חיים חדשים

תכנית 1142

אינטגרציה נכונה

שיחה 23.07.19 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו נדבר על שלום. ננסה ללמוד איך אפשר להתקדם למצב של שלום בין אנשים, בין פלגים, בין קבוצות, בין עמים, בין מדינות, שלום בכלל במקום מלחמה.

ניצה: אנחנו מתחנכים ואנחנו לומדים הרבה דברים במהלך החיים שלנו, אבל אחד הדברים שאנחנו לא מצליחים לממש אף פעם זה להגיע למצב של שלום אמיתי בינינו. שלום אמיתי בינינו יכול להיות בכל אחד ממעגלי חיינו. ואחד האתגרים הכי גדולים הוא באמת ליצור שלום בתוך חברה, גם בתוך החברה עצמה, וגם בין חברה אחת לחברה אחרת, בין עם אחד לעם אחר. כל המעגלים האלה מורגשים מאוד כנפרדים. בדרך כלל יהיו ביניהם מאבקים, חיכוכים, לפעמים אלימים, וזה מצב שמאיים וגורם לנו, לכל פרט בחברה להרגיש מאוד חסר ביטחון. זו תחושה לא נעימה, הרבה פעמים הרגשה שקמים בבוקר למלחמה ואתה לא יודע מאיפה זה מגיע. ובאמת ההרגשה היא שחינוך לשלום אמיתי זה משהו שהוא מאוד נחוץ, רק שעד היום לא בדיוק גילינו איך עושים את זה בצורה שתיצור שלום שהוא שלום אמיתי ובר קיימא שיחזיק לאורך זמן ושבאמת יעלה אותנו לאיזו רמה חדשה של חברה.

היום נדבר קצת על הנושא של חינוך לשלום. בואו נסתכל רגע על החברה, נניח אפילו על החברה שלנו, החברה הישראלית. יש בה הרבה מאוד פלגים, הרבה מאוד קבוצות שונות, כל אחד עם הסיפור שלו, כל אחד עם ההיסטוריה שלו, וכשאנחנו רוצים לחבר ביניהם, לאחד ביניהם, אנחנו נתקלים בקושי. איך בכלל להתחיל לבצע את ההתקשרות הזאת, את ההתמזגות הזאת?

בתכניות קודמות דיברנו על כמה עקרונות מאוד בסיסיים שצריך להבין לפני שבכלל מתיישבים לתהליך חינוכי לשלום. אבל הייתי רוצה להבין אם תהליך חינוכי של שלום מתחיל בין מנהיגים שיוצרים איזה הסכם ביניהם, בין קבוצות, איך מתחילים בכלל את התהליך, במי היינו מתחילים, האם דווקא בילדים, האם במבוגרים, מהי המסגרת הנכונה שממנה מתחילים?

מתחילים מזה שאנחנו צריכים קודם כל מערכת הסברה, שאנחנו נסביר לקהלים גדולים מה זה נקרא שלום. לפני זה אנחנו צריכים להסביר למה אנחנו נמצאים במלחמה, כל אחד נגד כל העולם, כל אחד כנגד השני בכל מיני רמות. זאת אומרת, להסביר את הטבע שלנו יותר נכון, שאנחנו אגואיסטים, נמצאים ברצון האגואיסטי, שכל אחד רוצה להרוויח מהשני, להצליח על חשבון הזולת, ושזה ניתן לנו מהטבע. ככל שאנחנו מתקדמים יותר בהתפתחות האנושית אנחנו יותר ויותר אכזריים, אנחנו יותר מוצלחים בלנצל כל אחד ואחד, ולכן המאבקים שלנו בכל ההיסטוריה מוכיחים את זה.

השאלה היא מה עושים עם זה. אם אנחנו עוזבים ואומרים, "זה הטבע", אז נזרום, מה שיהיה יהיה, בסך הכול מה החיים שלנו. אם אנחנו לא מסוגלים לזרום, כי אנחנו רואים עד כמה אנחנו ממש מפסידים בגדול עם הילדים שלנו, עם הנכדים שלנו, אפילו עם עצמנו, עם החיים שלנו, הסכנות האלה שאנחנו עומדים מולן, איך אנחנו הורסים את כדור הארץ ונמצאים ממש בסכנת מלחמה, אז אולי בכל זאת יש משהו לעשות.

