האני והאגו, חלק 2

האני והאגו, חלק 2

פרק 275|Dec 30, 2013
תיוגים:
תיוגים:

חיים חדשים

שיחה 275

האני והאגו ב'

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.12.13 – אחרי עריכה

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו. אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום טל מנדלבאום.

טל: שלום.

אורן: היום נרצה להתבונן אל תוכנו פנימה ולנסות למצוא את הכוחות שמניעים ומרכיבים אותנו, על מנת לדעת איך לנהל אותם יותר בתבונה, ואיך להתקדם בחיים למקום יותר משמח, יותר מאושר, שנקום בבוקר עם אור על הפנים.

אנחנו מדברים על להכיר את האני, את האגו שלי, להכיר את האנשים שנמצאים סביבי, לראות איך כל המערכת הזאת פועלת, מה בדיוק פועל, מה בדיוק מניע, מה המוטיבציות, ולארגן את כל זה בצורה מושכלת יותר על מנת להתקדם לחיים חדשים.

טל: בתכניות האחרונות דיברנו על האני והאגו שלי, ובעיקר התמקדנו באגו, שדרכו כל אחד מאיתנו רואה את המציאות, והוא גורם לנו לרצות להיות מעל אחרים, תמיד ביחס לאחרים להרגיש שאצלנו הכל בסדר. לפעמים הוא גורם לנו להרגיש נחותים, לפעמים עליונים. הוא גורם לנו להרבה מאוד לחצים, כי אנחנו נמצאים בתחרות, אבל לכל אחד מאיתנו יש לפעמים גם הרגשה של משהו שהוא מעבר לזה, ויש סיפור קטן שימחיש את זה. כנר בעל שם עולמי אמר פעם אחרי ביצוע של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן, יש לי יצירה, תווים נפלאים, יצירה יפהפייה, יש לי כינור מהטובים בעולם וקשת פשוט מעולה. כשאני מחבר את שלושת המרכיבים האלה יחד, כל מה שאני צריך לעשות, זה לזוז הצידה.

לפעמים יש הרגשה שאם היינו זזים הצידה עם כל המחשבות שלנו והמשהו הזה שמתחולל בתוכנו, אז הדברים היו מתנהלים בצורה הרבה יותר טובה.

דיברנו על זה שיש לנו אגו, מחשבות, רצונות, מכלול שאנחנו מייחסים לו את האני שלנו. אבל יש גם משהו שנשאר כשאנחנו מזיזים את הדבר הזה הצידה. מה זה הדבר הזה, מה זה החלק שהוא לא האגו שלי?

זה האני. והאני זה הרצון ליהנות. האגו, זה רק אחת מהצורות ליהנות. קיבלתי התרשמות מהסביבה ליהנות מכל מיני ערכים, מכל מיני קניינים שהסביבה מחייבת אותי ומביאה לי את זה כדוגמה. היא מחייבת אותי כך לחיות, כך לאכול, כך להתלבש, ובזה להרגיש את עצמי שאני כן אדם מוצלח. ואין בזה שום הצלחה אישית, אני ממלא בזה סטנדרטים של החברה, את הערכים שלה שהיא מביאה לי.

אנחנו רואים איך בחמישים שנה האחרונות התפתח הפרסום שקובע לנו את כל החיים. אנחנו חיים כדי למלאות רצונות של אנשי הפרסום. שהם אומרים, את זה אתה צריך, את זה אתה צריך. את זה תקנה, ואת זה תרכוש ובאיזו צורה. ואתה צריך להיראות כך, ואתה צריך להתנהג כך, ולאכול דווקא את הדברים האלה, וכולי.

הם מתלבשים על הרצונות הבסיסיים שלי, שזה אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, שהם הרצונות הבסיסיים, אבל באיזו צורה ובמה בדיוק אני נהנה, הם קובעים. ואז אני קונה את הצורות האלה מהסביבה, מקבל אותן ומממש. זאת אומרת, בזה אני נעשה עבד של הסביבה. והם שולטים עלי בכל דבר ודבר, עד כדי כך, שאם אני מתחנך על ידי הסביבה, אז אני אפילו לא יודע מיהו האני, אותה הנקודה שאת אומרת מי זה. אני לא יודע מי זה האני.

האני הזה עכשיו מבצע כל מה שהסביבה מחייבת אותי. הם אומרים, אתה צריך כך לקום וכך להתלבש, וכך לשתות ולאכול בארוחת בוקר, וללכת בצורה כזאת ולמקום כזה שמשתלם לך ושם להרוויח, וכך להתנהג וכך לחזור הביתה וכך להיות בבית, וכך זאת האישה, וזה הילדים, וכך אתה מעביר את שעות הפנאי שלך וכך אתה הולך לישון. כל דבר ודבר בחיים מה שאני עושה, אני מקבל דוגמה, צורה מהסביבה, ואותה אני מממש.

אם הסביבה הזאת הייתה ידידותית אלי כמו ההורים נניח, הייתי מקבל מהם צורת חיים אחרת לגמרי. אני מתכוון, שאם ההורים שלי לא היו גם מנוהלים על ידי הסביבה, אלא בצורה פשוטה, אינסטינקטיבית, והיו מתייחסים אלי בצורה טבעית, אז הם לא היו אומרים לי, אתה צריך לרוץ ולהרוויח ולעשות ולהיות גדול וכך וכך. הם היו אומרים לי, כדאי לך להיות שמח בחלקך, כי זה המצב הבטוח ביותר. שאם אתה מסתפק בזה, אם אתה שמח בזה בחלק שלך, אז אתה באמת יכול להיות שמח. ואם אתה תרוץ מעל זה, אתה תהיה שמח בזה שאתה מקיים את רצון הזולת. תִראה באיזו צורה אתה תחיה. אתה תהיה מרוצה שאתה עבד של משהו, של מישהו, ואתה מרוצה שאתה עבד ומקיים את העבדות שלך. אז האם כדאי לנו כך לחיות?

