חיים חדשים
שיחה 193
חגי ישראל
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - 04.06.2013 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו ב"חיים חדשים" סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: אנו מזמינים אתכם, באווירה חגיגית ללמוד מהרב לייטמן איך אנו יכולים להפוך את החגים אותם אנו חוגגים בעם ישראל, בחברה הישראלית, למנוף שיהפוך את החיים של כל אחד מאיתנו ושל כולנו יחד לחברה במקום חדש, אל חיים חדשים. דובר רבות על כך שהחיים החדשים נמצאים בהתקשרויות חדשות בינינו, ביחס חדש בין אדם לזולת, ואנחנו רוצים לערוך טיול במסורת היהודית, בתרבות הישראלית, בכל חג ולראות איך אפשר להפוך אותו מחגיגה שמתחילה, ונגמרת עם החזרה לשגרה, למשהו איכותי שיעזור לנו בפועל לבנות קשרים חדשים בינינו.
ניצה: חגי ישראל והמועדים, הם חלק מהמסורת שלנו וקיימים בהם היבטים שונים, יש חגים שמחים, ויש חגים שהם אבלות, עצב וסליחות, ולפעמים תענית וימי זיכרון, ובכל פעם זה מעורר בנו רגש חדש. היום אנחנו מבקשים לבחון את נושא החגים בזווית מעט שונה, לראות איך כל חג, כל מועד הוא מעין תחנה, מעין נקודת ציון שלנו כחברה שלמעשה עושה סוג של דרך התפתחותית ומתקדמת לאט לאט, בדרך למימוש חזון משפחה אחת, שחיה מתוך קשרים של "ואהבת לרעך כמוך", מתוך אהבה, הערכה ועזרה הדדית.
מה הם ההיבטים האלה בחגים, של שמחה, אבל, חשבון נפש באופן כללי?
הם קיימים מפני שעלינו להתפתח ממצב של "יצר לב האדם רע מנעוריו", מהמשבר שהחל בבבל לאורך כל ההיסטוריה, עד סופה. עלינו לקוות שסופה יהיה קרוב וקל. למעשה כך נקוב מראש, לפי זה שהטבע הוא חוק אחד גדול שיש בו תת חוקים רבים ומערכת גדולה אחת אינטגרלית שבה קיימות הרבה מערכות ותת מערכות, שהכול קשור יחד. והמקובלים כשהם השיגו את כל התמונה הזאת מאברהם והלאה, בעצם ציירו לנו אותה בצורה כזו שכבר ברור מה קרה, מה קורה ומה יקרה. לכן יש את כל ההתפתחות הזאת.
דיברנו לא פעם על כך ש"אהבת לרעך כמוך" זו המטרה הסופית ואליה עלינו להגיע או על ידי מכבש ההתפתחות, בעזרת כוח הטבע שמפתח בנו הרגשה רעה ואנחנו חייבים לרוץ, שתמיד הוא לוחץ עלינו מכל מיני כיוונים ומשאיר לנו רק דרך צרה מאוד לברוח מהרע, מהייסורים, מהמכות, מהצרות וכן הלאה. ויש אפשרות אחרת שגם היא באותו שביל התפתחות, אלא שאנחנו נבין שהדרך בה כדאי לנו להתפתח היא לקראת "אהבת הזולת".
יש לנו דרך אחת ובה שתי אפשרויות להתפתחות, ועל כך בעצם מדברים. זה נודע לנו במגדל בבל, שאז התגלתה שנאה גדולה בין כולם ונוצרו שתי אפשרויות, האחת היא לברוח ולטשטש את זה עד כמה שאפשר, להמתיק את המצב לפי האגו שלנו, ולא לבחור בהתקרבות וחיבור, כי זה קשה, זה נגד הטבע, אף אחד לא מעוניין בזה. כמו שקורה לנו היום, שלכל אחד יש דירה משלו ורכב משלו וחיים משלו, ויש לו שכנים אבל הוא כביכול לא מכיר אותם.
ויש דרך אחרת שעליה דיבר אברהם בזמנו, שהשיג את ההבנה ש"ואהבת לרעך כמוך", כוח האהבה וכוח ההשפעה, זה הכוח הכללי של הטבע, ואם אנחנו רוצים להתפתח נכון, עלינו להתפתח לקראתו. כלומר, כל הזמן להתאים את עצמנו אליו עוד ועוד. ולכן מזמן בבל התחלנו להתפתח באופן הזה כחברה חדשה.
אורן: בבל הכוונה ימי אברהם?
כן, ימי אברהם, לפני בערך 3500 שנים, כשהוא עזב את בבל. כשיצאנו מבבל היינו עדיין עדר שלא היה ראוי לכלום. רק הסכמנו ללכת לחיבור בינינו והתחלנו לממש במקצת את החיבור על ידי התהליך הזה שנקרא אברהם, יצחק, יעקב, שהם ראשי הדורות שהנהיגו אותנו. יצאו מבבל בערך חמשת אלפי בבלים, שלא קשורים דווקא זה לזה, אלא היה להם קשר מכך שהם הבינו והרגישו שהם שייכים לאותו התהליך שיביא לחיבור ביניהם.
במשך ההתפתחות שלנו, הגענו למצב שמצד אחד הרגשנו בינינו הבנה ורצון להתקרב זה לזה ולבנות באמת חברה אחידה, של "איש את רעהו יעזורו", כאחים, ונקראנו "בני יעקב". לא שכולנו בנים של יעקב, אלא הרגשנו את עצמנו, את כולנו כאחים, בדור הזה שנקרא הדור של יעקב. ויחד עם זאת התגלתה השנאה הזו יותר ויותר, וקשה היה לנו לעמוד כל הזמן על תיקון הפער בינינו.
