חיים חדשים

תכנית 1287

אתגרים בלימוד מרחוק

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 06.11.2020 - אחרי עריכה

אורן: מס' התכנית שלנו היום הוא 1287 ואנחנו נציג בפני הרב לייטמן מקרה מהחיים. נרצה ללמוד איך הוא מתבונן בו מתוך חכמת החיבור, מתוך נקודת המבט האינטגרלית שלו בדרך לחיים חדשים.

טל: אנחנו רוצים היום להתבונן על המצב של מערכת החינוך, של הרבה מאוד תלמידים שנמצאים היום בלמידה מרחוק. גם אם בעבר היו לנו טענות כאלה ואחרות כלפי משרד החינוך, היום בתקופת הקורונה, המצב הזה מייצר לחץ ומתח אצל כל הגורמים המעורבים. משרד החינוך רוצה להמשיך להעניק לתלמידים את מה שהם צריכים לקבל, ולא ליצור פערים גדולים בגלל שהם לא יכולים להגיע לבתי הספר. המורים מצידם צריכים להעביר את החומר הזה, ויש להם הרבה מאוד חומר להעביר, אבל הם מתקשים לעשות את זה דרך הזום, דרך המחשב. הם מרגישים שהתלמידים לא מתעניינים, וקשה להם ללמוד. המורות מתארות מצבים שהן מלמדות "ריבועים שחורים" במסך, בכלל לא יודעות מה הילדים עושים, הילדים מציקים. כל הסיטואציה הזאת של הלמידה מרחוק לא עובדת טוב לרוב המורות.

היום אפילו מורה שלחה הודעה בווטסאפ של מורות, והיא אומרת כך: "סליחה על ההצקה. אני רוצה להגיד שההוראה בזום מכבה לי את האנרגיה ואת חדוות העשייה. אני בנקודה שאני לא יכולה יותר לשתף פעולה עם העבודה הזאת בעיניים. אנחנו המורים לומדים דברים חדשים, מנסים, ממציאים את עצמנו מחדש, אבל המסך מלא בריבועים שחורים שמאחורי רובם אין אף אחד. זהו, מיציתי את העניין".

זאת אומרת, אנחנו מגיעים למצב שהמורים בעצמם מרגישים מצוקה. הילדים מרגישים מצוקה. ההורים, שצריכים להיות שוטרים של הילדים שלהם אבל צריכים גם לעבוד, גם מרגישים הרבה מאוד לחצים ותסכול.

הגענו לאיזו נקודה מאוד לוחצת, ואנחנו רוצים לדבר על זה. מה אנחנו צריכים ללמוד כאן על המצב הזה?

אני חושב שהגיע הזמן שנסדר בכלל מערכת למידה בצורה אחרת. שאנחנו לא נלמד אלא אנחנו נלמד יחד, גם הילדים וגם המורים, שאנחנו נשתף את עצמנו יחד בתהליך הלימודי. שכל שיעור ושיעור זה לא יהיה שיעור וזהו, אלא זו תהיה שיחה. שאנחנו יושבים כביכול במעגל כולנו יחד, כל אחד אחרי המחשב שלו, אבל כולנו יחד, ואנחנו נמצאים באינטראקציה בלתי פוסקת בין כולם, גם עם התלמידים וגם עם המורים. התלמידים ביניהם והתלמידים עם המורֶה, או המורָה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.

כמה תלמידים יש לנו בכיתה?

טל: זה משתנה. יש קבוצות גדולות יותר, יש קבוצות קטנות, ובאמת המורות שמתמודדות עם קבוצות גדולות הן המתקשות ביותר. מי שיש לה מעט תלמידים יחסית מסתדרת.

לא, זה בגלל אופן הלימוד הישן. זה לא צריך להיות במה שאני ממליץ לעשות. הם צריכים כל הזמן להיות בלימוד הדדי, בלימוד בקבוצה, בחיבור, במעגל. הם צריכים בכל פעם, גם הם וגם התלמידים, כל הזמן לעשות תרגילים, שחצי מהלימוד יהיו התרגילים שהם מבצעים כאן במקום, ולא שהתלמיד מדליק את המחשב והולך לשחק במשהו. אלא הוא כל הזמן צריך להיות בסטארט-סטופ, בכאלו הפעלות, שהמורה מפעיל אותם והם מפעילים בחזרה את המורה. וכל הזמן הם נמצאים בכזה מצב.

