חיים חדשים

שיחה 1198

הבועה הישראלית

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 7.1.20 – אחרי עריכה

אורן: הנושא שלנו היום הוא "לחיות בתוך בועה". לפעמים אתה חי בצורה מסוימת, מתנהג בצורה מסוימת, חושב בצורה מסוימת ואנשים אחרים אומרים עליך שאתה נמצא בתוך בועה. ננסה לפרוץ את הבועה הזאת בדרך ל"חיים חדשים".

יעל: אנחנו מכירים את הסיפורים על אנשי העיר ואנשי הכפר, על עכבר העיר ועל עכבר הכפר, כשאנשי העיר הם בעצם אנשים יותר אליטיסטיים, הם יותר תרבותיים, מצבם הכלכלי בדרך כלל יותר טוב, קצב החיים שלהם בדרך כלל מאוד מוגבר. הם מרגישים יותר קוסמופוליטיים, יותר חדשנים, הם מובילים בעצם את כל הטרנדים שקיימים במדינה. ואנשי הכפר הם אנשים יותר פשוטים, הם חיים בקצב קצת יותר איטי. בדיוק כמו עכבר העיר ועכבר הכפר, שהוא פשוט יותר, ניזון מאוכל יותר פשוט והשני ניזון מאוכל יותר מפנק, יותר איכותי וחי כל הזמן בקצב חיים מאוד גבוה.

אצלנו, במדינה שלנו, אנשי העיר, העיר הגדולה היא תל אביב. אם נסתכל על כל העולם, זו תופעה שקיימת בכל ארץ, יש לנו באנגליה את לונדון ברוסיה את מוסקבה בסין את בייג'ין, אנחנו מכירים את זה בכל המדינות, שיש איזו מין בועה כזאת שעוטפת את אנשי הערים הגדולות והמשפיעות. אומרים שהם חיים בסרט משלהם, בבועה משלהם, אצלנו קוראים לזה "מדינת תל אביב", ככה זה אצלנו.

אני רוצה לפתוח בשאלה איך אתה רואה את התופעה של אנשי בועת העיר הגדולה, להבדיל משאר האנשים באותה מדינה?

אלה הם שני חלקים מאוד רחוקים זה מזה, נבדלים, שונאים במשהו זה את זה, מנוגדים זה לזה, מזלזלים זה בזה וכן הלאה. כן. כך אנחנו רואים גם לפי הדיבור שלהם, לפי איך שמתייחסים אליהם כלי התקשורת, והם לכולם.

יעל: אם אני עוברת אלינו, למדינה שלנו, לתל אביב, שני החלקים האלה מייצגים היום, במדינה שלנו לפחות, יכול להיות שזה גם במקומות אחרים, הם מייצגים את הקיטוב הכי גדול שקיים. אם בעבר זה היה יותר קשור לדברים אחרים היום עיקר הפילוג יושב על המקום הזה. הם נתפסים כאדישים, הם נתפסים ככאלה שפחות אכפת להם ממה שקורה במקומות אחרים במדינה, יש להם מן אורח חיים כזה משלהם של בילויים, של מרכז התרבות, האומנות והמוזיקה, הרבה מקומות בילוי נמצאים בתל אביב. מי שאירח את האירוויזיון הייתה תל אביב ולא ירושלים. כל עיני העולם נשואות במידה רבה לתל אביב, היא נחשבת לקוסמופוליטית, אנשי הייטק, מצב כלכלי טוב, מרגישים חדשניים כאלה, מרגישים כמובילים את חוד החנית של המדינה. תמיד אומרים שאם משהו יקרה בתל אביב אולי יזוז משהו, כל עוד קורים דברים במקומות אחרים בארץ אז לא נורא, קורים, אין שם מספיק אנשים משפיעים כדי לגרום שלמישהו יהיה אכפת שהדברים ישתנו.

