חיים חדשים
חיים קהילתיים ואיכות חיים
שיחה 238
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 08.10.2013 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: ואנחנו רוצים ללמוד בסדרת השיחות הנוכחית עם הרב לייטמן איך אפשר לפתח בינינו מערכות יחסים חדשות שיביאו אותנו להרגיש שבינינו נמצא חום, שבינינו נמצא איזה אוצר כזה שאנחנו יכולים ממנו להתמלא בצורה רגשית ולהביא אל החיים שלנו טוב. אנחנו חיים כל אחד את חייו בדירה שלו, בקונכייה שלו, בעבודה שלו, עם המשפחה שלו, ומסביבנו יש עוד המון אנשים שעושים בדיוק אותו הדבר. וכל אחד מגיע לרמה מסוימת של טוב ושל נעים ושל קשיים, וכל מיני דברים שהם במגרש הפרטי שלו. איך אנחנו יכולים לייצר אינטראקציות שיתחילו קצת ליצור בינינו חיבורים, שיתחילו להרים את כולנו כמו במעלית לחיים חדשים, לחיים מחוברים, לחיים שבהם יתחיל לזרום בינינו טוב, הרגשה נעימה כזאת שתמלא לנו את הלב. ואת זה אנחנו מחפשים ללמוד מהרב לייטמן, תהיו איתנו, יהיה הרבה מה לקחת לחיים, זה בטוח.
ניצה: בתוכנית היום אני רוצה לברר את הקשר בין איכות חיים טובים, לבין החיים בקהילה. היום יש מחקרים מאוד מעניינים שנעשים על ידי סוציולוגים ופסיכולוגיים חברתיים שמראים בצורה מאוד ברורה וחד משמעית שיש קשר בין בריאות ושמחה ואושר של האדם, לבין חיי קהילה עשירים שבהם הוא חי. אחד המחקרים הלך ובדק קהילות מסוימות בכל מיני מקומות בעולם, וגילה שיש שם אנשים שחיים מעל גיל 100. ואז הם ניסו לבדוק מה יש שם, שהם חיים כמעט חי נצח, מה גורם להם, האם זה האוויר שהם נושמים, האם זה האוכל שהם אוכלים, או הגנטיקה?
והסתבר אחרי הרבה מאוד בדיקות, שמה שגורם לזה, זה חיי קהילה מאוד עשירים. זה היכולת לשתף מעבר למשפחה הפרטית את הקהילה, ולראות את הקשר בין האנשים, את הבוגרים למשל. יש שם מין מונח כזה שאומר, אין דבר כזה שיש רגע שפורשים מהחיים או איזו תקופה של פרישה, יש תפקיד ותרומה לכל אדם בכל שלב ובכל גיל. למעשה יוצא שכל אדם שחי בתוך אותה הקהילה מרגיש שהוא מועיל, שיש לו סיבה טובה לקום בבוקר, שהוא קם ויש לו תכלית. ולכן משהו מאוד נעים וחם צומח וזה משפיע על הבריאות ועל אריכות החיים.
ואת הדבר המעניין והיפה הזה, מנסים עכשיו, ממש בתקופה הזאת, ליישם בעיירה אחרת בארצות הברית, במדינת מינסוטה, זה ממש נעשה בתקופה הזאת. המארגנים של היוזמה הזאת בחרו דווקא עיירה מאוד ממוצעת. זאת אומרת, התנאים ההתחלתיים לצורך המחקר הם בסיסיים ביותר, אנשים שם חולים באותן המחלות כמו בכל מקום, יש שם אותן בעיות פחות או יותר כמו שיש באותו המקום, ושם הם הולכים לעשות את הניסוי.
והדבר המעניין שאני ארצה לשאול אותך, כי זה היה מעניין, כצעד הראשון, כשלב הראשון בפרויקט הם החליטו שהם הולכים ומרחיבים את המדרכות, מרחיבים את מסלולי האופניים, מרחיבים יותר שטחים ציבוריים, מאפשרים יותר מקומות מפגש, יותר מקום לאינטראקציה בין אנשים. אחר כך הם גם עשו צעדה משותפת. זאת אומרת, הם מתחילים לעשות כל מיני פעילויות סביב ספורט וסביב מטרות משותפות כאלה.
נניח אפילו בדמיון, שניקח מקום מסוים, קהילה מסוימת וננסה לעשות איתה איזו עבודה של חיבור בין האנשים, איך היית מסתכל על זה כצעד ראשון?
וודאי שאני מכבד כל תנועה לכיוון הזה, כי אפילו אם היא לא תהיה מוצלחת, אז אנחנו נלמד ממנה משהו. וכל המחקרים על אושר שבודקים בזמן האחרון, שזה בעצם איזה ממד חדש שלא היה קודם, זה משמח אותי, כי סוף סוף אנשים יכולים למדוד משהו ששייך לאנוש ולא שייך לאיזו חיה, כמה קלוריות היא צורכת וכולי.
אבל האמת, מיד אני אגיד גם את הביקורת שלי על זה. לא ייצא מזה כלום. זאת אומרת, יצא משהו לזמן קצר, הם יוכלו להחזיק את עצמם, אבל אחר כך זה יהפוך להיות שוב לחוגים למיניהם, לספורט, וזה בסדר, להליכה הכללית, שזה גם בסדר, אבל כל הדברים האלה לא יתנו חיי קהילה כפי שאני מתכוון אליהם, כי בזה האדם לא משתפר, הוא לא משתנה, הוא נשאר אותו אדם.
אנחנו צריכים להביא לו חינוך חדש. חינוך חדש על ידי כוח מיוחד שאנחנו מייצרים אותו בתוך הקהילה כשמתיישבים אנשים יחד, כשהם פועלים יחד. אנחנו צריכים לארגן אותם בצורה עגולה, אנחנו צריכים להביא אותם למצב שהם ירגישו שהם אחד, ולא הרבה. הקהילה היא לא אוסף אנשים שעכשיו בונים לעצמם איזה בית תרבות לכולם, או עושים חוג לילדים, או מרחיבים כבישים או קונים יחד מאיזה ספק כי יותר זולים להם החשמל או המים וכן הלאה. לא.