גם אני מלמד כך קבוצת תלמידים, בדרך כלל זה בסביבות 1500 תלמידים, יום יום, שלוש שעות רצוף, בשעות של לפנות הבוקר אפילו, אנשים נרדמים, אנשים עייפים, בגלל שהם לומדים מקצוע נוסף מחוץ לעבודה, והכול הולך ממש בזה שאני כל הזמן משתף את התלמידים בשאלות, בתשובות, ובכל מיני התעוררויות. זה חובה.

אורן: מה קורה אם התלמידים לא ישתפו פעולה עם המורה? נאמר שהיא באמת תתאמץ לקחת את הגישה הזאת ולהפעיל את התלמידים, ומהצד השני לא תהיה אינטראקציה. איך היא צריכה להתמודד?

אבל יש לפניי את הקבוצה, ואני מכיר את כל התלמידים אפילו בשמות, ואני רואה אותם, מי חסר ומי לא, למה כן ולמה לא, ואני כל הזמן נמצא בהתחברות אליהם. הם צריכים לשאול אותי ואני שואל אותם, כל החומר הוא בעצם כדי שהם ישאלו.

אורן: ואם מצדם הם לא משתפים פעולה? אתה מדבר והם לא משתפים פעולה. לצורך העניין, אותה מורה הכינה שיעור מאוד אינטראקטיבי לפי הגישה שציירת עכשיו, היא הכינה הפעלות מדהימות. היא נמצאת בבית שלה, פותחת את הזום, התלמידים מתחברים אליה בזום, ולכאורה מתחיל השיעור. היא הולכת לפי מה שהיא תכננה, אינטראקציות, הפעלות, אבל בשביל טנגו צריך שניים.

מהצד השני רק אחד או שניים מגיבים לה בקושי, והשאר משחקים בטלפון. איך היא צריכה להתמודד עם הקושי הזה?

היא צריכה לשאול אותם כל הזמן, לשאול ולענות. כל השיעור צריך להיות שאלות ותשובות. כך זה, משאלות ותשובות. כמו שיחה, שכל אחד מדבר חצי משפט והשני גומר את החצי השני.

אורן: ואם היא שואלת והם לא עונים?

אז זה לא בסדר.

אורן: ברור שזה לא בסדר. אבל מה היא עושה?

סימן שהיא לא מפעילה אותם, שהם לא נמצאים בשיעור. על זה ההורים צריכים כבר לדעת. זה כמו שהילד לא נמצא במקום.

טל: האם הילדים צריכים להרגיש שהתוכן רלוונטי לחיים שלהם? אולי זה שמנסים לדחוס הרבה מאוד ידע בזמן קצר זה מעמיס עליהם.

לזה אני לא נכנס, את זה אני לא יודע. אבל זה צריך להיות מעניין וזה תלוי במורה איך היא מציגה את החומר, איך היא משתפת אותו עם עוד כל מיני משחקים, תחרויות בין התלמידים וכן הלאה.

וגם לתת לחצי אחד של הקבוצה לנהל את השיעור לחצי השני. השיעור לא צריך להיות יותר מחצי שעה נניח, אז בכל שיעור שיהיה לנו מנהל השיעור, המורה של השיעור.

אורן: מבין התלמידים?

מבין התלמידים, ודאי. והם כך מנהלים, זאת אומרת לעשות מהם שותפים. יש לנו חומר שאנחנו רוצים לדעת אותו, כדאי לנו לדעת אותו, זה חומר שאנחנו צריכים אותו לחיים, ועכשיו אנחנו יחד לומדים אותו כדי אחר כך להשתמש בו בחיים שלנו.

אורן: אני רוצה שניכנס ממש לתוך הסיטואציה. נניח שהגיע הבוקר, איך המורה פותחת את המפגש כדי לגרום לכולם להיכנס לרצון לאינטראקציה. איך היא צריכה לפתוח? נניח שאתה המורה, ומתחילים. מה אתה אומר לנו דבר ראשון כדי למשוך אותנו לתוך הסיטואציה?

להתחיל רק מהאקטואליה.

אורן: כלומר?

מה שקורה לנו בחיים, היא צריכה לקחת את זה, שיהיה ברור לכולם שזה מה שקורה, ואיך לקשור לזה את השיעור שלנו.

אורן: אבל יש לה חומר שהיא צריכה ללמד במקצוע מסוים.

כן, והיא צריכה לקשור את זה.