ואנחנו רוצים לדבר קצת על המקום הזה שמייצג את הקיטוב בין בועת תל אביב, ממש מדינת תל אביב, כמו שקוראים לה, לבין שאר חלקי המדינה. מה דעתך על מה שקורה אצלנו בארץ, איך אתה רואה את המקום הזה ברמת הקיטוב החברתי?

השאלה היא ממש לא לכתובת הנכונה, כי אני לא שייך לא לארץ ולא למדינת תל אביב ולא לאף מדינה. אני חי את החיים שלי, אצלי מרכז המציאות זה חיבור בין בני אדם, שזה הממד הרוחני.

אורן: זאת בדיוק השאלה, האם אפשר לייצור חיבור בין בני אדם שנמצאים בתוך הבועה לבני האדם שנמצאים מחוץ לבועה? כי המציאות מראה שהקיטוב בין מי שבתוך הבועה לבין מי שמחוץ לה רק הולך ומעמיק. יש אנשים שמתייחסים, למשל, ליציאה מתל אביב למקומות שהם לא תל אביב, כמו לנסיעה לחוץ לארץ.

כן. את זה אני מכיר.

אורן: יפה. אז את זה אתה מכיר. השאלה היא לא על זה, זאת המציאות. ומשנה לשנה, מעשור לעשור, אנחנו רואים שכמו בתנועת מספריים, רק הולך וגדל הפער הזה בין תל אביב למה שלא תל אביב. אני לא בא לייצג פה לא תל אביביים, ולא את שאינם תל אביביים, אלא אני רוצה להבין את החיבור. האם יכול להיווצר חיבור בין מי שנמצא בתוך בועה למי שנמצא מחוצה לה?

אני לא חושב שאם אנחנו לא נתקן את טבע האדם הכללי, האגו שלו המקורי, להתייחס לכולם כמו לעצמו, באהבה, בחיבור, בחיבוק, ברצון להתקרב, לראות את העתיד שלו והעתיד של כולם כיחד, אני לא חושב שזה יקרה, אני חושב שזה עוד יגדל.

אורן: יגדל?

הפער עוד יגדל מפני שהאגו שלנו כל הזמן גדל.

אורן: יש כאלה שרואים בזה ממש סכנה לעתידה של מדינת ישראל, כי כמו שאתה אומר הפער יגדל. לא צריך להיות אפילו רואה עתידות כדי להגיד שהפער גדל, רואים את זה, תסתכל איך היה לפני עשר שנים, ותסתכל היום, הפער רק הולך וגדל.

יעל: כן, יש גם מין קרב זהויות כזה, זה ממש מרגיש כמו קרב זהות בין אנשי מדינת תל אביב, מדינה, זה כבר ממש מוגדר כאיזו מין יחידה בפני עצמה, לבין כל שאר המדינה. אני מניחה שזה מייצג גם פערים אחרים, או קיטובים אחרים שקיימים בתוך החברה.

האם הבעיה היא האופי השונה של שתי היחידות האלה, צורת החשיבה השונה, או שזה משהו אחר?

קודם כל אנחנו שייכים לעם ישראל, ועם ישראל הוא מאוד אגואיסטי, הגאווה שלו, האגו שלו, הרצון להתעלות מעל כולם, להתנשא, זה משהו שאין באף מקום אחר, ולכן נראה לי שכאן זה ממש טבעי. אם אני מדבר עם ניו יורקי, אז הוא מדבר בפשטות "כן אני ניו יורקי, אני כך וכך". הייתי שם בתוכנית בטלוויזיה, ישבתי בין הקהל ואישה אחת מאיזה מקום בדרום ארצות הברית דיברה כך, וגם עוד אדם דיבר כך. זה היה במפגש כזה בטלוויזיה שדווקא רצו לחבר בו בין כל הדברים, אז אני לא ראיתי בהם שהם נמצאים באיזה יחס מיוחד, שמישהו נחות ממישהו אחר. בישראל, בגלל שזה מחובר לגאווה הזאת, כמו שאומרים "הגאווה הסרוחה של היהודים", אז זה מיד הופך להיות למשהו כמו " אני כזה, ואתה כזה", כאילו שמקום המגורים קובע שאני יותר גבוה ממך.