אנחנו בסופו של דבר מגיעים למצב, שאני באמת מתחיל להבדיל בין האני, לאגו שלי. שקודם לא היה לי ברור, ועכשיו כשאני סובל, דווקא הסבל הזה עוזר לי לראות את האגו שלי כנמצא מולי. זה עזר כנגדו שנמצא נגד האדם ועוזר לאדם להתחיל הבחנות חדשות. זה אני, וזה מה שקניתי מהסביבה, והסביבה כולה רוצה שאני אממש את הרצון שלה. וכשמישהו רוצה להרוויח עלי, אז הוא אומר, כדאי לך לעבוד קשה, כדאי לך להרוויח וכדאי לך לבזבז בצורה כזאת, שאני שוב אמלא לך את הרצונות, ושוב חסרונות. אני אעשה פרסומים, ואתה שוב תרצה את הדברים, וכך זה מעגל סגור.

אז אני בזה מממש לגמרי, גם בתענוגים שאני מקבל, את רצון החברה ולא את הרצון שלי, וגם בעבודה וגם בכל דבר ודבר מה שאני עושה, מההתחלה ועד הסוף, אני מתוכנת בצורה כזאת על ידי הסביבה, שאני ממלא את רצון הזולת, ואף פעם לא את הרצון של עצמי. רק נותנים לי איזו אשליה שבזה אני נהנה. שאם אני הולך עם איזה יהלום על האצבע, טבעת עם יהלום כזה גדול, אז כולם מסתכלים, כולם מקנאים ובזה אני נהנה. או אני מרגיש שאני שווה יותר מהם, כי הם לימדו אותי שהיהלום הזה מקנה לי חשיבות ויופי ועוד ועוד דברים.

זאת אומרת, במה שאנחנו עוסקים, אנחנו כל הזמן עוסקים במה שלא שייך לנו, אלא מה ששייך לסביבה. וכאן הבעיה, שאנחנו כל הזמן נמצאים בתחרות ואנחנו עבדים וכל הזמן כך רצים. ואנחנו לא חושבים על זה, ובאמת אי אפשר לבוא לאדם ולהתחיל לספר לו את זה כי הוא יגיד, "בסדר, אבל מה לעשות זה החיים, כך אנחנו בנויים וזה מה שקורה". עד רגע מסוים, עד הרגע שאני מתחיל לראות את הסוף של הדרך הזאת, שאני כבר מתחיל להכיר את הרע שבדברים האלה.

זאת אומרת, לא אכפת לי שאני מקיים את רצונות הסביבה ושאני נמצא בתחרות ואני הורס את המשפחה שלי ואת החיים שלי, ושאני כל כולי נמצא טרוד באיך אני יותר רוכש. בקיצור, זה לא חשוב. הבעיה שמתגלה, היא שאנחנו כמו סומים נתקעים פתאום בקיר ורואים שיש לזה סוף, ונדהמים מאיפה זה בא לנו.

וכאן בא לנו המשבר, סיום של ההתפתחות האגואיסטית בצורה מאוד פתאומית. תוך כמה עשרות שנים זה מתגלה, שזה בכלל לא קנה מידה של הזמן בעולם שלנו, ושזה צריך להיות אלפי שנים. וכאן זה תוך כמה עשרות שנים, אפילו פחות, אנחנו מתחילים לגלות שהדרך שלנו מגיעה לסיומה, והיא מגיעה לסיומה משני כיוונים.

מכיוון ההתפתחות שלי הפנימית, שאני מפסיק ליהנות מזה שאני נמצא בתחרויות האלה. זאת אומרת, ההתפתחות הפנימית האגואיסטית בעצמה קוברת את עצמה. אני רוצה לנוח, אני לא רוצה לעשות את זה, אני לא רוצה כלום. אני רוצה ללכת עם הג'ינס הקרוע ולהתלבש איך שבא לי וליהנות מהמנוחה ומהבילוי, ולא מעבודה קשה. שאחרים יהיו בהישגים הגדולים.

זאת אומרת, האגו בעצמו מביא את עצמו לסיומו, מצד אחד. ויותר ויותר אנשים בעולם, במיוחד בארצות המערב המפותחות, ארצות המערב, מגלים יותר את סוף הדרך. זאת אומרת הם מפסיקים להרגיש תענוג בהתפתחות הזאת, בפרט שזה לא אדם בודד, אלא דורות של בני אדם. כשקם היום דור חדש, הוא לומד מאחרים, כי יש לנו קשר וירטואלי וכולם קשורים עם כולם. זה לא כמו החברה שאני למדתי ממנה, חברה סגורה של כפר או עיר, עיתון שמגיע לפעמים, או אפילו טלוויזיה. עכשיו האדם לומד מבני אדם אחרים ולא מכלי תקשורת שמביאים לו כל מיני דברים. יש את הפייסבוק, את הטוויטר ועוד רשתות חברתיות והאדם קולט את המידע לא דרך מנגנונים מכוּונים, כמו ממשלות או חברות מסחריות שרוצות להשתיל בו את הרצונות שלהן, אלא הוא קשור יותר לבני אדם.

יוצא שהרצון שלו, האגו שלו והאני שלו מתפתחים כבר מקשר עם אחרים, עם אנשים כמוהו, ובאמצע, ביניהם, אין עוד מישהו. ולמרות שכולנו מתוכנתים על ידי הסביבה וכלי התקשורת, אבל בכל זאת יש כאן מערכת חדשה, סוג של קשר שלא עובר עיבוד על ידי משרד התקשורת, משרד החינוך או איזה משרד שמשדר תעמולה מסוימת כי הוא רוצה לתכנת אותנו בצורה חדשה ולכן מכוון אותנו כך או אחרת. הרשתות החברתיות גורמות להתקשרות קצרה וישירה בין בני אדם. ואנחנו מגלים שההשפעה ההדדית הזאת זה על זה מביאה את האדם לערכים אחרים, לביקורת על החיים שלנו.

יחד עם זה כשהגיע המשבר הגדול בהתפתחות האגואיסטית שטמון באגו שלנו, והגיע משבר האקולוגיה, זאת אומרת המשבר בסביבה הגדולה יותר, בטבע, אז האדם התחיל להרגיש איום גדול. אנשים גם קודם דיברו על זה קצת בצורה שהאוזון לא בסדר, החמצן לא בסדר, שיש קצת לכלוך פה ושם, או על המזון המגיע אלינו בכל מיני צורות מהונדסות וזה ממש מסוכן. ואנחנו עדיין לא יודעים מהי התוצאה של כל מה שאנחנו צורכים וניזונים מחוסר ברירה.