אורן: נניח שאתה מורה למתימטיקה והיום אתה צריך ללמד משהו במתמטיקה, פונקציות, או בכיתות נמוכות את לוח הכפל, לא משנה מה, נושא מסוים. ואתה יודע שזה שעמום, "מִדבר" מה שנקרא. לפניך התלמידים, יש כמה שאוהבים מתמטיקה אבל הם המיעוט, והרוב לומדים מתמטיקה כי צריך ללמוד מתמטיקה.

אז צריך לקחת דוגמה מהחיים, בשביל מה אנחנו צריכים את זה. אין לך בעיה במתמטיקה שהיא לא קשורה למעשה, כי סך הכול מה זה מתמטיקה? מתמטיקה זו שפה, שאנחנו קושרים את הדברים ביניהם באיזו נוסחה. כמו שאתה אומר ביחסים בין בני אדם, "זה קורה בגלל זה, וזה קורה בגלל זה, בגלל שהוא ענה לזה, והיא ענתה כך, וזה כך וכך". זה הכול מתמטיקה. תשאל את הפסיכולוגית שיושבת לידך והיא תגיד לך. היא מדברת בצורה כזאת עם האנשים, אבל בעצם בפנים אלה נוסחאות, נוסחאות של הקשר בין בני אדם.

אולי אני לא יכול לדרוש את זה מהמורה לכיתות א' ו-ב', דברים כאלה, אבל בעצם מתמטיקה זו שפה של היקום, של הטבע. זה סך הכול התקשרות בין כל מיני חלקים. עד כמה זה יותר מזה, פחות מזה, תלוי בזה וכן הלאה. זו המתמטיקה, מה יש בזה עוד?

אורן: אם אני מבין את העיקרון שנתת לנו פה, אמרת שהיא צריכה להסביר לפני שהיא נכנסת לחומר עצמו, ולא משנה מהו, בשביל מה אנחנו צריכים את זה.

כן, אז אני צריך לקחת בעיות מהחיים, מהמשפחה, מהמדינה, ממה שהילדים יודעים, ממה שקורה להם, ולקשור את זה באיזו צורה למה שאנחנו לומדים.

טל: למה זה חשוב בעינייך?

כי אז הם יבינו שאנחנו לא לומדים משהו מיותר. אחרת אני יכול לכבות את המחשב וללכת לשחק.

טל: האם אתה חושב שבאמת צריך לקחת נושאים שהם יותר קרובים לחיים שלהם וממש לפתוח את זה איתם, שיהיו שיעורים חברתיים יותר?

אך ורק. רק בצורה כזאת. אני עושה את זה כך, אני משתדל. לא תמיד אני יכול להוריד את מה שלומדים מהשמיים לקרקע, אבל בחיים שלנו היום יש לנו אפשרות.

אורן: אני רוצה שנעבור לצד השני, אל התלמידים, מה התלמידים מרגישים בתקופה הזאת. אני קורא לך קצת מהתיאורים שלהם כדי שניכנס לתוך המצב שלהם ונרגיש אותם. החוויה של התלמידים עכשיו שהלימוד משעמם, מעייף, קשה להם מאוד להתרכז ומה שהם רוצים זה רק לפגוש את החברים שלהם. הם אומרים, "אנחנו לא רגילים לכזאת למידה, לפי המטלות שנותנים לנו המורים הם לא ממש רואים אותנו. אנחנו בשבילם כמו דמויות כאלה שטחיות". למה כל כך קשה לילד שיושב לבד מול המחשב ללמוד?

כי יש לו מלא משחקים ופיתויים כאלה שמושכים אותו לכל הכיוונים.

אורן: נכון מאוד, אז מה עושים?

מה עושים? נותנים לילד לשחק.

אורן: במקום ללמוד?

אז תעשה את הלימוד יותר טוב מהמשחק.

טל: זה אפשרי?

את מדברת כך כי את בעצמך היית רוצה לברוח מהשיעור.

אורן: יש לך את הטלפון של התלמיד, בטלפון יש לו משחקים, יש לו עולם. ויש לך לעומתו אותך כמורה, או מורה, שיושבים במסך והם באו ללמד אותו היום. איך אתה יוצר לו אטרקציה יותר גדולה מאשר מה שיש לו בטלפון? הוא מדליק אותך על הזום ואומר ניפגש במבחן. אם יהיה מבחן אז נלמד, עד אז "תהיה בריא". בינתיים יש לי טלפון ואני עף על החיים. איך אתה נותן לו משהו שירתק אותו ברמה כזו?