יוצא מכך שההתפתחות כוללת שני כוחות. כוח אחד הוא כוח הרע שכל הזמן מתפתח בנו, ואנחנו מרגישים את עצמנו דוחים, שונאים, לא מקבלים זה את זה. זה נקרא "כוח השמאל". והכוח השני שמתפתח בנו, הוא זה שאנחנו מפתחים בעצמנו, מכוחותינו, במאמצים שלנו, בדרך שגדולי הדור של אותם הדורות מלמדים אותנו, זה הכוח הטוב, כוח המשיכה, החיבור, האהבה, האיחוד.
שני הכוחות האלה הם מנוגדים, ותמיד פועלים בנו, שלא כמו הכוח האחד שפועל בכל האנושות. ואנחנו נמצאים בין שני הכוחות האלה. האחד מתפתח בעל כורחנו, והאחר מתפתח על ידי המאמצים שלנו, שאנחנו כביכול מייצרים אותו. כשהכוח הטוב מתפתח ושולט בנו יותר מהרע, אנחנו נמצאים בתקופות הטובות. הכל טוב, הכל יפה, אין מלחמות, אין בעיות פנימיות, או חיצוניות, הכל נרגע וטוב.
כך גם קורה בהיסטוריה שלנו. כשמתפתח בנו יותר הכוח הרע ושולט עלינו, כוח הפירוד על הכוח הטוב, אנחנו נכנעים לשליטת העמים האחרים, הם מתנפלים עלינו וממש משעבדים אותנו. כך קורה כאשר אנחנו נמצאים בכוח הרע. חשים את זה, בהתאם למה ששולט בנו, הכוח הרע או הכוח הטוב, החיים שלנו רעים או טובים, חד וחלק. בזמנים האלה של אברהם, יצחק, יעקב, שכך נקראות שלושת התקופות בהתפתחות שלנו, הרגשנו יחסית טוב.
בתקופת אברהם התפתח דווקא הטוב, קו הטוב, קו ימין, חסד. מאוחר יותר התגבר קצת קו שמאל, יצחק, כוח הרע, אבל התגברנו ושלטנו בו. מאוחר יותר הגענו למצב שאפילו יכולנו לאזן בין שני הכוחות האלה, כוח הרע וכוח הטוב, זה נקרא תקופת יעקב. וודאי שכל הזמן המגמה המשיכה להיות "ואהבת לרעך כמוך". ואז בימי יעקב הגענו למצב של שנאה, ובמיוחד לאיחוד זה נקרא שהאחים בני יעקב, שונאים את יוסף שהיה זה שדיבר על איחוד.
מפני שהייתה בינינו כזו סתירה פנימית עד כדי שלא יכולנו ללכת עם הגברת הכוח הרע לחיבור, הגענו למצב שנקרא "גלות מצרים". שלאו דווקא ירדנו למצרים והיינו בין המצרִים ופרעה שלט, כמו שאנו מכירים את סיפור מצרים, אלא שבינינו שלט כוח הרע שנקרא "מצרים" או "פרעה". היינו במאבק בין הרע הזה שנקרא "פרעה", לכוח הטוב, ניסינו. גם "יעקב", היה אתנו במצרים, הסמל הזה של החיבור. אבל יעקב נפטר. זאת אומרת, נפטר בינינו הכוח הזה של החיבור הנכון בין טוב ורע, והתחיל להתגבר יותר ויותר כוח השמאל, כוח השליטה הרעה, כוח האגו.
וככל שהמשכנו בכל זאת להתגבר, לא יכולנו. אלא שבמאבק הזה הגענו לתקופת משה, שהתחיל להנהיג אותנו כמנהיג חדש, הוא התחיל לדבר על האופן שאנחנו בכל זאת נתעלה מעל לרע הזה ששולט בנו שנקרא "פרעה", וכל הלימוד שלו, כל המגמה שלו, כל ההסברים שלו נגעו לכך שאנחנו צריכים לברוח, להתעלות מעל הרע. איך לעשות זאת? ובאמת במאמצים בינינו, הגענו למצב שהתנתקנו מהרע הזה, והיינו מסוגלים ממש לעשות הכל רק לא להישאר בתוך האגו שלנו, רק להגיע למצב של רצון להיות מקושרים בכוח הטוב.
ההתעלות מעל האגו שנקרא "פרעה", נקראת "יציאת מצרים". ולאחר מכן מגיעים למצב שנקרא מעמד "הר סיני". לכבוד "יציאת מצרים" חוגגים את חג הפסח, שאחד הסמלים שלו הוא שאנחנו לא משתמשים ב"חמץ" שזה "יצר הרע", אלא משתמשים רק ב"מצה" שמסמלת את "יצר הטוב", מקיימים שבוע ימים של התנתקות, של יציאה מהרע לטוב, והספירה שאנחנו סופרים עד שאנחנו הופכים לגמרי את הרע שלנו, מתנתקים ממנו, מתקנים אותו לטוב.
