חיים חדשים
שיחה 1236
החרדה מהחזרה לשגרה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - 12.05.20 - אחרי עריכה
אורן: הנושא שלנו היום הוא "החרדה מהחזרה לשגרה". בתקופה האחרונה המילה "חרדה" נכנסה לנו ממש עמוק לתוך הלב. זה התחיל מזה שבאה תקופת הקורונה והכניסה אותנו לחרדה שלא הכרנו מעולם. חרדה בריאותית, שהביאה תוך זמן מאוד קצר לחרדה כלכלית, מה יהיה, הרבה אנשים מצאו את עצמם מפוטרים או בחל"ת, אצל הרבה אנשים העסקים הפסיקו לתפקד לחלוטין, אי ודאות כללית. כל העולם שהיה לנו, כולו הזדעזע. התקופה הזאת לאט לאט מתחילה להסתיים, מתחילים לחזור לשגרה, ועכשיו אחרי חודשיים שהיינו באיזו שיגרת חרום, שבה ישבנו בבית באיזו רגיעה ושיתוק כללי, כשמתחילים לחזור למה שהיה קודם, אנשים רבים חווים חרדה, הם פשוט פוחדים.
זה עניין מורכב. ודאי שיש אנשים שהם שמחים ומברכים "הגומל" שהסיוט נגמר. בין אם אלה בעלי עסקים שהחנויות שלהם היו סגורות חודשיים, ובין אם אלה אנשים שהיו בחל"ת ולא ידעו אם תהיה להם עבודה ועכשיו דורשים מהם לחזור למקום שבו הם עבדו, אותם אני רוצה לשים בצד. בדיון שלנו היום אני רוצה שממש נרגיש ונתייחס למקום הזה של האדם שהייתה לו שגרה, היא הופסקה לחודשיים, והוא חוזר עכשיו. אומרים לו "בוא, זה נגמר, חוזרים" והוא פוחד, הוא פשוט פוחד, הוא בחרדה ממה יהיה עכשיו, כשחוזרים לשגרה.
איך אתה רואה את החרדה הזאת, מה מאפיין אותה בעיניך, ממה אנחנו בעצם חוששים?
יש הרבה סיבות לאותה חרדה שבני האדם מרגישים, גם נשים, גם גברים, יותר מבוגרים, וצעירים. כן, כי סך הכול בתקופה הזאת, כשאני הסתכלתי על כולם, כשכולם היו בניתוק מהחיים שאנחנו רגילים אליהם, אז התקופה הזאת עשתה לנו איזה שנוי ביחס לחיים. אנחנו כבר לא אלה שהיו לפני חודשיים שלושה סך הכול, לפני התקפת הקורונה, לפני שנכנסנו להסגר הזה.
קודם כל ישנן שאלות רבות. כדאי לחזור לזה, או לא? האם יש אפשרות לחיות בצורה אחרת? אנחנו טעמנו חיים רגועים יותר במשפחה והתחלנו להכיר את הילדים ואת בן או בת זוג, וחיים כאלה שבהם התחלתי להרגיש פתאום את הקן המשפחתי, שיש לי אותו ולא שאני סתם עובד כדי לבוא בערב לישון, ובבוקר לקום ולברוח למקום העבודה. זו ממש בעיה. לכן אנחנו נמצאים היום במצב אחר.
אני בכל זאת הייתי מסביר לאנשים שאנחנו חיים בתקופה חדשה. אנחנו נמצאים במציאות חדשה, שאנחנו היום צריכים להכיר את החיים שלנו, ביכולת שלנו לבנות את החיים שלנו בצורה אחרת. אנחנו היינו כמו ילדים קטנים, אגואיסטים קטנים שכל הזמן רבו ביניהם, וכך בנינו את החיים שלנו. כל אחד בנה את עצמו על ההרס של השני כדי להתגאות על זה בפני האחרים, כמו שאנחנו ראינו את זה אפילו בכיתות בבית הספר, כשיש תחרות תמיד, וממש חיים במתח גדול.