אני מזהה שיש הרבה אנשים שפשוט חושבים "נשתה ונאכל כי מחר נמות", זאת הגישה. אני לא אומר שהיא גישה לא צודקת. ברגע שאין בידי לשנות במשהו את הגורל, זאת שיטת הקיום.

ניצה: אז אתה משלים עם זה.

כן, "בואו נעשה את זה. לפחות באותם רגעים שנשארו לי לחיות אני חי אותם בטוב". והאנושות משקיעה בזה המון, אלה כל כלי התקשורת וזו התיירות. תראי מה שקורה היום בעולם, כל אחד ואחד טס, לאן? לא חשוב, העיקר לצאת ממקום למקום, משהו שמסתובב מול העין. זה נכון, אבל יחד עם זה, אנחנו נכנסים למצבים כאלה שאנחנו רואים שאפילו כמה שנסובב את עצמנו, נשקר לעצמנו, אנחנו בכל זאת מגלים שאנחנו אומללים. וזה נראה לפי אחוזי ההתאבדות, הסמים, רואים זאת על הילדים שלנו, שהמצב לא מוצלח, אנחנו לא מצליחים לבלבל את עצמנו. כנראה שבטבע מושרש גם התהליך הזה, שאנחנו נבין שאין ברירה אלא צריכים להתייחס לחיים בצורה רצינית.

ניצה: שאין לאן לברוח וצריך בעצם ללמוד איך כן מתקשרים בינינו.

כן. אנחנו חשבנו שאנחנו יכולים לסובב את כל הטכניקה, טכנולוגיה, חכמה, פילוסופיה, לא חשוב מה, לכיוון הבלבול, לבלבל את עצמנו בכל האמצעים. אבל זה לא יוצא. הטבע רק מגלה שאנחנו מוכנים לזה עד כדי כך ובכל זאת לא מסוגלים. ואז יוצא שאנחנו חושבים, "מה עושים?" מאין ברירה, ואנחנו רואים שהדור החדש מוצא את עצמו בזה שהוא נסגר.

ניצה: כן, כי אם אני לא יודע איך להתחבר, אם אני לא יודע איך להתקשר, אז בוא ניסגר, עדיף לי. עזבו אותי בשקט וזהו.

כנראה שעתיד האנושות לא היה טוב אם היינו מתקדמים בצורה כזאת, אבל הטבע הכין לנו בכל זאת הרבה מחשבות ומצבים מאוד לא נעימים שאנחנו לא כל כך מסוגלים להסכים עם ההתדרדרות הזאת. זאת אומרת, נסיגה לחיים כאלו שאני רק שוכח את ההווה, לא משאירה לי לא הווה ולא עתיד כזה שאני יכול להתקיים. אני פשוט מרגיש בזה כזאת ריקנות שטוב לי מותי מחיי, וגם את מותי אין לי, גם למות אני לא יכול. ולכן כאן אנחנו נמצאים במצב שאנחנו חייבים למצוא פתרון לחיים שלנו. לכן אנחנו צריכים לפתח כאן חינוך להשלמה של המצב, וזה המצב שנמצאים בו.

ניצה: אז עכשיו כשאנחנו מסתכלים על החברה שלנו, החברה הישראלית היא דוגמה לחברה שיש בה הרבה קבוצות, הרבה פלגים, הרבה אי הסכמה, הרבה מאבקים, איך מתחילים תהליך של חינוך לשלום, קודם בתוך הבית שלנו?

צריכים קודם כל ללמוד מהו הטבע שלנו, מה אנחנו מסוגלים לעשות, מה לא, מה היינו רוצים לעשות ומה לא יוצא לנו, עד כמה אנחנו מוגבלים, מה באמת בתת הכרה קורה לנו, מי מנהל אותנו, הטבע או אנחנו, או שהטבע בצורה ערמומית מנהל אותנו כך שאנחנו חושבים שאלה אנחנו, זה קודם כל. זאת אומרת השלב הראשון בו אנחנו צריכים להתקדם זה ההכרה העצמית. מי אני, מה אני ומה הגבולות, עד כמה אני מסוגל לשנות את הגורל שלי, לאיזה כיוון ומה יש לפניי, מכל המבחר הזה של המצבים העתידיים. את זה אנחנו צריכים גם לפתח וגם לעשות מזה קורסים ברורים וללמד.

ניצה: אחד התהליכים למשל שמנסים כבר כמה שנים ליישם בבתי ספר, בחטיבות ביניים, זה תהליך שנקרא אינטגרציה, מיזוג, שילוב, חיבור.