בצורה כזו אנחנו מגיעים לחג השני אחרי פסח, שזה כבר חג "שבועות". כשאנחנו מבינים שהתנתקנו מהרע, עד כדי כך שעברנו את "ים סוף", שאנחנו אפילו נמצאים מול הר של שנאה, "הר סיני", אבל מבינים ומסכימים להיות "כאיש אחד בלב אחד", בערבות הדדית, ואנחנו חייבים רק כוח שיתקן את הרע שבנו, כי הוא נמצא, אבל מצומצם ולא מתוקן. וכך אנחנו מגיעים לתחנה הבאה אחרי חג הפסח שנקראת "חג השבועות".
חג השבועות הוא סמל לקבלת התורה, אנחנו כבר מתחילים להיות חכמים באופן יחסי, כשמתגלה אותו כוח הטבע שהוא כולו השפעה ואהבה, ואנחנו מתחילים להבין איך להשתמש בו, איך למשוך אותו אלינו ובעזרתו לתקן את הרע שבנו, להוציא אותו מהמסתור כי הרע הזה עומד כהר גבוה, לא חשוב איך, אבל הוא נמצא בנו, שורה בינינו. ולהתחיל לתקן בינינו את רשת הקשר הזו כדי שבאמת יהיה לנו טוב.
ועשינו זאת באופן יחסי, התחלנו לתקן את הרע ולהגיע לטוב, והיו לנו תקופות טובות מאוד, יפות מאוד. עד שהגענו למצב שבו לא יכולנו יותר לעמוד. כאילו תיקנו את עצמנו, עשינו את כל מה שאפשר, נכנסנו לארץ ישראל, והגענו לבניית בית המקדש שהוא סמל של אהבה וחיבור של כל העם. היינו מאוחדים במדינה אחת, בבירה אחת וכן הלאה, עד שהגענו למצב שהאגו שוב עלה.
הסיבה לכך היא שלא תיקנו את כל "בבל", אלא רק את היחסים בינינו לגובה של בית המקדש, לחיבור הנכון בין כולם. אבל זה לא מספיק, כי בסופו של דבר מה שאברהם גילה עוד בבבל, זה שכל האנושות חייבת להגיע לאותה המדרגה הגבוהה של אהבת הזולת. ולכן נכנסנו למשבר הגדול בבית המקדש הראשון ובבית המקדש השני, ועברנו את החורבנות האלה בצורה מאוד קשה והיום בו מציינים את זה, הוא תשעה באב, מקור של התגלות הרע ששולט עלינו, הרבה יותר גרוע משליטת פרעה. בכל מה שקרה אתנו לפני שליטת פרעה, לא היינו בגובה כזה כמו שהיינו בחורבן ראשון ושני של בתי המקדש.
העבודה שלנו אחרי חורבן בית המקדש הראשון נמשכה, שוב היינו בגלות בבל, בימי אחשוורוש, אסתר המלכה, מרדכי הצדיק, פורים, מגילת אסתר, אנחנו מדברים על כך שמה שהתגלה בבית מקדש הראשון זה כ-פורים, שחוגגים בחג הפורים, שם התגלה רק המשבר הגדול, חורבן. ולאחר מכן בבית המקדש השני התגלתה הגלות הארוכה האחרונה.
לפי חכמת הקבלה כדי לגלות את זה בטבע, בהתפתחות שלנו, בתיקון שלנו מהרע לטוב, משנאת חינם לאהבת אחים, עלינו לעבור ארבע גלויות, ואנחנו כבר מסיימים את הגלות האחרונה. לפנינו הגאולה האחרונה או מה שנקרא הגאולה השלמה. "שלמה", הכוונה שסוף סוף יגיע לא רק התיקון שלנו, אלא התיקון של כל העולם. ולכן אנחנו מתקרבים לחגים, ראש השנה, יום כיפור, סוכות וכן הלאה. יום כיפור, ראש השנה זה חשבון נפש, מה קורה אתנו אחרי כל החורבנות, מה עלינו לעשות כדי להתחיל באמת את המעגל החדש, ההתפתחות החדשה, ההתעוררות, ההתעלות.
ניצה: הסקירה ההיסטורית מאד יפה.
זו לא רק היסטוריה, אנחנו לא חוגגים היסטוריה.
ניצה: בהתייחסות ללוח השנה העברי האם ראש השנה מסמל באמת את תחילת השנה?
יש ארבעה ראשי שנה ולמעשה אנחנו צריכים להתחיל את המהלך שלנו מפסח. וראש השנה דווקא נמצא באמצע. הוא מסמל לנו חשבון נפש שאנחנו עושים בין החלק הרע לחלק הטוב של השנה. התפתחנו מימי בבל של אברהם למצרים לקבלת התורה, לבניית בתי המקדש וחורבנם, כמו שמציינים בתשעה באב, לאחר מכן הגענו לגלות שדרכה מגיעים לחשבון נפש, לגלות שלנו. בדרך זו מגיעים לחשבון נפש אותו מציין ראש השנה, שנעשה על סמך מה שקרה לנו בהיסטוריה, בהתפתחות שלנו, עם אותו עניין של "ואהבת לרעך כמוך" עד היום, ואיך בכל זאת אנחנו מממשים את זה מכאן והלאה. ולכן זה נקרא "שנה חדשה".
אורן: מה אנחנו צריכים לעשות בראש השנה בישראל?
חשבון נפש.
אורן: איזה חשבון נפש?
עד כמה אנחנו יכולים לממש "ואהבת לרעך כמוך". תקרא לזה "תורה", תקרא לזה התנהגות, תקרא לזה מפתח של קיום העם. שוב, כשאנחנו מגיעים למשפט הזה, למה זה נקרא "ראש השנה"? כי אנחנו צריכים להסתמך על מה שעברנו קודם, ומאיפה החג הזה בכל ההיסטוריה שלנו? עם ישראל בלי ההיסטוריה שלו לא שווה כלום. הוא לא שייך, הוא לא קיים.
