חיים חדשים
שיחה 252
השפעת סביבת המגורים על האדם – ב'
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 14.11.2013 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: היום אנחנו רוצים להבין איך הסביבה שבה אנחנו חיים, איך אזור המגורים שבו אנחנו וילדינו גרים משפיע עלינו, לא רק במישור התיאורטי אלא אנחנו רוצים להבין ממש טוב ולעומק איך אנחנו יכולים לקחת את החיים שלנו למקום טוב יותר, בדרך לחיים חדשים, חיים עם אושר גבוה יותר. אנחנו רוצים להתעמק בכל אחד מהמרכיבים שמשפיעים על האושר שלנו בחיים ולדעת איך לעבוד איתם בצורה מושכלת, תבונתית, שהחיים לא יקרו לנו אלא שאנחנו ננהל אותם בצורה שהיא באמת לטובתנו, בצורה מודעת. אנחנו רוצים להבין את זה, ללמוד את זה, ולדעת מה אפשר לעשות עם זה. והיום נתמקד בהשפעת הסביבה שבה אנחנו חיים עלינו ועל בני המשפחה שלנו.
ניצה: אני אתחיל דווקא בסיפור, כשהכרתי את בעלי הוא אמר לי "את רוצה להכיר אותי באמת? בואי ואעשה לך סיבוב". הוא לקח אותי לעיר שבה הוא גדל ועשה לי סיבוב בשכונה שבה הוא גדל ובבית הספר שבו הוא למד והראה לי את מגרש המשחקים שבו הוא שיחק. הוא סיפר שכאן שיחקנו כדורגל ואלה היו השכנים ופה בילינו. הרגשתי שזה מעורר בו המון המון רגש וכששאלתי אותו "למה זה כל כך חשוב לך להביא אותי למקום הזה"? \[הוא אמר, "תראי, זה לא משנה שאני לא גר פה כבר עשרים שנה זה נשאר חלק ממני, זה חלק ממי שאני, אם את רוצה לדעת מי אני, זה אני". וזה מזכיר לי עוד סיפור נחמד על חבר שלנו מדימונה, שתמיד צוחק ואומר "אני כבר שנים לא חי בדימונה, אבל דימונה לא יצאה ממני, היא עדיין חיה בתוכי".
אני מספרת את כל זה, כי אנחנו רואים שגם כשאנחנו מתבגרים ועוברים למקום אחר, משהו מהשכונה, מהמקום הזה נשאר חלק מהאופי וממי שאנחנו, זה משפיע מאוד על הצורה שבה שאנחנו מתנהלים ומתנהגים, על תפיסת העולם שלנו.
דרך זה אנחנו רואים את העולם.
ניצה: כן, וזו באמת נקודה מאוד מעניינת שהיינו רוצים קצת לבאר, לפתוח ולהבין אותה. זה ברור לנו באופן כללי שהסביבה אכן משפיעה, אבל באיזה אופן היא משפיעה זה לא ממש ברור לנו. אז אם אפשר לפתוח את הנקודה הזאת, איך יכול להיות שמקום מסויים כל כך משפיע על מי שאני? זאת אומרת, איך זה יכול להיות שהוא ממש מעצב אותי בצורה כזאת שאחר כך אני הולכת עם זה לכל מקום.
זה נקרא שנות ההתבגרות, שנות החינוך, שבהן אנחנו מעצבים את עצמנו. אדם שנולד זה סתם רצון אגואיסטי קטן שרוצה ליהנות. אבל ממה ליהנות? ממה להתרחק? לאן להימשך? מה הערכים שלו? מה סולם האיכויות? אין לו כלום, את הכל צריכים למלא. כמו שאני קונה מחשב ואחר כך אני צריך למלא אותו בתוכנות ולפי זה הוא יעבוד, כך האדם. ולכן לא פלא שאנחנו מתמלאים על ידי הסביבה הקרובה, בית ואחר כך חצר, שכונה, קהילה, וזה מאוד משפיע עלינו. עד כדי כך שאנחנו לא יכולים להיפטר, אנחנו לא יכולים לעשות שדרוג ולהביא תוכנות חדשות במקום הישנות, אנחנו לא אותו מחשב מברזל ולכן אנחנו לא יכולים לקבוע שום דבר חדש.
זאת אומרת, זה ברור ובטוח שאני תמיד אשאר כך. למה השפה הראשונה שאני לומד נקראת "שפת אֵם"? כי זו שפה שלפיה אני תכנתתי את עצמי לפרש את הדברים, זו השפה הפנימית שלי, וכל דבר שאני שומע אני בכל זאת מתרגם לשפה שלי. לפעמים אנשים יודעים עוד עשרים שפות ובכל זאת בפנים בפנים בתוך המוח שלהם, כשהם לא מודעים לזה, הם מתרגמים את מה שהם שומעים לשפת אם. כי שפת אם זו שפה רגשית שבה לכל מילה יש רגש משלה, ומהשכל, מהשמיעה, מקליטת הצלילים, גלים, לא חשוב מה, זה עובר לרגשות, לתוכנה הפנימית ביותר.
ובאותו אופן יש תוכנה פנימית ביותר לא רק לשפת האם אלא לכל ההתנהגות שלנו. אותה התנהגות שהתרשמנו ממנה וקיבלנו מהילדות בבית, איך משפחה צריכה להיראות ואיך החצר והשכונה צריכים להיראות, היא בכל זאת אצלי בפנים כאיזו מין דוגמה, סטנדרט, קנה מידה שלפיו אני בודק את הכל, ואני לא בורח מזה.
אני ראיתי את זה אפילו אצל האמריקאים. יש לי חבר אמריקאי שהוא עורך דין ידוע ממקום מסויים ופעם היינו באוניברסיטה באיזו עיר אחרת ופגשנו שם הרבה אנשים וביניהם מישהו שהתברר שהוא מאותה העיר ומאותו מקום של החבר שלי. אני לא יכולתי אחר כך להוציא מהחבר שלי את הדבר הזה, הוא רצה שדווקא עם האדם הזה אנחנו נעשה קשר ואיתו נלך לאיזה עסק. אין הכוונה לאיזה ביזנס אלא לכתוב מאמרים ולעשות מחקר באוניברסיטה וכן הלאה דווקא עימו. למה? זה קרוב. זה פלא, ואני ראיתי שבין האמריקאים זה מאוד מאוד מורגש. למרות שזו מדינה שכביכול כולה נמצאת בדינאמיקה כזאת, וכולם עוברים ממקום למקום, דווקא להם יש מין נוסטלגיה וקשר כזה לילדות, לאותה עיר, לאותו מקום, זה מאוד מאוד חשוב להם.
