heb_original_mlt_o_rav_2012-12-23_rawmaterial_haim-hadashim_n115
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן
חיים חדשים
קורס אינטגרלי בחברות וארגונים
שיחה 115
שיחה 12.23.12
אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. אנחנו לומדים כאן את תפיסת העולם האינטגרלית ואיך היא באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים שלנו. מהי התפיסה הזאת, מה היא יכולה לתת לנו ואיך היא יכולה להוליך כל אחד ואחד מאיתנו ואת כולנו יחד לחיים חדשים. ואנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו. היום אנחנו רוצים להתחיל קורס שנוכל אחר כך להגיש אותו לארגונים, לחברות, לאנשים שעובדים במקומות שבהם הם עובדים, ובעזרתו לפתח את החיים שלהם אל המקום הבא שאליו אנחנו מתפתחים. הרב לייטמן כאן איתנו ואנחנו מזמינים אתכם להקשיב יחד, יהיה מרתק.
איך אנחנו מתחילים הרב לייטמן?
אנחנו רוצים לנסות להעביר קורס לארגון רגיל, מצוי, אי שם. שאנחנו מביאים מִספר אנשים, אפשר שלושים או ארבעים, יכול להיות יותר, אבל זה סדר הגודל שכדאי להגביל פחות או יותר, מפני שבכל זאת צריכים גם לעשות סדנאות, צריכים לענות על שאלות, וכך אפשר לנהל אותו, אפשר איכשהו להחזיק אותו, כמו כיתת לימוד. וודאי שאת הקורס הזה נצטרך אחר כך להשלים בקליפים למיניהם, בטבלאות, ציורים, משחקים, סדנאות ודיונים, אבל בינתיים אני רק אשתדל לתת חומר בזרימה שנראה לי שצריכה להיות.
יכול להיות שאפשר יהיה לחבר אחר כך עוד תוספות להסברים שאני נותן, כי אני רגיל לדבר לתלמידי חכמים ולא לאנשים נמצאים בשטח בחיים הרגילים, באמת אין לי איתם מגע ושפה משותפת. אז נצטרך אחר כך לעשות מהקורס שלי איזו התאמה. אבל ננסה ונראה אחר כך איך לעשות זאת. אני לא חושב שמה שאני אדבר יהיה מוכן ממש כקורס שכבר יהיה אפשר להראות לאנשים וזה יהיה מספיק להם.
קודם כל הייתי פונה אליהם בשאלה "בשביל מה אנחנו כאן?", אנחנו כאן כדי להיטיב לחיים שלנו. כדי להיטיב לחיים שלנו אנחנו צריכים לדעת מה הם החיים שלנו? איך הם מנוהלים? מה המערכת שאנחנו נמצאים בה? מה הכוחות שנמצאים בתוך המערכת? מה משפיע עלינו מבפנים? מה משפיע עלינו מבחוץ? מה הם הסיכונים שלטובה או לרעה יכול להיות שמופיעים פתאום במערכת? ובסך הכל איך אנחנו יכולים להתקדם למשהו שאנחנו קובעים לעצמנו חיים טובים יותר, קלים, מועילים, גם לנו וגם לארגון שבו אנחנו עובדים, למשרד או למפעל שבו אנחנו נמצאים. איך אנחנו יכולים להיטיב את יחסי העבודה שלנו? וגם אולי לא רק עבודה. היום נהוג שחוץ מעבודה אנחנו גם נפגשים וההנהלה בדרך כלל מעוניינת לעשות קואופרטיבים כאלו, פגישות מיוחדות, אפילו נופש ועוד. אז בואו נראה איך אנחנו בכלל מסדרים את החיים שלנו בצורה יותר טובה.
ויחד עם זה נברר לָמה אנחנו רואים את עצמנו ואת העולם ואת העבודה שלנו שמשהו לא בסדר לפעמים, מתדרדר, יש איזה פחד מהעתיד, חוסר ביטחון ממה שיקרה וקורה, גם אצלנו, גם בכל העולם. איפה אנחנו נמצאים? זו בעצם השאלה הראשונה. וכדי לברר את זה בואו נראה מהי המערכת הכי גדולה שבה אנחנו נמצאים? המערכת הכי גדולה שבה אנחנו נמצאים זו המציאות הכללית. החלל הגדול הזה מלא בכל מיני גופים, כוכבים, פלנטות, כל מיני גלקסיות.
מה שאנחנו מגלים שהדבר הזה התחיל לפני ארבעה עשר מיליארד שנה בערך. והתחיל להתפתח מאיזה ניצוץ קטן של כוח, והכוח הזה מוגדר אצלנו ככוח הרצון, שהוא רצון להחזיק את עצמו, רצון להתקיים, והרצון הזה התחיל להתפתח. הוא התחיל להתפתח ולברוא מתוך עצמו, להתחלק, להתרבות לעוד ועוד רצונות. כמו שאנחנו אומרים חלקיקים אלמנטריים, כמו אלקטרונים, פרוטונים, נויטרונים, כל מיני חלקיקים, עד שהתחברו לאטומים ומולקולות אחר כך, ועוד הרבה מאוד חלקים אחרים. שבסך הכל כל החומרים הם הרכבים של אותם חלקים אלמנטאריים, שאנחנו מגלים, שכל אחד מהם טיבעו הוא רצון להחזיק את עצמו, רצון לשמור על עצמו, זה בעצם הכוח המרכזי של הטבע.