אורן: אז על מה אני צריך להסתכל?
אני צריך להסתכל מפסח ועד ראש השנה. הסיפור הזה הוא איך אנחנו מימשנו במשך היסטוריה שלנו, את המשפט הזה "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה", שעל ידו אנחנו יכולים להתקיים נכון ולהגיע בדרך טובה למימוש מטרת הבריאה, כי זאת מטרת כל הטבע. כולם מתגלגלים לכיוון הזה, ואנחנו רואים שככל שאנחנו פותחים יותר את חוקי הטבע, אנחנו רואים שלשם כל זאת זורם. והכל, בין שרוצים לבין שלא רוצים, מתקיים לכיוון החיבור. ככל שאנחנו נגד החיבור, אנחנו רק סובלים, כל האנושות, ובמיוחד אנחנו כעם ישראל. כי אצלנו יש שיטה איך לבצע, לממש את החיבור בחברה האנושית.
אחרי שעברנו את כל החגים האלו של פסח, שבועות, מתן תורה, ותשעה באב, אנחנו מתחילים להבין מה קורה לנו אחרי חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. ואז אנחנו מגיעים לראש השנה, להחלטות, לחשבון נפש מה עלינו לעשות. לפני זה יש לנו מנהגים של סליחות, מה עשינו. כל התהליך הזה מתחיל מתשעה באב והלאה, אנחנו קוראים את מגילת איכה, יש לנו ימי האבל, ומתחילים לראות את עצמנו עולים על דרך התיקון לקראת ראש השנה.
אורן: מה זה בדיוק דרך התיקון?
התיקון הוא בכך שאנחנו מוכנים להתקרב זה לזה, מוכנים להיות אחים, לראות את התקומה שלנו, את ההתעלות שלנו, ולכן זה נקרא "ראש השנה". ואז אנחנו מחליטים שמכאן והלאה פנינו לתיקון ממשי. לאחר מכן אנחנו מגיעים לחשבון נפש, וזה יום הכיפורים, שבו יש עשרת ימי תשובה ואנחנו בודקים את עצמנו, מה נשאר לנו מכל הרע ומכל הטוב, בודקים זה כנגד זה, ורוצים להבדיל את עצמנו מכל החורבנות והבעיות שעברנו, וללכת לכיוון הטוב. כי יום הכיפורים מסמל לנו ניתוק של האדם מהאגו שלו, ואנחנו רוצים להגיע רק לטוב.
ולכן ביום הכיפורים, כסמל לכך שרוצים להתנתק מכל הגשמיות וללכת רק בעל מנת להשפיע, רק באהבה זה לזה, אנחנו צמים.
ניצה: אני רוצה קצת להתעמק בחשבון הנפש, כי זה תהליך מאוד מעניין. אתה אמרת שאנחנו בודקים את עצמנו, איך אנחנו מבצעים את הבדיקה בחברה שלנו היום, איזה סוג של בדיקה וחשבון נפש אנחנו צריכים לעשות היום בחברה שלנו?
אנחנו צריכים לבדוק עד כמה אנחנו נמצאים בקשר הדדי, או בחוסר קשר הדדי. עד כמה אנחנו מוכנים לסבול זה את זה, לפרגן זה לזה. עד כמה אנחנו יכולים להיות טובים זה לזה, או לא כל כך. עלינו לבדוק את כל זה. אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו לעומת אותו המשפט "ואהבת לרעך כמוך". הוא תלוי לפנינו כמטרה שאנחנו לא יכולים לברוח ממנה. ומיום ליום אנחנו מתקרבים יותר ליישום הזה, או בדרך טובה או בדרך רעה.
ניצה: אם אני מסתכלת היום על החברה שלנו ובודקת את חשבון הנפש החברתי, ניתן לראות שמשנה לשנה אנחנו אפילו מתרחקים מהמטרה, לא רק שלא מתקרבים אליה, אלא המרחק נהיה עוד יותר גדול. אחרי שאנחנו עושים איזה סיכום חברתי, ומבינים שאנחנו נמצאים כרגע בצרה.
אם מתרחקים, אז במידה הזאת נכנסים ליותר צרות. צריך לראות בצרה הזאת את הכוח הטוב, שעל ידי הצרה הוא מכופף אותנו, ואז נרצה לקיים "ואהבת לרעך כמוך".
ניצה: אז בא יום הכיפורים, ומה קורה בו?
יום הכיפורים בא כיום של חשבון נפש. כולנו מתענים, זאת אומרת זה הסבל של הרצון להתנתק מהאגו ולהיות ממש כמלאכים, ללא אגו. מלאך הוא כוח הטבע, כוח המשיכה, כוח אלקטרוסטאטי, מגנטי. מלאך הוא זה שאין בו לא טוב ולא רע, יש רק פעולה. אז אנחנו רוצים להיות כמו מלאכים, זאת אומרת, להתנתק מהרע שבנו. כי חוץ מהרע שבנו אין בנו כלום, כי אין בנו מעשים.
