חיים חדשים

שיחה 922

מוטיבציה וכוח מניע

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.11.17 – אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים לשוחח עם הרב לייטמן על מוטיבציה, על כוח מניע שיכול לגרום לנו לקחת את החיים שלנו למקום הכי טוב שרק אפשר.

ניצה: קודם כל הנושא הזה של מוטיבציה הוא באמת נושא מאוד מעורר, מאוד אנרגטי, מאוד עוצמתי. זה תחום שעוסקים בו רבות, במיוחד בשנים האחרונות כל תחומי המחקר שקשורים לפסיכולוגיה, חינוך, ספורט, הנעת עובדים במקום העבודה, כולם עוסקים בשאלה הגדולה איך לעורר את אותו כוח פנימי שיש באדם שמניע אותו להגיע לתוצאות, להישגים, עוזר לו להציב מטרות ולהשיג אותן.

היום נרצה לשוחח אתך על דברים שפחות מוכרים לפסיכולוגיה, שאלות מאוד גדולות שאני לפחות לא מצאתי עליהן תשובות עד היום. הייתי רוצה להבין אולי קודם כל, מה הוא אותו כוח, מהי אותה עוצמה פנימית שיש באדם, אותו כוח מניע שנותן לו את המוטיבציה בכלל לחיים?

תלוי באיזו רמה אנחנו בודקים את המוטיבציה, מודדים אותה. לכל יצור יש מוטיבציה משלו, אפשר להגיד שהמוטיבציה של הדומם היא לשמור על המבנה שלו, ולא לתת לכוחות שרוצים לקרר, לסובב, לשבור, לחמם, לדלל וכולי לשלוט עליו. זאת אומרת, המוטיבציה בדומם היא כוח השמירה. ישנה מוטיבציה שהיא לא שלילית, לשמור על עצמו ועל המסגרת שלו, שקיימת גם בצומח, בחי ובמדבר, אלא מוטיבציה חיובית.

מוטיבציה חיובית לא שייכת לדרגות דומם, צומח וחי, כי הם שומרים על עצמם כמה שיותר, לספק לעצמם מה שהם צריכים ולא מעבר לזה, לשמור על הסטטוס, המינימום שלהם. אבל בבני אדם המוטיבציה שייכת לחלומות, לפנטזיות שלהם, היא שייכת לגאווה, לאגו, לתחרות, לכל מיני דברים כאלה. בנוסף, אנחנו צריכים מוטיבציה כדי להשיג את הרצוי. אבל מה הרצוי? מאיפה אנחנו לוקחים את הרצוי הזה? אם מדובר על דומם, צומח וחי, ברור שהרצוי שלהם בא מהטבע. וכשאנחנו מדברים על האדם, אנחנו לא מדברים על אדם שצריך להילחם עבור קיומו, כי אז גם הוא נמצא בדרגת חי, אלא מעבר לזה, שהוא נמצא בדרגת האדם בהישגים שלו מעל ההכרחיות. וכאן אנחנו צריכים לראות לאיזה מטרות הוא נמשך, מה הוא רואה לפניו באמת כמטרה שממש כדאי להשיג אותה.

ניצה: ששווה להילחם עליה ולהשקיע את כל האנרגיה.

כן. ואז הוא מחפש מוטיבציה לזה. "הקנאה, התאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם" כך כתוב כבר מלפני הרבה שנים, לכן זה מה שהוא צריך.

ניצה: באמת מוטיבציה זה מין שילוב כזה בין רגש לשכל, השכל מכוון את המטרה או מסמן לו את המטרה, את השאיפה שלו לאן הוא רוצה להגיע, ואז הרגש מניע.

אחר כך צריך פשוט להרגיז את עצמו.