יש לאינטגרציה שתי מטרות ברורות מבחינת מי שמנסה להעביר אותה. אחת זה בעצם ברור לגמרי שיש קבוצות שונות וילדים מרקע שונה ותרבויות שונות. והם אומרים "אנחנו רוצים לעשות קודם כל אינטגרציה ומבחינתנו זאת כבר מטרה". עוד לפני התוצאות שמשיגה האינטגרציה, התהליך עצמו הוא כבר מטרה. למה? כי אנחנו רוצים לקחת ילדים מרקע שונה, ממצב שונה, ולהפוך אותם לאיזו ישות אחת, למשהו שהוא מחובר יותר, שמרגישים שהם שייכים לאותו סיפור, לאותה תרבות.

הדבר הנוסף הוא התוצרים של האינטגרציה. אם היא מצליחה אז באמת אנחנו רואים שזה משפר מאוד למשל את יכולת הלמידה של כל מי שנמצא בתוך תהליך כזה, גם התהליכים הפסיכולוגיים, הכלכליים העתידיים משתפרים. אנחנו רואים שיש פה מהלך מסוים שכן מנסים לעשות.

אם אני הייתי שואלת אותך איזה עיקרון בסיס לאינטגרציה מהסוג הזה אתה רואה כיסוד שצריך להבין אותו ולחנך עליו?

אני לא חושב שזה ניתן. אני גם לא חושב שאינטגרציה כמו שאת מתכוונת ומה שמשתדלים לעשות היא תהליך מוצלח.

ניצה: נכון. אנחנו רואים שאינטגרציה זה תהליך שלא בהכרח מצליח. פה ושם יש הצלחה מסוימת, אבל בגדול, אי אפשר להגיד שיש הרבה הצלחות.

אני חושב שהתהליך הזה צריך לגלות לנו דווקא את אפסיות היכולת שלנו להתחבר בינינו. אני חושב שמתוך האינטגרציה הזאת מתגלה אחר כך יותר התפלגות, שנאה וניגודיות.

ניצה: דווקא בתוך התהליך עצמו?

בתוך התהליך עצמו. ואפילו שיש איזו התחברות, ההתחברות הזאת מראה אחר כך עד כמה שזה לא מוצלח.

ניצה: זאת אומרת, דווקא הניסיון לעשות חיבור ואינטגרציה בצורה כזאת יכול לגלות שהפער מאוד גדול.

יותר גדול ממה שחשבנו קודם.

ניצה: שהוא בלתי ניתן לגישור, זאת אומרת, כאילו נפתחה תהום וקודם אפילו לא ראינו עד כמה הפער גדול.

נכון.

ניצה: זה מסביר למה הרבה פעמים נדמה בתהליכים של טווח הקצר שיש איזו התקרבות, ואחר כך מגלים אחרת.

"חיבור רשעים רע להם ורע לעולם". פשוט מאוד.

ניצה: מה חסר בסוג האינטגרציה מהסוג הזה?

שאנחנו לא מתקנים אותם קודם. הם נשארים אגואיסטים, כל אחד חושב על עצמו ואיך לנצל את הזולת, אז מה יכול לצאת מפגישה ביניהם? רק איך כל אחד מתגבר על השני, ויוצא שיותר ויותר מתקרבים למלחמה, לסכסוך. לכן טוב שכן רחוק, ואז הוא נראה יותר טוב מהשכן הקרוב.

אורן: יש מצבים בחיים שאינטגרציה בין קבוצות שונות היא כורח המציאות. זה יכול להיות בכל רמה. זה יכול להיות במדינה מסוימת שיש בה כמה קבוצות שונות שחיות באותה מדינה, אולי אף אחד מהם לא בחר את זה, אבל זאת המציאות, במדינה אחת יש כמה קבוצות שונות. מציאות אחרת יכולה להיות בסביבה העסקית, ארגון מסוים קונה ארגון אחר. יש לי פה שתי קבוצות. עד היום הם היו רגילים לחיות בתרבות הארגונית שלהם, ארגון אחר קנה אותם, הכנסת בכוח קבוצה לתוך קבוצה.

יש הרבה סיטואציות בחיים שבהם כאילו יש לך שני גורמים שונים, שמכילים בתוכם מספר מסוים של פרטים, מאחדים עד רבבות, והחיים מחייבים אותם לחיות בכפיפה אחת.