ואז, כשאנחנו מחליטים להיות כך ביום הכיפורים, אנחנו מגיעים לשלב הבא. אחרי עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים מגיעים לסוכות. חג סוכות הוא מין הסכמה, התקרבות לכוח הטוב. בחכמת הקבלה עשרת ימי תשובה נקראים "חיבוק שמאל", שבכל זאת מתעורר כוח השמאל, כוח הרע. וסוכות זה נקרא "חיבוק ימין". "שמאלו תחת ראשי וימינו יחבקני"1. זה כבר מדבר על איזה פיוס, כי אנחנו מגיעים ליום של שמחת תורה. זאת אומרת שהתורה שקיבלנו, השיטה איך לתקן את הרע, מעוררת בנו שמחה, ואנחנו מסכימים בלב ונפש, מוכנים לשמוח בזה שקיבלנו את השיטה הזאת.
ניצה: ומה המשמעות של הסוכה, והישיבה בסוכה?
סוכה מסמלת לנו אותם הכוחות שצריכים להגיע ולחבק אותנו, לקשור אותנו יחד תחת אותו הסכך. ו"על כל הפשעים, תכסה אהבה", שאותה הסוכה, "סוכת שלום", כולה תכסה עלינו, ותביא שלום על כולנו.
ניצה: אם ביומיום אנחנו רגילים כל אחד לגור בביתו, אנחנו יוצאים מהבית הפרטי של כל אחד מאיתנו, וכולם מתאספים בסוכה מרכזית.
נניח, כן. מלמעלה, מהטבע מגיע כוח, שקיים בטבע, ועד כמה שאנחנו נשתוקק ונעשה כל מיני פעולות חיבור לקראת הכוח הזה, כך אנחנו נזמין את הכוח כנגד זה. פעולות החיבור הן כמו שאנחנו מלמדים לעשות בחינוך האינטגרלי, על ידי הרצאות וסדנאות והפעלות למיניהן. כוח הטוב, כוח החיבוק, הימין, שיחבק אותנו ויקשור את כולנו יחד בקשר הטוב. וזה העניין של הסוכות, והעיקר זאת שמחת תורה. אנחנו שמחים בזה שקיבלנו את השיטה הזאת והולכים לממש אותה.
ואחרי זה יש לנו רק עוד שתי תחנות בתיקון שלנו מהיצר הרע ליצר הטוב. תחנה אחת בחנוכה, שזה חג האור, שאנחנו כולנו מסוגלים להתעלות מעל היצר הרע שלנו, ולכן כולנו למעלה מהרע שלנו. זה כמו האור, כמו הלהבה, כמו האש שעולה למעלה מחומר הדלק, והאגו שלנו כבר משתתף, בכך שנותן את חומר הדלק לאש, ואחר כך אנחנו מגיעים למצב של פורים.
ניצה: בתוך חנוכה עדיין, אנחנו תמיד מדברים על חנוכה כמו על נס. מה זה הנס?
נס זה שאנחנו מסוגלים בכוחות הדלים להתנתק מהאגו ולשלוט עליו. שכוח הטוב, כוח ההשפעה לא נראה כל כך חזק, לעומת כוח האגו. ועל ידי השימוש הנכון בו, אנחנו מוצאים אפשרות להתעלות, לעבוד עם כוח הרע, כך שהוא יעזור לנו להיות יותר גבוה ממנו. אנחנו כאילו דורכים עליו וכך מתעלים. זה עניין של חנוכה, של האש, של האור, זה חג רוחני כזה, חג אוורירי, שהוא כולו באוויר. זה חג של שמן, של מאור.
הסמל של חנוכה הוא המכבים, שבכמות קטנה, בכוח קטן, ניצחו את היוונים החזקים והגדולים במספרם. זאת הפעם הראשונה שאפשר להגיד שאנחנו מתחילים להשיג את הכוח הרוחני. למרות שהוא נסתר, אם אנחנו משתמשים בו נכון, הוא נותן לנו אפשרות להתעלות מעל כל החומר, מעל כל האגו שלנו, והוא מסוגל לחבר בינינו. זו הייתה מלחמת המכבים, לחבר, למרות שהיינו מעטים, ניצלנו את הגדולים והחזקים, הברברים האלה, זאת אומרת, את היצר הרע.
ואחרי שמנצחים, עם כל הסימנים של חנוכה, והסימנים אלו אותם סימנים של התעלות מעל האגו לקראת אהבת הזולת, אנחנו מגיעים לפורים. פורים זה כיום הכיפורים, וכנגד תשה באב. בתשעה באב התגלה שורש לכל הרע, שורש לחורבן. זה האגו שלנו ששבר את כל המאמצים שלנו להתחבר. בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, שמסמלים לנו את החיבור שלנו, והם נשברו באותו היום או באותו הכוח שנקרא "תשעה באב". אנחנו הגענו לחשבון הנפש של תשעה באב בראש השנה וביום הכיפורים.
אסביר זאת שוב, למה כל הימים האלו, הימים הנוראים, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, הם ימי חשבון נפש, הם ימים של בירור? למה אנחנו עברנו את החורבן הראשון והחורבן השני בתשעה באב? אחרי החורבנות האלה והגלות שנמשכה אחריהם, עד הסליחות ועד ראש השנה, זה היה הסמל של הגלות. ואחר כך בא חשבון הנפש למה עשינו את זה, למה עברנו, איך שלט בנו יצר הרע, איך אנחנו לא יכולנו להתמודד עמו, ובמקום אהבת אחים, נפלנו לשנאת חינם, וזאת סיבת החורבן של שני בתי המקדש.