ניצה: נכון. אבל הרבה פעמים במהלך החיים, אני לפחות נתקלתי בהרבה מצבים שלאנשים יש פוטנציאל, ואפילו שאיפות ומטרות, יש להם גם יכולת וכישורים, ואיכשהו הם לא מוצאים מספיק כוח רצון, כוח מוטיבציה, כדי לממש, להוציא את אותו פוטנציאל שהטבע שם בהם ולהביא אותו לידי מיצוי. אז בוא ננסה להבין רגע מה קורה במקרה הזה. מה קורה לאותו כוח רצון? מדוע הוא לא עובד כמו שהוא היה אמור לעבוד?

זו בעיה גדולה. קודם כל ישנם אנשים שמאוד מתפעלים מהסביבה, וישנם אנשים, למרות שכולם אגואיסטים, אבל הם עושים חשבון, "אני צריך להישאר בנוח וטוב, ואני יכול להימנע מלרוץ אחרי מה שהחברה אומרת". אנחנו רואים שיש כאלה שאפשר להדליק אותם בקלות, ואדם יותר חכם אולי, יותר עצלן הוא לא כל כך זז ולא כל כך נדלק, זאת אומרת הוא צריך מוטיבציה יותר גדולה, יותר מורכבת. לכן הייתי אומר שכוח המוטיבציה הוא טוב רק אם הוא אחרי בירור. שאני מברר את המטרה, ואני רוצה להגיע אליה, ובאמת המטרה היא מטרה נעלה ואמיתית, ולא סתם כמו שאני רואה הרבה שחקנים וכדורגלנים ועוד כל מיני מקצועות כאלה שכולם רוצים בהם. זאת אומרת, אני רואה כמה שאנשים משקיעים בזה כדי להצליח בתחרות, יש ויש.

אורן: בוא נתבונן רגע על מצב של שני אנשים, נאמר ניצה ואני או כל זוג אנשים אחר, שיש להם מטרה שהיא מבוררת וראויה. לאחד יש כוח מניע לעבוד ולהשיג אותה ולשני אין. שניהם מבחינה שכלית, לאחר בירור הדברים מבינים שהמטרה הזאת היא מטרה ראויה והיו שמחים להשיג אותה. לאחד יש כוח שמניע אותו לעברה, ולשני אין. כאילו מיכל הדלק של האחד הוא מלא ורק צריך להרביץ גז, ומיכל הדלק של השני ריק. מה מבדיל ביניהם? למה כך זה קורה? מבחינה שכלית הם מחליטים על מטרה כלשהי ושניהם רוצים אותה, אבל לאחד יש כוחות ולשני אין. מה מבדיל ביניהם?

מה שמבדיל זה שאין כוחות אחד לעומת השני.

אורן: מה קורה בתוך האדם? ניקח את האדם שאין לו כוח.

זה מבנה של האדם, זה הרבה דברים. אבל אנחנו לא יכולים להיכנס לתוך זה. אם אתה רואה שאין לאדם כוח לזה למרות שמטרה היא חשובה, אז אין לו כוח.

אורן: המטרה חשובה לו, לא למישהו אחר. אם תברר איתו, אם תשב איתו לשיחה עמוקה תגלה שבאמת זה חשוב לו.

ומה יחד עם זה?

אורן: אין כוח.

אין כוח, בסדר גמור.

אורן: מה זה? נניח שזה אני, תסביר לי מה קורה בתוכי?

ניצה: זה נראה כאילו המכונה מקולקלת.

אורן: כאילו יש פה איזה באג.

ניצה: משהו לא עובד.

אולי ההפך. למה הוא צריך לרוץ אחרי משהו שנראה לו, שכל העולם אומר כדאי לך, ואתה גם רואה שזה כדאי לך, ויכול להיות שהכול שקר. מוטיבציה זה דבר טוב, ומרץ זה טוב, וחום, ורצון להשיג את הרצוי והכול, אבל אני עדיין לא רואה בכל המקרים שאנחנו רואים בעולם, מההיסטוריה, מכל מה שקורה, שאנשים בסופו של דבר מרוויחים מזה. אני לא רואה ערך מוחלט לשימוש במוטיבציה כדי להשיג מטרה כלשהי.