לכן אין לנו מה לעשות, התוכנית הראשונה הזאת שאנחנו מקבלים, נניח עד גיל שמונה עשרה עשרים, לפעמים פחות ולפעמים יותר, היא תוכנית פנימית, תוכנה פנימית, שהיא "תוכנת אֵם" מה שנקרא. כמו שבמחשב יש motherboard, לוח אֵם, כך גם התוכנה הזאת של אֵם, שפת האם וכולי. זה משהו שאנחנו קיבלנו קצת מחוץ לרחם אבל זה ממש שייך לאותו מקור, וכל יתר החיים כבר לא נקראים "אֵם", הם כבר מחוצה לזה.
לכן מאוד חשוב לנו, אם אנחנו רוצים במשהו לעשות שינויים באנושות, בבני אדם, במשהו להקל עליהם, לשנות כיוון, לצאת שוב לאותן הקהילות, חצרות, ולשנות שם את הדברים. זאת אומרת, להחזיר את בני האדם לחיי הקהילה הנכונה שמהם הם יעתיקו אחר כך את הדברים האלה לכל העולם, כי זה קשור לזה, במיוחד בזמננו.
ניצה: תיארת עכשיו שהשכונה שלי היא העדשה שלי. ואני רוצה ללכת עכשיו בתוכנית עם העדשה הזאת, דרך השכונה שלי. אני רוצה להבין איך השכונה שלי משפיעה למשל על הביטחון שלי, על הביטחון האישי, על הביטחון העצמי?
כשאת גדלה בשכונה הנכונה?
ניצה: נגיד שכן, שאני גדלה בשכונה הנכונה.
כי חוץ מרחם, אחר כך יש עריסה ואחר כך החדר שלי והדירה ואחר כך אני עם השכנים הקרובים, ואחר כך הבית, החצר והשכונה, וכל אלה הם מעגלים מעגלים שבהם אני גדל וקצת יותר מתרחק ומתרחק למרחקים, יוצא מהבית, אבל בכל זאת אני חוזר הביתה. אני רק יוצא למעגל יותר ויותר רחב, אבל לאיזה מעגל יותר רחב אני יוצא? אם את שואלת על בטחון אז רק למעגלים שבהם אני מרגיש ביטחון.
אני חייב להרגיש שאני בכל זאת קשור למקור שלי. ואפילו שאני מתרחק ממנו אני לא מאבד קשר איתו. איך אנחנו עושים ביטוח? אנחנו קשורים למדינה שלנו, ואנחנו יודעים שאם יקרה משהו במדינה זרה הם יצטרכו לעזור לי, הם יצטרכו לשלוח לי מישהו שיעזור ויביא אותי בחזרה וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו כל הזמן בונים סביבנו מעגלים יותר גדולים, יותר רחבים, אבל שיהיה בנו ביטחון שאנחנו חוזרים לאותו מקור, לאותו המרכז שלנו. למקום הכי בטוח, לאמא.
ניצה: מה קורה לילד שגדל בשכונה שהיא לא שכונת יוקרה אלא שכונה ממוצעת? איך זה משפיע על הביטחון שלו? איך זה משפיע על התפיסה שלו את עצמו?
הוא חייב להתאים את עצמו לסביבה, זה התנאי כדי שהוא ירגיש את עצמו בטוח. הוא יכול להיות בשכונה הכי גרועה, אבל אז הוא צריך להיות גרוע כמו כולם. כך הם לא יבחינו בו כמישהו זר, ולא תהיה נגדו שום יציאה מהם, שום יחס מהם, ואז הוא ירגיש ביטחון. אין ברירה, הוא חייב כך להתנהג.
אורן: אני לא הבנתי את זה.
הביטחון שלי תלוי עד כמה שאני מתאים לסביבה. אם הסביבה היא בטמפרטורה של פלוס מאה מעלות אני צריך להיות בהגנה כלפי הסביבה. אם הסביבה נמצאת באיזו קרינה אני חייב להיות מוגן כלפי הסביבה. אם הסביבה היא אנשים רעים, זרים, אני צריך להיות מוגן נגדם על ידי שריון או על ידי משהו אחר. ואם אין לי את הדברים האלה אני צריך להיות כמו שהם, אני חייב לקבל את כללי הנימוס שלהם, ההתנהגות שלהם, את כל החוקים שלהם, ואז אני אטמע בהם ומה שיש בהם יהיה לי, הם לא יהיו נגדי. זאת אומרת, הכל הולך לפי חוק השתוות הצורה.
אורן: לפי איזה חוק?
חוק השתוות הצורה של האדם עם הסביבה. עד כמה שאני נמצא בהשתוות עם הסביבה, בצורה יותר מאוזנת עם הסביבה, בלחצים, חום וקור, כל מיני נתונים, אם אני נמצא בסביבה מאוזנת אז אני מרגיש את עצמי בצורה נוחה. ולכן אנחנו רואים שאנחנו מתלבשים כשקר לנו, אנחנו מתפשטים כשחם לנו, אנחנו מייצרים מזגנים, וכל מיני דברים. למה? מפני שאנחנו צריכים להיות באיזו צורת התאמה לסביבה עד כמה שאפשר.
אבל מה אני עושה כלפי בני האדם? כמו שקורה היום בעולם המודרני, אני יורד אל מתחת הבית שלי לחנייה תת קרקעית, שם אני נכנס לאוטו, סוגר את הדלת ויוצא עם האוטו החוצה וכך אני מרגיש את עצמי בתוך העיר, נוסע לעבודה שלי, נכנס לחנייה, עולה למשרד שלי ושם אני חי. זאת אומרת, כל הזמן אני שומר על ההגנה שלי מפני הסביבה. אבל אם אני נמצא בסביבה שהיא כולה, נניח מאיימת או מאוד מסוימת, כדי שלא יתייחסו אלי כמו אל זר, אני חייב לקבל אותה צורה כמוהם. לזר אנחנו מתייחסים כמו החיידקים, אנחנו רוצים מיד לאכול אותו. זה תמיד קורה כך בסביבה של בני אדם, אנחנו לא סובלים שום דבר זר. אנחנו מוכנים לסבול זר מיוחד, אם הוא מביא לנו תענוג. נניח שחקן גדול, משורר גדול, מדען גדול, אם הוא מביא לנו תענוג, יוצר קונצרטים יפים, מפתח משהו יפה, אנחנו מסוגלים לסבול אותו, אנחנו מוכנים אפילו לתת לו כבוד, רק בתנאי שהוא מביא לנו מילוי, תענוג, אבל אם לא, אנחנו מזלזלים בו ורוצים לחסל אותו.