עכשיו, כשאנחנו מתחילים לתקן, ביום הכיפורים, על ידי סוכות ועל ידי חנוכה, שזה חנו-כה, זו רק חניה באמצע, בדרך, אנחנו מתחילים לתקן את החורבנות האלה שבתשעה באב, על ידי חשבון הנפש שעשינו ביום הכיפורים. אז יוצא לנו כמו כיפורים, פורים. אנחנו מגיעים למצב שאמנם מתגלה כל הרע על ידי כל מה שקורה, מרדכי, אסתר, ואחשוורוש וכל הרע שמתגלה במיוחד בהמן, אבל כל זה מתגלה כתיקון האחרון. ואז אנחנו מגיעים לגמר התיקון של כל הרע, שמתקנים אותו כטוב, ואנחנו תולים את המן ואת כל עשרת בניו, וגומרים עם כל הרע, והופכים אותו לטוב, לאהבה, ולכן זה "עד דלא ידע" וממש סיום התהליך, של כל השנה.
אורן: אתה לא מרגיש בושה שאנחנו חוגגים את זה שתלינו אדם ואת עשרת בניו על העץ?
אתה דיברת כאילו שזה השיא של התיקון.
כן, כי זה מסמל לנו את כל הרע שבנו, אנחנו תולים אותו, אנחנו משתמשים בו כבר בעל מנת להשפיע, מתקנים, ואת כל אלה השונאים את החיבור, שנקראים השונאים של היהודים, הורגים. כל אחד בתוכו, ביחס לחברים, צריך להרוג את היצר הרע שלו כדי להתחבר לזולת. כך קורה בין היהודים ובין כל העמים האחרים במאה עשרים ושבע המדינות, ושבעים אומות העולם, המסמלות לנו את כל העולם, כשכולם מגיעים לחיבור, כשבעצם בימינו זה מסמל לנו את היציאה הסופית מכל האגו, מכל המשבר הפוקד עכשיו את כולנו.
וכך אנחנו מגיעים לסגירת המעגל של השנה. יש עוד הרבה סימנים באמצע, כמו ארבעה ראשי השנה, ט"ו בשבט.
ניצה: למה ט"ו בשבט ממוקם בין חנוכה לבין פורים? יש לזה משמעות?
ט"ו בשבט הוא תיקון ראש השנה לאילנות. זאת אומרת, בתיקון יש לנו את הדרגות, דומם, צומח, חי ומדבר. אז התיקון של דרגת הצומח נקרא תיקון אותו מסמל לנו ט"ו בשבט.
ט"ו בשבט מסמל את התיקון של היצר הרע שלנו בדרגת הצומח. בתוך האדם, ביצר הרע שלו, יש ארבע דרגות כוח, שהן החוזק של היצר הרע.
אורן: מה זה בדיוק יצר הרע? ומה הן הדרגות שיש בו?
יצר הרע הוא הרצון שמנוגד לחיבור בינינו.
יש בו דרגות, כי יכול להיות שאני חי עם האחרים ואני לא עושה להם שום דבר רע, אבל אני גם לא רוצה לעשות להם שום דבר טוב, איזה אי בודד. היצר הרע שלי הוא רדום, אפסי כזה, של דומם. יכול להיות שאני כבר נכנס לקשר עם האחרים, ואז היצר רע שלי מתחיל להתרומם ולכוון אותי כנגד הזולת, זה נקרא דרגת "הצומח", שמתפתחת בי. דרגת הצומח ודרגת החי הן בעצם אותם הסימנים של דרגת הצומח. ואז אני מתנגד, אז אני ממש עובד עליו ומגיע ל"ראש השנה של האילנות" שהוא ט"ו בשבט, בו אני מתקן את היצר הרע שלי בתיקון הרגיל כלפי הזולת. אני לומד איך להשתמש ביצר הרע בצורה המועילה, כדי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". התיקון השלם שלו הוא בפורים.
ניצה: אנחנו רואים שאחרי כל הסיבוב יש את חודש אלול שהוא מייצג את חודש הסליחות. מה הן בדיוק הסליחות ומה המשמעות של הסליחה?
חשבון נפש. אני בודק את עצמי ואני מרגיש עד כמה שאני כולי נמצא בשליטת היצר הרע ואין לי עדיין שום אפשרות לתקן אותו, אבל אני מתחיל להצביע עליו ולהגיד שהוא היצר הרע. אם אני יוצא עכשיו לרחובות ואשאל את האנשים האם יש בהם את היצר הרע, הם לא יגידו שכן, הם יגידו שהם בסדר גמור. האנשים האלה הם עוד לא התחילו להתקרב האחד לשני. אם יתחילו להתקרב האחד לשני, אז הם יגלו עד כמה שהם לא רוצים להתקרב. ואז לפי הנטייה של ההכרחיות להתקרב זה לזה, הם יתחילו לראות בעצמם את היצר הרע. כשירצו להיפטר מהיצר הרע ולקבוע בכל זאת שהם רוצים להיות קשורים זה לזה, אז הם יעשו את התהליך שנקרא "סליחות" או "חשבון נפש".
מהי באמת הנפש שלהם? כולה שבורה, כולה רעה. מתוך זה אפשר להגיע להחלטה, שאנחנו רוצים את החיים החדשים, את השנה החדשה. אבל איך אפשר לעשות את זה? הולכים לעשרת ימי תשובה. בוא נבדוק את כל היצר הרע שלנו, שהוא מחולק לעשר דרגות, בוא נבדוק אותו, כשאנחנו מתחרטים על כל דרגה ודרגה. אנחנו לא רוצים להישאר ביצר הרע, אנחנו רוצים להגיע ליצר הטוב. ההחלטה להתנתק מהיצר הרע הוא ביום הכיפורים, אחר כך יש את העבודה ואת היגיעה ליצר הטוב, שזה דרך החנוכה לפורים.