אדם לא מת? מת. הוא שמח בדרך כלל אחרי שמשיג משהו? בדרך כלל לא אלא אוכל את עצמו למטרה אחרת יותר ויותר. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" וכולי וכולי. אז מה יש לי מכל המרוץ? שאני ממלא את החיים של בכל מיני [דברים]? אני לא אומר שזה לא טוב, אם נניח אני מתאר את זה כמדען, אם הייתי ממשיך בכך, אז מדען נמצא בכל מיני תסכולים, גילויים, תקוות, אכזבות, זה חיים. אבל יש לידו מישהו שמסתפק במשהו פשוט, בפחות מזה, הולך לדוג דגים, ויש לו תענוג אחר. אז מה? ויש אדם אחר שהוא לא מסוגל, מפני שהוא מוגבל אם נכות מסוימת. אני לא חושב שמוטיבציה צריכה להיות בפני עצמה.

ניצה: לא, ברור שזה כוח שצריך להיות מחובר למשהו. זה כמו לחבר מנוע להגה.

רק בתנאי הזה, שהפעולות שאדם עושה הן באמת פעולות נצחיות בוא נגיד, הן פעולות שנשאר מהן רושם לכולם, ולו. צריכים לראות אם אנחנו באמת מדברים על המימוש הנכון, ואם לא אז כל היתר זה משחקים. כמו ילדים שמשחקים בבובות ובכדורגל אז מבוגרים משחקים בבובות שזו אופנה ובכדורגל.

ניצה: אותי מטריד מצב שאני נניח רואה שלבן אדם מסוים יש כישרון גדול. יכול להיות לשירה, אולי לריקוד, אולי לתחום מסוים כמו כתיבה, הוא באמת ניחן בכישרון, כמו איזו מתנה ששם לו הטבע.

ודאי.

ניצה: והמתנה הזאת נשארת סגורה במגירה, לא יוצאת החוצה, כי אין מספיק כוח בשביל להוציא אותה. זה לא איזה פאק בייצור? זה לא איזו בעיה?

אני לא רואה בסופו של יום תועלת מכל הדברים האלו, אלא רק לאדם עצמו. הוא עובר את החיים, והוא נניח יושב וכותב, חוקר ועושה, יש לו בזה מילוי, תענוג, אבל חוץ מזה אני לא רואה תועלת גדולה. יש כאלה בדיחות על אדם שיושב ולא עושה כלום, ואז בא אליו מישהו ואומר "למה אתה לא עובד? אתה יכול להיות עשיר". אז האדם שואל, "ומה יהיה כשאהיה עשיר?", אומרים לו, "תשב ולא תעשה כלום". אז הוא אומר, "זה מה שאני עושה עכשיו".

ניצה: כן, בסוף אתה מגיע לאיזה מקום של פשטות, אבל זה אחרי שעברת איזה תהליך. בוא נגיד כך, אדם שיש לו פוטנציאל והוא לא מוצא את הכוחות כדי להניע את עצמו, זה לא פוגע באיזה אופן בהתפתחות שלו?

גם בזה יש לי ספק. מה טוב בהתפתחות?

ניצה: בכל זאת אדם קיבל איזו יכולת.

אנחנו רוצים להשיג התפתחות או שאנחנו רוצים להשיג אושר, רוגע, חיים טובים?

ניצה: האמת שיש קשר. אני שמה לב שאנשים שמרגישים שהם מביאים את הפוטנציאל שלהם לידי מיצוי ומימוש, הם חשים גם איזה אושר. יש להם את זה, הם מרגישים שהם מסופקים, שבאמת היכולות שלהם באות לידי ביטוי.

הייתי אומר משהו אחר. "איזהו עשיר? השמח בחלקו". כל פסוקי חז"ל דווקא אומרים בצורה אחרת.

ניצה: הפוך?

כן.

ניצה: זאת אומרת, אם אדם ניחן באיזו יכולת, אז היא שמורה לו בלבד?