יש חלקים שבהם הרצון הזה מאוד חזק ואז קשה לנו לשבור את החומר הזה, למשל מתכות. יש חלקים שיותר קל לשבור אותם, שהם נוזלים, גזים למיניהם וכן הלאה. יש חלקים שאנחנו יכולים להפריד אותם על ידי חום, כמו שאנחנו יכולים לקרר מים והוא יהיה חומר מוצק, ויכולים לחמם עד שיהיה גזים. זאת אומרת, החומר הזה שהוא רצון לקבל יכול להופיע בכמה אופנים, מוצק, נוזל, גז ויש עוד פלזמה, יש עוד כמה סוגי חומרים, כשפלזמה זה החלק הרביעי. אז כל היקום וכל הטבע בסך הכל מורכב מהרצון לחְיות, רצון להתקיים, רצון להחזיק את עצמו בצורה הנוחה, הטובה, הטבעית לכל סוג וסוג של חומר.
למדנו בבית ספר את טבלת מנדלייב של חומרים למיניהם, שמהם מורכב כל מה שיש. אנחנו נוחתים על הירח או על המאדים ועוד מקומות בחלל ותופסים כל מיני חלקים, אנחנו רואים שהכל בעצם מורכב מאותם החלקים. עד הכוכבים הגדולים ביותר ועד החלקים הקטנים ביותר. וגם החיים שהתחילו על פני כדור הארץ ובינתיים אנחנו לא מגלים אותם באף מקום אחר, כמה שמנסים, הם גם התחילו מהחומר הדומם, שכנראה זאת הצורה של כל החומרים שביקום.
והחומר הזה הוא חומר שרוצה להחזיק את עצמו. ואם יש איזו אנרגיה שמפוצצת אותו, מחממת אותו, שוברת אותו, אז הוא נשבר. אם כוח רוצה להתקיים פחות מכוח זר שפועל עליו מבפנים או מבחוץ, אז הוא מתרסק ומפסיק להתקיים בצורה הקודמת, מקבל צורה אחרת, לפי אותו כוח שמשפיע עליו. אבל צורת החומר הדומם היא שהוא רוצה לשמור על עצמו ולא זקוק בעצם לשום דבר אחר מבחוץ, אלא, במילים שלנו, כביכול נהנה מזה שהוא קיים כמו שקיים. אנחנו לוקחים חתיכת ברזל או חימר או מים, לא חשוב מה, אם אנחנו רוצים לשנות אותם, אנחנו צריכים להפעיל עליהם כוחות גדולים, ואם לא, אז הם נשארים כמו שהם. אם לא היה משפיע עליהם שום דבר, אז כך הם היו נשארים לנצח.
אם מדברים על קריסטלים, אז זו צורה מיוחדת של החומר הדומם, שרוצה להחזיק את עצמו בצורה כזאת. כמו שאנחנו שוברים יהלומים, אנחנו מלטשים אותם, נותנים להם צורה מיוחדת, אבל הם משתדלים לשמור את עצמם כל הזמן. זה במטאורולוגיה, בתורת המתכות, שאנחנו עושים מכמה מתכות מתכת חדשה ומשתמשים בזה בטכניקה שלנו, בתעשייה. בכל זאת אנחנו אונסים את החומרים האלו על ידי כוח זר, כדי לעשות מהם משהו שאנחנו רוצים, ולא כך הטבע שלהם. הטבע של הדומם הוא להחזיק את עצמו שאף זר לא ישנה אותו.
וכך כדור הארץ היה מתפתח כדומם, כגוש, בערך ארבעה מיליארד שנה, כמו שאנחנו יודעים נכון להיום ויודעים למדוד. ואחר כך התחיל להתפתח הצומח. הצומח התחיל בחיים, בתוך המים שהיו מכסים כמעט את כל כדור הארץ. וכדור הארץ לפני כן היה מתחמם ומתקרר והיו בו כל מיני תופעות פנימיות וחיצוניות, עד שהוא קיבל איזו צורה שלו, שהוא כבר כמעט עגול, ויש בו תנאים להיווצרות החיים. וכשהגיעו התנאים האלה להיווצרות החיים, בינתיים התנאים האלו היו מוכנים, כי החיים התחילו בצורה מאוד מאוד פשוטה, פרימיטיבית כזאת, כצמחים, אחרי זה כבר חי, עולם החי, ואחר כך בני אדם, כשכל זה לקח מאות מיליוני שנים, וכך זה התפתח.
אבל מעניין איך זה מתפתח. אם אנחנו אומרים שהרצון ליהנות, להחזיק את עצמו נמצא ביסוד של הבריאה, אז יוצא שהרצון להחזיק את עצמו, ליהנות מזה שהוא קיים בצורה כזאת, כמוצק, כבר מתחיל להתפתח ולא מספיק לו להיות מוצק, הוא כבר רוצה לקבל צורות מתקדמות יותר, הוא רוצה לקבל מבחוץ השפעות שנראות לו חיוביות ולהוציא מעצמו חומרים שנראים לו זרים, שמפריעים לו מבפנים. ואז מחומרים מוצקים, מדומם, מתחיל להתפתח צומח. כשההבדל בין דומם וצומח שהרצון לקבל שלו הוא יותר מפותח בזה שמוכן להשתנות, ודווקא בשינוי מרגיש את עצמו שהוא מתקדם. שהוא משנה את עצמו לטובת עצמו בזה שכל הזמן קולט מבחוץ דברים חיוניים לעצמו ומוציא החוצה דברים שליליים, המזיקים לו, ועל ידי קרבה למועיל והתרחקות מהמזיק הוא מתפתח. וזו ההתפתחות.