יחד עם זה יש המון אנשים מצליחים, עשירים, שחיים מחוצה לתל אביב. יש אזורים כאלה יפים מאוד במקום העיר הלא נעימה הזאת. שם יש טניס, בריכות ווילות, דשא והכל, והם נמצאים לכיוון הרצליה או לכיוון הדרום, ליד באר שבע אני רואה גם כן מקומות כאלה יפים. ולאו דווקא תל אביב, שדווקא היא מאוד לא כזאת. אני חושב שזה עניין של כלי התקשורת.

אורן: אני רוצה שניקח לרגע אדם שגר בתל אביב. נגיד יש מישהו שגר בתל אביב.

יעל: תל אביב, הרצליה, זה הכול אותו דבר.

אורן: כן, אבל אני רוצה דווקא מישהו מלב תל אביב, אני אפילו מצייר מישהו שאני מכיר כמישהו שעכשיו צופה בנו. קודם כל אני רוצה שהוא לא ירגיש שאנחנו חס ושלום באנטי לתל אביביים, הכול בסדר, אנחנו אוהבים את כולם. אבל בוא ניקח רגע בן אדם מתל אביב, נגיד שזה אדם מבריק שהקים איזו חברת הייטק, פיתח משהו שעושה טוב לאנשים ואפילו מנפיק אותו ויש לו אקזיט מוצלח, המיסים שהוא מביא למדינה יכולים לכלכל שכונה שלמה בעיר אחרת. זאת אומרת, עובדתית אני מבין למה כשאתה גר בתל אביב ואתה מפתח ומתקדם, נתתי דוגמה מהתחום הכלכלי או התחום המדעי, אבל זה גם בתחום התרבותי, בכל התחומים. אין מה לעשות, ברור שיש גם מחוץ לתל אביב, אבל סטטיסטית המספר לנפש בתל אביב בכל דבר הוא יהיה יותר. אבל לא על זה אני רוצה לדבר.

אני רוצה לדבר על איך האדם התל אביבי מרגיש. הוא זה שאומרים עליו "אתה בתוך הבועה, אתה גר במדינת תל אביב", אם אני הייתי תל אביבי הייתי מרגיש עם זה לא נעים, כאילו מה רוצים ממני, אז לא להצליח כל כך, לא להיות פתוח כזה, לא לפרוץ, כאילו מה?

אני לא חושב שהם מרגישים ככה. הם מרגישים שהם מתגאים בזה, כך נראה לי, אני לא שייך לזה בכלל, בפעם אחרונה שהייתי בתל אביב זה היה לפני שנים.

אורן: הבנתי. עד כה דיברנו בתוך המדינה שלנו על תל אביב ובתוך מדינות אחרות בערי בירה אחרות. גם על המדינה שלנו, מדינת ישראל, אומרים שהישראלים חיים בתוך בועה. עכשיו אני רוצה להתבונן יותר רחב, מה המשפט הזה אומר לך, "שהישראלים חיים בתוך בועה"?

הם לא מרגישים את המציאות כמו שהיא. לא מרגישים כך את המציאות. הם מרגישים מה שהם מייצרים לעצמם, מייצבים לעצמם, ולא את המציאות הריאלית. הם תמיד חושבים שהעולם מתייחס אליהם הרבה יותר טוב ממה שהעולם מתייחס. יש להם איזו מין ילדותיות מסוימת בזה.

יעל: מה המאפיינים למשל, למעט הדבר הזה שהם חושבים, שהעולם מתייחס אליהם יותר טוב מאשר הוא באמת מתייחס. איזה עוד מאפיינים יש לבועה הישראלית בעינייך?

גאווה. גאווה שאני ישראלי, שאני תל אביבי, שאני מיוחד. וזה נמצא בנו מפני שהאגו שלנו הרבה יותר גדול מהאגו של כל אומה אחרת ולכן כך הם חושבים.