ולכן כשהילד יוצא לחצר או לסביבה שלו, לקהילה שלו, לאזור שלו, לשכונה, הוא פשוט חייב באופן טבעי לקבל אותה צורה כמוהם. כשהם משחקים במשהו, גם הוא צריך לשחק, כשהם רוכבים על אופנים או על משהו אחר, גם הוא צריך לעשות כך. הוא לא יכול אחרת. גם הדחף ההגנתי שלו, האגו שלו, דוחף אותו לקבל אותה צורה כמוהם.
אורן: למה?
כי אז הוא מרגיש שהוא כמו כולם, שהוא יכול לשחק עם כולם, יכול להתקשר לכולם, הם מתייחסים אליו כמו אל עצמם. כי האדם הוא בכל זאת יצור חברתי, אנחנו סוחבים על עצמנו אותה נטייה למשפחה גדולה כמו שהיינו כאשר חיינו במערות, באוהלים, כאשר הכל היה משותף. הילד אוהב שהכל שלו, אבל איך יכול להיות שהכל יהיה שלו? אם הוא מעורב עם כולם בשווה.
אורן: לא הבנתי את המשפט הזה, "הכל יכול להיות שלו, אם הוא מעורב עם כולם".
מעורב עם כולם. כשהאחרים משחקים עם הכדור, ובמשחקים אחרים, הוא לא יכול להיות נפרד מהם.
אורן: למה?
כי אחרת כולם יזלזלו בו, הם לא יתנו לו לשחק איתם, הם לא יתנו לו להיות בקרבתם. הוא מרגיש שהוא חייב להתקשר, להתקרב אליהם. ולהתקרב זה לפי חוק השתוות הצורה, לפי ההתאמה, לפי האיזון. כמו כל הטבע, שיש בו נטייה לאיזון, איזון לחצים, איזון קור וחום, וכן הלאה, כך גם בין בני אדם, לכל אדם יש נטייה כלפי הסביבה, כלפי קבוצת אנשים, להיות בתוך הקבוצה, להיטמע בתוך הקבוצה. בזה משתמשים כל הפוליטיקאים, פוליטכנולוגים, סוציולוגים. זה ידוע. איך הדיקטטורים עושים את זה, איך היטלר עשה כך שכל העם הכל כך מפותח פתאום הלך אחריו בהיסטריה? הוא בנה קבוצה קטנה, אבל מאוד חזקה, מאוד מאיימת, וכולם רצו להיות בתוך הקבוצה הזאת. כי אחרת הם ירגישו שיש עליהם איום, אם הם לא שייכים לאס.אס נניח. זה משהו ידוע, כולם משתמשים בזה, גם ברוסיה זה היה כך, בכל מקום.
אורן: אם ננתח את זה באופן יותר עמוק, נניח שאני ילד בשכונה מסוימת, מה אני מרגיש?
אתה מרגיש שאתה רוצה להיות עם הגדולים והחזקים, שזה כמעט אותו דבר. ואז אתה נמשך אליהם. אלא אם יש באמת חתך מאוד מאוד מיוחד שלא מתערבים זה בזה.
ראיתי את זה במנהטן, בצפון מנהטן, באזור שגרים בו אפרו אמריקאים, בהארלם. פעם הרצאתי שם. מה שמעניין הוא שיש שם הרבה ישיבות, גם לבנות חרדיות, שם הבן שלי הכיר את אשתו. ובמרכז הארלם, זה לא יאומן, אין אף אדם לבן ברחוב ובאף מקום, אבל רואים שם את הבנות החרדיות.
אורן: אבל שם יש באמת בידול מוחלט.
זה מאפשר את זה. אף אחד לא נוגע בשני. האפרו אמריקאים האלה, הגדולים, לא מסתכלים עליהן. והן לא מפחדות, גם באמצע הלילה. בעשר, אחד עשרה בלילה, הן הולכות, הבנות האלה. אני הייתי מפחד לצאת. ובאמת, לי זה היה פחד ולהן לא.
אורן: כי הבידול כל כך שלם שזה כביכול גבול.
ניצה: לא מעוררים עניין אחד אצל השני.
אין שום קשר ביניהם. והם כבר רגילים לזה, אלה ואלה. אבל הילדים לא מסוגלים להיות בצורה כזאת. הילד רוצה ללמוד מהגדולים, הוא רוצה להיות שייך לגדולים, הוא מסתכל על כך שהם רבים בכמות או שהם גדולים, ובצורה טבעית רוצה להתכלל בהם. לכן אין ברירה. נתתי את הדוגמה הזאת עם הארלם מפני ששם אף אחד לא לומד עם השני, זה ברור. וכאן זה כך.
אורן: אתה אומר שהילד רוצה להיות כמו הגדולים והחזקים, שהוא מרגיש שהוא רוצה להיות עם הגדולים והחזקים?
כן.
אורן: אני רוצה לתת דוגמה כדי שנתעמק באמת במה מרגיש ילד בתוך שכונה מסוימת. גדלתי במושב ועד היום כאשר אני בן ארבעים, יש בי חוויה שלא יוצאת לי מהראש. כולנו כמובן למדנו באותו בית הספר במושב הסמוך, מכל המושבים הגיעו לשם וכל יום אחרי בית ספר היינו משחקים כדורגל במגרש. הכל מאוד ברור, יש מגרש אחד ובעצם כולם נמצאים ביחד מהבוקר עד הלילה. אני זוכר חוויה אחת במגרש הכדורגל, הייתי ילד, ומישהו גדול ממני בחמש או שש שנים, פעם אחת ממש השפיל אותי. הייתי שחקן מאוד טוב, והוא כביכול מאוד זלזל, הוא אמר "מה אתם עושים רעש מאורן, הוא בכלל לא שחקן טוב" ועד היום, אני מנסה להבין כמה שנים עברו מאז, שלושים בטח, אם הוא יופיע לי בחלום זה כאילו התגלמות הרוע בעולמי.
כביכול הוא עשה לך את זה רק עכשיו.
אורן: בוא ונחזור לשאלה מה מרגיש ילד בשכונה?
תלות. תלות בכולם.
אורן: איזו תלות?
