חיים חדשים
שיחה 1052
כישלון והצבת מטרות
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - 23.08.18 – אחרי עריכה
אורן: אנחנו רוצים לדבר עם הרב לייטמן על כישלונות. כישלונות זה משהו שאנחנו לא כל כך אוהבים בחיים, אבל הם חלק מהחיים ככל הנראה. ננסה להבין, איך להתמודד טוב יותר עם כישלונות בדרכנו אל חיים חדשים.
יעל: כולנו מכירים את המצב הזה של כישלון בחיים. החיים שלנו רצופים בכישלונות. יש לנו גם הצלחות, אבל יש לנו כנראה יותר כישלונות מאשר הצלחות בחיים שלנו. כשאנחנו מדברים על כישלון, אנחנו מדברים בעצם על מצב שבו רצינו להגיע למטרה מסוימת, רצינו לקבל תוצאה מסוימת, וקיבלנו תוצאה אחרת ממה שרצינו, שאותה אנחנו מחשיבים כתוצאה לא טובה.
בתוכנית היום נרצה להבין את מהות התופעה הזאת, ובעיקר איך להתייחס נכון למצב של כישלון. כי רובנו מרגישים מאוד מאוד מעורערים ממקום של כישלון. אנחנו מרגישים שאנחנו לא בסדר, שאנחנו פספסנו כאן איזו הזדמנות שהייתה יכולה להיגמר בצורה אחרת. ועל כל הדברים האלה אנחנו נרצה לשמוע בתוכנית שלפנינו.
אני רוצה להתחיל דווקא עם לחדד קצת את ההרגשה, של מה באמת מרגישים במצב של כישלון. השאלה הראשונה, מה מאפיין תחושה של כישלון? מהי אותה הרגשה של כישלון?
שאני ממורמר, אם מדובר על תחושה. ממורמר מתוצאה שהיא לגמרי, או במשהו לפחות, אם אני משווה אותה עם אותה התוצאה הרצויה, שאליה התכוונתי להגיע. זאת אומרת, כישלון, זה פער בין מצוי לבין רצוי, שרוצה אני כך וכך. נניח שרציתי להרוויח אלף דולר, והרווחתי חמישים דולר תמורת שבוע עבודה.
יעל: אז אותו פער בין מצוי לבין רצוי, הוא בעצם?
הוא עומק הכישלון. יכול להיות שאפשר למדוד אותו בכסף, בהשקעה, בכבוד, בבריאות, בהישגים בספורט, בלימודים, בכל דבר.
יעל: החיים שלנו כמו שאמרנו, רצופים בכישלונות. למה אדם פוגש במצב הזה של כישלון לעיתים כל כך קרובות בחיים שלו, למה זה מופיע כל כך הרבה?
אני חושב שזה עניין שאדם בכלל לא יודע למה הוא צריך לצפות. הוא לא שם לפניו מטרות נכונות, ברורות, ואחר כך לפי המטרות האלו הוא מודד את עצמו, ורואה עד כמה הוא כן התקדם למצב הנכון. הוא לא יודע מה הוא צריך בחיים, ולכן הוא בוחר את זה, בוחר את זה, מסתכל על אחרים, אם אחרים מצליחים בזה, למה אני לא? גם אני רוצה את זה, ופתאום לא הולך לו. אבל אלה היו מטרות שהן לא שלך, תבחר מטרה שהיא ממש שלך, ואז תוכל לראות האם השגת או לא. תבדוק אותה שהיא שלך. שאם אתה לא משיג, אז מה קורה כשאתה לא משיג, ואם אתה משיג, מה קורה אז.
זאת אומרת צריכים ללמד את האדם, איך הוא בוחר את המטרות. איך הוא אחר כך בודק, שוקל, כמה הוא השיג או לא. ואם הוא כן, מה הגודל, הגובה של הכישלון, או ההיפך, הניצחון בזה. אלה הם דברים שהם מאוד יסודיים. אני לא רואה שילדים מוכנים לזה, האדם לא מוכן לזה. למה? אני רואה ילד שמשחק עם קוביות, ומסתכל על הילד השני איך שהוא משחק יפה עם אוטו, אז הוא זורק את הקוביות ורץ אליו לקחת את האוטו. כשאני מביא לו אוטו אחר, ואומר "קח לך" בדיוק אותו אוטו, הוא אומר, לא, כי הוא רוצה דווקא את שלו. זאת אומרת הוא רוצה, הוא מקנא לא באוטו ואפילו לא במשחק, אלא הוא מקנא בשמחה של הילד ההוא שמוציא מתוך העיסוק שלו. זאת אומרת יש כאן בעיות לא פשוטות.