יעל: ולמה אתה אומר שאנחנו בתוך בועה?

כי זה לא נכון, כי כך לא חושבים עלינו, רק אנחנו על עצמנו כך חושבים.

יעל: אז אתה אומר, שעצם זה שאנחנו בתוך בועה זה סוג של עיוות. אנחנו בעצם לא רואים את מה שקורה מבפנים ואנחנו ממציאים לעצמנו מין סרט כזה וחיים בתוך הסרט של עצמנו. זה קשור גם לאיזשהו ניתוק. כי כביכול כשמדברים על בועה מדברים גם על ניתוק. תכלס אנחנו מרגישים מאוד מחוברים כלכלית לעולם, מרגישים מאוד מחוברים פוליטית לעולם, מרגישים מאוד מחוברים מכל ההיבטים האחרים לכל העולם כולו. למה אנחנו מרגישים בתוך בועה, כאילו יש כאן דבר והיפוכו. אנחנו מאוד מאוד מחוברים לכל ההתנהלות החיצונית, ובכל זאת אתה אומר שאנחנו מרגישים בתוך בועה.

כי אנחנו לפי הטבע, לפי הרשימות שלנו, לפי הגנים שלנו, אנחנו בנויים קצת אחרת מכל אומות העולם. אני לא מתגאה בזה, אני רק אומר כי זאת עובדה. אנחנו באים מהחברה הישראלית שאברהם ייצב אותה ב"ואהבת לרעך כמוך", ואז יוצא שבגישה כזאת לחיים, לעולם, לבני אדם, אני במשהו נרשם, זה נמצא בי. ולכן ביחס הזה לבני אדם, אני נמצא מצד אחד אולי יותר ילדותי בנטייה לחיבור, מצד שני יותר בנטייה להצלחה.

יעל: אתה יכול להסביר גם את הנטייה הילדותית לחיבור וגם את הנטייה להצלחה?

את הנטייה הילדותית לחיבור אנחנו רואים במשך ההיסטוריה, איך שהיהודים תמיד היו בשמחה מצטרפים לכל מיני חברות, לכל מיני תנועות פילוסופיות שמדברות על חיבור. הם היו מרגישים שם קודם כל איזה עניין מיוחד, שראוי לרווח, להצלחה.

יעל: יש להם משיכה לכל דבר כזה?

יש דבר כזה. כמעט ואין בין היהודים אנשים שמזלזלים בחיבור, זה מצד אחד. מצד שני, יש להם חוש מיוחד, ואת זה כולם כך גם רואים, להרגיש איפה יש כאן הרווח. איפה אנחנו יכלים להרוויח, להצליח. ואז בדרך כלל הם מתחלקים לשני חלקים מאוד ברורים, שגם ביתר העמים זה כך, אבל אצל יהודים זה יותר, אלה שנוטים לחיבור ואלה שנוטים להתעשר.

יעל: להרוויח?

להרוויח.

יעל: על חשבון האחרים?

כן, וודאי שתמיד זה על חשבון האחרים.

אורן: אני רוצה לחזור לעניין הבועה הישראלית. לפעמים יש הרגשה שאנחנו מאוד מרוכזים בעצמנו, הישראלים. אתה מרגיש כך? למה אנחנו מאוד מרוכזים בעצמנו?

אנחנו אגואיסטים. זאת תוצאה ישירה מהאגו המוגבר שלנו.

אורן: זה גורם לנו לייצר את הבועה הזאת, עצם העובדה שאנחנו מרוכזים בעצמנו?

כן, הבועה זה שאנחנו לא שומעים כל כך אחרים. אנחנו בונים את התיאוריה שלנו, השיטה שלנו ונמצאים בתוך זה.

יעל: זאת הסיבה שהבועה הישראלית נוצרה?

כן.

יעל: שאנחנו מאוד מאוד שקועים בתוכנו.

כן.

יעל: אנחנו מנותקים רק מהעולם החיצוני, כשבנינו לעצמנו איזה מין בועה כזאת, או שאנחנו מנותקים גם מעצמנו באיזו צורה?