זאת אומרת, אנחנו רואים שהצמח מתפתח, שהוא גדל, אבל זה לא שהוא סתם גדל, הוא גדל מפני שהוא כל הזמן מתקרב למועיל ומתרחק מהמזיק, ואז הצורה החיצונית שלו שהוא גדל. אבל עובד בפנים רצון לקבל בלבד, התוכנה היא אותה תוכנה, רק שעכשיו היא עובדת ביותר ויותר לספוג דברים מועילים ויותר ויותר לפלוט דברים מזיקים. ומה שטוב ומיוחד בטבע, שלא מדובר על צומח אחד ודומם, אלא שכל זה רצון אחד, הרי זה מגיע מרצון ראשון אחד, מניצוץ קטן, ממפץ גדול שהתחיל. ולכן כל הטבע, כשמגיע מאותו כוח אחד, הוא ממשיך להיות מקושר ואחד.
ולכן אנחנו רואים שמה שבצומח אחד טוב לו כמועיל והוא מקרב, הוא דווקא לוקח דברים מזיקים שפולט מישהו אחר. ומה שהצומח הזה פולט כדברים הרעילים בו, מישהו אחר משתמש בו כדברים המועילים. וכך אנחנו רואים שהכל בטבע מקושר. וכך גם אנחנו עם הצמחים, אנחנו נושמים מהם את החמצן שהם מפרישים, והם סופגים כל מיני גזים רעילים, וכולי וכולי. אנחנו רואים שהדברים האלה כל הזמן נמצאים במעגל של ספיגה והוצאה, וכך זה בכולם.
כך התקדם עולם הצומח. וכשעולם הצומח הגיע ליישומו, זאת אומרת, שהרצון ליהנות שלו מימש את עצמו בכל מיני צורות צמחים כמה שרק היה אפשר, צמחים שגדלים על פסגות ההרים ובעמקי האוקיאנוסים, ולפנינו, על פני כדור הארץ, ממש הרבה מאוד סוגים. אנחנו רואים שיש צמחים שמסתתרים מהשמש, יש צמחים שדווקא נפתחים לקראת השמש, שנפתחים בלילה או נפתחים ביום, ופולטים כל מיני דברים, גזים כאלו וכאלו, זאת אומרת, יש בין הצמחים סוגים שונים מאוד ואפילו מאוד משונים, מוזרים.
יש צמחים שהתפתחו, ואנחנו יכולים לראות שהם התפתחו מהדומם. אלה האלמוגים, הקורלים, שמצד אחד הם חומר דומם, מצד שני הוא בכל זאת מתפתח ויש בו צורות החומר הצומח. זאת אומרת, בין דומם וצומח יש צורות כאלו, ובעבר כנראה היו עוד כל מיני צורות שהתפתחו, באבולוציה של הכוח הזה, הרצון, אבל הקורלים זה ממש המעבר בין עולם הדומם לעולם הצומח.
ואחר כך אנחנו מגיעים לסיום התפתחות עולם הצומח, שכיסה את כל כדור הארץ שהתפתח במשך מאות מיליוני שנה. כולנו איכשהו למדנו את זה בבית ספר. התפתח אחר כך הלאה אותו הרצון לשמור את עצמו ולהתפתח, להחזיק את עצמו תמיד בצורה הטובה ביותר, בתנאים הטובים ביותר. אנחנו רואים איך שהמים זורמים ואיך שהצמח מתאפס וכולי וכולי.
זאת אומרת, אנחנו רואים שהטבע תמיד רוצה להצליח, הוא רוצה להגיע למצב הטוב ביותר, האופטימאלי להתפתחות, להתרבות, לשמירה במצב שנמצא. ואם המצבים משתנים, הוא משתדל לפי הכוחות הפנימיים גם להתאים את עצמו לתנאים החדשים, ועל ידי זה מתפתח. איך שהתפתח האקלים והשתנה במשך מיליוני שנה על פני כדור הארץ, בהתאם לזה גם הצמחים קיבלו צורה אחרת. והאמת שגם הדומם מתפתח ובמשהו משנה את עצמו, כי אם תנאים חיצוניים משפיעים עליו, אז ודאי שגם הוא מגיב בהתאם לזה. אבל התגובות האלו הן תגובות איטיות מאוד וממש מזעריות.
אחרי הצומח שהגיע לשיא ההתפתחות שלו, התחילו להתפתח ממנו כבר צמחים כאלו שגם אוכלים חיות, הם תופסים איזה זבוב או דבורה ואוכלים אותם. זאת אומרת, זה כבר מעבר בין הצומח לחי. וכל עולם הצומח ניזון מעולם הדומם ובעצמו הופך להיות מזון לעולם החי, שהתפתח אחריו. ההבדל בין עולם הצומח ועולם החי הוא גדול. כי צמחים הם מתפתחים, גם יש ביניהם קשר גדול כמו שאנחנו מגלים עכשיו, שבין כל הצמחים שבעולם יש איזו שפה מיוחדת, הם מפרישים גזים מיוחדים, מתחת לקרקע הם מתקשרים ביניהם ובין כל מיני סוגי הצמחים, אם יש עץ מיוחד, אז לידו נמצאים גם צמחים קטנים, מיוחדים, וכן הלאה.