ונראה לי שזה עבר, אנחנו צריכים להגיע לחיים אחרים, וזה מה שווירוס הקורונה הזה דורש מאיתנו, שנגיע למצב שבו נתחיל לחיות חיים יחד, בהדדיות, כי הטבע לא סובל את זה. מבחינת האקולוגיה, אנחנו חיים ברגעים האחרונים של כדור הארץ שהולך להתפוצץ מכל מה שאנחנו עושים לו, חוסר איזון שאנחנו גורמים לו, שהוא ממש נמצא בכאלה מערבולת של כל הנתונים שאנחנו מגלים, וכמה שאנחנו עוד לא מגלים, שפשוט יכול להיות שהוא ממש יתפוצץ מבפנים.
אנחנו רואים למה אנחנו גורמים, לכן אני חושב שצריכים לעשות חשבון טוב ולהבין איך אנחנו צריכים באמת להרכיב את החיים, לחיות את החיים בצורה אחרת, נורמלית. כמו שאנחנו אומרים לילדים שלנו, "אל תעשו ריב ביניכם, תשחקו יפה, תבנו משהו, תעזרו אחד לשני ויהיו לכם חיים טובים. בשביל מה לכם לריב כל הזמן?". ואנחנו רואים שהילדים, בגלל שיש בהם יצר הרע, הם לא רוצים לשמוע את זה, וברגע שאנחנו עוזבים אותם הם שוב רבים ביניהם עד מכות. כך אנחנו, האנושות, אחרי כל ההתפתחות של אלפי שנים כך גם כן מתנהגת. אז כדאי לנו לשמוע את הטבע ולהביא את עצמנו לקשר יפה וטוב, ואז אנחנו נהנה מהחיים. אמנם חלק מאיתנו כן ירצו לחזור לכל מיני עבודות ועסקים, וחלק לא ירצו. אנחנו צריכים לבודק, כי רוב העסקים שלנו, לפי מה שאומרים לנו מדענים, עד 80% מהעסקים שלנו אלו עסקים שאנחנו עושים רק כדי להתגאות, רק כדי לשלוט, רק כדי להתעלות אחד על השני.
אנחנו בזה הורסים את כדור הארץ, את האטמוספירה, את הכול. אז בשביל מה לנו העסקים האלה? אנחנו יכולים במקום זה להתעסק במשהו נעים, טוב, לתת חינוך יפה וטוב לדור הצעיר. ובכלל, למה אנחנו צריכים לעבוד כל כך הרבה שעות, לשרוף דלק ושעות בנסיעה לעבודה ומהעבודה, בואו נרגיע את עצמנו. בואו נעשה חשבון, אנחנו פותחים את עצמנו וחוזרים לעסקים רק אלו שיש בהם צורך לכלל האנושות.
את אלו שאין בהם צורך לכלל האנושות אסור לנו לפתוח, כי בטוח שבזה אנחנו רק הורסים את האקולוגיה. אז בשביל מה, כדי שיהיה למישהו יותר כסף, למישהו פחות? כדי להתגאות, להיות בתחרות בינינו, בשביל מה? אנחנו נחלק, כמו שעכשיו קיבלנו, התחלנו לחלק קצת כסף, בואו נחלק. שנעבוד רק בעסקים האלו שאנחנו צריכים, וכל היתר ילמדו, יוכלו לנוח, ללכת לחוף הים, לחנך ילדים, משהו שאפשר לעשות איתנו.
אורן: לי זה נשמע מקסים, אבל לפני שאני מתקדם איתך בתמונה המקסימה הזאת, אני רוצה להתעכב על עניין החרדה. בכל פעם שיש איזה שינוי בשגרה, החזרה מהשינוי מכניסה את האדם לאיזו חרדה, ואני רוצה שתסביר לי מה מיוחד בחרדה שאנחנו מרגישים עכשיו. אתן לך דוגמה, נגיד נסעת ואתה יכול להרשות לעצמך נופש בחוץ לארץ עם המשפחה לשבועיים שלושה. אתה עומד לחזור, יש לך חרדה. היית במקום של כיף, היית במקום של בילוי, היית במקום של הנאה, מחר אתה צריך לחזור למשרד, זה מלחיץ.