גם בעצמנו, גם בינינו. לכל אחד ואחד יש לו את זה. כל אחד מתאר את העולם איך שהוא מתאר וקשה להזיז מישהו מהנקודה הזו.

יעל: כשאנחנו מסתכלים על ישראל כיחידה אחת, אתה אומר שאנחנו מנותקים גם מאיזו הויה פנימית שלנו?

אנחנו כמעט ולא מסתכלים על ישראל כהויה אחת, כחברה אחת, אלא רק בתנאי שבאמת אנחנו נמצאים כבר בצרה כללית.

אורן: אמרת משפט מאוד מעניין. אמרת שכל אחד מתאר את העולם כמו שהוא מתאר וקשה מאוד להזיז אותו מדעתו. זה אני חושב, המאפיין הכי בולט של ישראלים, שקשה מאוד להזיז אותם מדעתם. אז מה זה אומר עלינו, שלא רק אנחנו הישראלים בתוך בועה, אלא שכל ישראלי כאילו יש לו בועה משל עצמו?

וודאי. אבל כל הבועות האלה הן איכשהו מתקשרות. אנחנו לא יכולים לחיות בלי הבועות האלה, אחד עם השני. יש לנו צרה שלמה, ממש צרה, איך אנחנו מתפטרים מזה.

יעל: מה צריך לקרות?

לפוצץ את הבועות האלה האגואיסטיות.

אורן: מה זה אומר "לפוצץ"?

שכל אחד יפוצץ את האגו שלו.

אורן: תגדיר, מה זה "אגו" ואיך מפוצצים.

אני רוצה להיות קשור לאחרים ללא הבועה שלי, שאני חושב כך ורואה כך ומרגיש כך וחולם כך ומתכנן כך. בקיצור, אני רוצה להיפטר מה"אני".

אורן: למה?

כי זה מפריע לי להיות בקשר עם אחרים, בצורה שאנחנו נתחבר ללא גבולות, ללא מחיצות.

אורן: צריך להתחבר ללא גבולות ומחיצות?

כן, ברור שכן. בזה אנחנו מממשים את עצמנו.

אורן: מה זה אומר, "בזה אנחנו מממשים את עצמנו", האם אפשר להרוויח משהו שכיום אין בידנו?

וודאי.

אורן: מה אפשר להרוויח? הרי אנחנו ישראלים. להרוויח זה המקצוע שלנו. מה אפשר להרוויח?

אנחנו טיפשים מאוד במקצוע הזה דווקא.

אורן: של להרוויח?

כן.

אורן: למה?

אנחנו לא רואים איפה הרווח הגדול.

אורן: איפה הרווח הגדול, הרב לייטמן?

בחיבור בינינו.

אורן: מה זה אומר?

ככה. פשוט.

אורן: לא, מה זה אומר?

זה שאם אנחנו מתחברים בינינו, אנחנו בקשר בינינו מגיעים למצב שממש נופל עלינו זהב מהשמים.

אורן: מה זה, אגדה?

זו לא אגדה. זו המציאות.

אורן: לא הבנתי. אני בעניין שייפול זהב מהשמים, אני שואל על מנת להבין, באמת ייפול זהב מהשמים?

באמת.

אורן: למה עכשיו הוא לא נופל?

אין חיבור ביניכם.

אורן: כל אחד בבועה שלו?

כן.

אורן: מה זה אומר "חיבור", ואיך הוא קשור לזהב שייפול פתאום מהשמים?

חיבור זה נקרא שאתה והשני נמצאים ברצון אחד, בחיבוק אחד, בזה שאתם לא מרגישים שיש ביניכם איזה קרע. נגיד שנופל זהב מהשמים, אתם מרגישים שזה שייך לשניכם, ועוד יותר מזה, אתה מוכן לוותר על החלק שלך כדי לתת אותו לשני.

אורן: עכשיו שתיארת את התמונה, אתה יודע כבר מה עבר לי בראש?

