חומר רקע לשיחה "חיים חדשים", מס'  723

השואה בראי הקבלה

מטרות:

• השנה נבחר הנושא של שמירה על רוח האדם בתקופת השואה ליום הזכרון ביד ושם. נרצה לשוחח על הנושא.

• סקירה- כיצד השפיעו המאמצים של היהודים דאז לשמור על רוח האדם שבהם על יכולתם לשרוד.

• לדבר על כך שגם בתנאים הכי קשים אנשים הלכו לקונצרטים ולהצגות תאטרון, על טבע האדם ויכולתו להתמודד עם תנאים לוחצים מאד. לדבר על תפיסתנו את רוח האדם הנוכחית.

• להבין מהי רוח האדם לפי תפיסת חכמת הקבלה

• כיצד שומרים על רוח האדם בימינו?  

• מה חשיבותה?

• והאם היא תנצח את הרוע והכוחות המאיימים עלינו כיום?  

קליפ: http://abc770.org/node/5578

זרימת התכנית:

• רוח האדם

• התנהגות אנושית

• רוח ותרבות

• שמירה על המסורת

• לקחים לזמננו

רקע:

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו. "הכל אסור לנו והכל אנו עושים" - המאבק לשמירה על רוח האדם בתקופת השואה. הנושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו. המורה והמחנך חיים אהרון קפלן כתב ביומן שניהל בגטו ורשה: "בימי מצוקתנו אלה אנחנו חיים חיי אנוסים. הכול אסור לנו והכול אנחנו עושים."

בדברים האלה היטיב קפלן לבטא את המאבק לשמירה על רוח האדם במציאות הבלתי אפשרית שנקלעו אליה יהודים תחת הכיבוש הגרמי הנאצי.

למן עלייתם לשלטון פעלו הגרמנים הנאצים להוצאת הציבור היהודי כולו – גברים, נשים וטף – מכלל בני האנוש. לשם הגשמת היעד הזה הם לא בחלו באמצעים והפעילו נגד היהודים מדיניות אפליה גזעית וטרור חוקתי. על היהודים נכפו בידוד, ניתוק, סימון והרעבה. בשיאו היה תהליך הדה הומניזציה הנאצי למסע השמדה מתוכנן שנרצחו בו כשישה מיליון יהודים.

הצעדים שנקט המשטר הנאצי בכל מקום שהגיע אליו נועדו לפרק את מסגרות החיים היהודיות, הקהילתיות והמשפחתיות כאחד, בין השאר על ידי הניסיון לחסל את הרוח והתרבות היהודית. אחת הפעולות הראשונות של הנאצים הייתה אפוא הרס בתי הכנסת ואיסור תפילה והתכנסות בציבור. לנוכח המציאות הזאת מצאה את עצמה הקהילה היהודית נעה במתח שבין שימור לפירוק, בין השבר הקשה לניסיונות עיקשים ליצור מערכות ציבוריות שיאפשרו את המשך הקיום, הפיזי והרוחני כאחד.

לצד הרעב, ההשפלה, הבידוד והניתוק התקיימו בגטאות מפעלי עזרה הדדית וסעד, רפואה ותרבות. רבים התגייסו לעזרת החלשים מהם. לאורך התקופה כולה היו יהודים שניסו בכל כוחם ומתוך מופת של הקרבה, להציל את אחיהם היהודים. במציאות שבה נאסר החינוך הוקמו קבוצות לימוד קטנות של ילדים שנפגשו בחשאי ולמדו עם מורה ששכרו היה בדרך כלל מעט מזון. גם בתנאים הקשים ביותר התקיימו יצירה וכתיבה, תפילה, פסיקה הלכתית וציון חגים ומועדים בסתר, פעילות תנועות נוער ועיתונות מחתרתית וכן מפעלי תרבות מרשימים שכללו מופעי תאטרון, הרצאות, ערבי ספרות, שירה ועוד.