זה העולם שלו, לכן הוא תלוי בהם. עד כמה שהוא יידע להסתדר איתם, לקשור איתם קשרים טובים, לשרת אותם ולתת להם ולהתחנף אליהם מה שנקרא, לעשות הכל רק כדי שיתייחסו אליו, יקבלו אותו, כי אז הוא ירגיש שהוא בפנים, וזה מאוד חשוב. וכשהוא כבר נמצא בפנים, אז יכול להיות שהאגו שלו ימשוך אותו הלאה, להיות גדול מהם, משפיע מהם. אבל קודם כל להיכנס עד הסוף, שהוא יימצא בהם. כמו ברחם, זה אותו חוק. אדם נמשך למרכז הביטחון, שזה אותו רחם, אותו לול שלו, העריסה, הבית, המוצץ עם איזה דובי קטן שהוא רגיל אליו וכל דבר ודבר. וודאי שאם הוא מגלה משהו גדול, הוא תמיד צריך לזהות איפה מקור הביטחון שלו, איפה הוא נמצא במצב השמור ביותר. כמו ברחם, זו אותה הנטייה. אנחנו רוצים לחזור לרחם תמיד, בתת הכרה.
אורן: איך זה בא לידי ביטוי ביחסים בשכונה?
שאתה רוצה להסתדר איתם. כי השכונה זה הרחם. אתה רוצה להיות בפנים, במצב הכי בטוח.
אורן: מה הכוונה להיות בפנים?
בפנים, להיות עם כולם יחד, שהכל יסתדר והכל בסדר, וכמה שאתה יכול, באופן המקסימלי לשלוט במצב. לשלוט במצב זה להיות בהתחלה טוב עם כולם, כמה שיותר, ואחר כך לפי האגו לשלוט במצב, שאתה אפילו שולט עליהם.
ניצה: כלומר יש פה שני מרכיבים מעניינים, אחד מהם הוא הצורך והרצון להשתייך, כילד, להיות חלק ממשהו, כדי לרכוש ביטחון, כי בלי זה למעשה אם אני לא שייך אין לי ביטחון.
בהתחלה, כן.
ניצה: ואחר כך לשלוט, אם הוא יכול.
אחר כך הוא מתחיל לפרק אותם ולעשות איתם כל מיני פוליטיקות, העיקר לשלוט עליהם. אבל כשהם נמצאים תחתיו. כאן זו בעיה, אם היינו רואים שהמטרה היא באמת להיות יחד, בלבד, ולא לתת לאגו שלנו לפרוץ הלאה, היינו מתפתחים טוב. אז היינו עוצרים את עצמנו ולא היינו מגיעים למשבר הנוכחי של העולם. אבל הבעיה שלנו שאנחנו התקשרנו והקשר הזה ממשיך ופועל כבר לרעתנו, כשאנחנו הורסים אותו.
ניצה: אם אנחנו עוקבים כמו במחקר, אחרי ילד שגדל בשכונת רווחה, והכל בסדר שם, אבל אין הרבה קשרים בחיי הקהילה.
הכל פלסטיק.
ניצה:. איך הוא גדל? איך זה משפיע על הביטחון שלו?
הוא לא מתקשר לאחרים במידה מספקת.
ניצה: ואיך זה משפיע על הביטחון שלו?
הוא גדל כמוהם. אז הוא בוחר גם מקצוע כזה, ויחסים בעבודה מסוג זה, וחיי משפחה מסוג זה, וילדים והכל ממשיך באותה הצורה. ותופס דיכאון.
ניצה: למה?
כי אנחנו בכל זאת צריכים את הרגשת החום בחיים שלנו, את האהבה, החיבור. זה חסר לאדם, ואם הוא לא מקבל את זה, הוא נכנס לדיכאון. זאת הסיבה שהיום יותר מחצי העולם נמצא ממש בדיכאון, מקבלים תרופות. למה יש נטייה רבה כל כך לסמים? רק עכשיו גילו את המריחואנה? קודם לא הייתה? הייתי בקולומביה לא מזמן, בין האינדיאנים ממש, אז הם לועסים כל מיני עלים.
אורן: כמו גת.
משהו כזה. הם לועסים את זה, ואין בהתנהגות שלהם שום דבר יוצא דופן והם אומרים שזה גם עוזר להם.
אורן: לריכוז.
לריכוז, לכל מיני דברים, כן, מין צמח כזה. וגם מריחואנה ואופיום, ומה לא נמצא שם. אבל לא משתמשים בזה, משתמשים בזה רק לצורך רפואה אם צריכים. ויום אנחנו רואים שאנשים בערים הגדולות צורכים את הדברים האלה יום יום. למה? כי הם חייבים, אחרת אין להם על ידי מה להעלות את מצב הרוח ולהרגיע את עצמם.
ניצה: כלומר החיים בתוך מקום כמו פלסטיק, כמו שהגדרת, כשאין שם קשרים, הוא יוצר חסך?
אדם חייב למלא את עצמו בהרגשת חום, בהרגשת נוחות, שטוב לי וחם. אדם נמשך כל הזמן להרגשת הרחם, כי משם הוא יצא וכאילו לא יצא. הוא צריך להרגיש, ובצורה אידיאלית צריך להרגיש בכל מקרה בחיים שלו, כאילו שלא יצא מאותה הרגשת הרחם, שהכל בטוח, הכול טוב, האספקה שלו מלאה ובטוחה, שומרים עליו, דואגים לו, זה ממש כמו תינוק ברחם אימו.
ניצה: מה קורה לילד שגדל בשכונה יחסית פשוטה, אבל יש שם אינטראקציות בין הילדים?
אז יש בשכונה הזאת משהו מאותה המערכת שנקרא רחם. יש חברים, יש השתתפות, יש עזרה הדדית, הוא רואה שכולם כמוהו וכן הלאה. זה המצב שאנחנו נצטרך לחזור אליו. אנחנו לא נוכל לסבול הרבה זמן את החיים במערכת היחסים של היום.
אורן: אני רוצה להשוות רגע את שתי התמונות האלה. ילד שגדל בשכונה שיש בה חצר, או שיש בה חיי חברה משותפים לילדים מגילאים שונים, מהאזור שבו הם גרים, מושב, פרבר, לא משנה מה זה. אזור גיאוגרפי שבו יש לילדים ובני נוער יש אינטראקציות יומיומיות.
כן.
אורן: זה מצב א'. מצב ב' זה מצב שבו אין כמעט אינטראקציות כאלה. באחת השיחות הקודמות אמרת, יש אני, יש את בית הספר שלי, יש את החוגים שאליהם אני הולך, שם זה מתחיל ושם זה נגמר. ולפעמים אני יכול ללכת לחבר או מישהו, שלא בהכרח גר באותו מקום.
בין שתי הסביבות שתיארנו, המצבים שונים בתכלית השוני. ננסה לראות אותם מבחינת התחושה של רחם שמספק לאדם חום ואהבה. אמרת שהאדם המודרני נמצא היום בדיכאון הולך וגובר, כי הוא לא מקבל את האספקה הזאת של חום, אהבה וחיבור, זה מה שחסר לו.