נו?

אורן: נופל זהב מהשמים, איך אני מסדר אותו, שבזרמי האוויר הוא יבוא ישר לתוך הכספת שלי, אתה מבין? שלא ייפול מעבר לגדר של השכן. אולי לעשות איזה מאוורר גדול שיזיז אותו יותר אליי. הבנתי. עכשיו אני רוצה לחזור לבועה הישראלית. אומרים על הישראלים שהם חיים בבועה, וגם אתה אמרת שאנחנו חיים בתוך בועה, שיש לנו איזו תפיסה כזאת, שאנחנו לא מרגישים. המדינה שלנו לא מרגישה את המציאות כמו שהיא.

איך זה קשור לעניין של לפוצץ את הבועות, כפי שהסברת לי קודם, בין אנשים. עכשיו בוא דבר איתי ברמה הבינלאומית. מדינת ישראל היא בתוך בועה?

כן.

אורן: מה צריך כדי לפוצץ אותה, והאם גם כשהבועה הזאת תתפוצץ, האם גם אז ייפול זהב מהשמים, על כל בני האדם, על כל אומות העולם?

אנחנו צריכים להבין שאנחנו שנואים על כל העמים, אנחנו צריכים לשכנע את עצמנו שהשנאה שלהם אלינו היא שנאה רצינית ולא איזה משחק כמו שנראה לנו שזה לא נורא. אנחנו צריכים להבין שבאמת הם רוצים להשמיד אותנו. תשמע מה הם אומרים ותאמין להם שזה מה שהם מרגישים, חושבים ומתכננים.

אורן: ואם זה יקרה, זה נקרא בעיניך שאנחנו יוצאים מהבועה שלנו?

אם זה יקרה, זה יקרה, אז אוי ואבוי.

אורן: לא, חס ושלום, שלא יקרה. לא שישמידו אותנו. אתה אומר שאנחנו ילדותיים, לא תופסים שבאמת שונאים אותנו, שבאמת רוצים להשמיד אותנו, זה לא בכאילו.

כן.

אורן: בסדר, אני שם את זה רגע בצד, שכאילו זה נשמע קצת בפרנויה, אבל נשים את זה רגע בצד.

זו הבעיה.

אורן: שמה?

זו הבעיה, שאתה אומר שזו פרנויה.

אורן: להסתובב כל היום במחשבה שכולם רוצים להרוג אותך?

אולי זה ייתן לך דווקא הבחנה נכונה במציאות הריאלית.

יעל: זה לא מורגש ככה.

זה לא מורגש.

יעל: זה לא מורגש כל כך קיצוני כמו שאתה מתאר.

זו הבעיה, זה שאתם מייצבים את הבועה הזאת, שהיא מקטינה לכם את הסכנה.

אורן: זאת הבועה, זאת מהות הבועה?

כן.

אורן: שלא רואים את הסכנה שבאופק?

כן.

יעל: עם אחר למשל, שהיה נמצא באותו מצב שלנו, היה מבין איפה הוא נמצא?

עם אחר לא יכול להיות במצב שלנו, אבל היה מבין.

יעל: ואנחנו, יש לנו משהו, אתה אומר, איזו מין התיַפְיֶפוּת, כיסוי כזה שאנחנו לא מצליחים לראות?

זה נקרא "קשי עורף".

אורן: איך יוצאים מהבועה הזאת? ולאן יוצאים?

על ידי זה שמתחילים להתייחס בצורה יותר ויותר אמתית, בכוח, ליחס של כל העולם אליך.

אורן: אז יותר תקציבים לביטחון? יותר תקציבים לפיתוח נשק עתידני?

לא. זה מילא. אבל זה לא יעזור לך.

אורן: לא, כי זה יחסית עושים.

כן.

אורן: אז מה חסר?

חסר חינוך העם.

אורן: חינוך למה?

ללמה שונאים אותנו, ומה לעשות כדי להעביר את השנאה לאהבה.