זאת אומרת, זה עולם ומלואו, שכל כולו אינטגרלי, מחובר ותלוי בהמון תנאים, איפה שחיים הצמחים האלו או האלו, אבל בכל זאת יש קשר בין כולם. זה פלא, אנחנו יכולים לעשות ניסוי כזה, להזיק לצמחים במקום אחד, ורחוק מאוד אנחנו נרגיש תגובה ממה שעשינו שם. ומשום מה אנחנו עדיין לא כל כך מבינים איך זה מגיע, אבל רואים שבטבע כל הדברים האלה מקושרים. ואומרים שזה מקושר מפני שזה קשור לאותו הרצון הראשון שהתפרץ, לאותה האנרגיה הראשונה שהתפרצה ומזה בראה את כל היקום.
אחר כך נהיה הצומח שיצא חי, גם בכל מיני צורות כאלו. ואז גם עולם החי התפתח, כמו שלמדנו. לימדו אותנו הכל, אבל כמה שאנחנו למדנו זאת בעיה. אבל לימדו אותנו שיש צורות פרימיטיביות קטנות, אמבות למיניהן, שהתפתחו, ואנחנו יכולים לראות אותן גם עכשיו, איך הן נמצאות במים בכל מיני מקומות ומתפתחות.
ואז אותן צורות התפתחו והתרבו, ואחר כך התחילו לראות שיותר טוב להן להתחבר ביניהן, ואז התחילו להתחבר, ובחיבור, כשנעשה חיבור גדול ביניהן, שזה טוב כנראה לחומר שמתרבה להיות יחד מצד אחד, מצד שני יכולים להתחלק לכל מיני פונקציות ביניהם, שחלק התחיל לעבוד כמו מוח וחלק ככבד, לב, ריאות וכולי.
זאת אומרת, כבר כמו מתאי גזע, שאנחנו לומדים היום שיש תאי גזע, תאי יסוד, ומהם אחר כך נבנים כל מיני סוגי התאים. כך זה היה גם בעבר, בהיסטוריה שלנו, בהתפתחות שלנו, שהיו תאים, חיים פשוטים, שמהם התפתחו אחר כך צורות גופים שונים. והם התפתחו גם לרוחב בכדור הארץ, ואז בכל מקום בהתאם לתנאים התפתחו בצורה אחרת, אנחנו רואים דוב לבן ודוב חום ודוב שחור ופנדה ועוד ועוד, אז אנחנו רואים שבכל מקום אותם היצורים בעצם, אבל הם מקבלים צורה אחרת בהתאם לתנאים, כי הם התפתחו בתנאים שונים. גם אנשים, יש כאלו ויש כאלו, יש מספר סוגי אנשים, למה? כי התנאים החיצוניים הם שונים. אנחנו, דרך אגב, מייחסים גם את האדם לעולם החי.
וכך התפתח עולם החי, ובעולם החי, כמו שדיברנו, הרצון לקבל שלהם הוא רצון ליהנות, רצון להחזיק את עצמו, רצון לשלוט, להתפתח. כי זו האבולוציה, שיש דחף פנימי יותר ויותר להתְרבות ולהתפתח ולגדול, שזה בכל חלק וחלק מהטבע, רק בדומם כמעט ולא רואים זאת, רואים זאת קצת יותר בחומרים רדיואקטיביים, שהם פולטים קרינה. ואפילו אומרים שבמתכות, בכל מיני דברים, גם יש איזו אנרגיה שיוצאת מהם, שאפשר להרגיש. אפילו יש אנשים שיכולים לשים יד ולהגיד, זה זהב וזה כסף וזה נחושת וכולי וכולי. זאת אומרת, שיכולים אפילו להרגיש לפי איזו פליטה שיוצאת מתוך המתכת.
אז מגיע עולם החי. ההבדל המהותי שיש בעולם החי לעומת הצומח, שהצומח מתאפס, מתפשט מעצמו, והוא גם מתרבה על ידי הגרעינים שפולט, וגם החיות אוכלות מהצומח, ואחר כך מפרישות את הזרעונים שלהן, וכך זה מתפתח ומתרבה בצורה כזאת במקומות אחרים.
עולם החי הוא עולם מאוד מאוד מיוחד. קודם כל הוא נע ונד, הוא משנה מקום. זאת אומרת, כבר יש לו התפתחות הרבה יותר גדולה מהצומח. כי כאן אנחנו צריכים להבין שיחד עם הרצון להחזיק את עצמו, כל הזמן להביא את עצמו בצורה הנוחה, הטובה ביותר, כמו מים שזורמים למקום הנמוך, כמו צמח שפותח את עצמו כלפי האור. זאת אומרת, מתחיל להתפתח בתוך כל תא ותא של החיים שכל, מוח, תכנה מיוחדת כדי לנהל את עצמו, לזכור את הדברים מהעבר, לפתח את התכניות לעתיד ולבדוק ולראות באיזו צורה ולאן, לאיזה כיוון, ואיך אני יכול להתפתח, כדי להגיע למצב יותר טוב.