כל הדברים האלה מביאים את האדם להרגשת סיום. הייאוש בגלל אבטלה וחוסר ההצלחה בדרך, החברה שמתחילה להתקשר בצורה ישירה ויכולה להביא סוג של השפעה אחרת זה לזה. האיום הכללי של הטבע, ומיליוני אנשים שיוצאים לרחובות ללא עבודה וללא תקווה לעתיד, כל הכוחות שפועלים עלינו כך מביאים את האדם לייאוש. הייאוש ביחד עם האגו ויחד עם ה"אני" בסביבה הוירטואלית החדשה. מכות הטבע, המחסור במקומות עבודה, כלומר חוסר אמצעים להצליח, אפילו אם אדם רוצה ללכת לפי הסטנדרטים ישנים של החברה הבורגנית, התחרותית. כל זה מביא את האדם להכרת הרע בהתפתחות שלנו.

אנחנו נמצאים היום בהכרה של סיום הרע בהתפתחות של אלפי שנים. והשאלה היא, האם ה"אני" שלי שהוא רצון ליהנות, יכול ליהנות רק על ידי שימוש בערכים בדויים שהחברה עיצבה לנו כדי שאחד ייהנה ממשהו, השני ייהנה ממשהו אחר, וכולנו מכולנו ובסופו של דבר כל אחד מאיתנו ניכנס עכשיו למשבר, ורואה את הכאוס בחיים שלנו ואת חוסר העתיד. האם בצורה כזאת אנחנו צריכים להיות קשורים זה לזה, או שאנחנו יכולים להפעיל את עצמנו בצורה שאני הרצון ליהנות והאגו שלי, וערכי הסביבה ותכונות הטבע, כלומר הספֵרָה שהאדם נמצא בה, נוכל לקשור בין הדברים בצורה אחרת כדי ליהנות. כי הדחף ליהנות נשאר, הוא בסיסי, רק השימוש באגו לצורך התקשרות חברתית היה סגור.

קיימת צורה אחרת ורק אחת, כי בינתיים האנושות לא מגלה יותר, וזו הצורה הסוציאליסטית, זאת אומרת הדאגה לחברה. כדי להינצל ממכות, להיות קשורים לטבע, בצורה נכונה, וקשורים זה לזה. כדי למנוע מלחמות שמאיימות עלינו באופק, אנחנו צריכים ערכים אחרים. זאת אומרת לבטל את התחרות האגואיסטית ולהביא את האדם על ידי הסביבה לתחרות אלטרואיסטית. האגו בתחרות האלטרואיסטית הוא אותו אגו, אלא שהוא עובד בצורה אחרת, בערכים אחרים. כלומר אדם רוצה להצליח, רוצה ליהנות, להרגיש את עצמו מוצלח, אבל תלוי במה. הוא יכול להרגיש את עצמו מוצלח אם הוא יממש את רצון החברה, אבל לא בצורה של קניית דברים שאין לו צורך בהם, ועבודה לשם כך מהבוקר עד הלילה ואפילו הרגשת תענוג מכך שהוא עבד של החברה בצורה רעה. אנחנו רואים את הרע בגלל שהגענו למבוי סתום ובזה אנחנו הורסים את הטבע והסביבה הכללית.

אולי ננסה לעשות אחרת, אולי נתחיל לבנות סביבה שבה כולם יחיו בשוויון. זה ימנע מאיתנו את כל המלחמות, כי הערכים שהסביבה תיתן לאדם יהיו ערכים של שוויון, דאגה לזולת, תמיכה הדדית וערבות הדדית. ואדם יעבוד רק כדי להשלים את מה שהוא יצטרך בצורה טבעית, נוחה וטובה. כלומר נעבוד עם ערכים שהסביבה תשפיע עלינו, ונהנה מזה, כי נקיים ערכים שהם מכובדים בעיני בני אדם. במקום לקנות מכונית של עשרים מטר אורך, ולהצמיח דשא שיהיה ירוק יותר מהדשא של השכן, יקיים האדם משהו אחר, וזה לא יהיה חשוב, כי הוא יימשך על ידי הכוחות הפנימיים שלו, אלא שהפעם זה יהיה לטובת האדם ולטובת החברה. במצב הזה גם אם יהיו 95% מובטלים, זה לא יהיה חשוב. כל אחד יעבוד שעה בשבוע וזה יהיה מספיק לכולם. אדם יאכל כמה שהוא יצטרך ויהיה מספיק לכולם. נבנה את מה שנצטרך כדי שיהיה לנו נוח, ונחליט ביחד על הצורך בכך.

כשאנחנו בחברה באים להחליט אם אנחנו צריכים או לא צריכים בדבר מסוים, מה הוא העיקרון ואיפה הוא הגבול. נניח שרוצים לבנות תחנת כוח גדולה, או דבר גדול אחר, איך אנחנו כחברה מחליטים? בחברה אגואיסטית יחליטו לבנות כמה שיותר. כאן לא. כאן יחליטו לפי האיזון עם הטבע. הטבע מגיע עכשיו בצורה של משבר, ואנחנו יכולים לסדר את הסביבה שתהיה באיזון עם הטבע. כלומר הספֵרָה הזאת שהאדם קיים בה והיא הסביבה האנושית, חייבת לקבוע לעצמה את גבול ההתפתחות הגשמית, לפי כמה שהטבע מאפשר לנו להתפתח, אחרת אנחנו הורסים אותו ובסופו של דבר את עצמנו.

הקו הזה הוא קו כללי ולא מפורט שמתווה את הדרך לפיה צריכים להתפתח, ואז האדם יהנה מביטחון, מבריאות, מחינוך, מדיור, מכל דבר שהוא סובל ממנו היום ואף אחד לא נהנה. לפי הקו החדש האדם יהנה מזה שהוא יהיה מכובד בעיני החברה, הוא יממש את המטרות שהחברה תציב לפניו, וגם לא יהרוס את הטבע הסובב, כי ההתפתחות שלנו חייבת להיות בהתאם אליו.