גם אנחנו בחיים, אנחנו, האנשים הגדולים, כשאנחנו מסתכלים זה על זה, אנחנו כל הזמן לומדים זה מזה. יש כאן כלי תקשורת וממשלה שכולם רוצים ממש לסדר אותנו לפי המטרות שלהם, להגיד לנו מה טוב לנו שיהיה, ושזה יהיה ההישג, וזה יהיה הכשילון. כמו שאנחנו רואים לפני הבחירות, שכל מי שרץ לבחירות צועק ,"אני, אני ההצלחה שלכם, וההוא, הוא הכישלון שלכם".
זאת אומרת, הבעיה היא קודם כל ללמד את האדם איך להיות מאושר. לא צריכים יותר, חוץ מלהיות מאושר. וזו לא בעיה גדולה להיות מאושר, כמו שכתוב "מיהו העשיר, השמח בחלקו". מה זה עשיר? שיש לו את מה שהוא צריך. זה לא נקרא שאני צריך להצטמצם למשהו קטן, לשחק עם אוטו קטן או בובה קטנה בהתאם להיותי בן או בת, לא, אלא זה שאני אדע בדיוק שזה שלי, זאת המטרה שלי, ובהישג המטרה הזאת אני מתקדם ושמח ומאושר, ובאי ההישג של המטרה הזאת, אני נמצא בכישלון, בצער ובעצב. אבל לזה צריכים קודם כל שהאדם ידע באמת מה תפקידו, מה מטרתו בחיים.
יעל: אז הכישלון הוא בעצם מחוסר שמחה, זאת התחושה של הכישלון?
לא, שמחה זו גם תוצאה. כישלון זה מחוסר השגת המטרה, או שהיא רצויה, או שהיא אמתית, או אפילו שהיא לא, כי נדמה לאדם שזאת מטרה מדומה. אבל כישלון, זה הבדל בין רצוי לבין מצוי, וכגודל זה יש לו כבר מרמור, עצבות.
יעל: כשאדם בוחר את המטרה האמתית שלו, האם הוא לא חווה תחושה של כישלון? האם אין כישלונות בדרך להשגת המטרה?
לא, אם הוא יודע שזאת מטרה אמתית שבשביל זה הוא חי, וזה חשוב מאוד, אז הוא יכול לבנות לעצמו סולם המטרות. זה בדומה לשלבים שאנחנו יודעים, בית ספר, אוניברסיטה, איזו עבודה מיוחדת, מחקר אולי או משהו, עד שהאדם מגיע למשהו בכל תחום ותחום. זאת אומרת, יש מטרה עיקרית, ומטרות בדרך. אבל אדם יודע שהוא חי עם "ציפור קטנה בלב" מה שנקרא. שיש לו את זה, וזה מה שחשוב. אז את זה אנחנו צריכים ללמד את הילדים.
יעל: ומה נותנת אותה ציפור קטנה בלב שבעצם מובילה אותו?
אושר. אני מאושר. יכול להיות שהמטרה שלי היא לא גדולה, והיא מאוד אישית, ואני לא רוצה יותר. אני לא מסתכל על אחרים. המטרה הזאת היא בשבילי, כי בדקתי אותה וראיתי שאם אני משיג אותה, או יכול להיות שאני לא משיג אותה, אבל אני הולך לקראתה, כי זו האמת שלי, זו המטרה שלי, ובשביל זה אני חי. ואז אני מאושר. כי כל יום שאני חי, כל רגע שאני חי, אני הולך לקראת המטרה הזאת. היא יכולה להיות מאוד ארוכה, מאוד רחוקה.
יעל: אז אנחנו מדברים כאן על להציב מטרה אמתית, שגורמת לי בעצם להרגיש שהדרך היא.
היא כבר השגה.
יעל: ולא משנה אם אני מצליחה או לא מצליחה, ברגע שאני מרגישה שאני מתקדמת לעבר אותה מטרה, כבר כל הדרך אני מתייחסת אליה כאל הישג.
