אני. מי אני? אני מכיר את עצמי? הרצונות שלי, המחשבות שלי, הם באמת שלי? והמטרות שהגדרתי לעצמי, זה באמת אני בחרתי לי? על הגורמים הנסתרים שמונעים ממני לממש את הפוטנציאל שלי, להתמלא בהרגשה של טוב, של נועם, של איזון עם עצמי ועם הסביבה שלי.
"אני יושב, אני מתלבש, אני שח, אני אוכל. כל זאת – לא משום שאני רוצה לשבת כך, ואני רוצה להתלבש כך, ולדבר כך, ולאכול כך, אלא מכיוון שאחרים רוצים שאשב ואתלבש ואדבר ואוכל בצורה זו". כך כתב הרב יהודה אשלג, המקובל הגדול של המאה ה-20 שידוע בכינויו "בעל הסולם", במאמר "החירות".
בעשרות השנים האחרונות, תרבות הצריכה הביאה את הדברים הללו לקצה של הקצה. הרגילו אותנו לחיים של מרוץ מטורף, תחרות הרסנית, רדיפה אחר סמלי סטטוס. אנשים קורעים את עצמם, הורסים את הבריאות, את מערכות היחסים, את המשפחה, כדי לסמן עוד וי בצ'קליסט של התהילה.
כל כיבוש של פסגה, כל ניצחון באיזו מערכה, שם עלינו עוד מדליית זהב, אבל בלילה, במיטה, כשלא נרדמים מרוב דאגה, לחץ וחרדה, לפעמים צצה המחשבה: 'מי נתן את ההוראה?'. מי קבע שכך כדאי לחיות, קבוע במצב מלחמה?
ומי שאני רואה בבוקר במראה, עם עיניים טרוטות ואולקוס וכאבי גב וראש ותחושה מרירה, זה אני? לך תדע. סך הכול מנסה לעשות הכי טוב את מה שכולם מחשיבים כהצלחה. לא להיות לוזר, להביא את המכה.
לכל הבלגן מתווסף מצבו הרעוע של העולם. אם פעם דיברו קצת על החור באוזון, על התחממות גלובלית, זיהום אוויר פה ושם, היום ברור שבלי שינוי כיוון רדיקלי לילדינו לא יהיה מה לנשום, מה לשתות ומה לאכול. אי אפשר להמשיך בשיגעון של ייצור ללא סוף רק כדי להתעשר, שיווק בדחיפה, מוצרים שבהגדרה מתקלקלים רגע אחרי שהאחריות פגה, טונות של זבל שמחריבות את הסביבה. וחוזר חלילה.
וזה הרבה יותר מעניין של אקולוגיה לבדה. התחרות ההרסנית ניכרת בכל תחום ובכל רמה: בחברה הפילוג גובר, ועימו ההסתה והשנאה, במדינה השחיתות פושה בכל חלקה טובה, בעולם משחקי אגו עלולים להצית התפרצות גדולה. לוחמת סייבר, נשק גרעיני, ריגול מהחלל – מי יישאר לספר על מה שפעם פה היה?
וכך, אלפי שנות התפתחות מגיעות היום לסיום רע. ההכרה בכך מעוררת תהייה גדולה: האם יכולה להיות צורת קיום אחרת? שונה במהותה? עם יחסים לא אגואיסטיים בין אדם לאדם, עם חיבור והדדיות, עם השלמה ותמיכה?
פנטזיה? אוטופיה? הזיה?
אולי כך זה נשמע, בטח אחרי הניסויים הכושלים לשיתופיות כלשהי שהיו בברית המועצות ובמקומות אחרים, אבל העניין הוא שהיום פשוט אין ברירה. בעולם המקושר שהתהווה אנחנו תקועים בתוך אותה סירה. אם לא נלמד לחיות יחד, כולנו נטבע.
אז שינוי הוא לא אופציה אלא חובה, ורק עומדת שאלה מאיפה מביאים כוח לשנות מן היסוד את תפיסת הפרט והחברה? איך גורמים לכל אחד מאיתנו להרגיש שהוא חלק ממערכת אחת גדולה, שכדאי לו לדאוג לשלומה וטובתה כפי שהוא דואג לעצמו ולמשפחה? ואיזון עם הטבע הסובב, איך מכניסים גם אותו לתמונה?
בסופו של דבר נגלה שיש דרך מיוחדת לעשות זאת, דרך שמתגלה מעמקי הטבע ונקראת בשם השיטה האינטגרלית. שיטה זו מלמדת איך ליצור חיבור בין האדם, החברה והטבע, וייחודה הוא בכך שהיא מחברת אותנו לכוח הטבע הכללי. הכוח הזה מקיים את האינטגרציה המושלמת שבין כל הפרטים שבמערכת הטבע הגדולה, ואם נדע להביא אותו אל חיינו, הוא ישדרג את הטבע האגואיסטי שלנו.
השיטה האינטגרלית תבנה הרגשת חיבור וקרבה פנימית בין כולם לכולם, תעורר באדם טבע חדש, רצון לדאוג לשלום האחרים, לחשוב עליהם, לאהוב אותם. הנטייה הזו לצאת מגבולות התפיסה הצרה אל תוך לבה של החברה, תסייע לכל אחד לגלות את המיוחד שבו, את האני האמיתי שלו, ולממש אותו במלוא התפארת והעוצמה.
בחברה האינטגרלית שתיווצר, התחרות תהיה בונה ולא הורסת, תחרות בנתינה. יהיה מקום לכולם, ואיש לא ינסה להכשיל אותך. ככל שאדם ישקיע מאמצים לטובת האחרים, הוא יזכה לכבוד ולהערכה. בהדרגה, רשת קשר אינטגרלי תירקם בין כולם לכולם, ובתוכה יתגלה יותר ויותר כוח הטבע הכללי. האחד, השלם, הנצחי. הוא ינבע בינינו כמעיין של חיים עליונים, יזרום בין הלבבות הפתוחים, יביא לנו שמחה והנאה, אתגרים וריגושים.
או אז נבין שכל מה שעברנו עד עתה היה בסך הכול הכנה, לקראת ההתעלות הרוחנית הנפלאה שעכשיו מתחילה.
שיהיה לנו בהצלחה!
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 275 – bit.ly/3znYS1z