השאלה היא, איך עושים את ההתקשרות הזאת בצורה הטובה והנכונה ביותר, מה התנאים לכך, באיזה תהליך צריך ללכת, מאיפה להתחיל, לאן להתקדם כדי שבסופו של דבר נקבל שתי קבוצות שמלכתחילה היו שונות אבל בתהליך נכון של אינטגרציה ושלום ביניהם הבאת אותם למצב מתקדם יותר? מה צריך לדעת כדי לנהל כזה תהליך נכון? באיזה שלבים הוא צריך להתקדם? אמרת היום שאנחנו לא יודעים לעשות את זה נכון, את זה אנחנו יודעים לבד, השאלה היא איך לעשות תהליך נכון?

זה מוסבר היטב בחכמת הקבלה, אנחנו צריכים קודם כל לחנך אותם. לחנך אותם, זאת אומרת הסברה לא קצרה, מי אנחנו, מה אנחנו, מה טבע האדם, מהו הרצון האגואיסטי? זה הרצון לקבל ששולט בכל אחד, איך אנחנו יכולים או לא יכולים להתעלות מעליו, באיזה תנאים אפשר להסכים להתעלות מעל האגו שלנו.

זאת אומרת, אם אני מתעלה מעל האגו שלי, מה אני מקבל בכל זאת בתמורה? כי האגו שלי זה כל החיים שלי, "אהה אם אני אקבל משהו יותר גדול מהחיים שלי, אז אני מוכן להתעלות מעליו אבל מה יכול להיות למעלה מהחיים?". וכאן אני כבר מתחיל באמת לראות שיש לפני משהו גדול, משהו יותר מהאני הנוכחי, ועכשיו אני יכול לעזוב את עצמי ולהתלבש במצב החדש, לצאת ממני לדרגה חדשה.

אורן: התהליך הזה שתיארת עכשיו הוא עיקרון נכון לכל תהליך של אינטגרציה בין קבוצות שונות?

אם אנחנו מדברים על לימוד, של חינוך אינטגרלי, חינוך לשלום, אנחנו חייבים לעבור את זה.

אורן: בוא ניקח דוגמה קונקרטית ונראה איך המודל הכללי הזה מתאים לה. למשל יש לי מדינה שלתוכה נכנסו מהגרים. בישראל לא מכנים את מי שמצטרף לכאן כמהגר, אנחנו בדרך כלל קוראים להם "עולים". לצורך העניין אם אני מסתכל על ישראל של העשרים-שלושים שנה האחרונות אני חושב שיותר ממיליון איש עלו לכאן מברית המועצות לשעבר. באה קבוצה מסוימת שגם בתוכה בנויה מאלף ואחת קבוצות פרטיות ופגשה קבוצה אחרת גדולה ממנה, האנשים שנולדו פה. כשאני מסתכל על 20-30 שנה שעברו, אני רואה שבמשהו האינטגרציה הצליחה, ובהרבה דברים לא. מה היינו צריכים לעשות כדי שאינטגרציה תעבוד בצורה המיטבית?

זו בכלל לא הייתה אינטגרציה. הבאת מברית המועצות מיליון פועלים, מהנדסים, רופאים, אחיות וכן הלאה, ובזה בעצם גרמת להתפתחות מסוימת של מדינת ישראל. עכשיו כשאותם מיליון אנשים שגרמו להתפתחות יוצאים לפנסיה, אנחנו רואים שמדינת ישראל נשארת בלי אחיות, בלי רופאים, ובלי אלו ובלי אלו. עכשיו אנחנו "אוכלים" את זה.

אורן: אז אתה אומר שבכלל לא הייתה אינטגרציה?

זו לא אינטגרציה, זה היה פשוט שוק עבודה.

ניצה: כוח עבודה שהגיע.

כן.

אורן: מצוין. אני פחות מתעניין במה שהיה לא טוב, אבל מאוד מתעניין איך עושים כזה תהליך נכון. איך היינו צריכים לעשות את התהליך נכון? אני סתם מביא את זה כמודל לכל אינטגרציה אחרת. יש לך קבוצות שונות לגמרי, שהחיים אילצו אותן לחיות במקום אחד, איך אתה מייצר תהליך אינטגרציה נכונה?