אלא חיי קהילה, הכוונה שאנחנו מתחילים להרגיש את כולנו כמשפחה שבה כולם שווים, שכל אחד תלוי בחיי האושר שלו באחרים, שאנחנו מתחילים לאט לאט להעלות את הרגשת הקרבה, את הרגשת האחד, יותר מהרגשת האני. ה"אנחנו" יותר חשוב לי מה"אני", ואני רוצה להיעלם שם, בתוך האנחנו. זאת אומרת, שבסופו של דבר אנחנו ניצור גוף כזה שבו האדם מאבד את הפרטיות שלו, וזה טוב לו, הוא מוכן ללכת על זה, כל פעם שהוא גם כן נכנס יותר לקהילה, הוא מרגיש את עצמו יותר בטוח, יותר בריא, יותר ויותר שמח. הכל נעשה יותר, ויותר, ויותר.
זאת אומרת, שהאגו שלו אפילו דוחף אותו לזה, ההרגשה הנעימה דוחפת אותו יותר ויותר פנימה, אל מרכז הקהילה, אל מרכז האוסף של בני האדם. כך שהמרכז הפנימי הזה, הרגשי שהם מייצבים ביניהם, הופך להיות לדבר ההכרחי לחיים, משם אני מקבל אספקה פנימית. חוץ מקלוריות שאני צריך וקצת שירותי בריאות וחינוך, וכן הלאה, גם אותם אני מסדר מאותה הנקודה הפנימית של הקהילה, וזה הופך להיות בשבילי הדבר העיקרי. בזה אני תלוי, את זה אני מוכן לשרת. אני מרגיש פתאום שאני יכול לתרום לזה וזה טוב לי, וככל שאני יותר תורם להתפתחות שלנו, לאט לאט ויותר ויותר, אני מרגיש שבזה אני ממלא את עצמי. לא שאני נותן, אלא הנתינה הזאת שאני נותן לקהילה, נותנת לי הרגשה שאני מקבל ממנה. זה כמו שאמא מרגישה כלפי הילדים, כשהיא נותנת להם. זה כמו שאנחנו נותנים משהו למישהו שאנחנו אוהבים, בשבילנו זה תענוג. אז הוא עושה לנו טובה שיש אדם כזה ושאנחנו אוהבים אותו ושאנחנו יכולים לתת לו מתנה, כי בעצם מתוך זה שאני נותן, אני מקבל מתנה.
אנחנו צריכים להביא את האנשים למצב כזה, זה נקרא "החינוך האינטגרלי" או "חינוך קהילתי". אנחנו דואגים לזה, ומתוך בניית הקהילה, בהתאם לְמה שאנחנו רואים בכל קהילה וקהילה, פותחים חוגים, כבישים, אופניים, סעודות משותפות, פיקניקים, וסביב השולחן העגול אנחנו עושים כל מיני אירועים, לא חשוב מה, העיקר לעשות כל מיני אירועים קהילתיים ובהשתתפות של כל המשפחות, עם הילדים, עם הגדולים. ולא לעשות את זה כמו שעושים בפסטיבלים, שהמשפחה באה ומטיילת ואוכלת גלידה וחוזרת הביתה, אלא צריכה להיות השתתפות כללית.
השתתפות זה אומר שאנחנו חייבים לעשות אירועים כאלה שהאנשים עצמם יהיו המארגנים, המשתתפים, ואלה שמקבלים את התוצאות. שיהיו סדנאות, אירועים תרבותיים, משחקים, סעודות משותפות, הילדים שיעשו לפנינו הצגות, מוסיקה, שירה ביחד, משהו שיכול לקרב בינינו, וכן הלאה. והעיקר שאנחנו כל הזמן מלמדים את עצמנו שהמקום הווירטואלי הזה, המקום שבו אנחנו מתחברים, הוא בשבילנו מקור החיים.
מהחיבור בינינו. מזה שאנחנו מרגישים את עצמנו, הבודדים שמתחברים יחד בינינו לאיזה מושג "אחד", וממנו אנחנו מתחילים לקבל את כל המילויים, שזה ממלא אותנו בהכל, זאת אומרת באושר. האושר הוא כולל, אין דבר כזה סתם אושר, האושר משלים לך את כל החסרונות. אדם יכול לאכול מאכלים פשוטים, כמו שמדובר במחקר שספרת עליו, לחיות בתנאים מאוד רגילים, אפילו פחות מהרגיל, אלא אדם מרגיש שהוא מאושר כי הוא מקבל משם את ההרגשה הזאת. זה ממלא את כל החסרונות שהוא לא מקבל את זה באף מקום אחר, אפילו שיהיה כמה שיותר מפותח, אבל יהיו שם חיים בודדים.
הקהילה מסוגלת לספק את זה לאדם מתוך מידת ההשתתפות שלו בה. עד כמה שהוא משתתף, כך בעצם הוא מקבל בחזרה את הרגשת האושר. משתתף בכוח שלו, משתתף אולי עם הכסף שלו, השתתפות בכל מה שצריך. אבל כשבונים את החלק המשותף, משם כולם מקבלים מילוי, הרגשת האושר. זה יכול להיות מלווה בכך שבונים גם מחסנים וספקים וכל מה שדיברנו בנוגע לכך, שאנחנו יכולים להרוויח מזה ממש הרבה, בגדול, במשק בית וכן הלאה. אנחנו רוצים להעביר את השירותים שלנו שכל אחד דואג לעצמו, גם לחיי הקהילה, שהוא יהיה ניזון מהקהילה, שיהיה מבוטח על ידי הקהילה באופן כזה, שהיא הופכת להיות העיקר, היא הופכת להיות בשבילו למילוי הפנימי. זה מה שחסר.
ולכן אני לא אומר שזה לא טוב שהם מנסים לעשות כל מיני חוגים. הדאגה היא לעשות סדנאות וחינוך, שהם יקשרו אותם יחד ויבנו בתוכם משהו שנקרא "אנחנו יחד", מ"אני" ל"אנחנו". ההרגשה הזאת, "אנחנו", כוללת בתוכה כוח שנמצא מעל החברה, שנמצא מעל הטבע האגואיסטי שלנו, ואז משם אנחנו יכולים לקבל את כל המילויים, כל ההזנה.
ניצה: אני מרגישה שמה שאתה בעצם אומר זה שאולי פחות חשובים הדברים החיצוניים שהם מחליטים לעשות בפועל ומה שחשוב יותר זו העובדה שהם בכלל מתכנסים, שהם יושבים, שהם חושבים ביחד, שהם מחליטים ביחד מה לעשות, ופחות חשובה הפעולה שהם יחליטו לבצע אחרי, כמו הרחבת כביש או בניית סופר משותף או משהו כזה. עצם ההתכנסות שלהם והחשיבה המשותפת זה מה שעושה את הכל.