הכול עובר. מה מזה שעכשיו אהיה גדול במשהו, שאהיה ידוע לדור שלי וכן הלאה. שארוץ אחרי מדליה, אחרי משהו. שוב אני אומר, כל עוד שאנחנו לא משיגים את מהות החיים, שאפשר להשיג משהו נצחי ושלם, כל היתר בעיני, אני לא אומר שזה פסול, כל היתר זה משחקים. אני לא פוסל אותם, טוב שיהיו רופאים, מהנדסים, מדענים, ובכלל שאנשים ירצו לממש את עצמם, אבל בעצם רק מרוץ לשם המרוץ כשאין לי מוטיבציה ואני חייב שתהיה, אני פוסל את זה.

ניצה: יש עוד תופעה מעניינת, אני שמה לב שהמצבים מתחלפים מהר מאוד. זאת אומרת, יכול להיות שיש מטרה מסוימת שהיום נתנה לי "חשק", מוטיבציה, הכניסה בי מרץ, ואפילו פעלתי ועשיתי, מחר בבוקר אני מתעוררת "ולא בא לי על זה", ויכול להיות שאחר כך המצב אפילו יחזור על עצמו. מה הם השינויים האלה בכוח המניע?

כול זה נובע מהתעוררות הפנימיות של האדם ואת זה צריכים לבדוק. לכן אנחנו דואגים לברר למה ילדים מוכנים ולמה לא, למה הם נוטים וכן הלאה. זו בדיוק הבעיה.

ניצה: רואים את זה גם אצל מבוגרים, אבל באמת בעיקר אצל ילדים ובני נוער. פתאום "יש להם חשק" ואחר כך פתאום "אין חשק", יום אחד הם יכולים להיות מאוד אנרגטיים ועם המון מוטיבציה ולמחרת אין להם מוטיבציה. איך אפשר כהורה לכוון אותם נכון, לעורר אותם נכון?

צריך לתת להם להתעסק בכל מיני עיסוקים, בכל מיני חוגים. בדיוק לפני כמה דקות, לפני שנכנסתי להצטלם לתכנית, דיברתי עם הנכדים שלי בקנדה, הנכד הגדול רוצה להיות סופר או להיות רופא.

ניצה: הוא כבר יודע מה הוא רוצה. בן כמה הוא?

הוא כמעט מסיים בית ספר. הנכדה השנייה יכולה להיות קונדיטורית או טבחית, כי היא כל הזמן אופה ומבשלת, היא טבחית מצוינת, היא בסך הכול בת 15. בבית ספר היא מארגנת הכול, יש לה ממש תכניות והיא מממשת אותן, היא יכולה להיות גם עובדת סוציאלית, יש לה הרבה נטיות ואמביציה. והנכדה השלישית יכולה להיות רק שחקנית.

ניצה: רק שחקנית?

כן. רואים במשפחה אחת שלושה ילדים שהם שונים לגמרי אחד מהשני. לכן מה אפשר לעשות? לתת להם מוטיבציה לבחור מקצוע, כי בגיל שלהם יש מוטיבציה לקבל מקצוע טוב וזה חשוב. אבל אם אנחנו בכלל מדברים על החיים, האם אנחנו צריכים לדאוג שרק בזה הם יסתפקו?

ניצה: אולי לא, אולי באמת כמו שאמרת, שבמקביל לעיסוק המקצועי הם יכולים למלא את עצמם בתחומים שמעניקים להם משמעות אחרת לחיים.

אז איך לתת להם מוטיבציה לחיות את החיים בצורה יותר שלמה מאשר להיות רופא או להיות קונדיטור או להיות שחקן? כי אדם לא חי רק מתוך המקצוע. יש כאלה אנשים שבאמת מסתפקים בזה וחוץ מזה אין להם שום דבר.

ניצה: נכון, זה ממלא אותם לגמרי וזה מספיק.

כן. יש ויש. לכן השאלה היא, למה מכוונת המוטיבציה שלי וכמה מוטיבציות יש לי בחיים?