בינואר 1942, בגטו וילנה, כתב הארכיונאי ואיש הבונד הרמן קרוק: "קיבלתי הזמנה רשמית לקונצרט הראשון שיתקיים ביזמת קבוצת אמנים מהגטו... באולם הגימנסיה ברחוב סטראשון 6. בהזמנה כתוב שבתכנית האמנותית יוצגו קטעי דרמה ומוסיקה... הרגשתי תחושת עלבון... פה בסיטואציה העצובה של גטו וילנה, בצל פונאר, היכן שמ76,000  יהודי וילנה נותרו רק כ 15,000 - כאן, ברגע זה – חרפה..." אנשי הבונד החליטו להחרים את ההזמנה וברחובות הגטו נתלו כרוזים שבהם נכתב: "בבית קברות לא עושים תאטרון" (אויף אַ בית-עלמין מאַכט מען נישט טעאַטער) 2

כחודשיים לאחר מכן כתב קרוק ביומנו: "ובכל זאת החיים חזקים יותר מכל. שוב פועם דופק החיים בגטו וילנה. בצל פונאר רוחשים חיים ותקווה לבוקר טוב יותר. הקונצרטים שהוחרמו בתחילה מתקבלים על ידי הציבור. האולמות מלאים. ערבי הספרות מלאים והאולם הגדול אינו יכול להכיל את כל הבאים."

אף במחנות, מאחורי גדרות התיל, ניתן למצוא עדות לפעילות רוחנית שבעזרתה פרצו האסירים את גבולות הקיום במחנה. נשים יהודיות שגורשו דרך אושוויץ למחנה עבודה בגרמניה ארגנו בשנת 1944 חוגי לימוד. כל אחת מן הנשים התבקשה לרשום על פיסת נייר על פי הזיכרון שירי משוררים בעפרונות שנאספו בקשיים רבים מחורבות בניינים מופצצים שבהם עבדו: "לאחר ימים אחדים ישבנו במעגל וכתבנו וכעבור כמה ימים נוספים קיימנו את ערב הקריאה הראשון שלנו. הזמנו אורחים מצריפים אחרים וקראנו שירים עד כי שכחנו היכן אנו נמצאים.

יהודים רבים תיעדו את חייהם. אמנים ואנשי רוח, לצד ילדים ואנשים מן השורה, תיארו בכתיבה ובציור את האימה והשבר של ימי המלחמה. מקצתם כתבו מתוך רצון לשמר את זכר הטרגדיה למען הדורות הבאים בבחינת עדות אחרונה. אחרים ראו בכתיבה אמצעי לפריקת מתח ולביטוי תחושות  אשם, כאב וזעם. הכתיבה הייתה גם דרך לשמירת רוח האדם החופשייה. אל מול אימת המוות הפך היומן לזיכרון היחיד שהשאיר בעליו, שריד אחרון לרוח האדם שפעמה בו.

מעשי הזוועה שבוצעו בידי הגרמנים הנאצים ובשמם ברחבי אירופה מעוררים גם היום שאלות קשות בדבר התהומות שאליהן יכולה האנושות להתדרדר; בה בעת מוראות התקופה גם מאירים את הפסגות שאליהן יכולה להמריא הרוח האנושית המתבטאת בעשייה ובהקרבה של הנרדפים כיהודים וכבני אדם. גם היום, למעלה מ שבעים שנה לאחר השואה, אנו שואבים השראה מתעצומות הנפש של מי שחיו בעולם שבו התמוטטו  המוסר והערכים ויכלו לו.

ויקטור פרנקל, פסיכולוג, ניצול שואה, כתב בספרו האדם מחפש משמעות: "...אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראיים אלה של סערה נפשית ורוחנית..."

רבים מאלה שנאבקו לקיים ולשמר את רוח האדם לא הצליחו לשרוד את אימי השואה, אך מעשיהם ופעולותיהם הם בבחינת תזכורת לדורות הבאים על עצמתה וכוחה של  הרוח האנושית.

http://www.yadvashem.org/yv/he/remembrance/2016/theme.asp

עצם היכולת להמשיך ולחיות במהלך השואה הייתה כרוכה במאבק הישרדות. כמעשה שבשגרה התמודדו אנשים עם סכנת המוות ועם המוות עצמו. לצד כל אלה, לצד הרעב, לצד שבירת המסגרות המוכרות, לצד התפרקות כל המוכר והידוע וסכנת הקיום התמידית, היו שניסו לשמר שגרת חיים כלשהי, המבוססת על ערכים מוסריים ועל חיי רוח. ההתנגדות למציאות החיים שיצרו הגרמנים באה לידי ביטוי בניסיונות עיקשים לשמר מאפיינים של עולם תקין. כך ניתן לראות כי בגטאות התקיימו מפעלי עזרה הדדית וסעד ופעילויות תרבותיות שונות. הועלו הצגות תיאטרון, הודפסו עיתונים, נחגגו חגים ומועדים, התקיימו פעילויות של תנועות נוער וכן נערכו ערבי ספרות ושירה. גם במחנות ניתן למצוא עדות לפעילות רוחנית, כגון קיום חוגי לימוד, שמירה על ערכי חברות וכן קיום מחתרתי של מנהגים דתיים.