לחילופין חס ושלום פרצה מלחמה, או איזה מבצע גדול, אצלנו כל שנה שנתיים יש מבצע גדול. שלפו אותך מהעבודה, שלחו אותך למילואים בעזה. עוברת התקופה, מסתיים המצב, אתה צריך לחזור לשגרה. כל פעם שיש שינויים שכאילו משנים לך את המציאות זה מלווה בחרדה. האם החרדה שאתה רואה אותנו מרגישים עכשיו, בחזרה לשגרה אחרי הקורונה, היא רק כי אנחנו סוג של "מתעצלים" לחזור ליום העבודה, לשגרת החיים הרגילה? ואתה יודע, כמו ילדים שמתבאסים לחזור מהחופש הגדול, שמסתיים החופש הגדול, החיים הופכים לגיהינום, חוזרים עוד פעם ללימודים.
האם אנחנו במקום הזה כמו הילדים שמצטערים על זה שהחופש הגדול נגמר וחייבים ללכת לבית הספר? האם אנחנו צריכים להתגבר כי אין ברירה צריך ללכת לבית הספר, האם זה קצת שונה מה שאנחנו חווים עכשיו?
אני לא חושב שזה שונה בהרבה מהילדים, וחוץ מזה אנחנו פשוט לא מבינים לאיזה חיים אנחנו צריכים לחזור. וירוס הקורונה ילמד אותנו למה אנחנו צריכים לחזור, ואנחנו נחזור לחיים נכונים, לחיים טובים.
אורן: הרבה פעמים כשאדם פוחד לחזור למשהו כמו אחרי חופש גדול, כמו אחרי נופש, כמו אחרי משהו אחר, עובר שבוע, עוברים שבועיים, החיים הכריחו אותו לחזור לשגרה והפחד הזה והחרדה שהיו לו נעלמים. האם אתה צופה שזה מה שיקרה לנו עכשיו, שתוך שבוע, תוך שבועיים האדם חוזר למשרד שלו, לעבודה שלו, לעיסוק שלו, הוא מתרגל עוד פעם לשגרה שממנה הוא שכח, ובעוד שבוע, שבועיים עוד חודש הוא ישכח מזה שהוא היה בחרדה כזאת?
אני מקווה שלא. אני מקווה שהפחד והחרדה האלו ייעלמו מבני האדם מפני שהם חוזרים לחיים אחרים, וכמו שאמרתי, הם מתחילים לבקר את החיים שלהם ומבינים שהחיים האלו היו גיהינום והם לא רוצים לחזור עליהם, כי מה היה להם? רק תחרות, רק ריב, כמו עם הילדים בבית הספר או במגרש בחצר.
ועכשיו הם רוצים חיים אחרים, חיי שלווה, חיי שוויון, שיהיו לכולם אותן אפשרויות לגדול ולהתפתח, למה אנחנו צריכים להיות כל הזמן בתחרות? אנחנו זורקים 80% ממה שאנחנו מייצרים, לכל אחד בבית יש ארונות שלמים עם סמרטוטים, מה יש לנו מזה? אם תיכנס לחנויות תראה שיש מכירות חיסול כל הזמן, כי מה יש לנו בזה, חוץ מזה שאנחנו הורסים את האקולוגיה, את האטמוספרה והכול.
לכן אני חושב שבני האדם צריכים לעשות חשבון בשביל מה הם חיים, ולהבין שווירוס הקורונה לא יעזוב אותנו עד שאנחנו נגיע לאיזון. הסיבה של כל המחלות היא חוסר איזון, ואנחנו גורמים לו לעצמנו על ידי היחס הזה האגואיסטי שלנו לכוחות הטבע.
אורן: איך אפשר לקחת את החרדה שאנחנו מרגישים עכשיו מהחזרה לשגרה, ולהפוך אותה לכוח שהוא יהיה בונה? מה יכול להפוך את החרדה הזאת למשהו שיתרום לנו באופן משמעותי לשיפור איכות החיים שלנו?
