חיים חדשים
שיחה 305
מקומו של האדם בטבע
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 23.02.14- אחרי עריכה
אורן: אנחנו רוצים היום לדבר על עצמנו בתוך מערכת הטבע הגדולה שבה אנחנו חיים. בני האדם הם חלק מהמערכת הזאת, חלק מהטבע, ולכן אנחנו רוצים לברר ולהבין טוב יותר את המקום שלנו בתוך המערכת הזו של הטבע. לא כי מעניין אותנו לחקור את הטבע אלא מעניין אותנו מאוד לשפר את החיים שלנו. אנחנו רוצים להפוך את החיים שלנו לגן עדן עלי אדמות, ולא פחות מכך.
הבנו מהרב לייטמן שאם נתבונן בטבע ונלמד מהתהליכים שמתרחשים בו, נוכל לקחת המון דברים לשיפור מערכות היחסים שלנו, בזוגיות שלנו, במשפחה שלנו, במקום שבו אנחנו עובדים, וכך להרגיש אושר גדול יותר, שזו המטרה שלנו.
ניצה: היום אנחנו יוצאים במסע לחיפוש מקומו של האדם בטבע. מצד אחד אנחנו רואים שהאדם הוא חלק מהטבע ובאמת כל מה שמתרחש בטבע משפיע על האדם, מצד שני אנחנו רואים שאנחנו ממקמים את עצמנו כנזר הבריאה, כמשהו שהוא עליון יותר מהטבע. אנחנו רואים שביחס לשאר היצורים בטבע יש בנו יכולת חשיבה, יש בנו חכמה, אנחנו יכולים לתכנן דברים, לפתח דברים, יש בנו משהו אחר ושונה. יש בנו איזו תוספת מסוימת מעל מה שאנחנו רואים שמתקיים בטבע.
אז השאלה הראשונה שעולה היא, מה המיקום של האדם בטבע? אנחנו מעליו, אנחנו חלק ממנו? איפה אנחנו?
האדם בלי ספק הוא חלק מהטבע. ב"טבע" אני מתכוון לא לסתם דומם, צומח וחי, שאנחנו חלק מהחי, אלא לכך שאנחנו למעלה מהחי אבל בכל זאת חלק מהטבע. אם אנחנו חלק מהחי ובכל זאת למעלה ממנו, אז מהו האדם? וכאן אנחנו מתחילים להיות לא בטוחים איפה העניין שלנו? איפה המקום שלנו? הייתי אומר כך, מצד אחד הגוף שלנו הוא כולו טבע, אין שום הבדל בין כל החי והאדם, מלבד זה שבחיות מטפלים וטרינרים ובאדם מטפלים רופאים. אבל המערכות הן דומות, אין בהן שום דבר מיוחד, יש לנו את אותם חלקי הגוף והמערכות עובדות באותה הצורה. אנחנו מולידים ילדים, ואנחנו מטפלים בהם כמו כל חי.
היכן מתחיל להיות האדם? במחשבה שלו, בהשכלה שלו, בכוח המוח השכלי שמתפתח מדור לדור. וכך בעצם מתפתח הרגש, "איפה אני נמצא? מי אני? מה אני?" השאלות הללו מתעוררות בכל דור אבל במהות חדשה. מלבד זה יש את עניין ההשכלה, כי חוץ מזה שאנחנו מתפתחים מהטבע עצמו, אנחנו מפתחים את עצמנו על ידי מערכות מיוחדות שאותן אנחנו בונים, ודרכן מוסרים את המדע והניסיון מדור לדור. זה לא ניסיון כמו שיש לחיות שמלמדות את הצאצאים, אלא אנחנו ממש מוסרים חכמה, מדע, גישה, תפיסה.
ולכן אנחנו באמת הכי חזקים, כי לעומת החיות האדם מפתח אמצעים מאוד מתוחכמים שחיות לא מפתחות. הבעיה היא אחרת, כפי שדיברנו הרבה פעמים, החיות מנוהלות על ידי הטבע בצורה מחויבות, אינסטינקטיבית, ללא התערבות, מתוך כל אחד או מקבוצה או ממשהו. זאת אומרת יש להם רק קיום פקודות מבלי לשאול את עצמן מאיפה הפקודות, לָמה הפקודות, וכן הלאה. האדם יכול לשאול, למה? ומה קורה? ואיך אני יכול אולי לעשות את זה בצורה אחרת? הוא מחפש איך לצאת מכל מיני מצבים לא נעימים ואיך להגיע למצבים יותר נעימים. הוא כאילו כמו החי, אבל אצל חי זה קיים בצורה אינסטינקטיבית בלבד, במסגרת האינסטינקטים שלו. זאת אומרת חי זו מכונה בלבד שמקיימת את עצמה.