ניצה: השאלה הזו מזכירה לי מחקר שהציגו בתכנית "TED". זו הייתה הרצאה מאוד מעניינת על שינוי מאוד גדול בהנעה של עובדים. בעבר הייתה שיטת "המקל והגזר", זאת אומרת, "אם אתה תמכור איקס מוצרים, אני אשלם לך תגמול כספי באופן מידי", היום מסתבר שזה כבר משפיע פחות. בדקו וראו שאם אתה מעניק לעובד יכולת להתפתח באופן אישי, איזה חופש פעולה מסוים, "יש לך עשרים אחוז זמן פנוי בשבוע שבו אתה מקדם דברים שחשובים לך", זה נותן הרבה יותר מוטיבציה.

זאת אומרת, משהו בכל זאת השתנה בתוך הפנימיות של האדם, אם קודם הוא העדיף תגמול מידי, כי רק זה היה מעניק לו מוטיבציה, היום דווקא ההרגשה שהוא מתפתח באופן אישי, משהו שמעניק לו יותר משמעות, חופש פעולה, דווקא זה מניע אותו יותר. מדוע ההבדלים האלה?

האגו שלנו כל הזמן משתנה ולכן אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר. כמו שאת אומרת, "קמתי היום בבוקר ומה שהיה חשוב אתמול היום כבר אין לי לזה שום מוטיבציה, לא רוצה לבצע כלום, מחר אולי תהיה לי מוטיבציה, אבל מי יודע, אולי לא". מאיפה אני אקח את הכוח הזה, "המוטיב פאוור"?

ניצה: אז מה הקשר בין האגו שגדל לבין האיכות השונה של הדברים שמניעים אותי? אם בעבר הניע אותי כסף, זה לא שכסף לא חשוב היום, הוא חשוב מאוד, אבל לא מספיק, היום מניעים אותי דווקא דברים שאני מרגישה שמפתחים אותי באופן אישי, שנותנים לי איזו אפשרות להיות יותר משמעותית בחיים.

זה תלוי בנשמה, עד כמה שהיא מתפתחת לקראת התיקון שלה ואיזה דברים אנחנו צריכים לעבור. זה לא תלוי באדם עצמו, אדם חושב שזה כביכול מתעורר בו, אבל זה לא תלוי בו. כולנו קשורים זה לזה במערכת כללית אחת, כל בני האדם בעולם, כל אלה החיים, עם כל אלה המתים ועם כל אלה שעומדים להיוולד, הכול ביחד אלו רצונות גדולים, חלקם בגוף, חלקם כבר עזבו את הגוף, חלקם עוד לא קיבלו את הגוף עליהם, ואנחנו צריכים להגיע למצב מסוים. לכן נותנים מהמערכת הכללית הזאת לכל רצון מוטיבציה משלו ואנחנו לא מבינים בדיוק מה הקשר בין הרצון שאנחנו צריכים לממש, לתקן, למוטיבציה שאנחנו מקבלים ולתנאים החיצוניים והפנימיים שיש לנו. זאת הבעיה, שהאדם לא יודע איך באמת לממש.

ניצה: אני חושבת שנגעת עכשיו בנקודה מאוד מעניינת. זאת אומרת, אני רואה שיש קשר בין ההתפתחות הפנימית של האדם לבין "סוג הדלק", נקרא לזה כך, שהוא צורך. אם הוא צרך אתמול סוג דלק מסוים, היום הוא כבר צורך סוג דלק קצת אחר, שונה, יותר איכותי, משהו יותר פנימי ופחות חיצוני. מה אני יכולה ללמוד על ההתפתחות שלי כאדם, על התפתחות הרצון שלי, מתוך סוג הדלק שאני צורכת?

כלום.

ניצה: באמת כלום?

לא.

ניצה: אז איך אני לומדת?

את צריכה להכיר את המערכת.

ניצה: איזו מערכת?