נתת קודם הסבר מאוד יפה על סוג הסיפוק והמילוי שהאדם יכול לקבל מחיים קהילתיים. מה ההבדל, למשל, בין הסיפוק והמילוי שאני יכולה לקבל היום כאדם ממפגש עם חברים שלי או בני משפחה, לבין הסוג או האיכות של מילוי או סיפוק שאני יכולה לקבל מחיים קהילתיים?
היום את מקבלת סיפוק ומילוי מהמימוש האגואיסטי שלך. עד כמה שקנית לעצמך משהו חדש, משהו טוב, עד כמה שהרווחת יותר, עד כמה השתמשת באגו שלך, ובכל פעם שאת מקבלת מזה מילוי, המילוי הזה הוא רגעי ממש, לרגע אחד, כי כשמגיע לך מילוי הוא מכבה לך חיסרון, מכבה לך רצון.
אורן: מה הפרוש מילוי חיסרון?
רציתי לקנות שרשרת וסוף סוף הגעתי לזה, וקניתי. ענדתי את זה פעם פעמיים שלוש, כולם ראו, נהניתי שכולם רואים שאני יפה, שאני גדולה, עשירה, מיוחדת. הדבר הזה עובר, ואז צריכים עוד תכשיט ועוד תכשיט. זאת אומרת, כל פעם את רצה כמו שפן אחרי הגזר או הכלב אחרי שפן, לא חשוב מי אחרי מי, וכל הזמן לא משיגה. בסופו של דבר אושר זו הרגשה שנמצאת באדם והיא מבטיחה לו את ההרגשה הזאת של החום, של הביטחון, של הנוח והטוב, שהוא לא צריך להיות דווקא במרוץ, שהוא יכול להיות כמו בידיים של אמא. אנחנו בעצם נמשכים בצורה אינסטינקטיבית, לאותה צורה כמו שהיינו ברחם או לפחות בידיים של אמא, בחזקת ההורים, כשלא חשבנו בכלל על החיים שלנו, אלא רק איך ליהנות ולכל השאר דאגו ההורים. זאת צורת אושר אמיתית.
אדם נשאר אותו אדם, רק קצת יותר גדול, ואז הוא צריך משחקים יותר גדולים, אבל בסך הכל כך הטבע מחייב אותנו. ולכן אם בחיים קהילתיים, אנחנו מביאים את האדם להרגשה כזאת שהוא נמצא בידיים של הקהילה בחום, בדאגה הדדית, ביחס היפה, שמקרינים לו את זה, הוא מוכן לתת עבור זה הון תועפות, את כל מה שאפשר, רק כדי להרגיש את עצמו במצב של גן עדן בעצם, שמרגיש שלא חסר לו דבר. זה בא מצד הטבע שמחייב אותנו להרגיש חופשי, להרגיש מאושר כמו הילד.
אם אנחנו מביאים היום את בני האדם למצב כזה, זה נקרא הטיפול שבו, זה נקרא תיקון של האופי שלו, זה נקרא שימוש נכון באגו שלנו. שהוא מתחיל לעבוד אז בצורה כזאת, שמכל מיני האמצעים שלי, היכולות והתכונות שלי, מה אני יכול לתרום יותר לקהילה, כדי להרגיש תענוג עוד יותר גדול מזה, כמו התענוג שאני נותן לאדם שאני אוהב, ואני מרגיש תענוג מנתינה. לזה אנחנו צריכים להגיע, אז האגו שלנו יעבוד בצורה הפוכה וזה לא יפריע לאף אחד, אלא ההיפך, כל אחד ירגיש שזה כדאי לו.
אבל עלינו לא לשכוח, כל הזמן, שזה יכול להתקיים רק בתנאי שאנחנו מייצבים במרכז הקהילה את מקור האנרגיה הזה, את החום, את האושר, שאדם מקבל משם. מהחיבור בין בני האדם שיושבים ומדברים ומתקרבים זה לזה, שמכל השיחה הזאת נשארים חום, השתתפות, שייכות זה לזה, הרגשת משפחה, שכולנו שווים, כולנו תלויים זה בזה, מהמקור הזה אנחנו חיים. עלינו לדאוג כל הזמן איך להעלות ולחזק יותר את מקור החיים הזה שלנו שנקרא "אנחנו".
אורן: מאיזו נקודה מתחילים?
מהחינוך.
אורן: אנחנו רוצים להתחיל את התהליך הזה. נניח לצורך העניין ששלושתנו גרים די קרוב אחד לשני, אפילו באותו רחוב. מהי האינטראקציה הקהילתית הראשונה שהיית מייצר לנו כדי להביא אותנו במשהו לכיוון המטרה, לבוא להרגשה שבינינו קיים מעיין של חום, שנתחיל להרגיש אותו אם נצא מ"אני" ל"אנחנו". בואו נתחיל עכשיו לבנות איזה תהליך שבו אנחנו מגיעים להרגשה הזאת.
קודם כל הידברות.
אורן: אז למה אני בא?
למפגש בינינו.
אורן: איפה המפגש? נניח שאנחנו גרים באותו רחוב.
לא חשוב, בדירה של מישהו או במקום ניטראלי אם אפשר להגיד כך. יש מתנ"סים, יש כל מיני מקומות שבהם אנחנו יכולים לעשות זאת, ולא רק שלושתנו, אנחנו יכולים לעשות את זה עם עשרות אנשים.
אורן: יש מספר מינימלי לאינטראקציה קהילתית?
רצוי שיהיו עשרה ויותר.
אורן: נניח שאספנו עשרה אנשים, מה קורה עכשיו?
אנחנו בונים בינינו שיחה, היכרות, מיהו כל אחד, בקצרה, מי הגברת, מה היא עושה, משפחה ילדים, במה היא מתעניינת, סתם כך כדי להכיר. חמש דקות לכל אחד, כבר בזבזת על זה את המפגש הראשון, אפשר להגיד.
ניצה: זאת אומרת, בשלב ראשון יש היכרות פשוטה.