אנחנו רואים שאנשים שונים מתייחסים לכישלונות בצורה שונה. יש אנשים שתחושה של כישלון מאוד מאוד מפילה אותם, ויכול לקחת להם הרבה מאוד זמן, עד שהם מתאוששים וההיפך. יש לי שני ילדים תאומים ששניהם לומדים לבגרויות, ואני רואה שכל אחד מהם לוקח את הדברים אחרת. הבת שלי לוקחת את הדברים יותר קשה, והבן שלי לוקח את הדברים הרבה יותר בקלות. מה משפיע על היחס של האדם לכישלון בחיים?
הייתי אומר כך, אם אדם רואה את הכישלון כהכרחיות בהתקדמות, שבלי זה הוא לא יכול להתקדם. הוא רואה את הכישלון לא ככישלון, אלא כבירור ליתר צעדים בדרך, שבלי זה הוא לא ידע איך בדיוק לעשות, אז הוא מאושר גם מהכישלון הזה. כביכול כישלון. זה כמו מדען שהוא בודק כל פעם ועושה שינויים, ובודק, עוד ועוד, ואז הוא כאילו נמצא בכישלונות, כי הוא לא מצליח עדיין. אבל כל מה שהוא עושה, אוסף נתונים ובודק ולומד, זה בכל זאת מביא אותו למטרה.
זאת אומרת העניין הוא שאם אני עוסק בהשגת המטרה שלי, שלי, אז אין לי כישלון. אין. אני מראש מבין שזה לא כישלון, אלא הכרחיות בדרך שאני כך צריך ללמוד, ובצורה כזאת להשיג שאי אפשר להבין כל דבר חדש, אלא אם אני קודם נמצא בחוסר הבנה ממנו. אז אני צריך כאילו ליפול ללמה, ומה קורה, ואיך, ולא, ומה, ואהה, זה מה שאני לא יודע. ואז אני הולך ומשיג, וכך מתקדם צעד אחר צעד. זאת אומרת, לא יכולה להיות עלייה בלי ירידה.
יעל: בעצם כל נושא הכישלון, זה תהליך לימודי.
וודאי. אנחנו כל החיים כאילו לומדים. לא חשוב שאני עובד אולי כחרט באיזה מקום. כל דבר שאני מקבל כמו להחליף גלגל באוטו, אם אני מכונאי, בשבילי זה בכל זאת כל פעם התקדמות במשהו. תלוי איך אני מסתכל על זה.
יעל: דיברת על המטרה הזאת. ברגע שיש לי את המטרה שלי, אז יש לי את האפשרות להתייחס לזה בצורה כזאת. איך אני מוצאת את המטרה שלי? איך האדם יכול לזהות את המטרה שלו בעולם שבו אנחנו כל הזמן מוקפים הרבה מאוד פעמים, בכל מיני מסרים שהם בכלל לא שייכים לנו.
זו הבעיה שאנחנו צריכים ללמד את הילדים עם פסיכולוגים נכונים, מורים נכונים, שכל אחד מהם ידע מה מטרת האדם בחיים, קודם כל. לא חשוב איך אני לומד פיזיקה, כימיה, מתמטיקה וכן הלאה, כל אלה הם אמצעים, כדי להרוויח לכל אחד את לחמו. אלא אני צריך כאן לדעת בכלל בשביל מה אני חי, כי יש לי הרבה מאוד מטרות בחיים שאני צריך למיין אותם, כמו ללמוד, להתחתן, לרכוש מקצוע, עוד כל מיני דברים, כמו לבלות, להיות שם ופה, וזה וזה. אבל מה העיקר? שזה הכול מילויים, ויכול להיות שאלה הם מילויים מקריים וזמניים, יותר או פחות. יש כאלה שנמשכים אצלי כמה שנים, ויש כאלו שנעלמים אחרי יום יומיים. אבל בשביל מה אני חי? כדי שהשגת מטרת החיים היא תיתן לי תמיד עוגן ומצפן שאני לא אפול, אלא תמיד אדע שלכיוון הזה אני מתקדם.
אדם שאין לו את כוכב הצפון שלו בחיים, הוא מסכן. אז הוא נזרק לכל מיני צדדים כמו אנייה בלב ים, וזו בעיה. אנחנו צריכים ללמד. כל זה חינוך.
אורן: האם יכולות להיות לאדם מטרות, כל פעם מטרה אחרת, או שאתה מדבר על העוגן הזה כמטרה אחת?