לא, אני לא יכול לרתק אותו לשיעור עד כדי כך אם יש שם כל מיני כאלה דברים.

אורן: זאת המצוקה של המורה. אתה מבין למה המורה מיואשת? אני מבין אותה, לא הייתי מחליף בחיים את התפקיד שלי היום להיות מורה בעידן הווירטואלי. איך בעידן הווירטואלי הזה שיש לך כל כך הרבה פיתויים, שהם בעצם המתחרים שלך, כי אם אתה המורה אלה המתחרים שלך, מה אתה צריך לעשות, מה אתה צריך לפתח כדי לרתום את התלמידים אליך בעולם של גירויים שהם בבית?

אני לא יודע מה להגיד לך, כי אם אנחנו לא מסוגלים לתת להם שיעורים שתופסים אותם, וממש תופסים, שהם מגיעים אליהם כהזדמנות להרפתקה, אז נשאר לנו רק דבר אחד, לסכם עם חברות הטלפון שינתקו להם את הטלפונים. מה קרה? למה אתה צוחק?

אורן: לא הייתי בונה על זה שזה יקרה.

למה?

אורן: אני לא יודע אפילו למה, אבל לא הייתי בונה על זה שזה יקרה.

אני לא מבין. אם אני האבא ואני משלם על הטלפון שלו ועל השכר החודשי שלו ואני עושה הסכם עם חברת הטלפונים, שנניח משמונה בבוקר עד שתים עשרה, או עד שתיים נניח, הטלפונים מנותקים. מה יש?

אורן: אני רוצה לשאול משהו מבחינה עקרונית. עד כה אני שומע בדיון שלנו שני קווים. קו אחד אומר שצריך לדאוג שהתלמידים ירגישו שהדבר הזה הוא הרפתקה, שהוא רלוונטי לחיים שלהם, שתהיה בלמידה אינטראקציה, והגורמים האלה ובטח עוד דברים נוספים, אמורים למשוך אותם לתוך חוויית הלמידה. זה צד אחד שנתת לי עד כה. עכשיו הוספת לי צד שני. אני צריך לצמצם את המתחרים שלי על תשומת הלב של התלמיד, דרך האבא, דרך חברת הסלולר, דרך לא משנה מה. זאת אומרת יש לי פה שני קווים, אחד למשוך אותם למשהו מעניין, ושניים להגביל ולצמצם את היסח הדעת ואת הגורמים שמפריעים. מה האיזון בין הקו של למשוך אותם למשהו מגרה לבין להוריד את הדברים המפריעים?

אין איזון. צריך להוריד את כל הטלפונים ששייכים לתלמידים ולשפר את השיעורים.

טל: אני חושבת שאם יש משהו שמושך ילדים ונוער יותר מהגאג'טים שלהם זה האלמנט החברתי. זה משהו שמאוד חסר להם עכשיו, והם מרגישים את זה ממש כחיסרון מאוד גדול. איך אפשר לייצר להם את האלמנט החברתי הזה בתוך הזום, בתוך השיעור הווירטואלי? אתה אומר שאתה עושה את זה בשיעורים שלך. מה אפשר להמליץ למורים בעניין הזה?

הם מרגישים שהם נמצאים בקבוצה, יש ביניהם קשר, הם יכולים להתקשר ביניהם. אני נותן להם חומר שהם יכולים לשאול זה את זה, לדבר זה עם זה. הם בכל זאת ילדים, לא כמו שאצלי. אני מלמד דווקא מהקצה השני, את גילאי חמישים ומעלה בדרך כלל. זה משהו אחר.

אורן: חשוב שהם ירגישו שיש ביניהם קשר בזמן השיעור?

רצוי.

אורן: למה זה חשוב?

כי זה "איש את רעהו יעזרו". הם לומדים כך אחד מהשני. צרת הרבים היא חצי נחמה, לא רק אני סובל מהשיעור הזה, אלא כולם, וכן הלאה. אבל נראה לי שכל הדברים האלה לא יעזרו בכל זאת בהרבה, כי בכלל כל הלימוד שלנו, כל הגישה הזאת, כל המערכת הזאת מאוד מיושנת, היא חייבת להתבטל.

אורן: מה הבעיה המרכזית בעיניך?

להפסיק ללמד בצורה כמו שאנחנו מלמדים.

אורן: ולאיזו צורה לעבור?