כן, היכרות פשוטה, בצורה מאוד חיצונית בלי להיכנס לפרטים ובלי האופי של כל אחד, כי הכל משתנה. חשוב לנו לדעת קצת על המצב, באופן כללי מאוד, שם המשפחה, השם פרטי, וזה מספיק. כל יתר הדברים ישתנו לגמרי. הפרדיגמה שלה, האופי שלה, הכל, ישתנו, זה בכלל לא מעניין אותי עכשיו. היא יכולה להיות רעה מאוד לפי האופי שלה ואתה יכול להיות איש עם לב אבן, ומישהו אחר יכול להיות ההיפך, כולו "נמרח" כל הזמן. זה לא חשוב בסופו של דבר, אנחנו נגיע לאיזו השתתפות כזאת שכל אחד יתכלל מכולם ואז יתאזן. סך הכל מה שיהיה לנו, זה שנבין בכך אחד את השני, ההשתתפות שלנו, שאני נכלל מכל אחד ואחד, תתחבר בינינו למרכז הקהילה שלנו, ומשם אנחנו נתחיל להוציא את החום הזה ואת הרגשת האושר. זה דבר ראשון, להכיר קצת זה את זה.
דבר שני, אנחנו צריכים לדבר על המצב הכללי, לדבר במקצת על הכרת הרע, הכל במידה, לא להיכנס לזה "מעל האוזניים" עם כל הצרות והבעיות, אלא, מה אנחנו רואים כדברים שליליים בחיינו, לא מבחינה אישית, בינו לבינה בבית וכולי.
אלא, בסך הכל אנחנו לא דורשים מאף אחד לפתוח את עצמו ולהתחיל לשפוך כאן את כל הבעיות שלו. אלא, כך במקצת. זאת אומרת, מה המטרה שלנו? המטרה שלנו להגיע בשיחות האלה להכרת הרע.
"הכרת הרע" זאת אומרת, שאנחנו נמצאים בחיים דיי לחוצים, למרות שהם מוצלחים, כל אחד מאיתנו נמצא במעמד ביניים ומעלה, אתה רואה חשבון, אני נניח מדען והיא בעלת בית של כל מיני עסקים, בכל אחד ואחד יש איזו מועקה פנימית, כלפי הילדים, כלפי ההורים, כלפי החיים שלנו שעוברים בצורה כזאת, הלחצים החברתיים, אי הוודאות לגבי המחר וכן הלאה. בכל זאת אנחנו חיים כולנו על פני כדור הארץ. מישהו יותר, מישהו פחות אבל הדאגות מגיעות לכל אחד. חלק מהסיבה לכך הוא המשבר הכללי.
ניצה: אם נפגשנו ואנחנו באמת שלושתנו מאותו רחוב נניח, או מאותה שכונה, אז חוץ מהמצב הכללי אישי שכל אחד מדבר עליו, יש מקום לדבר גם על הבעיות של השכונה והרחוב?
אפשר. אבל כל מפגש חייב להיגמר בצורה חיובית. אנחנו יכולים להמשיך לדבר על השלילי בחצי הראשון של כל מפגש, ובחצי השני ואפילו יותר, אנחנו צריכים לדבר על איך שאנחנו מרפאים את הדבר ולאילו חיי אושר אנחנו יכולים להגיע. הכל צריך להיות במינון נכון.
ניצה: אני שואלת לגבי החלק השלילי שבו אני מעלה את הדברים הפחות טובים. האם זה משהו שהוא יותר בהרגשה של כל אחד מאיתנו, מה רע לי בחיים או בוא נניח, מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי, או מה הייתי רוצה לשפר בשכונה, ברחוב שלי, בבניין שלי למשל? האם לחבר את זה לנושא מסוים או להשאיר את זה כאילו מנותק מהאזור? זה חשוב?
זה תלוי באילו מצבים אנחנו נמצאים, האם זה לוחץ עלי מאוד, אז אנחנו נדבר כלפי הרחוב כלפי השכונה, אם לא, אז אולי כלפי המצב הכללי.
נדבר על ההתנהלות כלפי הרשויות המקומיות שהן לא כל כך משרתות אותנו וכן הלאה. והעיקר שאנחנו צריכים לבנות מפגשים כאלה, טיפוסיים. מפגש ראשון נניח יש בו חמש וריאציות, תלוי עם מי אנחנו מדברים, איזה סוג אנשים מתאסף, מעמד ביניים, נחשלים, אולי אתיופים, אז יש להם בעיות משלהם. לרוסים יש בעיות משלהם, לזקנים יש גם בעיות משלהם וכן הלאה. זאת אומרת, נניח עשרה מפגשים ובכל מפגש יש כל מיני וריאציות בהתאם לאוכלוסיה שמתאספת.
סך הכל אנחנו צריכים לבנות כ-50 צורות של מפגשים כאלה. המפגשים לא צריכים להיות ארוכים, לא יותר משעה, כי האדם מתעייף אפילו בשלושת רבעי שעה, ובכל מפגש הוא מעורר איזו בעיה, יכולים להיות תרגילים, יכול להיות משחק, כל אחד אומר משהו לשני, כל אחד מוסר משהו לשני. אחרי ההתקשרות וההיכרות אנחנו מגיעים לחלק הטוב.
איך אנחנו היינו יכולים לעשות משהו טוב בינינו. מה אנחנו חושבים על ההתפתחות האנושית ככלל, על הכרת הרע, כי האגו נמצא בינינו וכן הלאה. כאן אנחנו צריכים לשבת ולתכנן את היציאות שלנו לעם. זה נקרא "החינוך האינטגראלי" או נקרא לזה "חינוך קהילתי". ובכל מפגש חייבת להיות מטרה, לייצב בינינו את אותו "כדור פטל", אותו מרכז הקבוצה, אותו מקום בו אנחנו מחוברים יחד בינינו, כביכול במרכז השולחן, ומשם אנחנו מרגישים את החום.
אורן: לא הבנתי מה זה כדור פטל?
משהו שמחמם, משהו נעים שנוצר מהקשר שבינינו.
אורן: המפגשים שתיארת דומים לאיזה מפגש של וועד שכונה. שמתאספים, מדברים על בעיות, חושבים איפה אפשר לתקן אותן. אז איפה מה שהבטחת לי, הבטחת חום, הבטחת לי איזו באר, איזה מעיין, איזה למילוי.
לא פירטתי לך את המפגשים עצמם, אני רק אומר לך פחות או יותר מה אני חושב שהם צריכים להיות. באיזו צורה הם צריכים להיות מכוונים ומתוכננים. אני לא עובר איתך ברגשות של כל מפגש ומפגש בו אתה מקבל מזה כבר חום הרגשת חיבור, והרגשת נוח וטוב, הבנה הדדית וכן הלאה.