נכון.
אורן: בוא ננסה להשוות בין שתי הסביבות האלה מבחינת הפרמטרים של חום, אהבה ותחושת ביטחון. אותו הילד שיש לו חיי חברה עשירים, זה לא שאימא מחבקת אותו, זה קורה מחיי החברה, יש לו כל מיני אנטראקציות, יש לו חברים, פתאום יש לו אויבים, פתאום יש כך או כך, יש עולם ומלואו שהאינטראקציות, זה לא רק דברים חיוביים, זאת חוויה שלילד השני אין בכלל. אני רוצה להשוות בין מציאות של המון חוויות עם אחרים.
לא, אתה סתם משווה בין עשירים לעניים. זה לא שייך.
אורן: לא דיברתי על עושר ועוני.
אבל מה אתה אומר?
אורן: אמרתי עשיר לא במובן החומרי.
כי ילדים יכולים לשחק עם קופסת נעליים.
אורן: כן, התכוונתי לחיי חברה עשירים, לא ברמה חומרית. בוא ניקח מישהו שגדל בשכונה שבה יש אינטראקציות בין הילדים, חיי חברה, לעומת מישהו שגדל ללא שום חיי חברה עם אחרים, יש לו חוגים שאליהם הוא הולך, ובית ספר. מה ההבדל בין ילד שגדל באזור כזה, לבין ילד שגדל באזור אחר, מבחינת תחושות של ביטחון, חום שהוא צריך כדי להתפתח כאדם מאושר?
יש הבדל כי הוא מתחיל להכיר בסביבה נכונה איך לבנות קשר עם אנשים. הוא מתחיל להתפתח. הוא נכנס איתם להתקוטטות לפעמים, לפעמים נמצא במאבקים, לפעמים בתחרות, לפעמים בחיבור. זה אלה כנגד אלה, ואלה כנגד אלה, ויחד כולם וכן הלאה. זה לא רק לבן או שחור, אבל הוא מתפתח. וכולם חברים בכל זאת. בהתאם לזה כמה משחקים הוא עובר, כמה הבחנות הוא עובר אם יש לו אינטראקציה עם הסביבה הנכונה, עם סביבה חיה.
אורן: מה זה נותן לו בחיים?
הוא לא סתם מגיע עם אבא שלו לאיזה מגלשת, כמה פעמים גלש וזהו, וחוזר הביתה. הוא נמצא עם הילדים, ומשחק. ולא סתם זורק כדור, אלא יחד כולנו מגיעים לאיזו מטרה. או אחד נגד השני, מי יותר ומי פחות. זה לא חשוב איך, בעד או נגד. אחר כך נראה עד כמה שזה חשוב גם כן, שהוא לומד איך להתקשר לבני אדם, איך אני צריך לתת לשני ואיך לקבל מהשני, ועד כמה שחשובה לי גם הרגשת החבר. יחד אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר ממה שאני לבד וכן הלאה. הוא גדל, כי הוא חיה חברתית. הוא עדיין לא בן אדם אבל כבר חיה חברתית.
ניצה: כלומר אתה פה מדבר על אינטראקציה,אתה משווה מצב בו יש אינטראקציה לבין מצב של חוסר אינטראקציה.
בוודאי, עם מה היום הילדים באינטראקציה? עם מסך המחשב. מה הם רואים בחיים? את הסרטים המצוירים במקרה הטוב, או מי יודע מה שהם רואים בתוך החדר שלהם. זה מאוד חשוב.
אורן: למה כל כך חשוב?
כי אחרת האדם שבו לא מתפתח. כי האדם שבו, "אדם" נקרא שהוא מתקשר לאחרים. סוף ההתפתחות שלנו הוא להיות מקושרים יחד כאיש אחד בלב אחד. להיות מקושרים בדמות אדם אחד ולהרגיש שאנחנו נמצאים בעולם, שהוא כמו רחם. זו התמונה הסופית. אתה רוצה או לא רוצה אנחנו נצטרך להגיע אליה. כל כוחות הטבע, כל התוכנה הזאת שנקראת "הטבע", לוקחים אותנו לשם. למרות המון כוחות, המון דעות, המון דברים מנוגדים, אנחנו חייבים מעל זה לקשור קשרים כאלה שאנחנו נהיה כאיש אחד בתוך עולם אחד כמו אדם המתפתח ברחם.
אורן: ואז מה קורה עם ילד שאין לו אינטראקציות?
איך הוא יכול להגיע לתיקון כזה? איך הוא יכול להגיע להתקשרות כזאת? עתיד העולם הוא להיות ממש מקושר, מקושר בצורה הטובה ביותר, למעלה מכל האגו שלנו, למעלה מהכל.
אורן: אז אני מקושר לאחרים דרך הסמארטפון שלי.
לא, זה לא קשר.
אורן: למה?
זה לא קשר אנושי. אתה לא יכול. אתה לא מקושר אליהם, אתה מקושר לדטהבייס (database).
אורן: תרחיב את זה קצת. למה לא?
זה לא קשר. אנחנו יודעים מה המחלות של אנשי המחשב. הם חיים כמו המחשב.
ניצה: זה מזכיר לי את המונח שנקרא "חכמת חיים". אני זוכרת ילדים שגדלו בסביבה שהיתה בה הרבה אינטראקציה, והם גדלו להיות אנשים שיודעים להסתדר בכל מצב ויש להם מין חכמת חיים כזאת שקוראים לה "חכמת רחוב". יש להם מין שכל כזה שאין לאחרים, למשל לאדם שגדל בתוך הקובייה ורק ישב ולמד, אין את החכמה הזאת. מה שאתה מסביר פה זה דבר מאוד משמעותי. הסביבה שהאדם גר בה, זה ממש מקום שיכול לטפח בו את חכמת החיים הזאת, ואם לא האדם יהיה מנותק ממנה.
כן.
אורן: בואו נדבר קצת על דיכאון.
הדיכאון הוא תוצאה מחוסר החיבור הנכון.
אורן: עם מי?
עם הסביבה. שאני לא מקבל מהסביבה את האספקה הנכונה שאני חייב לקבל ממנה. כי האדם הוא יצור חברתי. קח איזה קוף, ותכניס אותו לכלוב לבד. אתה תרגיש אחרי כמה ימים או שבועות שהוא חולה, שהוא נמצא בדיכאון. שממש אין לו חיים. אנחנו מיד מזהים שהוא צריך מישהו. הוא צריך בן זוג, הוא צריך ילדים. הוא צריך עוד קופים, קבוצה שהיא להקה. ואז הם מתחילים להתקוטט ומה לא, כמו שאנחנו רואים בגן חיות, אבל הם צריכים את זה. יש רעש והכל, ואתה רואה איזה בלגן זה, ואתה חושב שאולי כדאי להושיב אותם בנפרד, אבל אם תושיב כל אחד מהם לחוד, הם ימותו. ואנחנו בני האדם, אנחנו מן הקוף.