זאת אומרת, הרצון ליהנות, הרצון לקבל, הרצון להחזיק את עצמו, הוא לא רק מחזיק את עצמו, להחזיק את עצמו בצורה הטובה יותר זו בעצם המגמה. ולכן הוא מתחיל לפתח לידו שכל, מוח. היום אנחנו אפילו בונים כאלה מחשבים שהם בעצמם לומדים מהניסיון וזוכרים את הדברים הנתונים, ואחר כך יכולים להתפתח הלאה.
זאת אומרת, הדברים האלה הם מאוד פשוטים ונמצאים ביסודו של הטבע, אין בזה שום דבר מיוחד. אם אנחנו בונים חלקים מהרצון, הרצון מחייב את עצמו לפתח עוד תאים מיוחדים שהם אחראים על ספיגת הנתונים, מצבים שבהם הוא נמצא, לעשות מהם השוואה ולהוציא מזה סיכום, ולממש את עצמו לפי מה שמצא לטובתו. בתוך הרצון מתפתחות ארבע בחינות כאלו, ארבע דרגות כאלו של חשיבה, קליטה, השוואה, סיכום, פידבק, ובצורה כזאת הוא מתחיל לנהל את עצמו לכיוון יותר טוב.
אנחנו בונים לפי זה כל מיני מערכות, אבל בטבע זה כבר קיים בכל תא ותא חי. כי לא יכול להיות שום תא חי אם אין בו תוכנה כזאת. והתוכנה הזאת היא האלמנט של השכל, והשכל הגדול הוא מורכב מכאלה תאים קטנים, גם נוירונים שלנו, הכל מתקיים לפי זה.
ולכן כשמגיעה ההתפתחות לדרגת החי, כאן אנחנו יכולים לראות באמת עד כמה שמתפתח, חוץ מרצון, לידו ממש, מתפתח גם שכל גדול, בכל צורת חי, איך שהוא בוחר את עצמו, איך שהוא מסתכל, איך שהוא מסדר את עצמו. יש כאן תוכנה מאוד מיוחדת לעשות לעצמו בית, איזה מקום באדמה או על העץ, ואיך להתרבות, ואיך לפתח סביבה משלו, לשמור על המקום שלו, שיהיה כביכול מגודר, כמו לחתול ולכל החיות וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן כבר צורת חיים מאוד אינדיבידואלית, אישית.
מה שכן אנחנו צריכים להבין, שאם זה דומם הוא כאילו לא תלוי בזמן, אם התנאים משתנים, הוא משתנה, אם התנאים לא משתנים, הוא לא משתנה. הצומח כבר תלוי בעונות השנה, יש לו תקופה שהוא חי, ותקופה שהוא מת. תקופה שנולד ומתקיים ומת. זאת אומרת, יש לו כבר מה שאנחנו קוראים "חיים".
"חיים" נקרא שנמצא בקשר אקטיבי עם הסביבה. ושאנחנו לפי הקשר האקטיבי הזה עם הסביבה יכולים להצביע ולהגיד "הוא חי", זאת אומרת, נמצא בהתקשרות עם הסביבה. אנחנו יכולים להגיד הוא מת על הצמח או על גוף חי, זאת אומרת, שכבר לא נמצא בקשר אקטיבי עם הסביבה.
אז אם בצמחים אנחנו רואים שלכל אחד מהצמחים יש תקופה מיוחדת, ויש צמחים שחיים לפי עונות השנה, יש כאלה שחיים עשרות ומאות שנים, יש כאלה שחיים רק חלק מהשנה וכן הלאה, אבל בכל זאת יש בהם תכונות כלליות, שהן כולם כמו אותו הסוג. זאת אומרת, אם אני שייך לצמח החיטה, אז אני חי ולידי עוד מיליארדי חיטים בשדה, ויש להם אותה צורת חיים כמו לי. וביום אחד אנחנו מתחילים לחיות כביכול, וביום אחד אנחנו גומרים את החיים שלנו.
וגם בעולם החי יש תקופות שהם מולידים את הצאצאים שלהם, אבל ההתפתחות יותר אישית, וחיים ומוות כבר תלויים יותר בסביבה, ולכן יותר אישיים, אינדיווידואליים. אבל פחות או יותר אנחנו יכולים להגיד על כל אחד ואחד מה החיים שלו. יחסית קל לנו לראות את עולם החי, אנחנו יכולים לבדוק אותו, לראות אותו, ויש לנו מספיק ידע כדי לנהל את עולם החי. ואנחנו שולטים בו.
האדם שייך לפי גופו לעולם החי, ובאמת התפתחנו מהקוף, מסוג מיוחד של קופים, שהם המעבר בין עולם החי לעולם המדבר. וכשהתפתחנו, התפתחנו בצורה מיוחדת, כשמה שקורה לאדם שהוא נמצא בהתקשרות מיוחדת לסביבה. דיברנו שהרצון בדומם תלוי בסביבה, אבל בצורה פחות מכולם. הצומח תלוי בסביבה יותר בשמש, בעונות השנה וכן הלאה. עולם החי תלוי עוד יותר בסביבה. והאדם תלוי בסביבה ממש.
כי אם אנחנו משאירים את האדם ביער והוא מתפתח עם החיות, הוא יהיה כמו חי. אם אנחנו מכניסים אותו לחברה האנושית, הוא יתפתח בהתאם לחברה האנושית, ובגובה של החברה עד אותה הרמה הוא יתפתח כמדבר. זאת אומרת, באדם התלות בסביבה היא ממש תלות כללית כוללת, ולכן הוא נמצא כל הזמן בלחצים מהסביבה. שמצד אחד חייב להיות בסביבה ויכול על ידם למלא את עצמו, ומצד שני הוא רוצה כל הזמן לשלוט על הסביבה, לברוח ממנה וכן הלאה. זאת אומרת, יש לנו בעיה עם הסביבה, לכן אנחנו כל הזמן נמצאים עם הסביבה שלנו באיזה מאבק.