אורן: מאיפה אני מקבל אותם? זה כמו מפגש של וועד שכונה.
לא. אבל, אני לא פירטתי לך את המפגשים עצמם, אתה לא משתתף עכשיו במפגש עצמו. אני רק אומר לך באיזו שיטה לעשות את המפגש. חייבים להיות שם קצת היכרות, קצת הכרת הרע, קצת משחק וחיבור והרגשה איך אנחנו בונים את היחס המשותף בינינו, איך אנחנו מוותרים זה לזה, איך אנחנו מתחשבים זה בזה, איך אנחנו יכולים לבנות משהו חדש וטוב, וכן הלאה. כל מפגש הוא תהליך שבסופו אנחנו צריכים לראות את עצמנו כמחוברים ועכשיו אנחנו נהנים מהחיבור.
אורן: נניח ששלושתנו גרים באותו רחוב, ואני רוצה להזמין אותך. אני אומר לך שלום מיכאל, יש אצלי היום מפגש מעניין, מה אני צריך לספר לך כדי שתבוא, היית בא אם הייתי אומר לך שיש מפגש?
בדרך כלל אנשים לא באים.
אורן: נכון. אז איך אני מזמין אותך? אולי בוא נהפוך את הצדדים, אתה רוצה לארגן מפגש כזה? אתה מבין שבחיים הקהילתיים אתה יכול להגיע לכל הדברים הטובים שפירטנו, אתה איש חכם ואני לא בזה. אני וניצה גרים איתך ברחוב ונניח שאתה כבר מבין את כל הדברים.
אני לבד, רק אני?
אורן: אלי, בדיוק, אבל אני לא יודע את כל הדברים תזמין אותי.
אנחנו באים אליך להזמין אותך.
אורן: בדיוק בוא נתחיל מפה.
אז אנחנו דופקים בדלת.
אורן: אהלן.
אהלן ניצה תספר.
אורן: דופקים בדלת, ברוכים הבאים בואו במה אפשר לעזור?
איך את מתחילה איתו, באיזה צורה?
ניצה: הייתי מנסה לבדוק קודם כל מה מפריע לו, מה חסר לו, מה הוא היה רוצה לשפר, אולי איך הוא היה רוצה לשפר את האיכות חיים שלו.
לא, שלום מר לוי
ניצה: קודם כל להציג את עצמנו?
כן, אנחנו גרים יחד איתכם בשכונה, אמנם אף פעם לא נפגשנו כי אתה יוצא וחוזר מהחנייה התת קרקעית באוטו שלך וגם אנחנו, עולים לקומה וגמרנו. אז אנחנו רוצים לשפר קצת את המצב שלנו, כאן, בחברה שלנו בשכונה שלנו, ברחוב שלנו, או אפילו בבית שלנו. שילדים שלנו יוכלו לשחק בחצר, בצורה נוחה ובטוחה. שיהיה לנו נוח וטוב. בקיצור לעשות את החיים יותר מסודרים, ומשותפים.
בשביל זה אנחנו רוצים להיפגש יחד, ולדבר על זה. זה לא ועד השכונה, זה לא ועד הבית, ששם מדברים על מים, ביוב, וכל מיני דברים אחרים. אלא, אנחנו רוצים, דווקא קצת התקרבות בחיים, שתהיה קצת יותר הבנה זה לזה, כי אם אנחנו נבין יותר טוב זה את זה, אז ודאי שנוכל לעשות דברים כאלה שכולם ייהנו, במיוחד הילדים שלנו. ותהיה גם הרגשה יותר טובה בכל הבניין. אז אנחנו מבקשים את ההשתתפות שלך, יחד איתנו. זה לא יקח יותר מחצי שעה, תגיד מתי נוח לך? באילו ימים? באיזה שעות? ואנחנו נודיע לך מתי זה יקרה בזמן שנוח לך.
אורן: אבל, מה המטרה של המפגש?
המטרה של המפגש, היא שאנחנו רוצים ליצור יותר קשר בין הדיירים, כדי לגרום להרגשה טובה, לחיים טובים, יותר בטוחים. שיגרמו לנו פחות בעיות, שיגרמו לנו יותר הבנה בסביבה שלנו, בחצר שלנו, תחת הבית. בכל הדברים, יותר השתתפות. בוא קצת יותר נכיר זה את זה, ונראה עד כמה אנחנו יכולים לעזור זה לזה. בבניין שאני גר, אני חושב שיש בו בערך תשעים דירות. אני גר בקומה התשע עשרה, ויש עוד קומה אחת סך הכל. אז נניח שמתוך תשעים דירות, אולי חמש עשרה יסכימו לבוא במקרה הטוב ואחר כך יבואו האחרים. אז אנחנו נעשה מפגש כזה.
אורן: הגעתי.
הגענו.
ניצה: מה שכנע אותך לבוא?
אורן: אני לא כל כך השתכנעתי, פשוט הוא אמר לי סטטיסטיקה שנשמעה לי הגיונית, שחמש עשרה ממאה יבואו, אז נניח שבאתי.
לא. כך הם לא יבואו, אם אתה תדביק מודעה, הם לא יבואו בכלל.
אורן: לא. אמרתם שאתם באים אליי לדירה, ומזמינים אותי. אני אבוא כי לא נעים לי, כי באתם ביקשתם, כל כך התאמצתם, בגילך באת עד אליי? יאללה. אולי נשלח את אישתי, אולי אני אבוא. חמש עשרה יבואו, נניח שבאתי, באנו.
ואז אנחנו יושבים סביב שולחן עגול כמו אצלנו בבית. יש לנו למטה חדר אורחים, או איך שזה נקרא. אתה רואה, אני אפילו לא רוצה לחשוב שיעלו אליי הביתה. שהם יהיו למטה בחדר, אני יורד אליהם עם עוגה, פטל, או בקבוק קולה כוסות פלסטיק ובזה אני גומר איתם.
אורן: ויאללה הביתה.
כן. ותהיו בריאים.
אורן: אז באתי.