אורן: מה היה קורה אם היית נותן לכל אחד מהקופים סמארטפון, והם היו בתאים מבודדים עם תקשורת מלאה, און ליין?
אז היית רואה את האדם המודרני. הקוף היה הופך בדיוק לאדם המודרני, שיושב וכל הזמן משחק ומשחק בזה. איזו צורה יש לו?
אורן: אבל לפעמים אלה אינטראקציות עם אחרים.
זו לא אינטראקציה.
אורן: למה?
כי אם אנחנו מדברים על אנשים גדולים שמתקשרים ביניהם כדי למסור איזשהו מידע זה משהו אחר. אבל אם אתה רוצה להחליף קשרים בין בני אדם לקשרים דרך החוטים ודרך איזו תוכנה, זה לא יילך.
למעשה אתה אומר, אני מנתק עכשיו את הילדים אחד מהשני ומכניס להם סמארטפונים. לכל אחד מהם לא תהיה תבנית של החברה בתוכו. כי הוא לא גדל בחצר, הוא לא גדל בשכונה, הוא לא גדל בסביבה. אתה הכנסת אותו לתוך מחשב.
אתה צריך מחשב כדי שאם במקרה אתה לא נמצא עם הסביבה בצורה חיה, אז לפחות אתה נמצא באינטראקציה כזאת. כל הסמארטפונים האלה עוזרים לך לעשות את הקשר בצורה כזאת. לעשות דימוי כזה שאתה כאילו נמצא, אבל אתה יודע מה האדם האחר מרגיש. יש לך תבנית פנימית. אתה בונה בפנים את המודל, את הציור, מה הוא מרגיש, מה הוא עושה, מה הוא רוצה.
זה כמו אימא שמתקשרת לבן שלה. היא מרגישה אותו, והוא מרגיש אותה. זאת אומרת יש להם כבר הכנה לזה. ואז במקרים מסוימים הקשר הווירטואלי עוזר, הוא משלים. אבל אם תגדל כך את הילדים, כל אחד בתא שלו, זה כמו בבית סוהר, אין להם אינטראקציה, אין להם כלום, ואז רואים מה שהם עושים בסמארטפונים, "חה חה חה" וכן הלאה, זה משהו ריק מתוכן לגמרי.
אורן: אמרת עכשיו שלכל אחד מהם אין תבנית של חברה, כי הוא לא גדל בחצר, בתוך סביבה.
כן.
אורן: בוא ננסה להשוות בין שני מצבים נוספים. באחת השיחות הקודמות, תיארת שלילדים של היום יש את החוגים אבל אין את החצר. ופעם, גם אם מתוך החצר המשותפת היינו הולכים לחוגים, אז היינו הולכים.
מה יש מזה שהילד הולך לחוגים?
אורן: יש שם אנשים נוספים.
כן, אבל הם לא באים לשם כדי להתקשר זה עם זה. אז הילד הולך לחוג ג'ודו, או איזה חוג התעמלות. איזו התקשרות יש שם? אם כבר, יותר טוב שילך לחוג כדורגל, קבוצתי. זה כבר קצת יותר טוב. למרות שגם שם, לא עושים התקשרות ביניהם, כל אחד יודע שאני משחק כך והוא כך והוא כך. כל אחד מקצוען ולא חבר כמו שאתם הייתם יחד במשחק שלכם. אין ביניהם קשר של בני אדם, יש ביניהם קשר רק דרך המקצוע.
אורן: מה פירוש?
שאני לא צריך אותך כאדם, כחבר. אני צריך אותך כדי לשחק בלבד, ואחרי המשחק אני לא מסתכל עליך, אתה כאילו לא קיים. נגמר המשחק – זהו, אתה לא נמצא בכלל בשדה הראייה שלי. לכן אני לא לומד משם התקשרות בין אנשים בתוך החיים, אני לומד משם רק איך לשחק כדורגל.
לכן כל הכדורגל הזה בנוי כך שקונים איזה שחקן ומכניסים אותו לתוך קבוצה, ובכל זאת מתחילים לעבוד שם פסיכולוגים ואנשים מיוחדים כדי לקשור אותם יחד. כדי שיהיו יחד ויתקשרו יחד ויבינו. כי באמת אי אפשר לשחק בצורה נורמלית אם הם לא עוזרים זה לזה, אם הם לא מרגישים שהם תלויים זה בזה. שאחד מבין את השני בלי מילים ובלי כלום, אפילו בלי תנועה. שכל אחד חי בשני, בתוך כל אחד מהשחקנים.
אורן: אני רוצה לשתף אתכם שבשבילי כל הדיונים האלה על חיים קהילתיים הם מאוד בעייתיים. כי אמנם שיותר משש עשרה שנה אני חי בעיר, אבל לפני כן נולדתי וגדלתי במושב.
כן.
אורן: אני אומר בגילוי לב, כשאני כמושבניק מסתכל על אנשים שחיים ומגדלים ילדים בעיר, זו ממש רחמנות.
כן.
אורן: כשהייתי בן שבע או שמונה, ביום הראשון ללימודים של כיתה ב', שיחקנו בחצר של בית הספר ונפלתי ושברתי את האגן. חודשיים הייתי עם גבס בכל הגוף עד לאזור החזה, רגל ימין כולה וחצי מרגל שמאל היו עם גבס, והיה מוט מקשר בין הרגליים כדי שלא תהיה אף תזוזה באגן, כי האגן נשבר. חודשיים שכבתי בבית, לא יכולתי ללכת לבית הספר כמובן, והיה לי חבר שבכל יום היה בא אלי מיד לאחר בית הספר, ובמשך שעה או שעתיים, הוא היה מוסר לי את הכדור ואני ממצב שכיבה הייתי נוגח בכדור עם הראש, הוא היה מוסר לי ואני נוגח.
וזה היה מותר?
אורן: כן. יכולתי לזוז, רק את האגן אסור היה להזיז. אני אפילו לא יודע למה נזכרתי עכשיו דווקא בתמונה הזאת, אבל היה בינינו קשר, ביני ובין הילדים שסביבי, וזה לא היה רק עם בני השנתון שלי, אותו חום היה לי גם עם החברים של אחי שקטן ממני בשנתיים או עם החברים של אחי הגדול שגדולים ממני בארבע שנים. היה סוג של חוויה, שאם עכשיו אני מנתח אותה כאדם בוגר, לא היה אכפת לנו מה אנחנו באמת עושים, העיקר שנעשה.