ניצה: אם אני מבינה נכון, בעצם כל התהליך של חשבון הנפש, הוא כשאנחנו מתכוונים לרע, אנחנו מתכוונים בעצם לזה שאנחנו לא רוצים להתקדם לעבר המגמה הכללית הזאת שנקראת ה"חיבור" ו"אהבת הזולת".
כן. הגילוי הזה הוא חג, כי זאת התקדמות. אמנם אנחנו מגלים את הרע שבנו, אבל מגלים אותו על ידי זה שאנחנו משתוקקים לטוב ולא מסוגלים להגיע לטוב. זאת כבר התקדמות, הכרת הרע. אחר כך "סור מרע, ועשה טוב"2. זאת אומרת, יש כבר את פתיחת הדרך, כמו לידה חדשה.
ניצה: בעצם כדי להכיר את הרע צריך קודם כל להבין את המטרה, כי הרע הוא ביחס למטרה.
לכן בימים האלה, בכל חודש אלול יש קודם חשבון הנפש. מה זה חודש אלול? "אני לדודי ודודי לי"3, שאנחנו משתוקקים לכוח ההשפעה והאהבה, ומתחילים להרגיש שאנחנו יכולים לקבל מכל הטבע את כוח התמיכה. וכך אנחנו יכולים לראות כבר את הדרך, להתקדם, לכן זאת שמחה גדולה. כמו בפסח, מה אנחנו מגלים בפסח? שאנחנו כן מסוגלים לצאת מהרע שבנו. אבל זאת רק התחלת הדרך. אמנם הדרך עוד ארוכה, אבל כבר שמחה רבה, שמחה רבה.
אורן: הייתי רוצה עוד רגע להתעכב פה על "אני לדודי ודודי לי". אתה אומר שבחודש אלול, בחודש הסליחות, אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנחנו משתוקקים להשפעה ולאהבה, לקשרים טובים בינינו. זו המהות של הסליחה? ממי אני מבקש סליחה ועל מה בדיוק?
אין לי ממי לבקש סליחה, אני פשוט מזהה את עצמי מול הטבע הנמצא בו באהבה החלוטה, ההשפעה והקשרים הגלובליים, האינטגרלים, בין כל חלקי הטבע, ההדדיות, כמו בחלקים ובתאים ובאיברים של גוף אחד בריא, עד כמה שתומכים זה בזה, כדי להתקיים יחד בהדדיות, בהרמוניה, בערבות ביניהם. ואני רואה עד כמה שאני לא נמצא בקשר כזה עם כולם. שאני דווקא כמו סרטן הגורם רע בכל המציאות, בדומם, בצומח ובחי. אני הורס את כל האקולוגיה, אני הורס את החברה האנושית, אני ממש הרסתי ביצר הרע שלי כלפי כל מה שאפשר היה לבנות רק טוב בחברה האנושית. יש לנו כל טוּב, יש לנו בית כל כך יפה, את כל כדור הארץ, עם כאלה אוצרות, ואנחנו סובבים את הכול לרעתנו. וכל זה על ידי היצר הרע. אז אני עושה חשבון על הכול ורואה שאין לי ברירה, אני חייב להיפטר ממנו כמקור של כול הרע. זה בעצם הסמל של חודש אלול.
אורן: אז מה היא הסליחה?
הסליחה היא שמעכשיו והלאה אני מחליט להיפטר מכל הרע, וחייב להתחיל את החיים שלי במגמה לטוב, לכיוון החיבור. זה מסמל לנו את ראש השנה. בתורה כתוב שאנחנו צריכים להמליך את המלך, את הקדוש ברוך הוא. מה זאת אומרת? שאת אותו העיקרון של הטבע, "ואהבת לרעך כמוך", שהוא כוח האהבה, אני צריך להמליך אותו, אני צריך להעלות אותו מעל הכול. ולראות אותו כמטרה היחידה לפניי.
ניצה: מה זה הצום? לַמה אנחנו צמים? מה זאת התענית? האם זה מסמל, נניח, שאני מזהה בי כבר את היצר הרע, ואני לא רוצה להאכיל יותר את הרע שבי?
ביום הכיפורים צמים. זה הסמל שאנחנו רוצים להתנתק מהאגו שלנו. יש לנו חמש דרגות ברצון לקבל שלנו, שהן דרגות הקושי, ולכן כנגד זה אנחנו לא רק צמים, זאת האכילה והשתייה, נעילת הסנדל ועוד סימנים.
אלה סימנים שאני לא מסוגל יותר ליהנות מהם באותה הצורה שהיתה קודם, כי כל ההנאה שלי היא על ידי ניצול הזולת. אנחנו צריכים לדבר לַמה דווקא הסמלים האלה. לַמה הרחיצה והסיכה ונעילת הסנדל ואכילה ושתייה, כי הם הסימנים שבהם אני מתנזר מהאגו שלי. אלה סימנים חיצוניים.
אורן: אחרי שעברנו על כל הדברים ביסודיות, אעבור חג חג מכל החגים שדיברנו עליהם, והייתי רוצה שתגיד לי מסר אחד, איזו תובנה אחת, היית רוצה שכל החברה הישראלית בדרך להקמה של החברה כמו משפחה אחת, תתרכז במסר הזה, בתובנה האחת שבאותו החג. ראש השנה, על מה כדאי לחשוב בישראל?