קודם כל, זה שאנחנו מלמדים בצורה ווירטואלית זה טוב. זה שאנחנו נמשיך כל הזמן ללמוד בצורה ווירטואלית, זה גם טוב. אני לא מצפה שהילדים יחזרו לכל הכיתות ולבתי הספר ששם זה מקור לסמים ולגאווה, לתחרות מסריחה וכן הלאה.

אורן: אם נודה על האמת, גם בממד הווירטואלי יש לפעמים אינטראקציות מאוד שליליות, יש חרם חברתי, יש צרות שאתה לא מדמיין, אולי אם היינו שורפים את כל הטלפונים העולם היה הרבה יותר יפה. אבל גם בממד הווירטואלי לא פתרת את היחסים הגרועים והאינטראקציות השליליות בין הילדים, זה טבע הדברים. זאת אומרת זה לא פותר לך את הבעיה. אז מה מהות השינוי שהיית רוצה? אמרת שיש משהו שורשי מיושן שהוא כבר לא רלוונטי. בוא נלך קדימה, תחדש לי מה יהיה בלב השינוי שייקח אותנו אל החינוך של מחר?

תסביר לי בבקשה למה דווקא החלק הדתי שבעם מצליח בחינוך יותר מהחלק החילוני, מה קורה שם? הילדים כל כך יראי שמיים? ודאי שלא. מה קורה? כי הם מבינים מהרגע שהם נולדים, נניח, שהדבר הזה שהם לומדים הוא רציני, וההורים מתייחסים אל זה ברצינות, וגם ההורים יחד איתם נמצאים במשהו בלימודים האלו וזה ממש חלק מהחיים שלהם. ואז הילדים מבינים שהם חיים וזו המעטפת של החיים, אין מה לעשות. ואחר כך הילדים לא מסוגלים לצאת מזה.

אורן: איך צריכה להיות האינטגרציה הנכונה בין כל הגורמים פה. יש לי את מערכת החינוך, יש לי את המורֵה או המורה הספציפיים של הכיתה, יש את התלמידים ויש את ההורים שלהם. זה ארבעה גורמים שאני ממפה פה במערכת.

כן.

אורן: איזו אינטגרציה הכי טובה שרק אפשר לדמיין צריכה להיות בין כולם, כדי שהתוצאה תהיה מקסימום חיובית?

הילדים לא מרגישים שמה שהם לומדים זה חשוב לגדולים, להורים ובכלל. הם לא מרגישים שזה חשוב גם ליתר הילדים שלידם, הם לא מקבלים דוגמה כזאת מהבית, וזה העיקר. ולכן זה מה שקורה.

אורן: עכשיו אני רוצה ברשותך לחזור לאותה מורה אומללה שאיתה פתחנו את הדיון שלנו. נאמר שיש לה מצד המערכת שמעליה חופש פעולה להכניס אלמנטים חדשים לתוך הלימוד שלה, הלימוד מרחוק, הלימוד דרך הזום.

כן.

אורן: מה היית ממליץ לה צעד ראשון פרקטי להכניס מחר בבוקר לכיתה שלה כדי להתחיל לקדם אותה לאיזה מקום קצת יותר מעניין וחיובי. כצעד פרקטי ראשון.

איך אנחנו מביאים חשיבות לתלמידים במה שאנחנו לומדים. זה העיקר.

אורן: את זה היא צריכה לשאול את עצמה?

את עצמה ואת ההורים. כן ודאי, ואת המורים, מערכת החינוך, שר החינוך, את כולם, את כל העולם, איך לעשות שילדים שלנו ירצו ללמוד, ירצו לדעת מה שבטח יצטרכו בחיים. צריכים גם לבדוק האם צריכים את זה או לא.

טל: אז מי צריך להשתנות כאן במערכת הזאת? התלמידים שתהיה להם חשיבות יותר גדולה וההורים, או המערכת צריכה לשנות את התכנים שלה?

אני לא יכול לדרוש מהתלמידים שתהיה להם חשיבות. איך יכול להיות? ואני לא יכול גם לדרוש מהמורה המסכנה שהיא תביא מערכת שלמה חדשה ותתחיל לעשות שם תיאטרון או משהו. אלא זו בעיה של חינוך שאנחנו היום נתקלים בה, ממש נתקעים בזה בצורה טוטאלית בכל העולם, רק יותר או פחות, כי ילדים לא רוצים ללמוד בגלל שלא מרגישים את חשיבות הלימוד מצד הסביבה.