אני חושב שהאנשים שהגיעו מברית המועצות היו מוכנים לכך, אמנם גם לא ממש, אבל הם היו יותר מוכנים לאינטגרציה, בגלל שבשבילם זה היה מקום חדש. אתה מבין שכך זה כשאדם מגיע למקום שבו הוא לא בעל הבית. אבל כאן מדינת ישראל עצמה לא היתה מוכנה לאינטגרציה, היא לא מסוגלת לקלוט אנשים.

ניצה: לקלוט אותם באמת, זאת אומרת יש תהליך שנקרא "קליטה".

זה קליטה? לתת לכל אחד סכום קטן שיכנס שם לאיזו פינה ויסתדר? עם אלו שבאו מברית המועצות זה הלך כי הם אנשים חזקים, הם סבלו שם, הם בעלי מקצוע, הם מספיק מודרניים, אז איתם זה הלך. אבל עם הקבוצות האחרות שמגיעות לישראל זה לא כל כך הולך.

אורן: ברור. מה שעשינו לא נכון ברור לכולנו, השאלה היא איך עושים אינטגרציה נכונה?

זה לא מתוך זה שבא אליך גוש מחו"ל. אלא מתוך כך שאתה מלמד את האנשים שנמצאים כאן במדינה איך להיות באינטגרציה אלו עם אלו. כדי לעשות אינטגרציה לא צריך להביא מישהו מבחוץ, כאילו אתה רוצה לעשות אינטגרציה בין שני גושים. בגוש שנמצא כאן, בעם ישראל, היושב בארץ ישראל היום אין בו עם, ואין בו אינטגרציה, יש כאן הרבה פלגים, יש כאן דברים שאני לא יודע אם יש עוד מדינה כזאת שהאוכלוסייה שלה כל כך משוסעת.

אורן: לגמרי ברור. אז איך עושים אינטגרציה נכונה פה בתוך החברה?

צריך להיות חינוך.

אורן: איזה? מה יש בו?

חינוך לשלום, כמו בתוכנית שלנו.

אורן: אז בוא נפרט אותה קצת. נתאר את השלבים של התוכנית. הבנתי שהשלב ראשון זו הסברה כללית על הטבע שלנו.

לימוד לכל אדם ואדם מגיל הגן ועד היום האחרון בחייו, כולל גיל הזהב. כל אדם ואדם חייב להיות בתוך מערכת של לימוד. לימוד דרך הטלוויזיה, דרך האינטרנט, דרך הפלאפון, לא חשוב איך, והוא רשום כמו בביטוח לאומי. יש לכל אחד מספר תעודת זהות? כך כל אחד חייב להיות בתוך המערכת הזאת, לעבור בחינות, לעשות כל מיני תרגילים, ושיעורי בית. לא חשוב באיזו שפה ודאי, אלא הוא חייב לעבור את החינוך הזה. הוא שומע שיעורים דרך כלי התקשורת השונים, עושה תרגילים ושולח אותם באיזו צורה, ופעם בכמה זמן הוא מגיע למקום של אסיפה חיה, ומשתתף בה. זו חייבת להיות משימה מדינית עולמית

אורן: אז אם הבנתי נכון את הדברים שלך, העיקרון שאני מוציא מכאן זה שאם אנחנו רוצים להתחיל תהליך של חינוך לשלום, חינוך לאינטגרציה נכונה, הוא חייב לכלול בתוכו את כל הפרטים. זאת אומרת, אם יש לי שתי קבוצות שאני רוצה להתחיל למזג, לקרב ביניהן, לעשות ביניהן שלום או אינטגרציה, לא יעזור שרק מנהיגי הקבוצה הזו ומנהיגי הקבוצה הזאת יגיעו להסכמות, להסדרים ביניהם, התהליך חייב לכלול פיתוח הכרתי של כל הפרטים.

של כל קבוצה לחוד.

אורן: זה כבר עיקרון נוסף.

ודאי, כל קבוצה לחוד. הם עדיין לא מגיעים לאינטגרציה ביניהם. קודם אנחנו מסבירים להם והם מתחילים לקלוט ולבדוק על עצמם עד כמה שכל אחד אגואיסטי, לא חושב על כלום, על כמה שהטבע פועל בו בצורה כזאת. ואז כשהם מתחילים להיות מודעים שזה לא הם, אלא הטבע, כמו שאנחנו מסתכלים על הכלב, על החתול, ואומרים זה הטבע שלו. כך אנחנו מסתכלים על עצמנו ואומרים זה הטבע שלי, זה הטבע שלך, זה הטבע שלו, ועל זה אין ויכוח. זה לא רע ולא טוב, זה הטבע. אז קודם מתחילים ולומדים את זה.