טל: זו באמת הסתכלות כללית, אבל אם נדבר על החוויה של אדם פרטי אז אני רואה אנשים שלא כל כך מצליחים בחיים התחרותיים, אולי בגלל הם קצת פחות אגרסיביים, קשה להם יותר, הם רגישים, ולכן הם מוותרים על התחרות ונסוגים. הם מחפשים לעסוק בחינוך, ומחפשים גם כל מיני שיטות של חיבור לעצמם, כלומר עזרה עצמית כמו פסיכולוגיה וסדנאות.

השאלה היא כמה הם נתמכים על ידי הסביבה, על ידי החברה הגדולה. את אומרת שיש אנשים שכבר בחרו להיות או ברע במיעוטו, או להיות שמחים בחלקם.

טל: כן, כי זה לא קל, זה ללכת קצת נגד הזרם.

ודאי, כי אדם מול אנשים זרים, שכנים, קרובים שלו, אפילו בת הזוג, הילדים שלו והמשפחה, לא נתמך על ידי הסביבה.

יש אנשים שבורחים למקום נידח, בודד, כי הם לא רוצים לשמוע מכל הצרות האלה. אבל לא כולם יכולים לעשות כך. אנחנו מדברים על פיתרון כללי למשבר הגלובאלי, לכן זה בלתי אפשרי. ודבר נוסף הוא שהאדם שבורח בין שהוא רוצה, או לא רוצה, ניכנס לחיים מצומצמים. יכול להיות שהילדים שלו לא יסכימו איתו וגם האישה, והקרובים יסתכלו עליו כמו על מישהו מוזר שלא הולך עם הזרם החברתי, למרות שיש היום תנועות שלמות כאלה, אבל הן יוצאות מן הכלל, וזה לא יחסוך לאנושות את המשבר הגדול ואת האיום של מלחמות אטום ומכות טבע שיכולות להיות גרועות יותר ממלחמות אטום.

טל: בכל זאת התהליך הזה יחבר אותנו יותר לאני האמיתי שלנו, קודם התחלת לדבר על זה קצת ומעניין אותי לדעת מי זה בדיוק האני האמיתי, ואיך התהליך הזה יאפשר לי להיות האני האוטנטי כפי שזה נקרא.

האני האמיתי הוא זה שבאמת נהנה, הרצון ליהנות זה האני האמיתי. אני רוצה ליהנות, להרגיש שאני מלא, שנוח לי, שטוב לי, שמרגע זה אני לא זקוק למשהו נוסף. כי אם אני זקוק למשהו נוסף זו כבר לא הנאה מיידית וקבועה, אלא אני נמצא בחיסרון, ברצון נוסף שחסר. זו כבר לא הנאה וזה כבר לא תענוג. תענוג נקרא שאני מרגיש כמו בשמיים, כמו תינוק בידי אימא שאינו צריך יותר כלום. כך אני צריך להרגיש את עצמי בסביבה ובטבע, בשתי הספֵרוֹת האלה, ואז ארגיש את עצמי מאושר.

טל: האם זה משהו שהוא מיוחד לכל אחד, לכל אחד יש "אני" אחר?

לא. הבעיה היא שבשביל זה אני צריך להיות בסביבה גדולה, שכוללת את כל האנושות, כי היום העולם הוא עגול, אנחנו משפיעים זה על זה וכל המדינות שנמצאות באפריקה או מקומות אחרים, לוקחות דוגמה מארצות המערב, בסופו של דבר בשביל זה אני צריך להגיע לתמיכה של כל האנושות לאותה מגמה חדשה.

טל: בעצם קיים "אני" שמתבונן מהצד, עם כל מה שהחברה "ניפחה" אותו, האגו שהתמלא בכל מיני ערכים שהם לא שלו, אלא של החברה, ונניח שהוא יתחיל לקבל ערכים חדשים, אבל האם האני הוא זה שמסתכל מבחוץ על כל הדבר הזה?

נניח שעכשיו אני מבדיל על ידי הכרת הרע, בין האגו שלי ל"אני", ומסתכל עלי מבחוץ, עושה רוויזיה, מחשבה חוזרת על איך באמת הייתי חוזר על החיים? זה גם לא אופייני לאדם הרגיל ברחוב, שלא מסוגל לזה. אבל אנחנו מדברים, נניח, על כמה אנשים שמסוגלים, שגם לא בטוח שהם קיימים וכמה מהם יכולים.

אז עכשיו אני צריך לבדוק באיזו צורה אני יכול להביא את עצמי לנקודת האני שלי שנהנית? אני צריך לארגן את הסביבה, שהיא כל האנושות, שתומכת בגישה החדשה, והגישה החדשה הזאת צריכה להיות באיזון עם הטבע הסובב. יש נוסחה מאוד פשוטה, שנקראת נוסחת השתוות הצורה, שאני צריך להיות באותה צורה עם הדומם, צומח, חי ומדבר וכל הסוציום, כל האנושות, ועם הטבע הכללי.

אם אגיע למצב שאני מאוזן איתם, זה המצב הנוח, הטוב, השמח, שאין כמוהו. אנחנו אף פעם לא הרגשנו את זה. אבל זאת נקודת האושר האמתי שאליו האני שלי משתוקק. אלא כל הזמן כשהתפתחתי על ידי האגו, הוא גרם לי להיות מבולבל ולא הסתכלתי על זה, לא זיהיתי את המצב הזה, כל הזמן שיקרתי לעצמי כמו שכולם שיקרו לעצמם, שבזה מגיעים לתענוגים וכך גומרים את החיים וחוזרים על כך דור אחרי דור עד שסוף סוף, היום אנחנו נמצאים במצב שיכולים לעשות חשבון.

טל: אז באמת הרבה אנשים שעושים את התהליך הזה ואומרים "סטופ" לכל הבלגן הזה שקורה בחיים ולתחרות ולמתח ולמאבק הישרדות הזה, מנסים לעשות איזו רוויזיה "רגע, מי אני, מה אני באמת רוצה מהחיים, מה חשוב לי?". ומה שבדרך כלל קורה זה שעושים איזו חקירה פנימית, מסע פנימה כדי לחפש את האני הזה ומשם להתחבר. יש גישה כזו ש"שם אני מתחבר למשהו נצחי ולמשהו עליון"

עם איזה כלים?