עוגן זה כמו מצפן, שלא חשוב איפה אני נמצא, המצפן מראה לי את הדרך שלכיוון הזה אני בטוח צריך ללכת.
יעל: אז אתה אומר שאני צריכה איזו מטרה שתיתן לי הרגשה של.
הכיוון הנכון לכל מקרה החיים, שזה לא משתנה. ואילו אני מסובב את הראש שלי לכל מיני כיוונים, אבל תמיד אני בודק את זה לפי כוכב הצפון.
יעל: לפי הציר המרכזי הזה. ואז גם אם מגיעות לי פתאום כל מיני מחשבות חדשות, או מטרות חדשות, אז דבר ראשון אני מתיישרת כלפי המטרה המרכזית, כלפי אותו כוכב הצפון, וכלפי הכול אני בודקת את המטרה הזאת. מה זה מאפשר לאדם בחיים, אותו כוכב הצפון? כי אני מרגישה שזה משהו מאוד משמעותי, מה שעליו אתה כרגע מדבר.
אם אנחנו מדברים באמת על המטרה האמתית הגדולה, אז אדם צריך לדעת מה הם החיים שלו, איך הוא צריך לממש אותם, ואיך הוא צריך בכל זאת בכל החיים שלו להרגיש את עצמו שהוא במשהו מתקדם. כי אם הוא נופל דרך כל מיני ההכבדות בחיים, כמו כסף, בריאות, משפחה, ולא חסר לנו את זה ביומיום, אבל יחד עם זה מרגיש, שכלפי אותו כוכב הצפון הוא מתקדם. ואז הזמן לא עובר סתם, והחיים לא עוברים, כי הוא בכל זאת נמצא בקרבת ההשגה של אותו כוכב הצפון שלו.
יעל: אני מניחה שהדרך הזאת כמו כל דבר בחיים, היא רצופה במשברים, ובנפילות ובאכזבות. מסתכלים על ספורטאים, הרי ספורטאי יש לו מטרה מאוד ברורה שאליה הוא הולך, והוא מאוד רוצה להשיג. ורואים שאחד הדברים שמאפשרים לספורטאי להגיע ליעד שלו, היא באמת היכולת שלו להתמודד עם משברים ועם כישלונות במהלך הדרך. זאת אומרת, איך שאנחנו מתמודדים עם אותם משברים, יש לזה משמעות גם ביכולת שלנו להשיג אותה המטרה. מה הוא באמת היחס הנכון למשברים בדרך, לכישלונות בדרך, לסטיות פתאום כשאני רוצה?
גם אני חושב שיש הרבה אנשים שמתעסקים עם ספורטאים, מסבירים להם את זה, ועושים שם הרבה תרגילים פסיכולוגים. זה כדי להראות להם שאי אפשר בלי משברים, שהמשברים האלה הם חלק מהדרך, הם רצויים, והאדם צריך לעבור אותם. כי דווקא על ידם הוא מתחזק, והולך הלאה ומצליח.
אורן: עכשיו כשדברת זה נשמע מאוד הגיוני. אבל אם ניכנס מבחינה רגשית לתוך סצנה כזאת שבה אני נכשל, ההרגשה שקראת לה בתחילת הדיון "מירמור", היא כל כך שולטת בי, שאין בי מקום לשמוע את הדברים האלה. עכשיו באולפן הם נשמעים לי הגיוניים, ואני מבין מה אתה אומר. אבל איך להתמודד עם המישור הרגשי, עם ההרגשה הקשה, עם המירמור הזה, עם עצב כזה כשאני בתוך הכישלון?
אתה לא יכול. מגיע כישלון, מירמור שהוא יותר חזק ממך. זה בטוח. ולכולם זה כך בדרגה שלהם. אלא העניין הוא שאתה צריך להימצא בסביבה, שהסביבה הזאת תחזיק אותך במקום אתה את עצמך. כמו נניח אדם חולה, אז הוא נופל על הידיים של האנשים הבריאים שנמצאים לידו, מומחים שיודעים לעזור לו, וכך גם בכל דבר ודבר. שאם אני נמצא באיזה כישלון, אז יש קבוצה, חבורת אנשים שהם דואגים, מחזיקים אותי עד שאני לא אתרומם בחזרה, עד שאני לא אבריא מהכישלון הזה. וכך אנחנו צריכים לראות.