http://www.yadvashem.org/yv/he/education/newsletter/36/index.asp

פתיחה:

רקע...אם כן הנושא שנבחר השנה לדון בו הוא השמירה על רוח האדם בתקופת השואה. אני חושבת שזהו נושא חשוב מאין כמוהו. דווקא לנוכח הנוראות והזוועות, הלחצים האיומים.. האנושיות וההומניות שבנו, האדם שבנו.. הופך להיות משהו בולט וכל כך נדיר ויקר ערך. בתוך החושך של התקופה הזו, נצצו מקרים שבהם אנו מזהים את האדם שבאנושות, ונרצה היום לדבר על האדם הזה שבנו. על המאמצים שנעשו אז לשמר אותו, על המאמצים שאנו עושים כיום בתרבות של שפע ושל חומריות גדולה.. ועל עתידו של האדם.

במצב קשה כזה נראה צפוי כי אנשים יהפכו למעין חיות אדם, שדואגות רק להשרדותם. אך נראה שלא. ערכים של עזרה הדדית נראו בין כתלי הגטו ואפילו נסיונות שימור של חינוך, תרבות ועוד.

נראה שהאנושיות, רוח האדם שלנו, לא אובדת גם במצבים כאלה.

• מהו הכוח שגורם לנו לשמור על רוח האדם שבנו גם במצבים כה קשים? מה מאפשר לאדם לשמור על צלם אנוש בגיהינום הזה?

• מדוע כל כך חשוב לנו לשמוע על נקודות האור האלה, על המאמצים שנעשו לשמור על רוח האדם.. איך אתה רואה את חשיבותה?

• עד כמה חשוב לשמור על רוח האדם דווקא בתקופה כזאת?

• במה לדעתך תרמו המאמצים לשמירה על רוח האדם של היהודים על הישרדותם?

• מהי בעיניך המשמעות של רגעי חסד אלו במצבים כה קשים?

• מה בעצם קורה לאדם בתנאי הישרדות כה קשים, ומה מאפשר לו לשמור על האדם שבו, לתת מעט מזון למישהו אחר, לדאוג לחבר, לסכן את עצמו לטובת מישהו אחר?

• כיצד אתה רואה את המכה הגדולה שקיבלה רוח האדם בתקופה הזו של השואה? האנושות הוכיחה לאיזה שפל היא יכולה להגיע.. ומצד שני היו רגעים יפים של תקווה..

• איך השפיע השואה שהייתה על רוח העם היהודי?

רוח האדם

רוח האדם הוא כוח רב עוצמה שמתגלה בדרך כלל במצבים הקשים ביותר של האדם, מבחינה פיזית ומבחינה מנטאלית. הכוח הזה נובע בעיקר מהרצון לחיות. הכוח הזה יכול לחזק את האדם ברמה כזו שהוא לא יכול היה לשער או לצפות. אפשר לראות זאת בגיבושים של הצבא בגיוס ליחידות המובחרות. אז מגלים את ההשפעה של כוח הרצון על היכולות הפיזיות של הבן אדם. רק אחוז קטן זוכה להצלחה בגיבושים.

…. בין החולים במחלת הסרטן יש מקרים רבים שכבר לא מצליחים לרפא, לטפל ולעזור. ואז החולה חייב לשמור על רוח חזקה כדי לנסות לשרוד. הדבר היחיד שמשנה במצבים כאלה הוא האם אתה רוצה את החיים שלך מספיק.

http://lib.haifa.ac.il/extprojects/memorial/images/stories/yar/1.pdf

• מהו אותו כח מנטלי רב עוצמה שמתגלה בדר"כ במצבים קשים?

• מהיכן מגיעות תעצומות הנפש?