טל: את זה אנחנו שואלים. אנחנו רוצים להכיר מה זה באמת ה"אני" הזה, האמתי, שהרבה אנשים שואפים אליו?

עם איזה כלים אדם יידע איך להתייחס לחיים בצורה חדשה ולא לשקר שוב לעצמו? ולא לחזור שוב על כל מיני פעולות. היו כבר הרבה מהפכות וכל מיני שינויים בחיים שלנו, בחיים החברתיים, בכל מיני מדינות, בכל מיני חלקי חברה.

אורן: גם הסוציאליזם שהזכרת, זו גישה שכבר פשטה את הרגל.

אנחנו צריכים לראות את זה, כן. זאת אומרת, איך אנחנו מגיעים לפתרון הנכון. וכאן אנחנו צריכים להבין שאין פתרון נכון בעולם שלנו. אני מגיע למצב שרע לי באופן מקסימלי ונמצא כמו חיה שבורחת ממקום למקום ומקבלת מכות בכל פינה, ושום דבר לא עוזר לה. והמכות היום יהיו ממש בהתאם לקצב החיים, לקצב השינויים. אנחנו לא נדע איך לצאת מהמצב הזה.

הגענו למבוי סתום. עכשיו אנחנו נמצאים לפני הקיר ונקבל מכות, ואני אברח רק לאורך הקיר. שמאלה ימינה, שמאלה ימינה, ממכה למכה, ולא יהיה פתרון. כדי ליצור ולארגן חברה נכונה לפי האיזון עם הטבע, לזה אנחנו צריכים חינוך מיוחד שבא מעומקי הטבע, מתוך אותה תוכנה שנמצאת בתוך הטבע ואנחנו נכללים בה, ומנוהלים על ידה.

התוכנה הזאת מביאה לנו את שיטת התיקון שנקראת "חינוך אינטגרלי" שמלמדת איך להתחבר בינינו בצורה נכונה כדי שתתקיים חברה מיוחדת, בשיווין, בתמיכה, בהדדיות. ולא רק בינינו, כמו שניסו לעשות עם הסוציאליזם ברוסיה, אלא שזה יהיה באיזון עם הטבע הכללי. לא הסוציאליזם האגואיסטי שבו הם רצו להתגאות מול כל העולם ופיתחו נשק וכן הלאה, שזה לא סוציאליזם בכלל. הם קראו לעצמם כך כדי לשקר לעם שלהם ולכולם.

זה לא סוציאליזם, זה פשוט משטר דיקטטורי. אני הייתי שם והרגשתי את זה על עצמי, אני יודע מה זה. זה לא סוציאליזם ולא שוויון שהעם מבין בעצמו, מסכים ומקבל את מה שקורה לו ובהתאם לזה גם מקבל חינוך ונמצא באיזון עם הטבע ורוצה להתפשט כך לכל העולם בצורה יפה וטובה ולא על ידי נשק ולחץ. זה לגמרי לא כך שם.

טל: זו גם עבדות, כמו שהבנו קודם.

זה שקר ועבדות, זה ברור. כן. אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו מדברים דווקא בגלל זה, והאנושות רצתה לעשות את זה הרבה פעמים. קיבוצים, חברות אוטופיות למיניהן שרצו לבנות חברה כזו וכן הלאה. גם כיום יש בעולם כל מיני כפרים, כל מיני חברות כאלה שבונות את זה. נפגשתי עם חברות כאלה באיטליה, בכל מיני מקומות. אלא הבעיה היא שאנחנו בעצמנו לא יכולים להגיע לפיתרון.

אנחנו יכולים לראות אותו באופן כזה שאם היינו עושים כך, זה היה טוב. אבל איך לממש את זה? איך להעביר את עצמנו מהפסים האגואיסטיים, שאנחנו בכל זאת נמצאים בהם בינתיים, לפסים אלטרואיסטים, להתפתחות. איך אני יכול לשנות את ה"אני" שלי, שיתחיל ליהנות לא על ידי האגו שלי אלא נגד האגו שלי, ברצון להשפיע, ברצון לאהוב את הזולת. איך אני אראה את הזולת כך שהוא קרוב שלי, כמו עם הילדים, עם קרובים שלי, שאני נהנה מזה שהם נהנים, שאני מהנה להם ומזה יש לי הנאה.

איך אני אשנה את האגו שלי סביב ה"אני"? קיימת הנקודה המרכזית, שזה אני, סביב זה האגו שלי, סביב האגו החברה האנושית, סביב החברה האנושית הטבע. איך אני משנה את עצמי באופן ממשי? ולזה אנחנו זקוקים לכוח חדש שלא נמצא בעולם שלנו. אנחנו צריכים למצוא אותו, לגלות אותו. הוא נמצא בתוך הטבע, בעומקי הטבע. אבל אנחנו בעצמנו חייבים לגלות אותו ולצורך זה מגיע החינוך האינטגרלי ומלמד אותנו איך נוכל למצוא את האמצעי שיתקן את הטבע שלנו.

אמנם בשכל שלנו אנחנו יכולים להבין שכדאי לנו להיות מקושרים בצורה יפה ושווים ומשפיעים ולא הורסים את הטבע ורק מייצרים דברים שנחוצים לחיים ואנחנו שמחים בזה שטוב לנו יחד וכן הלאה. מאיפה ניקח את השינוי הזה בנו? על ידי מה נעשה את זה? וכאן הבעיה היא שאנחנו מסוגלים לעשות זאת על ידי כוח הטמון בטבע, הוא נמצא בתנאי שאנחנו מתארגנים נכון. השיטה איך לעשות זאת נקראת החינוך האינטגרלי. זה דבר לא פשוט. ולכן רק אנשים בודדים בעולם שלנו יכולים לעכל את זה, להבין את זה ולהביא את זה לשימוש כל האנושות.

