חיים חדשים

תכנית 1111

התפתחות היהדות: תקופת ההתיישבות בארץ ישראל

שיחה עם רב ד"ר מיכאל לייטמן - 23.04.19 אחרי עריכה

אורן: מספר התכנית שלנו היום הוא 1111, ואנחנו משוחחים עם הרב לייטמן על התפתחות היהדות. קיימנו כבר כמה תכניות בנדון, ונמשיך לדבר על זה היום. תהיו איתנו.

ניצה: אנחנו רוצים לדבר על התפתחות היהדות, ולראות איך היא באמת לבשה בכל תקופה בחיי העם צורות שונות. מאוד חשוב להסביר אולי כאיזו הקדמה, שבאמת גם היום כשאנחנו מסתכלים ומנסים ללמוד את העבר שלנו, את היהדות, יש לנו בעצם שני נתיבים. נתיב אחד הוא בעצם הנתיב של סיפורי המקרא, שאנחנו קוראים את סיפורי המקרא כמו שהם כפשוטם, ומנסים כך לעקוב אחרי התהליכים שכפי שהם מתוארים בסיפורים האלה. נתיב נוסף הוא בעצם נתיב היסטורי, שאפשר לחקור, לבדוק ולמצוא ממצאים אם כן היה, או לא היה, וכן הלאה. זאת אומרת, יש פה שני נתיבים, מצד אחד "מקראי", מצד אחד "היסטורי".

הנתיב המיוחד שאותו אנחנו רוצים לפתח פה בתכנית יחד אתך, זה אותו נתיב שהוא אולי פחות מוכר, והוא הנתיב הקבלי. הוא בעצם הדרך שבה מקובלים רואים את הסיפור היהודי האמיתי, האותנטי, המהותי, השורשי, ואליו אנחנו בעצם מכוונים.

אז אנחנו ננסה לזכור את זה כל הזמן. בעצם מה שאנחנו מכירים, אם אני מסתכלת על עצמי בבית הספר, שם לימדו אותי את הסיפורים המקראיים מספר שמות, ויקרא וכן הלאה. גם בהיסטוריה למדתי שם את מה שלמדתי. ואיתך אנחנו רוצים בעצם להבין את המהות.

אני רוצה כרגע למקד את עצמנו בתוך כל הסיפור היהודי הארוך, בנקודה שבה עם ישראל אחרי התקופה שהוא היה במצרים, יצא ממצרים עבר ארבעים שנה במדבר, נכנס לארץ ישראל, יש איזו חלוקה לנחלות וכל שבט מתיישב בארץ ישראל, ומתחילה להיבנות גם איזו היררכיה מסוימת.

בתכנית קודמת הסברת לנו את התהליך הפנימי שהעם הזה עובר. ואחרי שהוא מגיע לארץ ישראל, כמו שהסברת לנו, שזה בעצם המימוש של אותה תכונת השפעה, של הרצון להיות מחובר, מקושר ביניהם וגם עם הכוח העליון, הם מגיעים לאיזה שלב שבו העם אומר, "אני רוצה מלך", "אני רוצה מלוכה". אני מסתכל מהצד ורואה שלכל העמים האחרים יש מלך, גם אנחנו רוצים להמליך על עצמנו מלך. ננסה להבין מהי המשמעות הפנימית של המלוכה עבור עם ישראל.

זה לא שייך להתפתחות הרוחנית. אמנם כן, אבל בצורה שאנחנו לא רגילים לזה. כי נגיד דוד המלך, שלמה המלך ובכלל שם עוד ועוד מלכים שקמו, שאנחנו לא באמת מבינים אותם. הם היו טובים, קדושים, רעים, אכזריים וכן הלאה. זה קצת פחות מובן לנו מהמבט של הקבלה. כי הקבלה מדברת על מלך, שהוא אחד מהדמויות הקדושות שבעם. שהוא צריך לתת דוגמה לכל העם. שהוא צריך להוביל את העם להתפתחות הרוחנית. המלך הוא היה משרת לעם, ולפי זה הנביאים באותו הדור היו ממליכים את המלך. לא שזה היה כמו בכל מיני מקומות ומדינות באירופה, שהמלוכה באה בירושה, אלא זה משהו [שניתן] אך ורק לפי ההישגים שלו.