• בשואה אנשים חיו חיים בלתי נסבלים הן מבחינה פיסית והן מנטלית - דיכוי והשפלה. מאיפה שואב האדם את הרצון לחיות? מה מחייה את רוחו במצב כזה?

• מדוע אנשים מסוימים קמלים ואנשים אחרים מתעלים מעל מצבם? מה באופי שלהם מאפשר את זה?

• מה אפשר לעשות כדי לחזק את היכולת של אדם להתמודד?

• האם יש דברים שאנחנו יכולים לעשות כדי להכין את הציבור בישראל להתמודד עם מצבי קיצון בצורה שתוציא מאיתנו את הטוב ?

התנהגות אנושית

• מה מאפשר לאדם בשואה להתנהג בצורה אנושית לחבריו, לדאוג להם, לתת להם ממעט המזון שמקבל, ואפילו לסכן את חייו כדי להציל אחרים?

• מה מאפשר לאדם לשמור על צלם אנוש בגיהינום הזה?  

• איך משפיע עליו כל מה שקורה מסביב? האם גם הוא הופך ל"חיית אדם"? האם הרוע נדבק גם בו?

• היו לא מעט גילויים של סולידאריות וערבות הדדית בגטו - איך זה יתכן? מה הסיבה?

• מה לדעתך הם עשו נכון בהתמודדות עם המצב ובמה הם לא?

• אם היינו, ח"ו, נמצאים היום מול מצב המוני כזה - איך כל אחד מאיתנו אמור להתנהג?

• האם יש בכוח של כל אדם להשפיע על המצב של כל הקהילה?

• אם ח"ו היינו נמצאים מול תרחיש כזה שוב- מה עלינו לעשות אחרת?

• מה אנחנו צריכים ללמוד מהאנשים שעברו את השואה? מה הלקח שלנו לחיים? כיצד אנחנו יכולים לכבד את זכרכם?

רוח ותרבות

• מתוארים מקרים רבים בהם יהודים התעקשו לקיים קונצרטים, הצגות תאטרון בגטאות, במצבים עגומים ביותר. איך אירועי רוח ותרבות משפיעים על האדם במצב כזה?

• איזה פעולות ופעילויות מחזקות את כוח ההישרדות של האדם ומאפשרות לו להתמודד?

• למה האומנויות עזרו?

• מהי המוטיבציה של אדם לעסוק בדברים מסוג זה כאשר הישרדותו מוטלת בספק בכלל? מה המניע? מה זה נותן לו?

• האם רוח האדם, צלם האדם, משתקפים במידה בה הוא עוסק ברוח ותרבות?

• מדוע דווקא זה היה סממן של רוח האדם?

• במה כן מתבטאת רוחו של האדם? צלם האנוש שלו במצבים קשים כאלה?

• האם היה משהו שהיה מרומם את נפשם בצורה אפקטיבית יותר? מה?

"בתנאים לא תנאים, היו לי עפרון ונייר ואני ציירתי":

אלכסנדר בוגן נולד ב-1916 בדורפט (Dorft) שבאסטוניה למשפחת כצנבוגן. כשהיה בן שנה עברה משפחתו להתגורר בוילנה. בוגן למד ציור ופיסול בפקולטה לאמנות של האוניברסיטה בווילנה. אחרי כיבוש ליטא על ידי הנאצים, הוא הצטרף ליחידת פרטיזנים ביער נארוץ' (Narotz), והסתנן לגטו וילנה זמן קצר לפני חיסולו. בגטו חבר ל"ארגון הפרטיזני המאוחד ", הפ.פ.או, וארגן והבריח קבוצות של אנשים מהגטו אל היערות, שם הצטרפו לשורות הפרטיזנים הלא יהודים. בוגן פיקד על אחת היחידות שביצעה מבצעים כגון מיקוש מסילות רכבת, חבלה במחסני נשק גרמניים והפצת מידע על ההשמדה ההמונית. במקביל לפעילותו המלחמתית רשם בוגן את המקומות, האנשים והארועים סביב.