טל: הרבה פעמים שמעתי את המושג "את מאוד מחוברת לעצמך" או
"אתה מאוד מחובר לעצמך". אמירה שהיא דווקא עם איזו קונוטציה חיובית שמדברת על אדם שמחובר לעצמו. זה בדיוק המקום הזה שאדם מחפש להיות מחובר לאני האמיתי שלו. וממה שאני שומעת בגישה שלך, החידוש הוא, להבדיל מכל מיני גישות אחרות שאני מכירה, שאומרות לחפור בתוך עצמי כדי להתחבר לעצמי ולהיות מאושרת, כאן מדובר על מעגלים שנמצאים סביבי שכלפיהם אני צריכה להשתנות.

כי את בורחת מהמציאות הזאת ואומרת "אני אסתגר בתוך עצמי או אגור בכפר או בתוך הדירה שלי בעיר. אני לא אדרוש שום דבר. יותר טוב ככה, מספיק לי. אני עוד אקח איזו נרגילה, או סיגריה כזו שגורמת לי לבלבול, מרגיעה אותי". זה מה שנחוץ היום. לזה רוצים להביא את האנושות.

גם השליטים רוצים להביא את האנושות לזה, להרגיע אותם כי בכל זאת אין מה לעשות איתם. עד שהם יפסיקו להוליד ילדים וכך כמות האנושות תפחת. תוך דור כמות האנושות תפחת בחצי, עוד שני דורות תשאר לנו רבע וכן הלאה וכך אנחנו נגיע לאיזה קומץ קטן של אנשים. אבל העיקר זה להרגיע או לעשות כאוס, שזה גם איזה סוג של רוגע, כמו שקורה עכשיו עם האביב הערבי, כמו כל מיני דברים כאלה. זה מה שרוצים לעשות.

טל: יש כל מיני מומחים בעלי גישות לימוד כמו "קאוצ'ינג"1, שעובדים בארגונים ומנסים לחזק את האדם, להעצים אותו ולתת לו כלים, לא בהכרח רק לצמצם אותו במקום קטן ונפרד. ראיתי כתבה שהתפרסמה ב"הרווארד ביזנס ריויו"2, המדברת על מקומות עבודה שיש בהם אנשים עם אגו גדול מאוד שמונע מהמקום לתפקד כמו שצריך. נשאלה השאלה איך אפשר להפוך קבוצה של אנשים עם אגו גדול, שיעבדו יחד כצוות?

להעלות אותם לדרגת אגו עוד יותר גדולה. זאת אומרת, לתת להם שפיץ, שלזה כולכם צריכים להגיע, ואז הם מתארגנים כמו איזו להקה, חבורה או כנופיה, שכדאי לנו עכשיו להתחבר כדי להרביץ לו, או להשיג אותו.

טל: זאת אומרת זו מטרה אחת גדולה, שהיא יותר גדולה מהמטרה האישית?

כן, שהם יבינו שלשֵם זה הם יכולים להתחבר. זה עניין של כנופיה, קומנדו או צבא, אבל זה לא עוזר לנו לתקן את העולם.

טל: אבל אם אני רוצה להצליח או להיות מותאמת יותר לגישה החדשה, זה לא צעד בכיוון הזה?

לא. כי בזה את תמיד תשתמשי באגו יותר גדול. עכשיו כל האגו הזה נכנס למשבר, ולכן הנטייה שלך להגיע לעוד ועוד הישגים אגואיסטים, הולכת להישבר. ולכן כל החברות הגדולות, הבנקים, והתאגידים, נמצאים כבר מזמן בפשיטת רגל, רק בינתיים הם מחזיקים מעמד כי לא יודעים מה לעשות.

טל: הם נתנו דוגמה, כאשר קבוצת ה"דרים טים" של NBA הציבה לעצמה מטרה, לייצג את ארצם, ארצות הברית, בכבוד, הם שתפו פעולה ונצחו באולימפיאדה.

זה נכון, אנשים ירצו להתחבר, הם ירצו מאין ברירה, זה נמצא קצת בעומק ההכרה שלהם, הם כבר נמצאים בהכנה לעידן החדש, לגישה חדשה. אבל לא יוכלו למצוא, למרות שיחפשו אותו בכל מיני צורות סוציאליסטיות, לא אמתיות, הם לא יוכלו לממש את זה, כי אין להם אמצעי לטפל בכוח הרע הפנימי שלהם.

לשם כך אנחנו צריכים את הכוח העליון, שטמון בתוך הטבע, נמצא בטבע. זה כוח שמזיז, מוליד ומתכנת את הטבע, ובכוונה הוא מעביר אותנו דרך כל שלבי ההתפתחות של ההיסטוריה. עכשיו אנחנו צריכים להכיר אותו ולהשתמש בו.

לכן אנחנו צריכים את החינוך האינטגרלי כי הוא מקשר אותנו עם אותו כוח הטמון בטבע. אנשים שמבינים את החינוך האינטגרלי מסבירים לנו, איך אנחנו צריכים להתארגן, ולתכנת את עצמנו בצורה כזאת, כדי לגלות את הכוח הפנימי הזה.

אורן: מהי הצורה?

הצורה היא להיות דומה לטבע, להתחבר בצורה הנכונה, ללמוד על החיבור, לעשות פעולות חיבור, גם במעשים בחיים, להגיע לחיבורים כאלה שמתוכם אנחנו צריכים כל הזמן להשתדל למצוא את הכוח הזה הטמון בתוך הטבע, הטמון בתוך החברה האנושית. הכוח הזה מתייחס במיוחד לחברה האנושית. הוא שייצר אותנו, הוא זה שישנה לנו את הגישה, מכיוון שעכשיו אנחנו מתפתחים בכוח האגואיסטי, הוא יעביר את הכיוון, יעשה לנו "סוויץ''". לאט לאט, לא מיד, נתחיל להתפתח לכיוון האלטרואיסטי. התחרות לא מסתיימת, אבל זו תחרות חיובית, מי נותן יותר לחברה, מי יותר מחזק קשרים חברתיים.

טל: איך אותם אנשים שאיתם דיברנו לפני התכנית, שחווים היום חרדה חברתית ולחץ, דווקא מהתחרות, ירגישו בתוך התחרות החיובית, הם כבר לא ירגישו את הסבל הזה?