ולכן מלך ישראל זה עבודה קשה מאוד. כי הוא היה צריך לשרת לכל העם. הוא היה צריך להסביר ולתת דוגמה לכל העם, מה זה נקרא להיות "בהשפעה ובדבקות בבורא" וכן הלאה. לכן הוא נקרא "מלך". מלך זה נקודת המלכות, הספירה האחרונה שהיא צריכה להגיע לכתר, לספירה העליונה. זאת אומרת, המלך הוא גם הרע ביותר, וגם הטוב ביותר.

ניצה: זאת אומרת, הוא כאילו מחזיק בתוכו שתי קצוות.

כן.

ניצה: נגיד בהשוואה למנהיג, אם ניקח את המנהיגים שהיו לפני שהייתה מלוכה.

שוב, אני לא רוצה להיכנס להיסטוריה. כי מה שאנחנו יכולים להוציא מההיסטוריה, זה לא כל כך נכון. אנחנו בודקים את ההיסטוריה לפי השכל שלנו, וזה לגמרי לא נכון. זה עם שהיה כל הזמן בנתינה, בנטייה להשפעה, לחיבור, לאהבה, והיה נלחם כדי להישאר בזה. ומפני שהאגו שלנו כל הזמן גובר, במיוחד שנכנסנו לארץ ישראל, שזה נקרא ש"נכנסנו להתעוררות של האגו שהיה במצרים". ואחרי המדבר התחיל להתעורר בנו.. "מדבר" זה נקרא, להשפיע על מנת להשפיע. מדבר זה לא המדבר עצמו, חול או משהו, לא.

אלא שהתחלנו לעבוד עם הרצון שהתעורר בנו וגדל בנו במצרים, שזה כבר נקרא "רצונות שאנחנו צריכים לעבוד איתם בלקבל על מנת להשפיע". שזה אופן עבודה אחר לגמרי נגד האגו שלנו, אז התחילו באמת בעיות גדולות מאוד. אנחנו התחלנו להילחם עם הרצונות האלו, שזה נקרא "מלחמות בכיבוש הארץ", "כיבוש הרצון". שאותו הרצון שמשכנו אותו מהמצרים מאותה התקופה והתעורר עכשיו, התגלה עכשיו, אנחנו עם הכוח שרכשנו במדבר, נלחמים עם הרצונות האגואיסטים כדי ממש לעקוף אותם, להכניע אותם תחת השפעה. וזה נקרא "רצון לכיבוש הארץ". שהרצון הזה האגואיסטי, הוא צריך לעבוד בכוונה על מנת להשפיע.

ניצה: זאת אומרת, הכיבוש הוא כל הזמן על הרצונות שרוצים כל הזמן לקבל. זו כל הזמן מלחמה פנימית בין להכניע את הרצון לקבל, שאני רוצה רק לקבל..

כן, ולהפוך אותו לעל מנת להשפיע.

ניצה: להפוך אותו להשפיע בעצם לזולת.

כן. דרכו.

אורן: בראייה הקבלית, חוץ מהפעולה החיצונית של להיכנס מהמדבר לארץ ישראל, להילחם, לכבוש ולחלק נחלות, יש גם תהליך פנימי שעובר העם הזה בינו לבין עצמו, בלי קשר לאנשים אחרים. שבו כל אדם ואדם וכולם ביחד, עוברים תהליך של איזה כיבוש פנימי של הרצונות האגואיסטים שמתעוררים בהם, והם כובשים אותם, ונלחמים בהם, ומכניעים אותם מכיוון של לספוג הכול פנימה לתוכי, לכיוון של לתת, לאהוב, להתחבר. האם הבנתי?

חלקית.

אורן: אז תשלים לי.

אני מפחד לבלבל אנשים.

אורן: האנשים יודעים שהעם בא מהמדבר, נכנס לארץ, כבש, חילק לנחלות והקים מלך. את זה הם יודעים גם בלי שתבלבל אותם. מה אתה מוסיף על זה, זאת השאלה.