וגם מה שיש בנוסף בדרגת האדם, שדרגת הדומם כמעט ולא מתפתחת. אנחנו יכולים למצוא חומר על הירח וחומר על פני כדור הארץ ועל המאדים, וכבר קיבלנו חומרים מכולם, אנחנו רואים שאין הבדל בחומרים, זה כמעט אותו דבר. מה שאין כן בצומח, זה על פני כדור הארץ בלבד, אז יש הבדלים גדולים בין הצמחים שהיו לפני כמה מילוני שנה, למדנו בבית ספר אילו סוגי צמחים היו, גדולים וכן הלאה, ועל הצמחים שיש עכשיו. צמחים שהיו אז בגובה של עשר ועשרים מטר, היום בעולם שלנו הם גדלים אולי כמה סנטימטרים בלבד מהקרקע. וההיפך. זאת אומרת, הצמח התפתח והשתנה בהרבה.
החי התפתח והשתנה הרבה יותר מזה. לנו קשה למצוא את החי, אבל היו דינוזאורים, ממוטות למיניהן, שהיו הרבה מאוד סוגים שנכחדו ובאו במקומם סוגים חדשים, זה בגלל שגם כדור הארץ עבר כל מיני תקופות של קרח, של הפשרה וכן הלאה. ובאדם, היתה התפתחות עוד יותר גדולה, ולא רק בצורה החיצונית, שוודאי גם בזה, כי היו אנשים קטנים מאוד, שהיו בגובה של 80 סנטימטר והיום יש בגובה 180 סנטימטר. אפילו במאה הקודמת, במאה העשרים, גדלנו בגובה ב-30, עד 40 סנטימטר.
אבל לא זאת הבעיה או אולי לא בעיה, אלא מה שמיוחד הוא שאנחנו גדלנו בתכונות הפנימיות שלנו ולידן בשכל, כי המוח שלנו מתקדם בהתאם לרצון. ואדם כל הזמן מתקדם ברצון שלו, והרבה יותר מדומם, צומח וחי. על פי ההיסטוריה שאנחנו לומדים אנחנו רואים איך האדם התפתח במשך חמשת אלפים השנה האחרונות, ועולם החי התפתח במקצת, וודאי שהיום הפרות הן גדולות, בפרט שאנחנו מנפחים אותן עם כל מיני מאכלים, עם אנטיביוטיקות והכל. אבל הוא גדל בצורה כמותית ואיכותית בגללנו, במיוחד אלו שגרים לידנו, חיים לידנו, נמצאים ליד האדם.
אבל האדם התפתח מאוד. ועכשיו אנחנו צריכים לראות את כל היקום כרצון דומם אחד גדול, ובתוכו על פני כדור הארץ רצונות צומח, חי, ומדבר, איך שהם קשורים כולם יחד, כי יצאו מנקודה אחת, ובאמת יש קשר בין כולם. וזה מה שהמדע מגלה היום. אבל חשוב לנו בכל זאת לדעת עליהם. רק אנחנו מדברים בצורה כללית גם מפני שבסופו של דבר אנחנו צריכים להבין מאיפה באות הצרות, ואיך אנחנו יכולים להימנע מהן ולהגיע לחיים יותר טובים, אז אנחנו צריכים לדעת את המערכת.
אם כך הגענו לאדם שמתפתח במשך כמה מאות אלפי השנה האחרונות ברצונות שלו. כשעד לפני שלושים וחמש אלף שנה, האדם כמעט ולא נפרד מעולם החי, הוא היה שייך לעולם החי. ובערך לפני שלושים וחמש אלף שנה, כמו שאנחנו רואים לפי המחקרים המדעיים, הוא התחיל להשתנות, הוא התחיל להתפתח, הרצון שלו התחיל לדרוש יותר.
וכך הרצונות שלו היו רצונות בסיסיים, שזה אוכל, מין, משפחה. זה בעצם מה שהיה צריך להיות, אבל הוא התחיל לשנות את הסביבה שלו. הוא התחיל לעשות לעצמו כל מיני כלים, התארגנות חדשה לקבוצות, לא רק משפחה או שבט. זה קרה במשך תקופה די ארוכה, משלושים וחמש אלף שנה לפני הספירה ועד חמשת אלפים שנה לפני הספירה. זאת אומרת תקופה שהתחילה שלושים אלף שנה לפני הספירה ונגמרה חמשת אלפים שנה לפני הספירה, תקופת ההתפתחות הפרימיטיבית שלנו. היא לא כל כך פרימיטיבית, אנחנו עשינו שם שינויים גדולים וההתפתחות הראשונה שם התבצעה בנו.