הם ירגישו התעלות, יהיו מלאי כוח, כולם יתמכו, אף אחד לא עוצר אותך, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, רק לטובת הסביבה. גם כשאתה לבד ואף אחד לא מסתכל עליך, גם יחד. אתה מקבל מזה מילוי, הערכה, יש לך הערכה עצמית. היום, אני עובד לבד, בצורה אגואיסטית, עם אגו חזק, לא אכפת לי, רואים, לא רואים אותי, כדי להרוויח אותו יהלום. בגישה החדשה, אני עובד בצורה אלטרואיסטית, בהשפעה לסביבה, אני עובד יותר ויותר כדי להרוויח אותו יהלום. אבל מה זה היהלום הזה? ההרגשה שתרמתי, נתתי ובזה אני גדול. התחרות נמצאת ובצורה חזקה, אבל זה כבר לא נקרא יצר הרע, זה נקרא יצר הטוב. כי מזה כל הסביבה מרוויחה והעולם מגיע לאיזון.

טל: מה עושה בן אדם שהוא פחות מוצלח בלתרום לסביבה?

כל אחד עושה מה שמסוגל, לפי היכולת שלו, היוצרות שלו מהטבע, ולכן הוא לא אשם בזה שהוא פחות חכם, פחות חזק, פחות מסוגל למשהו. הוא משתמש במאה אחוז בעצמו, ולפי זה הוא שווה לאחרים.

טל: זו מודעות מאוד גבוהה של אדם המסוגל לראות את האגו שלו ואת המערכת שהוא נמצא בה והוא לא מזוהה רק עם עצמו.

נכון. לזה אנחנו צריכים להתפתח.

אורן: הגדרת קודם שהאני שלי, שואף להגיע לאיזון עם בני האדם ועם הטבע. למה אתה מתכוון?

האני שלך זה הרצון ליהנות.

אורן: ליהנות אני רוצה גם עכשיו.

כן, האני שלך לא משתנה. האמצעי, כדי למלא את עצמך, הוא זה שמשתנה, והאמצעי הזה תלוי בסביבה.

אורן: הגדרת שהאדם, בסתר ליבו, אפילו שהוא לא מודע לזה, שואף להגיע לאיזון מושלם עם כל בני האדם סביבו ועם כל הטבע המקיף אותנו, אני רוצה להגיע למקום כזה, שהאני שלי ירגיש הכי טוב שיש. מה זה אומר?

פשוט מאוד, אתה קונה כרטיס וטס למקום רחוק ומבודד, עם חברה גדולה, נניח אוסטרליה, ושם אתה נכנס לחברה חדשה. והחברה הזאת מתחילה למלא אותך בערכים חדשים. אתה רואה איך הם חיים, איך הם משפיעים זה לזה, ונהנים.

בהתחלה אתה נהנה מאוד, מקבל כל משאתה צריך, לפי האגו שלך, כי כל אחד מקבל משהוא צריך, רק שהאחרים מקבלים שם מה שהכרחי לקיומם. ואתה מתחיל לנצל אותם ואז אתה מרגיש שאין בזה תמיכה חברתית.

אתה מתחיל לראות דוגמאות, איך כולם אוכלים רק כמה שהם צריכים לגוף שלהם, לא יותר, חיים בצורה צנועה, נורמאלית, הם נותנים מכל הלב מה שהם צריכים לתת לחברה, ומחפשים איך עוד לתת לחברה.

אתה יכול לשאול במה העיסוק שלהם כי סך הכל חברה כזאת, כמה היא צריכה, אלא העיסוק שלהם במיוחד למצוא קשר ביניהם, כל פעם יותר ויותר עמוק, להתחבר יותר ויותר ביניהם, להיות כאיש אחד בלב אחד, ולגלות את הכוח הפנימי שבטבע. ובלהתייחד איתו, הם מגיעים להנאה מיוחדת. לחיים מיוחדים. וכל החברה מתחילה להיות כמשהו אחד. באחד הזה טמון אותו המקור של ההנאה שהאני שלך משתוקק ורוצה.

אורן: נאמר שאין לי כסף לנסוע לאוסטרליה. אני גר פה בפתח תקווה, ואני עם עוד אנשים שעכשיו נניח שומעים את השיחה שלנו ואומרים שיש בזה משהו מושך, רוצים אפילו לשכור את שירותיך. תבוא, תהיה מדריך, תוליך אותנו באיזה תהליך. אין לי כסף לנסוע לאוסטרליה, יש לי גם ילדים, זה לא ריאלי.

נאמר שאנחנו רוצים ליצור איזו התקשרות חברתית חדשה בינינו, איפה שאנחנו נמצאים. לא חשוב באיזה מקום, באיזו מדינה, באיזו עיר. ממה מתחילים?

מתחילים מזה, שקודם כל אנחנו צריכים הרבה אנשים.

אורן: כמה?

אם מדובר על פתח תקווה שלך, העיר הקטנה.

אורן: כל העיר עוד לא באה איתי לתהליך הזה, אלא כמה אנשים שמבינים מה שאתה מדבר.

אני צריך נניח אלף איש.

אורן: אין לי אלף איש.

חמש מאות.

אורן: ואם נהיה עשרים איש, זה לא מספיק להתחיל איזה תהליך?

זה קשה. זה כן אפשרי.

אורן: כי אין לי אלף איש, גם לא חמש מאות.

מתחילים ממה שיש. ומתחילים קודם כל לעבוד על האנשים שיודעים להסביר לקהל הרחב.

אורן: אני לוקח אותך, אתה יודע להסביר.

לא, אבל אני לבד. זקן.

אורן: אתה זקן, אבל עם זקן לבן ומלא חכמה. אנחנו לא נביא לך הרבה אנשים, אלף איש זה יעייף אותך, נביא לך קצת אנשים. לא מספר וכמות שתלחיץ אותך. אני רוצה להבין את התהליך בעצמו. תוליך אותנו בתהליך. אנחנו הקשבנו לשיחה הזאת.

אני צריך לבנות תלמידים, שהתלמידים האלו יבינו מה שדיברנו בשתי התכניות האחרונות, הקודמת והעכשווית. כשהם יבינו את זה, נלמד אותם גם איך לגשת לקהל, איך להסביר לקהל מה המגמה שבטבע, בהתפתחות שלנו, ומה אנחנו מציעים כדי לצאת מהמשבר, מכל המצב הזה הקשה, שמיום ליום נעשה יותר ויותר קשה. הם צריכים לדעת את זה.