באת. ועוד חמש עשרה כמוך, אז אנחנו עושים סדנה כמו שאתה מכיר. דיברנו הרבה על הסדנאות. רק לגבי הסדנה הראשונה, השאלה, איך אנחנו מעבירים אותה? בוא נלך מהסוף להתחלה. אם אני צריך בסוף הסדנה, להגיע למצב, שאתה תפרד מאיתנו בהרגשה יפה, טובה, חמה. שיש לך אנשים שרוצים להרגיש אותך כקרוב אליהם. בלי ללחוץ אותך, מה שנקרא בלי לפגוע בזכויות. אלא כבודו במקומו מונח, שאתה תרגיש שקיבלת מהפגישה איזו התרשמות חמה, טובה, שזה ריגש אותך, זה נתן לך איזה חום כמו פעם כשהיית בחצר, או במשפחה שלך עם אמא ואבא. שזה ייתן לך הרגשה של בית. זאת אומרת, שאנחנו יכולים אולי להגיע למצב שאנחנו, כל המאה משפחות, חיים בבית אחד כמשפחה אחת, ולא בדירות. אתה מבין?
אורן: לא.
הרגשה כזאת. אני גר בבית עם מאה דירות. מאה משפחות. זה לא בית, זה בניין, מגדל. אז אולי בעתיד אנחנו יכולים להגיע למצב, שאנחנו נרגיש את עצמנו, כל הדיירים. שאנחנו חיים לא בבניין, אלא בבית אחד.
אורן: למה?
הרגשה כזאת. הרגשה חמה, הרגשה יפה, הרגשה טובה. שאנחנו דואגים לכל מיני שירותים בשבילנו, כדי שלילדים שלנו יהיה יותר קל. לעשות להם כל מיני מגרשים ומשחקים סביב הבניין. נניח שאנחנו דואגים, ואני מארגן חוג לילדים, אשתך מארגנת חוג לדיירי הבניין, לילדים, או לנשים. מעלינו נמצאת אישה שהיא קוסמטיקאית מאוד ידועה. היא יכולה לעשות קורס קוסמטיקה לנשים שלנו. אשתך מתעסקת עם ילדים, נכון? העבודה שלה היא במשחקי ספורט לילדים. אז אולי היא יכולה לעשות פעם בחודש חוג בשבילנו. כך מכל אחד ממאה האנשים אנחנו ניקח משהו, ופתאום הילדים שלנו לא ישתגעו בבית.
לנשים יהיה מה לעשות, יהיה להן מקום לדיבורים, אולי יהיה מקום יותר רגוע לגברים. אנחנו יכולים לעשות משהו. אחר כך כבניין אחד, שלם, אולי אנחנו יכולים לדרוש ביחד משהו מהעירייה, מהממשלה המקומית. ואם לא, נתחבר עם עוד בניין, אולי כל השכונה. בוא נתחיל לשכנע גם את יתר הבניינים. ועל ידי זה אנחנו נוכל להרוויח יותר ויותר. זה אמצעי בעיניי. הכלכלה זה אמצעי, אתה רואה איך זה לוחץ עלינו עכשיו, על כל העולם? זה אמצעי, כדי לגרום לחיבור בינינו. כי החיבור מביא לאושר.
-
יש עניין של ביטחון. אני יודע שבבניין שלי, במיוחד בשבת הגברים עושים תורנות במגרש המשחקים. יש ליד הבית שלי מגרש משחקים גדול. בדרך כלל גבר או שניים, כדי שלאחד לא יהיה משעמם יושבים שם ומסתכלים על ילדים. ואז כשאני יודע כי אני רואה אותם מהחלון, שיש שם שני גברים בתורנות, והם שומרים על הילדים בשעות הצהריים, לפני הצהריים, ובשבת. ואני שולח לשם גם את הילדים שלי. הם מכירים את הילדים שלי, והילדים שלי מכירים אותם. זאת אומרת, בוא נתקרב, בוא נראה איזו תועלת יש מזה.
אורן: תגיד. לפני עשר דקות, כשבאת עם השכנה, גברת ניצה, לדפוק לי בדלת האם הרגשת נעים כשעלית במעלית אליי, ואמרת לעצמך, "אני הולך עכשיו, להזמין את מר לוי, רואה החשבון למפגש", שאתם מארגנים. היה לך נוח, לבוא ולהזמין אותי?
כן. למה? כי אני מרגיש שבזה אני עושה לך טובה. סליחה, אבל אני מרגיש שאני עושה לך טובה. אולי אתה לא מבין את זה, כמו ילד רע, כשמסבירים לו שיכולים להיות לו חיים אחרים, שהוא יצליח יותר אם הוא יתנהג טוב וכן הלאה. הוא עוד לא מבין. אז אני בכל זאת, הולך אליו, מתכופף קצת, מוריד את עצמי, מדבר איתו יפה, לא בגובה, לא בגאווה, ולא בכלום, אלא בכבוד. אני רוצה את ההשתתפות שלו, אני אפילו מבקש זאת ממנו.
אורן: אני אספר לך מה אני הרגשתי כשדפקת לי בדלת?
לכו לכל הרוחות.
אורן: מה פתאום אתם דופקים?
נכון. מזה מתחילים. אין מה לעשות.
אורן: לא לא.
ההתפתחות שלנו הכללית האנושית, בגאווה, באגו שלנו זה לזה, מביאה אותנו לזה. וודאי שאני לא רוצה לראות את השכנים שלי. זה ברור. אבל זה עד המפגש הראשון, ואחר כך השני, ואחר כך השלישי, ואפילו כשאתה עוזב את המפגש הראשון, לא זה שבאנו אליך, אלא למה שאתה קורא "אספה" ואני קורא לזה "סדנה", כי זה כבר מקום של לימוד, מקום של שינוי. אתה כבר עוזב את המפגש הזה, עם הרגשה אחרת, נעשה לך יותר חם בלב. ולכן אנחנו צריכים לעשות ולתכנן אותו טוב ויפה.
אורן: לפני המפגש אנחנו מדברים על איכות חיים. אנחנו מחפשים להעלות את רמת החיים, ואני מסכים אתך. אמרת שאתה גר בקומה תשע עשרה ויש תשעים דיירים. נניח שאני גר שם בקומה שבע עשרה והחלום שלי שלא נעים להגיד, כי יש מצלמות, אבל אגיד. החלום שלי בדירה מספר ששים ושבע, שאף אחד בבניין הזה אף פעם לא ידפוק לי בדלת.
אני אעשה הוראת קבע לוועד בית, ואם אפשר היה, שכל הדיירים ייסעו לחו"ל, ואני לא רוצה להגיד דברים אחרים. החלום שלי זה להרגיש שאני גר בדירה פרטית בגובה מאה מטר מעל פני הקרקע. אם היה לי כסף הייתי קונה בית פרטי אבל זה יקר.