לכן בלי חיבור בינינו, שאנחנו מוכנים לתת כתף כל אחד לשני כמו בצבא, כמו בחברה הנכונה, אנחנו לא נוכל לשרוד ולגשת למטרות גבוהות, ולהתמודד עם הפרעות רציניות שבדרך. כל זה תלוי עד כמה אני מכין את הסביבה שהיא תהיה לי כמו עזרה ראשונה. זה הכרחי.
אורן: האם היכולת להתמודד נכון, להתייחס נכון לכישלונות, היא תלויה בנטיות אופי מולדות של אדם? כי גם לי יש תאומים בבית, וכשהיא תיארה את התאומים שלה ואת היחס שלהם לכישלונות, אני הרגשתי אותו דבר.
האם הנטיות המולדות של אדם שהן מיוחדות רק לו, כי כל ילד הוא מיוחד, אין מישהו כמוהו. האם היכולת הזאת להתייחס נכון לכישלונות באופן שמועיל ומקדם את האדם בחיים, היא משהו מולד? מה מבדיל בין אנשים שיכולים בקלות להתגבר על כישלונות לבין אנשים שבשבילם זה סוף העולם?
זה כמו שאומרים "יותר מזל משכל". כך זה קורה. יש בזה הרבה גורל שאנחנו עדיין לא מבינים, אלא מייחסים את זה לכוח עליון. ויש בזה סביבה שיכולה לדחוף את האדם להכרת המצב, ושישתדל באמת לבנות לעצמו סביבה נכונה, חמה, בטוחה, שהיא תחזיק אותו לכל צרה שלא תהיה.
יעל: האם יש הבדל בין יחס של גברים לכישלון, לבין יחס של נשים לכישלון?
כן. יש בזה ים של בירורים, והפסיכולוגיה כאן חוגגת. ודאי. לנשים זה הרבה יותר רגשי, ומגיע מאוד מהר לסף הסבל ולהתפרצויות מצד אחד. ומצד שני, הן יותר סבלניות מבפנים, ויותר עמידות מגברים. הגברים חלשים, אפשר להפיל אותם במכה אחת. הייתי מדמה את הגבר לברזל שאפשר לשבור, ואת האישה הייתי מדמה לענף עץ שאפשר לכופף, אך יותר קשה לשבור. אם זה עץ כזה שמכופפים אותו, שהוא גמיש מאוד, והוא מתרומם. זאת אישה. יש לה הרבה יותר כוח סבל לטווח ארוך, למקרים גרועים. גבר הוא בנוי לטווח קצר, לתגובה קצרה, עוצמתית ודאי יותר מאישה. אבל הגבר הוא לקרב, והאישה לחיים. לכן גבר ללא אישה לא יכול לבנות את החיים. הם חייבים זה לזה, אבל הגבר יותר זקוק לאישה, מאשר האישה לגבר.
יעל: ובמצב של התמודדות עם כישלונות מה היית מציע?
רק חיבור ביניהם ודאי. כי האחד ללא השני, לא ממש יכול להתמודד עם כישלונות בחיים. אבל אישה זה תמיד עוגן, זה בית, זה אותה משענת שהגבר צריך, ואז הוא יכול לפעול.
יעל: מה היחס הנכון של אישה לכישלון, ומה היחס הנכון לתפיסתך של גבר לכישלון? איך הם צריכים לקחת את זה?
זה לפי הטבע שלהם. אישה יותר עמידה, היא גם ללא ציפיות גדולות, אצלה הכול בדרגה יותר נמוכה. מה שאין כן גבר, אם הוא תופס כאב, הוא כבר בכישלון ובוכה ורץ לאימא, וככה זה נשאר אצלו כל החיים. מאוד רואים את זה גם לפי בנות ובנים קטנים.
אורן: תן לי טיפ אחרון. נאמר שאני אישה שרוצה לתמוך בגבר שלי כשהוא נכשל. מה היית ממליץ לי?
שירגיש ביטחון, שאני בוטחת בו.
אורן: לתת לו הרגשה כזו?
כן ודאי.
אורן: איזו הרגשה?
שיש לו בית, יש לו אישה, יש לו ביטחון בזה שיש מקום שהוא יכול לבוא כמו ילד קטן לאימא, והיא תקבל אותו בכל מקרה.
יעל: ואיך גבר צריך לתמוך באישה? איזה טיפ היית נותן לגבר?
שהוא מגן עליה קודם כל. מגן ונאמן.
(סוף השיחה)