אנחנו צריכים להפוך גם את מקום העבודה למקום של לאתגר. מי שחי בצורה כזאת שהוא אוהב את העבודה שלו ושהעבודה היא לא עבודה, אלא הרפתקה, אתגר, אז הוא שמח לחזור לזה כי בשבילו זו אומנות, נגיד. ואנשים שהם נמצאים בזה בשגרה שאפשר גם בלי זה, הם לא יודעים בשביל מה ולמה, מה תועלת מכל הדברים האלה, ככה זה מתוך זה שכולם עובדים והם צריכים לעבוד ולהתפרנס, אז אצלם זו ממש בעיה. את האנשים האלו הייתי משאיר בבית.
אורן: הם לא יכולים להישאר בבית כי לא תהיה להם פרנסה.
תהיה להם פרנסה. פרנסה צריכים היום לתת לאנשים אפילו שהם סתם קיימים, בלי שהם יקלקלו את כדור הארץ.
אורן: זה שינוי ברמת הקונספט של המודלים הכלכליים החברתיים.
אבל אנחנו מבינים שזה מה שקורה.
אורן: אני לא בונה על זה שעכשיו תוך שבוע, שבועיים יקרו שינויים כאלו שיאפשרו לי לשבת בבית ולקבל משכורת כמו בסקנדינביה.
גם היום אנחנו מחלקים הרבה דברים כאלו. אתה יודע שהיום לפי החשבון אנחנו צריכים לשלם למי שצורך חשמל, למי שצורך מים, אתה מבין? ההפך, הגענו למצב שיש יחס אחר לצרכן, כי בלי הצרכן כל השרשרת שאנחנו עושים לא יכולה להתקדם. ולכן זה לא כמו שאתה חושב. היום מתחילים לחשוב אחרת על זה שעבודה היא לאו דווקא עבודה. אדם חי, הוא מחנך את הילדים, הוא עושה יחסים טובים בחברה, וזאת העבודה שלו. הוא לאו דווקא צריך ליצר משהו, אין לנו צורך בביגוד, באוכל, בכל הדברים האלה, אבל יש לנו צורך ביחס יפה וטוב, ואנחנו נחלק את זה נכון בין כולם.
אורן: אני אשמח לחיות בכזה עולם כמו שתיארת, אבל בינתיים יש לי עוד מצוקות בחיים שלי.
יש לנו רק בעיה אחת, שאין בינינו קשר נכון כדי לעשות כך. אבל זו לא בעיה של מזון, ביגוד, וכל מיני שירותים, בזה אין שום בעיה. הבעיה היא רק בזה שבצורה מכוונת אנחנו עושים שאלו יסבלו ואלו לא, אלו ככה ואלו ככה.
אורן: מבחינת הקונספט אני לגמרי מזדהה עם הקונספט שאתה מתאר, אבל אני רוצה שוב להוביל אותך למקום שבו אני נמצא עכשיו. על מה כדאי לי עכשיו לחשוב, מה כדאי לי לומר לעצמי כדי קצת להשתחרר מהחרדה לקראת החזרה לשגרה? כי בינתיים אנחנו עוד לא חיים בעולם שאתה מתאר, ובינתיים אני חייב לחזור למשרד וזה מאוד מלחיץ אותי. איך אני יכול במשהו קצת להזיז את החרדה הזאת, כך שיאפשר לי פשוט לתפקד נורמאלי, מה תוכל לייעץ לי?
רק על ידי כך שאתה תשתדל לשנות את היחס שלך לאחרים. להיטיב, לחמם את האווירה בין בני האדם.
אורן: למה אתה מתכוון שאתה אומר להיטיב, לחמם, לשנות את היחס?