אני מוסיף בלבול. אבל אני מצטער. מרגע זה ועד שנסיים, כאילו אין.

אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא חיים בעולם הזה. אנחנו לא עוברים מבבל לארץ כנען, ומארץ כנען למצרים, וממצרים למדבר סיני, ומדבר סיני לארץ ישראל, אלא אנחנו כל הזמן קיימים ברצונות שלנו, ועם הרצונות שלנו בלבד אנחנו עובדים. אין מציאות, אלא רק הרצונות שלנו. ובמידה שאנחנו עובדים עם הרצונות שלנו, כך אנחנו מגלים כביכול באיזה עולם אנחנו נמצאים, באיזה מקום גיאוגרפי אנחנו נמצאים. כל זה מתראה בנו כתפיסת המציאות. אבל אנחנו עובדים וחיים רק בתוך הרצון.

ניצה: זאת אומרת, המלחמה הפנימית שאדם או עם עובר, ובמקרה הזה הקבוצה שרוצה לממש את העקרונות של היהדות ביניהם, האם על פי המצב הפנימי שהיא נמצאת, המלחמות הפנימיות שפעם מצליחים יותר להיות בהשפעה, ופעם כוח הקבלה מכריע אותם, זה בעצם נותן איזו השתקפות חיצונית למציאות?

כן.

ניצה: בתוך המלחמות האלה, נוסיף עכשיו גם את הבנייה של "בית המקדש". מה זו הבנייה של בית המקדש?

אותו הכלי שאנחנו בונים, כדי לחזור למציאות של אדם הראשון.

אורן: מי זה אדם הראשון?

הנשמה שלנו, הרצונות שלנו המחוברים יחד בצורה הדדית במערכת אחת "איש את רעהו יעזורו", "ואהבת לרעך כמוך", ששם מתגלה הכוח העליון שזה כוח ההשפעה והאהבה שנקרא "בורא", "עליון". אנחנו מחויבים בעצם בכל התהליך ההיסטורי, רוצים או לא, אנחנו נעים לכיוון ההוא. אז אנחנו מגיעים למצב של בניית בית המקדש, או בניית הכלי, החיבור בינינו. זה מה שהם שנכנסו לארץ ישראל, לרצון שמכוון ישר-א-ל לקחו רצון ממצרים והתחילו לעבד אותו שיהיה מכוון לעל מנת להשפיע בין כל החלקים השבורים, לחבר אותם יחד. ובחלקים האלה ביחד, לבנות בהם בין החלקים האלה קשר מיוחד שנקרא "נשמה", או שנקרא "בית", "בניין".

מה זה בניין? שבו כולם נכללים ברצונות שלהם שזה לב האומה, חיבור בין כולם הנקרא "בית המקדש". למה בית המקדש? "בית", זה נקרא "רצון". ו"קדושה", זה נקרא "על מנת להשפיע". על מנת להשפיע בצורה הדדית, אז נקרא ש"הבית הוא מוכן". וכשכולם כולם מתכוונים להשפיע מתוך החיבור ביניהם כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא, זה נקרא "עבודות בית המקדש".

אורן: יש את עם ישראל שבתוכו מתעוררים רצונות אגואיסטים, כאילו כל אחד רוצה לנצל את האחרים. הוא עושה מלחמה פנימית עם עצמו, עם הנטיות האגואיסטיות שלו, ומתחיל להתגבר ולפנות בכיוון הפוך מתוך עצמו לכיוון הזולת. נוצרת רשת של קשרים טובים במקום קשרים אגואיסטים, נצלניים שכל אחד כאילו מושך רק לכיוון שלו, שכל אחד רוצה להיטיב לאחרים. ורשת הקשרים הזאת מביאה אותם לאיזו רמת התקשרות חדשה, שאתה מגדיר אותה כבית המקדש. זאת אומרת, אתה בכלל לא מתייחס לבניין פיזי, אלא לבנייה של התקשרות מאיכות חדשה בין האנשים.

כן.

אורן: ולהתקשרות הזאת החדשה, אתה קורא "בית".

כי הם בונים מבנה כזה בניהם.

אורן: מבנה, רשת קשרים, שבמה היא מיוחדת? מה מיוחד בה ברשת הקשרים הזאת?