כמו שציפור על העץ.
אורן: בדיוק. כמו ציפור על העץ. אין לי כסף לבית פרטי אז אני פה תקוע. אבל השאיפה שלי זה שיהיה לי שקט, שאני ארגיש שאני גר פה לבד ואף אחד מהשכנים לא מפריע לי.
בסדר גמור. יש לך טענות על השכנים?
אורן: ברגע הנתון?
כן.
אורן: מן הסתם, בדרך כלל יש.
אז אולי נדבר על זה?
אורן: אני לא מבין מה אתה בא למכור לי? יש לי מוצר מאוד ברור. אני צריך שקט, שאף שכן אף פעם, לא אראה אותו בעיניים, לא אתקל בו, לא במעלית, לא בחניה.
נכון. אנחנו מבינים את זה.
אורן: אם הייתי יכול לקנות ביטוח, ששום דבר רע לא יקרה מהשכנים כלפי, הייתי קונה אותו בכל הון שבעולם, כי זה מאוד מטריד אותי. הייתי רוצה להיות אותה ציפור. אז עכשיו אתה בא אלי, ומזמין אותי.
לא לא. אנחנו באים אליך, דווקא למכור לך את ההרגשה הזו, שאף אחד לא מפריע לך, לא מצד הרע ולא מצד הטוב.
אורן: לא "מכרת" לי אותה קודם, לא התרשמתי שזה מה שאתה רוצה. הבנתי שאתה רוצה לעשות איזה אספה, מפגש כזה.
ניצה: מפגש חברתי.
זה לא מפגש חברתי.
ניצה: אז מה זה?
אנחנו לא מזמינים אותו לחגיגה או מסיבה כי לזה בטוח הוא לא ילך. הוא יהיה במיטה, בספה, לראות את הכדורגל שלו.
ניצה: הכי טוב.
כן. מקסימום לשחק עם ילדים. זה ברור.
אורן: אני מניח שאני לא מיוחד בבניין. נראה לי שרוב האנשים הנורמאלים בבניין חושבים בדיוק כמוני.
בדיוק כמוך.
אורן: אולי יש כמה כמוך וכמו ניצה, אבל אתם החריגים, לא אני.
לא לא. אנחנו לא שונים ממך. גם אנחנו רוצים אותו הדבר, גם אנחנו לא רוצים לראות אף אחד, ורוצים שהכל יהיה מסודר לפי רצוננו. אבל באין ברירה, יש לנו כאן בעיה, שאנחנו תלויים במשהו זה בזה. ואפילו לא תלויים, יכול להיות שכדאי לנו להשתמש במה שמשותף בינינו, כדי להרוויח עוד משהו נוסף. ולכן אנחנו מגיעים אליך, ואנחנו בדיוק מדברים באותו גובה. אנחנו לא אידיאליסטיים ולא באנו לעשות כאן קיבוץ עירוני או משהו אחר. אנחנו באים אליך להזמין אותך פעם אחת, לדון האם אפשר במשהו לשפר את החיים שלנו.
ניצה: זה מפגש משכנע. אותי לפחות, זה היה מוציא מהקונכייה. לבוא לראות איך אני משפרת את הקונכייה.
אז היית שולח את אשתך. אתה בעצמך לא תבוא, בסדר. חוץ מזה, בגלל שלא נעים לך, בכל זאת אנחנו שכנים, אז מכל מיני סיבות היית בא. אולי לא היית משתכנע, אבל איכשהו, או אתה או לפחות אשתך, אולי תבוא. ואז מתוך מאה דירות, חמש עשרה דיירים באים למפגש. ועכשיו אנחנו צריכים לתכנן את המפגש כך, שהוא יהיה מאוד ידידותי. אבל בעדינות, אנחנו לא מושכים כל אחד להיות חבר לשני, ואנחנו לא צריכים להתחיל לשיר שירים יחד.
אורן: אני ישר "עף" במעלית בחזרה הביתה.
זה ברור. זאת אומרת, צריכה להיות גישה פסיכולוגית נכונה, טובה, מאוד מאוד בדוקה, ברורה ומקצועית. וודאי שאנחנו מתחילים מזה שיש לנו קצת בעיות. במגרש משחקים, במגרש החניה, בדשא שליד הבניין, כל מיני דברים כאלה, ואיך אנחנו יכולים לדבר על זה. ואז אנחנו גולשים לאט לאט מהדברים האלה, לעד כמה שאנחנו לא מכירים זה את זה ולא רוצים להכיר. עד כמה שאנחנו רחוקים זה מזה, ואולי בגלל זה לא יודעים לסדר את הדברים.
וועד הבית לא כל כך עובד, אבל אולי צריך לעזור לו. זה לא סתם שהתפקיד הוא לפי התור, פעם זה אתה ואחר כך לפי התור זה אני. אלא אולי גם אנחנו ניקח בזה חלק ונשתתף.
ונגיד שיש לנו וועד בית אידיאלי, מישהו שהוא כולבויניק ורואה חשבון. אלא שאנחנו רוצים להוסיף לזה קצת קצת התקשרות בין הדיירים, שתהיה לנו אפשרות להוסיף אפילו משהו לילדים. בבניין שלי למשל, יש אולי מאתיים ילדים ויותר, והם משגעים אותי בשבתות. עם המעליות, בחדרי המדרגות, עם הצעקות, אז איך אנחנו יכולים לעשות את הדברים האלה בצורה יותר מאורגנת. נניח ששני גברים יטפלו בילדים מעשר עד אחד עשרה בבוקר. ואחר כך, מאחד עשרה עד שתים עשרה עוד שניים, או אמהות. ובואו ונעשה מגרש משחקים, ונוסיף שם עוד משהו.
אנחנו צריכים לעבוד על האגו של האדם. מה אנחנו נותנים לו, מה אנחנו מוסיפים לו, אולי אנחנו יכולים להוסיף גם משהו בצורה כלכלית, בחוגים, במה שחסר לבני אדם. צריך לברר מה יכול להיות חסר להם. נניח האנשים בבניין שלי, יוצאים בשש בבוקר, וחוזרים בשבע בערב. כולם עובדים בהייטק וכדומה, רואי חשבון, עורכי דין והרבה טייסים, ואז בכלל הם נעלמים לימים. אז יכול להיות שנוכל לראות איך להוסיף זה לזה. אבל במפגש הראשון אני רוצה לשבור את הקרח.