המערכת הכללית שאת נמצאת בה, מערכת שמביאה אותך לאיזו מטרה, מטרת החיים, מטרת ההתפתחות, אולי לא מטרת החיים, אלא מטרת הגלגולים שלך. אחרי כל גלגולי ההתפתחות, אחרי "שתעשי שמיניות באוויר", תגיעי למימוש האמיתי, למוטיבציה האמיתית. בינתיים, אם אנחנו מדברים מצד חכמת הקבלה, הייתי אומר שכך מבלבלים אותך, שכביכול נותנים לך כל מיני צורות התפתחות, שכביכול את בוחרת בהם, כביכול את מבינה שכך צריך להתפתח או אחרת, והכול זה "כביכול", כי עדיין אין לך בחירה חופשית, אלא את מממשת את סך כול אותה רשת גדולה של הרצונות שלך, שזרים מייצבים לפניך, לפני כולם, לפני כל האנושות, בהתקדמות לתיקון הכללי.

שוב אני אומר, הרצונות שכבר היו בגוף ואולי יבואו, אלו שעכשיו נמצאים בגופים, בני אדם שבעולם הזה, ואלה שעוד לא התממשו ויגיעו להופיע בגופים, כל הרצונות האלה תלויים זה בזה והם קובעים את המצב היחסי של כל אחד ואחד כדי להגיע בסך הכול לחיבור ולתיקון.

לכן על המוטיבציה אפשר לדבר רק אם אנחנו יודעים את הסוף, ולא חשוב שיש לי אלפי פרטים סיבות ונתונים שמשפיעים עלי, זה לא חשוב, אבל אם אני לוקח את הנקודה הסופית הזאת, ולפחות אני יודע עליה קצת, אם אני רוצה להתקדם אליה, אפילו שאני נמצא עכשיו במצב מוגבל, גם מהמצב המוגבל אני יכול לבחור את המוטיבציה הנכונה לקראת אותה מטרה סופית שאולי אני אשיג אותה בעוד מי יודע מתי.

ניצה: מהי המוטיבציה הנכונה?

לקבל עכשיו, בכל רגע ורגע, את אותו המצב הסופי בחיים האלה.

ניצה: מהי המוטיבציה הנכונה שלי, איך אני צריכה לכוון את המוטיבציה?

שיהיה לי כוח, רצון, מרץ, דחף, להתקדם לאותה המטרה הסופית.

ניצה: אבל אני לא יודעת מה המטרה הסופית.

אפשר לברר אותה פחות או יותר ואיך אני עכשיו, אפילו במילימטר, מתקרבת אליה.

ניצה: מתקדמת במקצת לכיוון שלה.

כן. בכל פעם, בכל רגע ורגע, וכך אני חיה, כך המוטיבציה שלי אמיתית ואני הולכת למטרה אמיתית, נצחית, אני לא מבזבזת את החיים שלי על כל מיני דברים לא חשובים, אני בכל זאת מגיעה למטרה, אבל בדרך של פיתולים גדולים מאוד.

ניצה: האמת היא שזה מעורר הרבה מאוד שאלות ובירורים, אבל אחד הדברים שגורמים לנו למוטיבציה זה דווקא כשהמטרה מאוד ברורה, ניצבת מול העיניים, וכשהמטרה לא ברורה זה הרבה יותר קשה.

המטרה יכולה להיות לא כל כך ברורה ונניח שגם לוקח לנו חלק גדול מהחיים כדי לברר אותה, אבל אני מברר משהו אמיתי, מברר משהו נצחי, למעלה מכל החיים האלה.

ניצה: זאת אומרת, יש את החיים שלנו על פני האדמה, אנחנו צריכים לקום, לעבוד, לחיות.

בחיים שלנו אנחנו צריכים לספק את עצמנו בצורה הכרחית בלבד, כמו בהמה.

ניצה: ומעבר לזה?

מעבר לזה לחיות רק להשגת המטרה הנצחית, אז החיים שלנו יתממשו בצורה טובה והמוטיבציה להגיע למטרה הסופית תהיה באמת נכונה והחלטית.

(סוף השיחה)