מה שאין כן, האדם לא חי על ידי אינסטינקטים בלבד, אומנם שיש בנו הרבה אינסטינקטים, וגם הרבה הרגלים אותם אנחנו סוחבים איתנו, ומוסרים מדור לדור מהורים לילדים, אבל האדם כל הזמן לומד מהסביבה. יש כאן השפעה מאוד חזקה של הסביבה על האדם, וזה תלוי באיזו סביבה הוא נמצא, ושם הוא משתנה מאוד. לכל קבוצת אנשים, ולכל אדם בעולם הזה יש דחף לצאת מהמקום שבו הוא נמצא, להתפתח, לרכוש עוד שטחים היכן שהוא מרגיש את עצמו שולט, מבין ומרגיש, ומתייחס בכוח לכל דבר מסביבו. ואנחנו מגיעים למצבים שאם אדם מתנהג לפי רוחו, אז לצערנו אנחנו רואים שהוא כל הזמן נאלץ לברוח מהרע שגורם לעצמו, אפילו שהוא נמצא למעלה מהטבע.
אנחנו מתפתחים על ידי האגו שלנו אשר לא נמצא בחיות, כי אצלן זה רק אינסטינקטים ואצלנו יש בחירה מה לעשות ואיך לעשות. ויוצא שבכל מצב ומצב בחיים אני יכול להיות טוב לאחרים או רע לאחרים, אבל וודאי שתמיד לטובת עצמי. ואני צריך גם לבדוק היטב מה לטובתי, כי אדם בשונה מהחי יש לו כוח הרסני, להרוס את עצמו. ואנחנו רואים שזה מה שנעשה.
ניצה: מה זה הכוח הזה? תרחיב עליו קצת, מה זה אותו כוח שהוא הרסני?
כוח להרוס את עצמו. הכוח ההרסני הזה הוא האגו שלו, כוח השליטה. גם אם אדם מבין שזה מביא אותו לחיים קשים מאוד, הוא חייב לקיים את הכוח הזה, חייב לקיים את הדחף הזה, את הנטייה הזאת. אני יודע שעוד מעט תהייה מלחמה ואני עושה אותה, ואני כביכול לא יכול לא לעשות, כי הדחף שלי אומר לי אתה מחויב, אתה חייב, וכן הלאה. האגו שלי לא נותן לי לברוח מכך, למרות שאני יודע שכתוצאה מכך אני אמות. לא חשוב, אז אני אמות.
זאת אומרת האגו שלי גדול יותר מהאינסטינקט לחְיות, ואצל חָיות זה לא נמצא אף פעם. אם חיה חייבת לשמור על עצמה או על צאצאיה היא שומרת על עצמה. נניח רץ אחריהם איזה אריה או זאב, ואמא עם התינוק הקטן שלה בורחים, היא בורחת קדימה יותר מהתינוק ומשאירה אותו, והאריה או הזאב אוכלים אותו. זה אינסטינקט שהגדול והבָריא הוא החשוב וחייב להינצל. וכך הטבע מקיים אותם וזה מה שאנחנו רואים.
ניצה: זאת אומרת דחף להמשך קיום.
כן. מה שאין כן באדם, יכול להיות שלא כך. אדם, אמא, יכולה להביא את עצמה לסכנת מוות רק שהילדים יחיו. זה לא קיים בחיות. אנחנו צריכים לחקור איזה מקרה יש כאן. זה הדחף הרע הזה שיש לאדם שהוא מוכן לשרת את האגו שלו, את הרצון לשלוט. אצל חָיות הרצון לשלוט הוא דחף להיות בשטח שמספק לו את החיוּת, שיהיו לו מספיק נקבות, שיהיה לו מספיק אוכל, וזה מה שהוא צריך. ולכן הוא נלחם. וברגע שהוא מרגיש שהוא יותר חלש הוא פשוט הולך. אין שם עניין של בושה ונקמה, כל הרגשות הללו לא קיימים. זה אינסטינקט, כאילו כוחות עובדים, ולא איזשהו גוף, חלבון, בשרים, אלא כוח אחד הוא יותר מאשר הכוח השני שהוא פחות. והם רק מודדים את הכוחות מי יותר חלש, ואז החלש הולך, עוזב.