אחר כך הם צריכים לדעת איך להפעיל את הקהל. שהקהל בעצמו ירגיש אילו שינויים הוא יכול לעבור, ומה הוא יכול לקבל בדרך, כשהוא מממש את השיטה הזאת שנקראת חינוך אינטגרלי. למה זה נקרא חינוך, כי האדם מקבל שינוי, חינוך. כל מה שקיבלנו מילדות במשך כל השנים, זה חינוך. על יד גן הילדים, בית הספר וכן הלאה.

אותו דבר כאן, אנחנו צריכים לקבל חינוך חדש שהוא אינטגרלי. לא אינדיבידואליסטי כמו שהיה קודם, אגואיסטי, אלא חינוך אינטגרלי, אלטרואיסטי. זאת אומרת שכולו דוחף אותנו לחיבור, מלמד אותנו איך להתחבר. שכל מה שאנחנו עושים זה רק יחד, רק ביחד. אם נעשה הכל ביחד, נצליח.

אורן: מה זה הכל?

כל דבר שבעולם, כל דבר שבחיים, כל דבר בעיר שלנו. כל המערכות של האספקה, של החלוקה, של השמירה העצמית, של הדאגה לכל אחד ואחד, נעשה ביחד. ניקח את העיר, גם כך היא מחולקת לאזורים, ונתחיל לפתח כל אזור ואזור, לטפח אותו, לדאוג לאנשים, אבל בשוויון. על ידי החינוך נשתדל להגיע לשוויון בין כולם.

אורן: מה זה שוויון?

שוויון זה שאנשים ייהנו מזה שהם חיים בעיר מיוחדת, בעיר כזאת שעליה מדברים כולם. שכאן אנשים רוצים להקים חיים חדשים, שנמצאים כולם שווים, כולם עוזרים, כולם נמצאים בצורה הדדית זה עם זה. כולם קונים יחד, מנקים יחד רחובות, דואגים זה לזה. אם מישהו נכשל, אנחנו מחנכים אותו שהוא צריך לתרום לחברה, כל אחד ואחד, ועוזרים לו במה שחסר. נתחיל לסדר את הדברים האלה. אבל זה בא על ידי החינוך, ההשפעה הסביבתית.

ההשפעה הסביבתית היא באה כך, שאנחנו בונים כאן קבוצה, שם קבוצה, כמה קבוצות כאלו, ואחר כך אנחנו מחברים ביניהן וכך לאט לאט בונים. אנחנו לא יכולים להביא להם השפעה מסביב, כמו שעלינו עובדת החברה האגואיסטית, אלא זה מגיע בצורה כזאת שגדלה מבפנים.

אורן: בתוך אינטראקציות כאלה אני אמצא את האני שלי?

בתוך אינטראקציה כזאת אתה תמצא את האני שלך בצורה מלאה, טובה ויפה. כי נותנים לך ערכים חדשים. אתה נהנה מזה שאתה קשור לכולם, אתה נמצא כמו בידיים של אימא, על הידיים של החברה הגדולה שדואגת לך, שבאה אליך, שמתחשבת בך. זה עדיין רחוק מזה, אבל היא דומה לאותו המושב שגדלת.

אורן: מה הקשר בין היחס של האחרים אליי, לבין למצוא את האני שלי? אני רוצה למצוא את האני שלי, להרגיש טוב עם עצמי.

האני שלך זה להרגיש טוב.

אורן: כן, את זה לגמרי אני רוצה.

זה מה שתקבל. באינטראקציה יפה עם האחרים, תרגיש טוב. יעברו הרבה מצבים, כי לפי הטבע שלך הנוכחי, אתה תדחה את האחרים, לא תרצה לדבר איתם, לא תרצה לחשוב עליהם, תזרוק אותם. אבל לאט לאט על ידי השפעת הסביבה אתה תרגיש שזה הרע שבך, ולא יהיה לך קשה להיפטר ממנו על ידי הדוגמאות, על ידי הלחץ החברתי.

אורן: טל גם תמצא את האני שלה שם, אם היא תבוא איתי?

בטוח. היא תמצא שם הכל.

אורן: זאת אומרת כל אחד ימצא שם את האני שלו.

כן.

אורן: איך הפלא הזה עובד, שכל אחד מוצא את האני שלו?

זה הכוח הפנימי של החברה שמתחילה להתחבר, ואז היא נמצאת באינטראקציה הנכונה, באיזון מה שנקרא, עם הטבע, ואז מתגלה בתוך הסביבה הזאת הכוח הפנימי של הטבע.

אורן: מה הקשר לאני שלי, לאני שלה ולאני שלך?

ואז הוא, הכוח הזה, ממלא את כולם, שנמצאים באותה ההשתתפות השווה.

אורן: ומה הקשר לאני שלי?

האני שלך ניזון מזה, לזה הוא נמשך.

אורן: מה זה "לזה"?

להרגיש את אותו כוח האיחוד, מה שאתם עכשיו משיגים בסביבה. ביחד מגיעים לאיחוד.

אורן: ביחד מגיעים לאני?

לאיחוד ביניהם. ואז באיחוד הזה, כל האני של כל אחד ואחד מתחבר לאני אחד גדול, זה נקרא "לב אחד", ומתחבר לכוח הפנימי בטבע שמתגלה. ואז מגיעים לחיבור כזה, הכוח הפנימי של הטבע וכוח האני שבאדם. האדם הזה, זאת אומרת, הדמות הזאת הכללית. וזה התיקון, סיום. אין יותר מזה.

אורן: "אין יותר מזה", נשמע רע.

לא.

אורן: זה סוף?

זה סוף.

אורן: סוף זה מוות.

זה לא מוות. באינטראקציה כזאת שאתה כל הזמן נותן לשני ומקבל מהשני, וכל הזמן נמצא איתם ביחסים היפים, אתה מגלה שזה אין סוף.

(סוף השיחה)


  1. coaching

  2. Harvard Business Review