אורן: אפשר להעביר את השנאה לאהבה?

כן.

אורן: איך?

על ידי היחס שלנו.

אורן: למי?

לתפקידנו.

אורן: מה תפקידנו?

להראות לעצמנו ולכל העולם את שיטת התיקון.

אורן: מה זה אומר "שיטת התיקון"?

שכל העולם ידע בשביל מה הוא קיים.

אורן: עוד פעם חזרת לגאווה הישראלית, שיש לנו יש לנו איזה תפקיד נעלה, להראות לכולם את מה שהם לא יודעים. חזרת לי לישראלי המתגאה, שזה מה שמייצר מלכתחילה את הבועה.

לא.

אורן: אלא?

אני בזה רואה את עצמי כמלצר. מלצר מתגאה?

אורן: מלצר?

כן.

אורן: לא, איפה.

למה? הוא מגיש, הוא מביא, הוא עושה את הכול. למה הוא לא מתגאה?

אורן: הוא חושב רק על הטיפ. רוצה להתייחס טוב, כדי שיקבל את הטיפ הגדול בסוף.

גם אנחנו, הלוואי שנחשוב על הטיפ. אבל נרגיש שאומות העולם תלויים בנו, ולא מטעם גאווה, אלא מטעם האהבה לטפל בהם.

יעל: אז מה זה אומר "לצאת מהבועה"?

להפסיק לחשוב רק על עצמנו.

יעל: ואיך זה קשור למה שאמרת לי בהתחלה, שאנחנו לא רואים בכלל את המציאות האמתית. שבעצם כל מה שרוצים זה רק להשמיד אותנו, ואנחנו חיים לנו באיזה מן בועה שמיפיפיים את המציאות. איך הדברים קשורים אחד לשני? פשוט תקשור לנו את הכול ביחד, כי אמרת כמה חלקים שאני לא מבינה את הקשר בין הכול. מצד אחד תוקפים אותי, מצד שני אני צריכה להיות מלצר ולהגיש להם את הדברים? מי שתוקף אותי, אני לא ממלצרת לו.

את חייבת, כי הוא תוקף אותך בגלל שאת.. זה כמו שאת צועקת על המלצר שלא מגיע, "איפה האוכל"? את צועקת עליו, אבל הוא אומר, רגע גברת, אני כבר רץ אליך. אז את מפסיקה לצעוק, מקבלת, ואומרת תודה. אחר כך טיפ.

אורן: אז מה אנחנו צריכים להביא לעולם שאנחנו לא מביאים? הבאנו המון דברים טובים. מה עוד חסר?

לא, העולם לא ביקש את זה.

אורן: מה הוא רוצה?

הוא לא הזמין את זה ממך.

אורן: מה הוא הזמין?

יעל: אז למה שונאים אותנו?

כי אתם מביאים כל פעם משהו אחר, ולא את מה שהם רוצים. לכן הם שונאים אותנו.

אורן: מה הם הזמינו?

הם הזמינו, רק דבר אחד.

אורן: מה?

גמר תיקון.

אורן: כלומר?

המצב הטוב ביותר, לכולם.

אורן: שמה הוא?

הם רואים שיש את זה בתפריט שלך.

אורן: מה? איך תגדיר אותו מהותית?

שכולנו נהיה מחוברים, והכוח העליון יתגלה בינינו.

אורן: זה הזהב הזה שאמור להישפך מהשמיים?

כן.

אורן: אז הם הזמינו זהב שיישפך מהשמיים, אני הישראלי, המלצר לא מביא את זה, כי אני לא מביא התקשרויות של אהבה בין אנשים?

כן.

אורן: שהם התנאי לזה שהזהב יישפך?

כן.

אורן: אז כולם עצבנים על.

עליך.

אורן: לסיכום. אז "לצאת מהבועה", מה זה אומר?

להביא לאומות העולם חיבור, שבחיבור יתגלה כל טוב אין סוף.

אורן: לכולם.

לכולם.

(סוף השיחה)