כשהיית בגטו וילנה אני ביקשתי מאבא קובנר שיפגיש אותי עם אמנים מהאקדמיה, יהודיים. הלכנו בין הסמטאות ועלינו במדרגות לקומה שלישית, נפתחה הדלת וראינו שם את הציירת רוזה סוצקובר שהיתה לפני המלחמה בין מובילות האמנים בעיר. ואז אנחנו ראינו אותה שהיא עומדת על יד הכן ומציירת פורטרט. והיא שואלת אותי "אלכסנדר, תגיד לי, הצלחתי להשיג את החיוך של המודל שלי?", והיא היתה כולה מאושרת למרות שהיא היתה רעבה. אני שאלתי את עצמי לעזאזל, איך זה יתכן שבאדם שהולך למות הכמיהה לבטא עצמו מבחינה ציורית, חזקה יותר מהחיים?

http://www.yadvashem.org/yv/he/education/interviews/alexander_bogen.asp

• איך זה יתכן שבאדם שהולך למות הכמיהה לבטא עצמו מבחינה ציורית, חזקה יותר מהחיים?

התיאטרון העברי היה אחד התיאטראות שפעלו בגטו וילנה. מפעיליו היו חברי אגודת "הברית העברית". בין חברי האגודה היו רבים מאנשי המחתרת, ביניהם מרדכי טננבוים-תמרוף, אבא קובנר ומארק דבורז'צקי. דבורז'צקי וחבריו האמינו כי באמצעות המילה העברית החיה, יוקם חיץ שיגן מפני חיי הגטו העלובים ויביא לתחושת חירות אישית ולאומית. אחד המחזות שהועלו היה 'היהודי הנצחי'. כתבה זו תעסוק במשמעות העלאת ההצגה 'היהודי הנצחי' בטו ובקשר ההיסטורי למציאות של אותם ימים.

https://drive.google.com/?tab=wo&authuser=0#my-drive

רוח האדם

מתי כספי

מילים: אהוד מנור

לחן: מתי כספי

היא לא נבהלת כשהגוף פוחד,

היא לא נשברת כשהגוף בוגד;

כי רוח האדם יכולה לעוף,

רוח האדם יכולה לגוף

ואת כל שדי הלב,

את כל שדי הכאב

יכולה לגרש,

אם רק נבקש,

אם רק נתעקש;

כי אין לך אימה

שאי אפשר להרחיקה

בנגיעה רכה,

בנשיקה.

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=688&wrkid=27124

שמירה על המסורת

הגיע חנוכה ואנחנו השתדלנו להדליק נרות כל יום… הם לא הרשו הגרמנים. ביום הראשון הם עוד לא ידעו, פתאום בכל הצריפים מדליקים נרות… ביום השני הם באו והיה איסור חמור להדליק נרות. ואז קרה נס, והייתה פתאום הפסקת חשמל, אז היינו צריכים להדליק נרות. השתדלנו להחזיק בכל דבר, אם חג אם שבת, כמה שיכולנו. גם שרנו שירים של חנוכה. אני זוכרת שהיה שם מורה דה יונג… הוא לא זכר את כל המילים ופתאום הוא שואל אותי: תגידי, איך הבית השני של 'חנוכה חנוכה', ואני הייתי צריכה להיזכר, אבל הוא רצה בכל מחיר לדעת את כל המילים שיוכל ללמד את כל הילדים שירי חנוכה".

http://www.yadvashem.org/yv/he/education/lesson_plans/jewish_holidays.asp

נס חנוכה:

"בכותבי ביומני הקטן, שבו רשמתי גם מועדי ישראל, גיליתי בשמחה רבה, שחנוכה, חג האורים, יחול בעוד כמה ימים. החלטתי שאפילו בנידרארשל (מחנה עבודה בלב גרמניה) עלינו להדליק נרות חנוכה.

מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש אמונם של תושבי הבלוק. בנצי נתלהב מרעיוני: "כן, עלינו להדליק נרות בחנוכה. הדבר יעלה את המוראל וישפר את האווירה. הכן תכנית, אך בזהירות".

על שתי בעיות צריך היה להתגבר: צריך היה לארגן שֶמֶן וכן למצוא מקום, שממנו האור לא ייראה. לא היה מחסור בשמן בבית החרושת, אך כיצד יכולנו להבריח - ולו כמה טיפות בלבד- אל צריפנו בעוד מועד, לקראת יום שני בערב, 11 בדצמבר, ליל ראשון של חנוכה? אמנם ידענו שאין אנו מחויבים עפ"י ההלכה לסכן את חיינו לשם קיום מצווה. אך אצל רבים בתוכנו פעל דחף לגלות רוח של הקרבה, נחלת אבותינו במרוצת הדורות. היינו בדיכאון רוחני וגופני כה רב, עד שהרגשנו, שנר חנוכה קטן יחמם את נפשותינו הגוועות ויחדיר בנו תקווה, אמונה ואומץ, כדי לקיים את עצמנו בחורף הארוך, הקשה והמקפיא.