כי אם אנחנו נשנה את מהות הקשר בינינו, את סוג הקשר בינינו, שהוא יהיה יותר חם, יותר באדיבות, בפנימיות הלב, אז אנחנו לא נפחד משום דבר. אז באמת נקום מחר בבוקר בצורה כזאת שאני הולך לעבודה, ואני בשמחה נפגש שם עם האנשים. אני הולך לחצי יום, בשביל מה לי יותר ולכולם לא צריכים יותר. ואנחנו מתחילים לעשות חשבון, איך אנחנו מאזנים את העבודה שלנו על פני כדור הארץ כך שלא נפוצץ את כדור הארץ עם כל הרעלים שאנחנו מייצרים.
אורן: הייתי אומר לך, תשמע הרב לייטמן, אני עכשיו פוחד מהחזרה לשגרה שהייתה כאן לפני שהגיעה הקורונה. אבל אני רוצה רגע לנסות לזרום איתך ולצייר איזו תמונה אחרת של שגרה טובה. כמו שאמרת, שאני אקום בבוקר ואני אלך בשמחה למקום שבו אני עובד. בוא ננסה קצת לצייר לעצמנו עולם אחר. אתה יודע מה? אפילו נפטור את עצמנו מהשאלות איך זה אפשרי ופשוט ננסה לצייר לנו את התמונה הזאת. תתאר לי איך נראית שגרה טובה, איך נראה יום של אדם שהשגרה שלו טובה והוא לא פוחד ממנה?
אם הוא יודע שהוא מייצר דברים שהאנושות צריכה באמת, והוא בזה סך הכול מאכיל את האנושות בדברים הכרחיים, שלא יגונה ולא ישובח, ולכן יש לו סיפוק מזה. וכמה שהוא מקבל תמורת העבודה שלו בכלל לא חשוב לו ולא איפה הוא עובד ומה הוא מייצר, אלא הוא מקבל מפני שהוא צריך לשבת בבית ושתהיה לו אספקה של כל דבר נחוץ.
אורן: איזה רגשות ממלאים את הלב שלי בשגרה שהיא טובה ורגועה? מה אני מרגיש בה?
אתה מרגיש מאוזן. אתה מרגיש יחס יפה מכולם ולכולם. שיש לך מקום על פני כדור הארץ. אמנם אתה נמצא כנברא על פני הכדור הארץ, אבל בכל זאת לא גורם לכדור הארץ נזק. אלא ההפך, אם אתה נמצא כאדם בחברה אנושית, כגבר במשפחה, אבא לילדים, מומחה באיזשהו עסק שלך בעבודה, בחברה. אז אתה בכל מקום, בכל דבר גורם לאיזון, ובמיוחד ביחס בין בני אדם. כי שם פועל היצר הרע, האגו, בינינו, וכל העבודה היא במיוחד שאנחנו נאזן את היצר הרע הזה.
כמו שאימא מבקשת מהילדים "תפסיקו לריב, תהיו חברים, תהיו ילדים טובים", ולא צריכים יותר כלום. בעצם כך ווירוס הקורונה פונה אלינו ואומר כמו אימא, "תתחילו להסתדר ביניכם. אתם יכולים לחיות חיים טובים. תפסיקו כל הזמן לריב. למה אתם שוב רוצים לחזור לעבודה שלכם כדי להיות כל הזמן עוד יותר במריבות, בתחרות, בכל מיני מלחמות? בשביל מה? מה אתם משיגים על ידי זה? אתם הורסים לנו את הבית".
אורן: עד כה דברת הרבה על הטבע. האם בטבע, לא בחברה האנושית, אלא בטבע יש מציאות כזו של שגרה שהיא טובה ומאוזנת?
כן.
אורן: בטבע יש שגרה טובה ומאוזנת?
כן. לפי החוקים שאנחנו יודעים. אנחנו צריכים להיות מאוזנים ולא לקחת מהטבע שום דבר שלא צריך, אלא רק לפי מה שאנחנו צריכים. כמו החיות, כמו הדומם, צומח, חי, הם מקבלים מהטבע רק מה שהם צריכים לקיום. אנחנו רוצים יותר, כי יש לנו אגו שאין בהם, אז אנחנו צריכים להבין מה אנחנו צריכים לקחת מהטבע יותר כבני אדם, ולא יותר ממה שצריך.