אורן: מה היית עושה אם הייתי נותן לך מחר כיתה של תלמידים?

לא יעזור לי. כיתה עצמה לא תעזור לי, אני צריך את כל המערכת.

אורן: צעד ראשון שהמערכת צריכה לעשות כדי להתקדם למקומות יותר פוריים. מה היית ממליץ למערכת, בוא עכשיו נעבור גורם גורם. מערכת החינוך, תן לה המלצה אחת מעשית.

לנתק טלפונים, לנתק מכשירי טלוויזיה, להביא אל תוך הבית, המשפחה את חשיבות הלימוד. ההורים צריכים להראות לילדים עד כמה שזה חשוב, אחרת זה לא יחזיק.

אורן: צעד ראשון מעשי למורה.

המורה צריכה להיות כמלכה בעיני הילד, כי זה מה שהוא [קולט] ומביא מהמשפחה.

אורן: לא הבנתי. זה מאוד יפה, תסביר לי.

בגלל שזה ילד קטן, במשפחה מאבא ואמא הוא שומע דברים גדולים וחשובים על המורה שלו.

אורן: עכשיו בוא נעבור להורים. צעד ראשון להורים.

שכך הם צריכים להראות לילד.

אורן: נאמר שאתה אבא שלי ואני הילד, מה היית מספר לי על המורה טל, המורה הנחמדה בעיניך.

ש"היא חכמה, היא גמרה אוניברסיטה, היא מוסמכת לזה, ויש לה מקצוע מאוד מיוחד כי היא מגדלת את הילד שלי ואני ביררתי עליה הכול ולכן אני שמח שאתה לומד אצלה כי היא באמת מיוחדת מאוד. אתה יכול ללמוד ממנה רק דברים טובים ונכונים לחיים".

אורן: אבל היא משעממת אבא, שהיא מדברת אני נרדם.

אתה צודק.

אורן: מה עושים?

מה אני אגיד.

אורן: דיברנו על כל הגורמים הגעת אל לב הבעיה, אז אם אני התלמיד מה הצעד הראשון הפרקטי לתלמיד, מה היית ממליץ לי?

תחרות.

אורן: מה זה אומר?

תחרות בכיתה.

אורן: תחרות על מה?

תחרות על הלימוד, מי לומד יותר, מי לומד פחות לפי כמה דפים יודעים, לפי איך שמבינים, איך שמרגישים את זה.

אורן: המנגנון של ציונים מוכיח את עצמו בהרבה מקרים כלא ממש מועיל.

לא, כי זה לא מסודר בצורה כזאת. תחלק כיתה לחצי חצי, חצי שואלים וחצי עונים ואחר כך הפוך.

אורן: מה המטרה?

המטרה להדליק אותם. כל אחד ואחד יש לו אגו, אז שיסתובב בצורה נכונה.

אורן: כקבוצה מול קבוצה?

כן.

אורן: זאת אומרת לא כיחידים שאין לי מוטיבציה לזוז, אלא אני שייך לקבוצה ויש לנו תחרות עם הקבוצה האחרת.

בדיוק.

אורן: בוא נארוז את הדברים. הבעיות בלמידה מרחוק ברורות, הקושי ברור. מה העיקרון האינטגראלי הכי חשוב שאנחנו צריכים להוציא מכל הדיון הזה כדי להתקדם למצב שהלמידה מרחוק תהיה פחות נוראית?

אנחנו צריכים להבין שאנחנו עכשיו נמצאים בהזדמנות מיוחדת מאוד סוף סוף לעשות שינוי גדול בכל המערכת הזאת וחייבים לעשות את זה.

אורן: ומה בלב השינוי?

בלב השינוי זה השתתפות ההורים והילדים והמורים יחד כדי לבנות את האדם. אדם. זה העיקר. שהילד יראה שבונים ממנו אדם ולא סתם שידע פיזיקה, מתמטיקה, כימיה, שרטוט, וזה לא מעניין אותו. מעניין אותו ריקוד. הוא צריך לדעת שכל המקצועות האלה הם חשובים.

אורן: זה מרתק, תודה.

חייבים להשתתף בזה כולם וחייבים לדעת שאותה מערכת שהקימו אותה מלפני 200 שנה, אותה המערכת עכשיו היא סוף סוף מגיעה לשינוי. בהצלחה.

(סוף השיחה)

.