החלטנו להטיל גורל. על השם הראשון שיעלה בגורל, יוטל לגנוב השמן; השלישי - יהיה אחראי להסתרתו עד יום שני בערב והחמישי ידליקנו מתחת לדרגשו. יצאתי חמישי בגורל. גרינוולד, שעליו הוטל לארגן את השמן, מילא תפקידו בצורה נפלאה. הוא שכנע את מנהל העבודה השנוא, שמכוניתו תיטיב לעבוד, אם ישמנוה בקביעות מדי בוקר, ולשם כך מוטב שנקבל צנצנת קטנה של שמן-מכונות משובח ונחזיקה בארגז-הכלים שלנו. המנהל הסכים, ולא הייתה יותר בעיה של הסתרת השמן.

בהגיע יום שני בערב, שמתי את השמן במחציתה הריקה של קופסה למשחת נעליים, הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל. כאשר הכל היה מוכן, התיישבתי לאכול בחפזון והזמנתי את כל חברינו להשתתף בהדלקת נר של חנוכה. לפתע נזכרתי ששכחנו את הגפרורים.

לחשתי לבנצי. "על כל אחד להשאיר מעט מרק", ציווה בנצי על חבריו הרעבים לשולחן והסביר להם את הסיבה. תוך חמש דקות הוחלפו בחדר הסמוך חמש מנות מרק תמורת סיגריה. הסיגריה "הוענקה" לאחראי המטבח בעד השאלת קופסת גפרורים ללא שאלות.

לדרגשי. לא רק חבריי מן השולחן הדתי השתתפו, אלא גם רבים אחרים מן החדר הצטרפו לזמזום של שירי החנוכה. וכאילו לנגד עינינו, ראינו את בתינו, עם הורינו, אחינו, אחיותינו, נשינו וילדינו, נאספים סביב חנוכיית-הכסף היפות, שרים בשמחה מעוז צור. דמעות ירדו על לחיינו הנפולים. לאחר מכן, התיישב כל אחד מתושבי החדר על דרגשו או בקרבת דרגשי, שקוע במחשבות עמוקות. לרגע נדמה, ששום דבר אחר אינו חשוב בעינינו. חגגנו ליל ראשון של חנוכה, כפי שנהגנו בכל השנים שקדמו למאסרינו לעינויינו. היינו קבוצות יהודים, המקיימים מצוות וחולמים על בתיהם ועל שנים שעברו".

http://www.yadvashem.org/yv/he/education/lesson_plans/jewish_holidays.asp

רוח האדם אינה ניתנת להגדרה, לאפיון ולכימות. מעצם היותה רוח, היא הופכת לדבר שאין בו שיעור. עם זאת, את ביטוייה ניתן לראות ולחוש בגוף ובאדם, היא רוחשת בתוככי כל אחד מאיתנו, ובאה לידי ביטוי ברגעים מסוימים בחיינו.

http://www.levladaat.org/content/112

רוח האדם היא דבר חמקמק, אנחנו לא יכולים לראות אותה, למדוד אותה. אבל אפשר לחוש את העוצמה שלה:

• מהי רוחו של האדם? איך אתה היית מגדיר את זה?

• מה מחזק ומה מחליש את רוח האדם במצב כזה (שואה)?

• האם שינוי זה של רוח האדם הוא שינוי של פרספקטיבה בלבד, או שזה יותר מזה?

• מה יכול אדם לעשות במצבים של אין אונים שבאמת ישנה את מציאותו לטובה?

לקחים לזמננו

• כיצד אתה רואה את מצבה של "רוח האדם" בזמננו המודרניים?

• האם בתרבות השפע והצרכנות יש צורך לחדש את חשיבותה של רוח האדם בעינינו?מדוע זה חשוב דווקא עכשיו?

• כיצד?

• כיצד זה יכול לשמור עלינו מהבאות?