אינטראקציה.
אורן: היינו רצים לגבעה, היינו עושים מגלשות בהרים של הדשא שהיו גדלים שם, היינו הולכים לפרדסים. היינו נוסעים באופניים לטייל בכל עמק חפר, מישהו היה נופל, לא חשוב מה היה, העיקר היה לגמור את בית הספר, שגם בו היינו ביחד, ולהעביר את חצי היום השני בהרפתקאות כלשהן. כשאתה אומר לי שהילד הולך לחוג כזה או לחוג כזה, אני נזכר שאפילו אם רצינו ללמוד שחייה, היה בא אוטובוס למרכז המושב ולוקח את כל הילדים לשיעור שחייה, וכל הילדים נסעו ביחד וחזרו ביחד. זה היה פרט קטן בתוך החיים המאוד עשירים שהיו לנו. ודאי שכל אחד היה שונה, אחד היה טוב בזה, השני היה טוב במשהו אחר, אבל היה משהו בסביבה שאני לא יודע להסביר אותו.
אין מה להסביר, זה מובן. אתה לא יכול להחליף את זה בשום דבר אחר, ולכן כשאתה חי עכשיו בעיר הגדולה, ובשכונה שהיא מודרנית, אז אתה צריך לדאוג לסביבה לילדים שלך כמו הסביבה שהיתה לך.
תנסה להתחיל לעשות זאת. בעצם אנחנו מכוונים בשיחות האלה, כמו שאני מבין, להתקרב למצב שאנחנו רוצים להבין, האם אפשר לעשות דבר כזה או לא, במצבנו אנו? כי אם לא, הילדים שלנו ממש אומללים.
אורן: במה בדיוק הם אומללים, מה חסר להם? חומרית לא חסר היום לילד כלום.
לפי האופי שלי אני חוקר, אני מדען, לכן אני אדבר בצורה יותר גלובלית חיצונה. אנחנו הפוכים מהטבע הסובב, כל הטבע הוא מערכת גלובלית, אינטגרלית, שקשורה בכל וכל, בכל חלקיה, כמו שבגוף שלנו כל תא קשור לכל התאים. ובני האדם שיש בהם אגו שמפריד ביניהם, ובחירה חופשית להתקשר למעלה מהאגו בצורה הנכונה, חייבים לממש את עצמם בצורה כזאת, בקשר הנכון ביניהם. להתקשר ביניהם בדיוק כמו הגוף החי, הבריא, המקושר בתוכו בכל המערכות.
אנחנו צריכים ללמוד מדרגת דומם, צומח, וחי, איך אנחנו, דרגת המדבר, צריכים לסדר את החברה שלנו. זאת ההתפתחות הרצויה, וזאת ההתפתחות שנמצאת בתכנית הטבע. ולפי התכנית הזאת אנחנו חייבים להגיע לקשר הדדי, יפה, טוב, אינטגרלי. אינטגרלי, זאת אומרת, קשור בכל ובכל, בצורות היפות וההדדיות. אבל אנחנו לא בונים, לא מחנכים אנשים לצורה הזאת, ולכן כל דור ודור יותר ויותר מתוסכל, יותר ויותר אומלל.
אורן: למה זה קשור לתסכול ואומללות?
כי האדם הוא אותו קוף, שחי רק בתוך קבוצת קופים, בתוך להקה, כך זה. הוא לא יכול להיות לבד, הוא לא יכול. אם תסתיר אותו אחרי מחשב, תשים לו מסכים סביבו, והוא יחיה עם המסכים, אתה תראה מה קורה לו, אילו סוגי מחלות, ואילו סוגי בעיות יתעוררו בו. זה משהו שאי אפשר לתאר.
אני כבר לא מדבר על בעיות משפחה ומין, מה שאנחנו עכשיו מתחילים לראות, שזה ממש הופך להיות למכה האנושית, ועוד יותר ויותר. זו תוצאה מחוסר התקשרות נכונה בין בני האדם, בנוסף למזון ולאוויר ולכל התנאים האקולוגיים.
ניצה: על זה נאמר "לא טוב היות אדם לבדו".
כן.
ניצה: אם אני רוצה לחפש עכשיו סביבת מגורים. ואני אימא אחראית, וכבר הבנתי שאינטראקציה היא משהו שהוא מאוד מאוד משמעותי. ואני הולכת לחפש סביבת מגורים שאני רוצה שהיא תהיה סביבה טובה לילדים שלי. מהי לפי הגדרתך, סביבת מגורים טובה?
אין לי מושג איפה אפשר למצוא אותה.
סביבה טובה היא, שאנשים מרגישים את עצמם מחויבים להיות קשורים, מחוברים. פעם בכמה ימים הם עושים אסיפה, ערב שירים, סעודה קטנה משותפת, ולא יושבים בבית. הם יושבים יחד, הם נמצאים יחד, הילדים משחקים במגרש המשותף. אבות ובנים עושים יחד איזו פעילות, ואימהות עם הבנות.
היום בעולם שלנו זה מעורב, כך שמאבדים את הקשר והשורש של המין, שזה מאוד חשוב. אף פעם בחיים הפרימיטיביים, הקדמונים, לא היה ערבוב בין בנים לבנות. הבנים הלכו אחרי האבות, רצו להיות גדולים כמוהם, והבנות לקחו דוגמה מהאימהות. אנחנו שברנו כאן כאלו תנאים עדינים בתוך האדם, שבזה ממש קלקלנו יסודות. לא שיש לי איזו נטייה למשהו, אני פשוט מביא עובדות, שזה הטבע ואין מה לעשות. וכל הפתרונות המודרניים, צריך להבין מאיפה הם צומחים, יש בהם הרבה אינטרסים של אנשים מסוימים, שמרוויחים מזה, וזה כדאי להם, ולא אכפת להם מה קורה עם בני האדם, עם ההמונים.
אם כך הייתי רואה את החברה, את הסביבה, את האזור, את השיכון, הייתי רואה שפועלת שם קבוצה קטנה של תושבים, שמתגבשת כדי לשפר את המצב החברתי באותו מקום המגורים, למען שיפור החיים החברתיים של הסביבה. ואז היא מזמינה את התושבים לדבר על זה, לחשוב על זה, היא עושה מעגל וירטואלי סגור ביניהם, כשאין מה לעשות, כשהם יוצאים מהבית, או בימי חופש באיזו צורה.