השפעה הדדית.

אורן: מה זה השפעה הדדית?

השפעה הדדית, זה שכל אחד רוצה להשפיע לזולת, רוצה לעזור, רוצה לתמוך, רוצה להעביר כוח העליון של השפעה, אהבה, חום לאחרים. בשביל זה, לשם זה כל אחד קיים.

אורן: הרצון הזה מכל אחד כלפי אחרים בונה רשת קשר מיוחדת.

כן. סך הכול, זה נקרא "נשמה".

אורן: הרשת קשר הזו?

כן.

אורן: מתוך רצון להיטיב זה לזה.

או בית המקדש.

אורן: למה זה נקרא בית המקדש? מה זה מקדש? מקדשים היו לכל העמים מהאזור. היסטוריונים מראים שלכל העמים באזור היו מקדשים עוד קודם. בא עם ישראל, נכנס לארץ ישראל, כובש אותה בונה לו בית מקדש. לכאורה עוד בית מקדש כמו בתי מקדש רבים. במה הוא נבדל? מה מיוחד בו? או שלא מיוחד, או שלא נבנה.

הוא מיוחד מאוד בזה שהוא מייצב לנו, הוא מסמל לנו את היחס היפה שיש בין כל החברי האומה, "ואהבת לרעך כמוך".

ניצה: זאת אומרת למראית עין, כל מי שהיה מסתכל מהצד היה רואה נגיד מבנה של בית. אבל היהודים, זאת אומרת העם עצמו, הרגיש שהבית הזה החיצוני הוא מייצג איזה דגם של מבנה פנימי ביניהם בעצם?

אני לא חושב שהם כל כך התייחסו לבית הזה. אלא זה סמל. כי העיקר בשבילם, בכלל לא היה לבנות את ירושלים, ולא לבנות את בית המקדש. הוא בכלל היה בשילֹה, ובכל מיני מקומות. אבל זה לא חשוב. העיקר זה שיהיה בינינו קשר חם, הדדי עד אהבה, שבו, בתוך הקשר הזה אנחנו יכולים לגלות את הבורא.

ניצה: בואו נסתכל בתוך הקשר הזה במערכת שהם בנו ביניהם. בפנים הייתה שכבה מסוימת של אנשים שהם היו הכהונה, הכוהנים. מה היה התפקיד שלהם כלפי.. ?

כוהנים, לויים וישראל, כך כל העם היה מחולק שזה עוד יחסית ביציאה מבבל. מי שהיו שייכים לגובה הרוחני של אברהם, אהרון, משה וכן הלאה למטה ולמטה מהם. זו חלוקה לפי אברהם, יצחק, יעקב, ואחר כך חלוקה לפי בני יעקב. שאברהם, יצחק, יעקב, זה כתר, חכמה, בינה, זה הג' בחינות העליונות ששייכות לראש של האומה, ואחר כך "כל בני ישראל" מה שנקרא, שזה בני יעקב ממעלה למטה.

אורן: כשאנחנו מדברים על כוהנים ולוויים, אנחנו יודעים שהם באים משבט מסוים, משבט לוי. זאת אומרת יש שניים עשר שבטים, ומתוך שבט אחד שבט לוי נוצרים שני מעמדות מיוחדים שנבדלים מכל שאר העם, הנקראים "כוהנים ולוויים". כוהני דת, זה גם משהו שמוכר מעמים רבים אחרים. מה מיוחד או לא מיוחד במעמד הכוהנים בקרב עם ישראל?

באותם הזמנים כוהנים היו שייכים לעבודה הכי גבוהה רוחנית, שנקרא "בית המקדש". לוויים היו עוזרים להם, והיו המעבר בין הכוהנים לבין העם.

אורן: מה העבודה הזו המיוחדת שהיו עוסקים בה הכוהנים? אנחנו יודעים שהם היו עוסקים בהקרבת קורבנות. הקרבת קורבנות זה גם טקסים פגניים שהתרחשו בכל עמי האזור עוד לפני שהיה ליהודים בית מקדש והקריבו קורבנות.

זה לגמרי לא זה.