אורן: קרח?
כן. אני רוצה שאתה תצא עם קצת חום בלב. שבלב שלך יהיה אפילו איזה סדק קטן. זה אפשרי?
אורן: תלוי מה יהיה שם.
כן, בטח. צריך למצוא.
ניצה: זה תלוי באמת באינטראקציה שתיווצר.
זאת התוצאה שצריכה להיות מהמפגש.
אורן: נניח שאשתי פשוט הכריחה אותי ובאתי. היא אמרה, לא נעים, השכנים ביקשו, אתה תלך. אני עם הילדים. איך תגדיר לעצמך שהיה מפגש מוצלח? מה היית חושב שאני אמור לספר לאשתי כשאני אחזור הביתה, אם היה לנו מפגש מוצלח?
שיש לך בבניין שכנים עם לב טוב. זה הכל. שאם נצטרך אפשר יהיה לסדר איתם הרבה דברים. בכל זאת הדירות סמוכות, ומי יודע מה קורה עם הילדים, עם הנשים, עם כל מיני דברים ובעיות, אז יש למי לפנות אם חלילה צריכים. הקירות כבר נעשו יותר רכים, קירות הלב והקירות של הדירות. אתה מתחיל להרגיש שיש משהו, שחיים כאן בני אדם שאפשר לדבר איתם. בדרך כלל, אתה אומר שלום למישהו כשאתה נכנס למעלית?
ניצה: במעלית, בדרך כלל כן. גם לא תמיד.
אורן: כן, אני תמיד אומר שלום לכולם.
עד כמה שאני מבין אף אחד לא אומר, אלא לפעמים.
אורן: בבניין בן מאה דירות, בטוח שלא הייתי אומר. אני גר בבניין בן ארבע קומות, אתה לא יכול שלא להגיד. אבל במאה דירות, ברור שלא הייתי אומר.
ניצה: לפעמים לא נעים במעלית, העיניים נפגשות פתאום.
אורן: אני לא מכיר אותך אישית. ב 100 דירות גרים לפחות 500 איש. זה כמו חצי מושב.
כן, נכון.
אורן: אז ברור שלא הייתי אומר לך שלום, אם שאלת. למה שאלת?
אז תהיה לך יותר קירבה לאנשים, בצורה כזאת שלא תרגיש שאתה כל הזמן צריך להיות עם מגן וחרב. והעיקר שגם לילדים שלך תהיה סביבה יותר בטוחה. כולם יכירו את הילדים שלך.
ככה לא מכירים אותם. אני רואה בבניין שלנו איך הם נפגשים ואיפה הם לא. כל אחד נכנס, יוצא, כמו בסופר, ממש בצורה כזאת נכנסים ללובי של הבניין. יש לובי יפה, טוב, גדול, אפשר לעבור כך שאתה לא מפריע לאחרים. יש שלוש מעליות, אפשר לעלות כמעט תמיד בלי אדם נוסף.
אורן: נו, תענוג.
תענוג, כן. חוץ מהכלבים שמשוטטים שם כל הזמן.
זאת אומרת, אתה חייב להתרשם לטובה ונכון מהמפגש הראשון. לראות שיש לך כאן אנשים שנעים איתם, שיכול להיות נעים. שאפשר יחד איתם לפתור בעיות וזה יהיה לטובתי. למשל עם הילדים, עם האישה, אם חלילה חסר משהו, או לבנות לילדים איזה ג'מבורי או משהו אחר למטה, כל מיני דברים. זה אפשרי.
ניצה: אני כל הזמן חושבת לעצמי, ואורן שאל את זה קודם בצורה אחרת. מה ההבדל בין מפגש של אספת דיירים שהיינו יורדים ובאמת מנהלים שיחה איך אפשר לשפר את השכונה לבין באמת ההרגשה המאוד מיוחדת שאתה תארת?
המטרה. המטרה היא להביא חום, הרגשת נוחות, הרגשת חיבור במשהו, במקצת, לזה אנחנו צריכים להגיע. כי אם יש את האווירה הזאת בבניין כולו, שיש כאן אנשים ידידותיים אחד לשני, היא מתחילה לשפר לנו את רמת החיים, הרגשת החיים, הרגשת האושר. היא מתחילה לחזק לנו את הרגשת הביטחון, הרגשת הבריאות, כל דבר ודבר. הילדים מתחילים לעבור מדירה לדירה, אנחנו יכולים לבקש משהו ממישהו. בכל זאת 100 דירות זו עיר קטנה, שכונה קטנה. אנחנו יכולים לעשות כאן הרבה דברים יחד לנוחות של כולם. אבל כל זה מתאפשר רק על ידי הרגשת אושר, הרגשת חום, הרגשת שיתוף. ולא שמחוסר ברירה משלמים על חשמל משותף בחדר המדרגות והמעליות וכל מיני דברים, אלא מתוך הרגשה של משפחה, להתקרב לזה במשהו.
ואני חושב שאפילו לאדם כמו מר אורן לוי, בכל זאת אפשר לפוצץ את קירות ליבו הקשים באמת ולתת לו הרגשה שטוב לו להיות בבית שיש בו הרגשה חמה, וזה בלי כל כך התחייבות. כך שאני לא נמצא בבית שלי, סוגר את הדלת על כמה מנעולים וזהו, אלא גם מאחורי הקירות, ובכל הבניין, יש אווירה חמה. את זה אפשר לעשות אפילו במפגש הראשון.
וזה מה שחסר לכל אחד בסופו של דבר. אנחנו רואים את זה במפגשים עם אנשים. כשאנחנו נכנסים לכל מיני דירות ומדברים עם אנשים, אנחנו מרגישים את זה או לא?
ניצה: מרגישים.
אורן: עם מה מסיימים את המפגש הראשון שלנו?
שאתה מגיע אלינו לסדנה הראשונה. לא נקרא לזה סדנה, אלא שיחה.
אורן: עם מה נפרדים? נפרדים עם משהו בראש?
לא. סיכמנו באיזה יום ובאיזו שעה אנחנו נפגשים. אבל הפגישה הבאה כבר לא תהיה בדירה שלך, אלא אצל ניצה או אפילו בלובי, בחדר האורחים.
אורן: אז אנחנו מחכים לפגישה הבאה שלנו. נקווה שיהיה כיף. תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתי איתנו. אווירה חדשה, חום באוויר. חיים חדשים, כל טוב.
(סוף השיחה)