמגבילות אותנו, ולא נותנות לנו לראות את החיים הבלתי מוגבלים.

אורן: שאלה אחרונה, ממנה התחלנו. איך זה ישפיע על האושר של האדם?

אין יותר מאשר לצאת מזה. אז אתה מאושר כי אתה מרגיש בחיים נצחיים, אתה מרגיש גם מה זה נקרא נצח. כאן אתה לא מרגיש את הנצח, כאן זה כאילו שאין סוף. אין סוף זה לא נצח, זה אין סוף. זאת אומרת, יש סוף ויש את הרגשת האין סוף. זה עדיין לא נצח.

ואין תנועה, כי תנועה היא סך הכול גילוי החיסרון והמילוי שלו, והחיסרון כל הזמן מתחדש גם המילוי מתחדש. אז אין זמן, אין תנועה, ואין מקום. המקום עצמו שבו אנחנו נמצאים, זה גם עניין של חיסרון, הוא גם נעלם. כי הוא מציאות של החיסרון, כשמשהו חסר, לכן יש לי את הרגשת המקום, כריק, מלא, חצי חצי וכולי.

אורן: אז עם מה בן אדם נשאר?

האדם נשאר עם הרגשת הנצח.

אורן: זה מסקרן. הרב לייטמן, לצערי הזמן שלנו נגמר. תודה רבה רבה לך

בהצלחה.

אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו, תבואו שוב, ונמשיך. חיים חדשים, כל טוב, ולהתראות.

(סוף השיחה)