ואחר כך כבר באה תקופת הציוויליזציה, אמנם זו ציוויליזציה קדומה, אבל ציוויליזציה. בערך חמשת אלפים שנה לפני הספירה ועד בערך חמש מאות שנה לאחר הספירה. זאת אומרת, זו תקופה גדולה, שלתקופה הזאת אנחנו קוראים "תקופת הצומח שבתוך האדם". אז היתה תקופת "הדומם שבתוך האדם", התקופה הפרימיטיבית הזאת. לָמה? כי שם דאגנו רק להחזיק את עצמנו ברצונות אוכל, מין, משפחה, כמו החיות. רק היינו קצת מתקדמים בכלים, כדי לספק לנו אותם הרצונות של החיות, אוכל, מין, משפחה, כמו שיש לחיות. היו בזה קצת שינויים וודאי, זו בכל זאת תקופת ההתפתחות. אבל זו בכל זאת היתה תקופה שנקראת "דומם שבתוך האדם".
ו"הצומח שבתוך האדם" כמו שדיברנו, זה מינוס חמשת אלפים שנה, עד פלוס חמש מאות שנה סביב נקודת הספירה. שזו בעצם תקופת הציוויליזציה של האדם שהיא אופיינית בהשתוקקות לעושר, זו תקופת הצומח שבאדם. שאז אנחנו רואים עד כמה שהיו מלחמות ועבדות, והאנושות היתה מאוד תוססת. זו תקופת לידת הדתות והאמונות למיניהן, הכוהנים שבכל עַם, והמלחמות בין המדינות.
ואחר באה תקופת ימי הביניים שזה מחמש מאות שנה אחר הספירה, עד המאה החמש עשרה, תקופת דרגת ה"חי שבתוך האדם", בתוכנו, שזה הרצון לשליטה. זאת אומרת, אנחנו כבר נמצאים ברצונות מעל ההכרחיות, מעל הרצונות שיש בחיות. היו רצונות לעושר, ועכשיו יש רצונות לשליטה. אלה ימי הביניים שנגמרו, אנחנו סוברים שזה היה בערך במאה החמש עשרה, ואחר כך התחילה להתפתח כבר הציוויליזציה הנוכחית.
הרצון מתפתח בתוך האדם, ומתוך הרצון, שלוחץ עליו מבפנים, האדם מפתח כל מיני דברים, הוא מגלה את היבשות ומשנה את הסביבה, ובקיצור, העולם מתפתח. יש הרבה מה לדבר על זה, אבל אנחנו הרי לא לומדים כאן היסטוריה או גיאוגרפיה, ולא חשוב לנו מה עשה קולומבוס ומה עשו כל המדענים דאז וכן הלאה.
אלא חשוב לנו שתמיד היתה התפתחות על ידי שינוי הרצונות, ובתוך האדם, הרצונות, מפני שהם משתנים יותר ויותר, ויותר מהר משתנים, אז באמת אנחנו רואים שבתקופה הזאת של ימי הביניים היו שינויים גדולים. אנשים התחילו להכיר זה את זה. הם יצאו כל אחד מהמקום שלו והתחילו להילחם והתחילו להתפרנס זה מזה במסחר וכן הלאה. ממערב אפריקה ועד סין היו מעבירים את הסחורות וכן הלאה. אנשים כבר התחילו להכיר את העולם, להכיר את הדברים, זה היה רצון לכסף ולשליטה.
וכל הרצונות הקודמים, שהיו רצונות לאוכל, מין, משפחה, נישארו. אחר כך עליהם מגיע רצון לעושר. הוא גם נישאר. וגם מגיע רצון לשליטה, הוא גם נישאר. זאת אומרת, כל הרצונות האלה, לא שבא אחד ומחליף את השני. זה מאוד חשוב, כי אחרת אנשים חושבים איך זה יכול להיות. גם היום אני רוצה עושר. אלא היום הוא בא בסגנון ובהתקשרות עם הרצונות האחרים.
ואחרי שנגמרו ימי הביניים, בערך במאה החמש עשרה, מגיע עוד חמש מאות שנה, שזה כבר זמן הציוויליזציה החדשה. שכאן ממש התפתחות האדם. זאת אומרת, תקופת הביניים זו תקופת החי שבתוך האדם, והתקופה החדשה הזאת, מהמאה החמש עשרה ועד המאה העשרים, זו תקופת התפתחות האדם שבתוך האדם, שזו התפתחות האישיות שבתוך האדם. שזה רצון לידע, לגילוי היבשות, לגילוי הטכנולוגיה, הטכניקה, האלכימיה למיניהן, כל מיני סוגי המדע, הרנסנס.
שהאדם מתחיל להרגיש שהוא נמצא במרכז, כמו שליאונרדו דה וינצ'י צייר את האדם, "אני נמצא במרכז היקום". שזה כבר שינוי גדול וזה המאבק הגדול בין האמונות, הכנסיות ובין הגישה המודרנית הזאת. שאם אדם נמצא למטה, בתוך התכונות שלו, בתוך היצר הרע שלו, בתוך הטבע הנבזה שלו או שהוא פתאום מרגיש את עצמו במרכז היקום "אני יכול, אני מסוגל, מי חוץ ממני?" וכן הלאה. כאן כבר מתחילים לפרוץ כל מיני נטיות ותגובות שמדברות על ההתפתחות האישית, האישיות של האדם.