אנחנו צריכים בכל מקום איפה שאנחנו נמצאים לראות, האם אנחנו יוצאים מהאיזון או לא? לא יותר ולא פחות. וזה הקו האמצעי, שביל הזהב שאנחנו צריכים ללמוד. איך אנחנו עוברים בחיים שלנו באמצע הטבע בצורה כזאת שאנחנו באמת לא הורסים שום דבר. אלא דווקא ההפך, מקבלים מהטבע את כל מה שאנחנו צריכים, ומחזירים לטבע את כל מה שאנחנו לא צריכים.
ואז אנחנו לא נייצר דברים שלא יכולים להתפרק. אתה מבין מה אנחנו עושים, מה עוד יש כאן להגיד? ואז ההתנהגות שלנו תהיה ממש התנהגות אקולוגית נכונה.
אורן: אתה מדגיש הרבה את האקולוגיה.
המילה אקולוגיה אצלי היא במובן יותר רחב מיחס לדומם, צומח, חי, ולכדור הארץ. אצלי זה מבטא יחס אנושי, נפשי, שאנחנו מתייחסים לאוויר בינינו. במה אנחנו ממלאים אותו, באיזה יחסים. איך אנחנו מטפלים בעצמנו, מחנכים את עצמנו כדי למלא את היחסים בינינו, את האוויר בינינו, בצורה שהוא לא יהיה רע לכולם. שהוא לא יעביר לנו את הווירוסים האלה מאחד לשני.
אורן: רגע, אני רוצה שתמקד אותי. בוא נתחיל לסגור את המעגל. התחלנו עם החרדה, החרדה עכשיו מהחזרה לשגרה, על מה היא בדיוק יושבת, ואיך אני לאט לאט מסלק אותה כדי שאני אוכל לתפקד בצורה מאוזנת בלי חרדות?
אם אני יודע שאני יוצא מהדירה שלי, מהבית שלי, למקום שבו אני לומד איך להיות מאוזן עם האחרים, ועל ידי זה איך לגרום לטבע הסובב איזון, אז אני אשמח לעשות את זה, כי בזה אני מיטיב את החיים שלי, את חיי המשפחה שלי, ואת חיי העולם.
אורן: זאת אומרת, המפתח לסילוק החרדה הוא התקרבות לחיים יותר מאוזנים.
כן.
אורן: והחיים היותר מאוזנים, אם ננסה לתמצת אותם, במה הם תלויים בעצם? באיזה פרמטר? מה אני צריך לבדוק כדי להתקרב צעד אחד לקראת האיזון?
ללמוד. פשוט כולם צריכים לשבת וללמוד. אין לנו צורך לעבוד שמונה ועשר שעות ביום. אנחנו צריכים קודם כל ללמוד איך אנחנו בונים את רשת הקשר בינינו ככה שכל אחד ידע איך להתייחס יפה לאחרים, כדי לבנות מערכת, רשת קשר יפה ונכונה שכולנו נהנה ממנה.
אורן: זה נשמע שהחיים שאתה רואה אחרי הקורונה הם חיים יפים.
אני מבטיח לך שיבואו אלינו עוד מכות ובצורה שיטתית, אפילו שלא נרצה, אבל על ידי המכות אנחנו נגיע לכזאת התנהגות, לכזה סדר. אם לא בווירוס הזה, אז בווירוס הבא, זה יהיה סדר שלא יעזוב אותנו. וגם אם לא נרצה, נהיה מוכרחים לעשות כך בכל זאת.
אורן: מה? הטבע רוצה כאילו להכריח אותנו להתקדם לחיים יותר טובים?
בטח. פשוט התגובה של הטבע פועלת בכל הרמות שלנו. גם ברמה השכלית. אנחנו בסופו של דבר נבין שאנחנו חייבים לשמור על האיזון. והאיזון עם הטבע מביא אותנו לדרגה הרבה יותר גבוהה מאשר עכשיו.
(סוף השיחה)