אורן: הדגשת שכל קבוצה לומדת את זה לחוד.

רצוי שילמדו זאת בקבוצה, כי אז נוצרת ביניהם אינטראקציה.

אורן: אבל זה עדיין בתוך הקבוצות השונות, אני עוד לא מתחיל למזג.

לא. אני בכלל לא חושב על התמזגות.

אורן: אז קודם כל יש תהליך ארוך של למידה של כל קבוצה בפני עצמה.

כן.

אורן: מה השלב הבא?

בשלב הבא, אנחנו משתדלים באמת להתחיל בתוך הקבוצות האלו, אחרי שהם למדו כמו בכיתה, אל תקרא להם עדיין קבוצה, אלא כיתה. אז כשבכיתות האלו מתחילים להיות ביניהם חיבורים פנימיים, הכיתות האלה מתחלקות לעשיריות..

אורן: מה זה עשיריות?

קבוצה של עשרה אנשים, שמשתדלים לבדוק על עצמם האם הם יכולים להתחבר. ואז מגלים עד כמה שהם לא מסוגלים.

אורן: מה זה אומר הבדיקה הזאת? תפרט לי אותה בבקשה, מה זה אומר לבדוק עד כמה שאנחנו מסוגלים להתחבר?

לבדוק את מה שלמדנו קודם באופן תיאורטי, עכשיו בצורה פרקטית.

אורן: תן לי בבקשה תרגיל אחד עקרוני שבעזרתו ניתן להבין אם אנחנו מסוגלים כבר להתחבר או לא. נניח ניצה ואני רוצים לבדוק האם אנחנו יכולים להתחבר, מה לעשות?

קודם כל זה לא אתה וניצה, אלא קבוצת גברים וקבוצת נשים.

אורן: מה בודקים?

בודקים עד כמה שאתם יכולים לחשוב טוב על השני.

אורן: נגיד שבמשהו כבר הצלחנו. מתי מגיע השלב שבו אתה ממזג בין קבוצות, עושה את האינטגרציה בין הקבוצות השונות. כי בינתיים כל התהליכים האלה עדיין מתקיימים בתוך כל אחת מהקבוצות בפני עצמה.

כן

אורן: צריכים להגיע עכשיו לרמה שאנשים יכולים להתחיל לחשוב טוב אחד על השני.

כן.

אורן: כשיש איזו נקודה שבה האנשים בתוך קבוצה מסוימת פיתחו את היכולת לחשוב טוב אחד על השני, אז תיקח אותי להתחיל לבצע אינטראקציה בין הקבוצות השונות?

כן. מתי שכל קבוצה הופכת להיות כאדם אחד.

אורן: כלומר?

כשהחיבור ביניהם יהיה כאחד בקבוצה אחת, וגם החיבור בקבוצה שנייה יהיה כאחד, אז אני יכול להתחיל לצרף בין שתיהן. הם כבר למדו בתוך הקבוצות איך כל אחד מבטל את עצמו כדי להתחבר עם הזולת. ובוויתור הזה שהוא עושה על עצמו, כי הוא כבר למד איך לעשות את זה, עכשיו כל קבוצה יכולה לבטל את עצמה, לוותר על עצמה כדי להתחבר עם השנייה, ואז הם מתחילים להתמזג ולהתחבר כדי לבנות משהו שלישי.

ניצה: זאת אומרת שמה שמחבר ביניהם זו בעצם השיטה. זו כבר לא התרבות, לא ההיסטוריה, לא הערכים השונים, ולא האידיאולוגיה, אלא השיטה עצמה. השיטה שכולם מממשים ומיישמים ביניהם, היא שעוזרת להם להתחבר. זה כאילו שכולנו לומדים נניח שפה משותפת ופתאום כולנו מתחילים לדבר באותה שפה.

כן.

ניצה: ומה שמחבר, זו שפה חדשה לגמרי.

נכון.

אורן: תן לי את הדבר הכי חשוב שאני צריך להחזיק בראש כדי שכל התהליכים האלה של החינוך לשלום יצליחו.

קודם כל לדעת שאין לנו ברירה אלא לגשת למשהו חדש לגמרי, ושם אנחנו נקבל חיים חדשים.

(סוף השיחה)