ועד שאנחנו מגיעים למהפכה המדעית. שבהחלט מתחילים לדבר על תקופת איינשטיין וגילוי החומר הרדיואקטיבי והרדיו והטלוויזיה. בקיצור, סוף המאה התשע עשרה, תחילת המאה העשרים, שבהחלט מה שנעשה כאן זו מהפכה מאוד גדולה. אנחנו רואים שהתגובות הן מאוד מהירות. ההתפתחות יותר מהירה. האינטנסיביות של הגילויים הרבה יותר גבוהה. התקופות יותר קצרות. התקופה הראשונה היתה שלושים אלף השנה. השנייה עשרת אלפים שנה, מהמאה החמישית עד המאה החמש עשרה. ואחר כך חמש מאות שנה. ועכשיו המאה העשרים נתנה לנו קפיצה גדולה מאוד, שלא היתה כמוה בהיסטוריה.
זאת אומרת, אנחנו רואים שבאקספוננטה, בעקומה כזאת חדה, אנחנו מתפתחים. והגענו במאה העשרים לסיום ההתפתחות. מה שקורה לנו, שאנחנו הגענו לסוף ההתפתחות של אותה הנקודה שהיא בראה את היקום והתפרצה. כאילו אותה נקודה שהתפתחה והתפתחה בכל היקום ועל פני כדור הארץ, התפתחה לעולם הצומח והחי והאדם, וכל זה הגיע לאיזה מצב שהיום אנחנו נמצאים במצב שאין לנו לאן להתפתח. איפה הרצון החדש? את זה אנחנו לא יודעים.
זה מאוד מעניין, שתמיד ידענו לאן פנֵינו. עשינו מהפכות. תמיד היו אנשים שהיו מדברים כדאי ללכת לכאן, לא ללכת לכאן, לכיוון הזה, לכיוון הזה, היו מלא רעיונות. ואז במאבק ביניהם היינו מבררים מה טוב ומה לא. ואפילו היינו ניכנסים לאיזה מצב לא נכון, היינו מבררים בעזרתו את המצב היותר נכון וכך היינו מתפתחים. וגם הרבה דיעות, אז הרבה מדינות. אפשר לעשות במקביל, אתה מפתח סוציאליזם, אני קומוניזם, ושם עדיין עבדוּת ושם כך, לא חשוב. וכל מיני אפשרויות. בחינוך מנסים בכל מיני צורות במקביל, בתרבות לכל אחד, וכולי וכולי.
מה שאין כן היום אנחנו מרגישים כבר בחמישים השנה האחרונות לפחות, בערך משנות השישים של המאה הקודמת, שאנחנו נמצאים באיזו דעיכה. דעיכה בזה שהרצונות שלנו נעלמים, החשק, מה שנקרא, הרצון, הוא נעלם. נעלמות המטרות. אנחנו סגרנו את כל התוכניות הגדולות שלנו, תוכנית חלל, תוכניות גדולות של שינוי הטבע, אנחנו כאילו מאבדים מבפנים את הרצונות. זה לא שמההתפתחות שלנו אחד עם השני, אנחנו רואים שלא כדאי לי מחשבונות חיצוניים. לא. אני לא מגלה בתוכי איזה דחף פנימי להמשיך להתפתח. לאן?
לא שאני לא יודע לאן, אבל יש לי בפנים איזו אש בוערת. כמו שאז יצאו לאוקיאנוסים וגילו יבשות, בנו כנפיים כמו לציפור, ונפלו ונשברו ועוד ועוד. אין. אין צורך פנימי לכל הדברים האלו. ואז יוצא שאנחנו היום נתקעים כביכול באיזה מבוי סתום, והוא לא תלוי באיזה תנאי חיצוני שמפריע לנו משהו.
נניח שאנחנו מוגבלים בשטח, אבל יש לנו רצון חזק להתפשט. אז היינו מייבשים משהו, אז היינו עושים משהו. אין לנו רצון. לא לצאת לירח, ולא לחלל, ולא לעמקי הים, ולא לעשות שום דבר בחיים. ואפילו רצון לעושר, להיות עשירים ולכל מיני הדברים האלה, הוא לאט לאט נעלם. הדברים האחרונים שעדיין מחזיקים זה התיירות, לראות קצת את עולם, להנות קצת מהנופש, מהחופש. אבל גם זה בעצם נכנס להרגל ומאבד טעם.
אני רואה אותו דבר בכל מקום, לאן שאני יוצא, זה כמעט כמו בבית, הכל בכל מקום אותו דבר. ואז אנחנו נמצאים במצב שלצערנו או לא לצערנו, אנחנו לא יודעים מה קדימה. כאילו מימשנו אותה הנקודה שבראה את היקום ופיתחה אותנו ואנחנו פרי התוצאה ממנה, ואנחנו מגלים, כאילו אחרי הכל, אנחנו עם עיניים קדימה, העיניים כאילו בחוץ, מאותה הנקודה, ואנחנו לא רואים לפנינו כלום. זה בעצם המצב.
ולכן למשהו הגענו. אנחנו צריכים לבדוק מהו המצב המיוחד הזה שהגענו אליו, ומה יכול להיות כאן הלאה, מהי ההתפתחות שכביכול מזמינה את עצמה מתוך המצב, שנמדוד אותו, אבל בינתיים זה מה שאני חושב. וכאן אנחנו צריכים לסיים את השיחה הראשונה שלנו, נמשיך בשיחה הבאה על בירור המצב הנוכחי והאפשרויות קדימה.
אורן: בדיוק נגמר לנו כבר הזמן לשיחה הזאת, נמשיך בשיחה הבאה. תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם איתנו, תבואו לשיחה הבאה, יהיה מרתק לא פחות. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
(סוף השיחה)