אני הייתי פותח מקום של עזרה הדדית. את אולי יודעת לשים לק על הציפורניים בצורה יפה, ואורן לפי המקצוע שלו יודע לעזור בבעיות בחשבונאות, בבנק, וכך עוד מישהו ועוד מישהו. להתחיל מכל מיני צורות. אחר כך לילדים, אולי מישהו צריך שיעורים נוספים, איזו עזרה, אולי מישהו צריך עצה בבריאות וכן הלאה. נרגיש שיש צורך זה בזה, בצורה כזאת פשוטה בינתיים, אבל אחר כך גם בהידברות.
אפשר להזמין מישהו שיעשה לילדים שלנו קרקס. אני הייתי בסביבה כזאת מיוחדת, שם הזמינו קוסם לילדים. ובאו כל הילדים מכל השכונה, ועם הילדים גם ההורים באו, כי מי יודע מה קורה שם. בא קוסם ועשה להם הצגה. אני עקבתי אחרי השכונה הזאת, זה היה ברחובות. אחר כך, בפעם השנייה, הם הזמינו אדם עם נחשים, והילדים נגעו בנחשים והוא היה תולה עליהם את הנחשים האלה, מבחוץ היה פחד לראות זאת, והוא הסביר להם שלא צריך לפחד, זה היה מאוד מאוד יפה. זאת אומרת, אפשר לעשות כאלו דברים, על ידי קבוצת ההורים, ודרך זה מתחילים להתקשר גם האנשים.
אני גדלתי באזור כמו שאורן גדל, שם הייתה חצר ושכונה. אחר כך שהגעתי לארץ, נכנסתי גם לחברה, חברה חרדית, דתית, וזו חברה שיש בה חוקים ועזרה הדדית, וכל מיני מנגנונים שהם בונים. ואני ראיתי שבאמת, יש עזרה הדדית, יש התחשבות הדדית, אמנם זה לפי חוקים מסוימים שלהם, אבל ישנה ההבנה וישנה הרגשה כזאת. ולכן לצאת משם סתם לאיזו עיר, זה קשה להם ובלתי אפשרי.
אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות זאת. אני חושב שזה דרך ילדים, דרך נשים, דרך עזרה הדדית, דרך חוגים שאנחנו נעשה, דרך זה שנקל עליהם בבעיות שיש להם בחיים, איש לרעהו יעזורו, בכל מיני דברים. אני רואה ששמים ברחובות ארגזים לבגדים משומשים, לכל מיני דברים. מתחילים להבין שזה כדאי. אנחנו יכולים לעשות זאת באזור שלנו, מחסן שלם לכל מיני דברים, אנחנו יכולים לשים מקררים גדולים, שיביאו לשם עודפים ואז נחלק את העודפים האלו, וכן הלאה. כי שליש מהאוכל שלנו נזרק, למה אנחנו צריכים לעשות זאת? אנחנו צריכים לעשות דברים יפים. אנחנו יכולים להתארגן לקנות גז, חשמל, מים, וגם מזון בצורה מרוכזת, וזה יעלה לנו חצי מחיר.
יש הרבה דברים שאפשר לעשות יחד, על מנת לקבל רווח. על ידי הרווח הגשמי, למשוך אותם, עד שהם יבינו. על ידי סדנאות, על ידי כל מיני התחברויות כאלו, אנחנו נביא להם הרגשה שיש בזה רווח פנימי, ביטחון, חום, רוגע, שקט, הרגשה נוחה. ואם בדקנו לפני הפעולה הזאת, לפני הטיפול בכזאת שכונה, בכזאת סביבה, אנחנו יכולים לבדוק אחרי שנה, כמה אנשים התפטרו מדיכאון, מבעיות, ילדים בבית ספר, גירושין וכן הלאה. אפשר לעשות סטטיסטיקה.
ניצה: יש מדד לבדוק.
כן, בזה אפשר להצליח בהרבה, ואנשים יגידו תודה.
אורן: אם אני מבין את הדברים שאמרת עכשיו, המדד לשכונה טובה, זו שכונה שבה יש הרבה אינטראקציות בין אנשים.
כן. בהרגשה. זה לא חייב להיות כל הזמן ריצות פיזיות זה לזה, אבל כדי לעשות את האינטראקציה פנימית, חייבת להיות גם אינטראקציה חיצונית בינתיים. אז פעם בחודש, נעשה סעודה גדולה בחצר המשותפת, במקום המשותף. נשים שולחנות, כיסאות פשוטים, עם הילדים, עם כולם, יהיה רעש גדול, שירה על הדשא עם גיטרות, בטוח שיצטרפו לזה. נבקש מהנוער שלנו שינגן וישיר להם, זה יהיה להם לכבוד, נזמין קוסם או מישהו לילדים הקטנים, שישחק איתם. זה לא עולה כסף, ההיפך.
ניצה: כסיכום, מה המטרה של חיי קהילה מהסוג הזה?
האדם, מזה שהוא מתקשר לאחרים, הוא מתחיל לקבל הרגשת חום, בטחון, הרגשה של אותה הרחם, של אותו מקור מאיפה שהוא מגיע. הוא מתחיל להרגיש שהחיים שלו הם לא החיים שלו, זאת אומרת, אנחנו כאן מחליפים את הכלי המרגיש, הסנסור. אני עכשיו חי לא את החיים שלי כבודד בפינה, בדירה שלי, אלא אני מרגיש עכשיו כלי מורחב, ובו אני מרגיש את החיים. זאת אומרת, הרגשת החיים שלי היא הרגשה פי כמה וכמה יותר גדולה ממה שהרגשתי קודם.
ואז כאילו יצאתי לעולם הפתוח. ההרגשה הזאת היא ההרגשה הטובה ביותר, כי היא הופכת אותי להיות למעלה מהמקום, למעלה מהזמן, למעלה מהכל. אני כאילו נמצא באוויר. החושים מתרחבים. ואז, אדם מרגיש שבשביל ההרגשה הזאת כדאי לחיות.
אני תפסתי את זה במיוחד בדרום אמריקה. הכרתי מישהו שהתעשר, שהיה חי בפאבלה, זה אזור לאנשים שממש נמצאים בתת עוני. הוא לא עזב את המקום, הוא בנה בית יותר יפה, אבל לא בהרבה יותר יפה. היו כאלה שהיו בונים שם, ולא יוצאים משם, כי אין לך הרגשת החיות. מה שהוא קיבל מילדות, הוא לא יקבל כשהוא יחיה בקומה עשרים, עם בריכה על הגג ועם כל הדברים האלה. אין. הם מבינים והם יודעים את זה. הם נמצאים באותו מקום אפילו.
אורן: זה היה מרתק, נהיה ביחד, נפתח לנו עולם חדש.
(סוף השיחה)