אורן: אז מה כן?

אלא לוקחים רצון לקבל, והופכים אותו לעל מנת להשפיע. הופכים את העבודה עימו מהצורה האגואיסטית הבהמית, לצורה האנושית שזה השפעה ואהבה. זאת אומרת, תיקון לגמרי של הכוונה על פני הרצון לקבל.

אורן: מי היה לוקח? איזה רצון, של מי?

של הבהמה.

אורן: כתוב, שהעם היה בא ומביא בהמה כלשהי לבית המקדש. שם היו הכוהנים מקבלים אותה, עושים עבודה שלמה לפרטי פרטים שנקראת "עבודת הקורבנות", בסופו של דבר הם היו מקריבים את הבהמה הזאת. נגיד שאתה הבאת בהמה לבית המקדש, ואני כהן לוקח אותה ממך, עושה איזו עבודה, מקריב אותה וכן הלאה. עכשיו מה הוספת לי על זה?

הוספתי על זה שאתה עובד שם כקצב..

אורן: הכהן, הכהן בבית המקדש.

כן. היית צריך לחתוך את הבהמה, לצלות אותה והכול, ואחר כך אני הייתי יושב ואוכל.

אורן: כן, את זה אני יודע גם קודם. מה אתה מוסיף על זה?

יוצא שעבודת הכוהנים הכי גבוהה היא, כדי לשרת את העם שהביא קורבנות. אתה רואה איזה סיבוב. העמך מביא איזה כבש, הכוהנים שוחטים וצולים אותם וכן הלאה, ואחר כך מגישים לאותם לאלו שהביאו את הקורבנות. מה זאת אומרת? בוא אנחנו ניראה את זה לא בצורה שזה כתוב.

זאת אומרת, שכל אחד ואחד מתקשר למורים של העם, שזה כוהנים ולוויים. לוויים גם עבדו בבית המקדש, רק שלכל אחד היה מקום מסוים. כל אחד ואחד שרצה לתקן, שיהיה לו מה לתקן, הוא היה מביא את החלק הבהמי שלו שזה יכול היה להיות מלח, ויכול להיות משהו מהשדה, פירות מהשדה, כבש או פרה לא חשוב מה. אלא כל דבר ודבר שהיה אפשר לעשות ממנו כעבודה הרוחנית, והיה בא להקריב אותה.

מה זאת אומרת, כל אדם הוא עולם קטן. בכל אחד יש אומות העולם, ישראל, שמתחלקים לעם, ללוויים, וכוהנים, וכולם צריכים להיות מחוברים לכוח עליון, לבורא. אז אתה רואה בזה כבר מערכת שלמה, של איך אנחנו צריכים לעבוד כדי לתקן את כול הרצונות שלנו, את כל העולם הזה שיהיה כולו קשור לרוחניות, ויקבל מרוחניות את כוח ההשפעה, ויתמלא בזה, ויגיע לתיקון הנירצה.

אורן: לא הבנתי מה התיקון פה בכל התהליך שתיארת? הבאתי משהו מהצומח, מהדומם, מהחי לבית המקדש, עשו אתו שם איזו עבודה, הקריבו אותו קורבן. מה תיקנו בזה?

אתה צודק, אני אשתדל להסביר. "ישראל" נקרא מי שמכוון להגיע להשפעה לבורא, הוא צריך להביא את כול הרצונות שלו.

אורן: האדם מישראל?

אדם מישראל נגיד. מי זה ישראל? אני אמרתי, מי שרוצה להתקרב לבורא.

אורן: איך נגדיר את הבורא?

כוח השפעה ואהבה.

אורן: אדם שרוצה להתקרב לכוח השפעה ואהבה, שיהיה בו כזה כוח. מה הכוונה לישראל

השפעה ואהבה.

אורן: השפעה ואהבה, שיהיה בו כזה כוח. מה הכוונה לישראל?

שיהיה בו כזה כוח זהו. זה יכול להיות מישהו מאפריקה או מאמזונה.

אורן: לימדת אותי קודם, השפעה, זה השפעה טובה לזולת. אדם שרוצה שיהיה בו כוח של השפעה ואהבה.