חשבון נפש. אנחנו צריכים לחשוב על זה שכל הרע, כל הניתוקים, הם פסולים. וכל החיבור שבינינו, הוא חיבור טוב, בהשפעה, באהבה הדדית, זה הדבר היחיד שאותו אנחנו צריכים.
אורן: יום כיפורים.
יום הכיפורים, אנחנו בודקים את הטבע שלנו ורואים שלא יכולים להשתמש בשום נטייה שהיא שלנו, ואת הכול צריכים לבנות מחדש.
אורן: סוכות.
סוכות, אנחנו מגלים בטבע, בחיבור בינינו, בסביבה, את הכוחות שמסייעים לנו להגיע לאהבה.
אורן: שמחת תורה.
שמחת תורה. אנחנו שמחים בזה שיש לנו את שיטת תיקון הרע.
אורן: חנוכה.
חנוכה, אנחנו יכולים כבר להתעלות מעל האגו שלנו, מרגישים שאפשר להתעלות ממנו, שלא ישלוט בנו.
אורן: ט"ו בשבט.
ט"ו בשבט. אנחנו מתחילים לראות את עצמנו לא רק כמתעלים, אלא מתחילים לעבוד עם היצר הרע שלנו ולהפוך אותו לטוב.
אורן: פורים.
אנחנו הפכנו את כל הרע שלנו לטוב.
אורן: פסח.
פסח. מחזיר אותנו אחורנית, כי פורים הוא כביכול סוף הדרך. בפסח אנחנו מרגישים עד כמה שאנחנו נמצאים תחת שליטת הרע ואין לנו ברירה, אנחנו לא יכולים להתמודד איתו, אלא רק לברוח ממנו, להתנתק כביכול.
אורן: שבועות.
שבועות. אחרי שהתנתקנו מהרע בפסח, עכשיו מקבלים את האמצעי איך להפוך את הרע לטוב.
אורן: תשעה באב.
אחרי אותו הרע שהתגלה לנו בפסח, ניסינו לעשות את הטוב, שהתגלה לנו, בשבועות, ככוח הטוב. אנחנו בנינו בתקופה הזאת את בית המקדש הראשון ואת בית המקדש השני ובכל זאת הגענו בהם לחורבן, כי זה עדיין תיקון רק בתוך החברה הישראלית, ואנחנו צריכים להגיע לתיקון של כל העולם. לכן היינו צריכים לבנות את בתי המקדש האלה והם היו צריכים להישבר. עכשיו אנחנו נמצאים בבניית בית המקדש השלישי.
אורן: אז בכל זאת, על מה לחשוב בחברה הישראלית בתשעה באב? במשפט אחד.
שאנחנו עברנו את כל החורבנות, ועכשיו לפנינו אך ורק בניית בית המקדש השלישי.
אורן: ובחודש אלול במה כדאי להתרכז בישראל, באיזו מחשבה?
רק חשבון הנפש, מה עלינו לעשות במצב המשבר הנוכחי. ולא לשמוח שהמשבר לא כל כך נמצא אצלנו, אלא שהוא פוקד את כל העולם.
אורן: לסיכום ניצה, מה למדת, כשחגי ישראל הן נקודות הציון בדרך למשפחה אחת.
ניצה: אני למדתי שיש שני כוחות הפועלים, כוח הרע וכוח הטוב. הרע הוא בעצם הכוח שמנתק אותנו, שלא רוצה ולא מאפשר לנו את החיבור. הכוח הטוב הוא הכוח המראה לנו את הכיוון, הוא בעצם מראה לנו שאנחנו כל הזמן מתקדמים במגמה של החיבור ואהבת הזולת. וכל החגים שניתנו לנו הם מעין ציוני דרך, נקודות, סימנים שבהם אנחנו עוצרים, עושים את חשבון הנפש, בודקים איפה אנחנו נמצאים ביחס לאותו החיבור, מה מונע מאיתנו, מה מפריע לנו להתקדם לשלב הבא של החיבור. וכך אנחנו עושים תהליך שמתגלגל בכל פעם משנה לשנה.
אורן: הייתי רוצה את השאלה האחרונה. כשאנחנו מאחלים אחד לשני חג שמח, מה אני צריך להרגיש בלב?
לממש את הפנימיות של החג.
אורן: אפשר משהו כללי? לא דווקא לחג מסוים. הרבה פעמים אנחנו אומרים חג שמח.
בסך הכול, החג הוא תחנה בסיבוב שאנחנו צריכים לעשות במשך ההיסטוריה. אנחנו צריכים לראות את עצמנו בכל חג וחג כמגיעים לשלב בהתפתחות הרוחנית הזאת שאותו מסמל החג. חוץ מתשעה באב, כל החגים האחרים הם חגים, הם שמחה. גם ביום הכיפורים אנחנו שמחים, יום הכיפורים זה יום של שמחה. לפעמים אנחנו מפרשים את זה לא נכון. האמת היא שגם תשעה באב, הוא יום של שמחה. אנחנו זוכרים את רבי עקיבא שהיה שמח בחורבן, שהתרחש ממש מולו והיה צוחק ושמח, כי זה מסמל התקדמות גדולה מאוד, את קפיצת הדרך שהיינו חייבים לעבור בהיסטוריה. עכשיו לפנינו בכל החגים, רק להגיע לטוב. הכול נפתח, גמרנו את כל הגלויות, עכשיו לפנינו הגאולה האחרונה.
(סוף השיחה)