הוא צריך כוח לזה. אין לו את הכוח הזה מהטבע.

אורן: כי זה הפוך לטבע האדם.

כן. לכן הוא צריך להגיע למצב שהוא מגיע לקורבן. "קורבן" זה מהמילה "קרוב", שהוא רוצה להתקרב לכוח השפעה ואהבה, שזה הבורא. ו"קורבן" הוא גם מהמילה "מקריב", שהוא מוכן להקריב את הרצון האגואיסטי שלו שיעבור תיקון. במקום להשתמש בו בצורה אגואיסטית על מנת לקבל, שישתמש בו בעל מנת להשפיע, ואז הוא מעלה את הרצון שלו שנקרא נניח "כבש", לא חשוב איך, רצון, לתיקון לדרגה יותר גבוהה. הוא מוסר את זה למקום שנקרא, "בית המקדש".

מה זה בית המקדש? זה איפה שנמצאים הרצונות שלו שמחוברים עם הבורא, שנקרא "כוהנים", "לוויים", ואז הרצונות האלה מקבלים את הקורבן הזה שהוא רוצה להקריב, ושוחטים אותו. זאת אומרת מספיק לך לחיות כמו בהמה, אלא עכשיו אתה תשרת לדרגת האדם.

לכן שוחטים את הבהמה, מעבדים אותה, צולים אותה ומגישים לאדם שמביא את הקורבן. כי בכל אדם יש דומם, צומח, חי, וכדי להגיע לדרגה הא-לוהות, הוא צריך להקריב את הדומם, צומח, חי שבו האגואיסטים האלה, על ידי העבודה עם הכהן, עם בית המקדש, לדרגת הא-לוהות. בזה הוא משתמש כבמנוף. וכך אנחנו רואים שאנחנו חייבים לבצע ולעשות כאלו תיקונים, שהם תיקונים בתוך הרצון שלנו בלבד. ומה שקורה בבית שבנו או אחר כך כאילו שאין בית, זה לא חשוב. אנחנו צריכים באותה עבודה לחיות, ולעשות אותם הפעולות גם עכשיו.

אורן: אדם שרוצה שיהיה בו כוח של השפעה טובה, ושל אהבה, הוא צריך להקריב את הרצונות שהם הפוכים מזה בתוכו, את הרצונות האגואיסטים. כמו שקראת, "תפסיק לחיות כמו בהמה".

אם הבנתי את הדימוי, לחיות כמו בהמה היה לחיות בצורה אגואיסטית, נצלנית שבו אתה לוקח מאחרים לעצמך. את זה צריך לשחוט בתוכי. ואז אני משתמש באיזה מנגנון שקוראים לו "כוהנים", "לוויים" שזה רצונות שהם כבר מתוקנים בתוכי או בכלל, והם עוזרים לי בעצם לשדרג את היצר האגואיסטי שבי. זה מה שקורה, זה נקרא "להקריב קורבן"?

כן.

אורן: ולכן אתה מדגיש, שעבודת הקורבנות היא צריכה בעצם להתקיים פנימית באדם שרוצה להתפתח ולרכוש כוח של השפעה ואהבה, בין אם יש בית מקדש, בין אם אין בית מקדש, וכמו שסיימת גם היום.

אין את העולם הזה בכלל. העולם הזה זה העולם המדומה, הוא מתראה רק בתוך.. אנחנו מתארים אותו בתוך הרצונות שלנו. ולכן, בוא נבנה תיקונים בתוך הרצון, שניראה גם איך הרצון הפנימי הזה הוא מצייר לנו את העולם החיצון.

אורן: תיארת פה עכשיו תהליך פנימי שמתרחש בפנימיותו של האדם. מה זה אומר שעם שלם עובר כאלה תהליכים של תיקונים פנימיים? איזה מין עם זה הופך להיות?

"אחד". "כאיש אחד בלב אחד". "עם אחד".

אורן: ומה מיוחד בו?

לב אחד, רצון אחד, מוח אחד, מחשבה אחת. כשכולם מאוחדים ונותנים בזה מקום לבורא, לכוח העליון, לכוח ההשפעה והאהבה להתגלות בהם.

(סוף השיחה)