יש להם גם הרבה מקרים של אכילת צאצאיהם, כמו האריות. מה שאין כן האדם מוכן להלחם, יש לו עניין של צדק, יושר ואמת. אלה ביטויים של הגאווה שלו, של האגו שלו, שהוא צודק, ובכך הוא מקיים את האדם שבו. כי באמת אין לנו בגוף שום דבר שאנחנו שונים מהחיות. אלא האדם שבנו זה אותו חלק של הגאווה, הקנאה והכבוד, ועל ידי זה אנחנו שונים מעולם החי.
לכן מקומו של האדם בטבע הוא כבר לא כמו כל הטבע הרגיל, הדומם צומח וחי. אנחנו בצורה אינסטינקטיבית כאילו מגדילים את עצמנו מהטבע, גם מפני שאנחנו יכולים לשלוט בהן. אני יכול להרוג את החיות, אני יכול להכניס אותן לכלוב, וגם ברור איך אני שולט בדומם וצומח. אני מסדר כך שהן תהיינה חיות הבית שלי, אני משתמש בהן לאוכל, מגדל אותן, ועושה בהן מה שאני צריך. זאת אומרת, האדם הוא כאילו מעל לטבע הרגיל.
אבל אם אנחנו נסתכל על האדם עצמו, לא לעומת הדומם צומח וחי, אנחנו רואים במה הוא שונה. נכון שהוא יותר גדול מהטבע, בקנאה, תאווה, כבוד ושליטה וכולי. אלה תכונות שיש באדם שלא שייכות לאינסטינקט, וזה מה שמעלה אותו מכולם, אבל יחד עם זה האדם הוא מנוהל. אם אנחנו לא יודעים מה יקרה ברגע הבא, זה כבר מעמיד אותי באותה רמה כמו כל הדומם צומח וחי, כמו כל הטבע. אם אני לא שולט על העתיד שלי אפילו לרגע הבא, אז אני כבר תחת שליטת הטבע עלי. לכן כאן אני צריך לראות, אז מי אני באמת? שולט או נשלט.
ויוצא שאני כאילו שולט על איזה שהם דברים תחתי, אבל על עצמי בעצמי אני לא שולט, על החברה האנושית אני לא שולט, אלא אני נשלט. זאת אומרת, נתנו לי אפשרות להיות שולט על דומם, צומח וחי, אבל על עצמי, ואולי למעלה ממני על הגורל שלי, על העתיד שלי, אני לא שולט אלא אני נשלט.
וכאן כל אותה דרמה ואפילו טרגדיה של האדם, שהוא כביכול כל כך גדול ומוצלח בכל מיני דברים ויש בו שכל ורגש והכרה ואמצעים, והוא התפתח כל כך, אבל פתאום אנחנו מגלים שבזה אנחנו לא יכולים לנגוע במאומה. ואנחנו רואים איך בעולם שלנו היום זה בולט יותר ויותר, מי אנחנו? מה אנחנו?
היום יש כל כך הרבה טכנולוגיות איך לשנות את החברה אנושית ואת האדם ופסיכולוגיות למיניהן, ויש פוליטכנולוגיה, ואנשים שיודעים לסובב קהלים גדולים ולבלבל אנשים והכל. ויחד עם זה, למרות שאנחנו כאילו רוצים לדעת איך לשלוט על האדם, אנחנו לא שולטים. אנחנו כן שולטים על המסות, כי מסות זה דומה לחיות, "כולם כבהמות נדמו".
ניצה: למה דרך המסות קל לשלוט?
כי הם חיים בצורה אינסטינקטיבית. מה שנותנים להם הם מקבלים, גם מבחינת אורח החיים שלהם, גם מבחינת האידיאולוגיה, היחס לחיים, היחס לעולם. הם אוכלים את האוכל הגופני והאוכל הרוחני שלהם וניזונים מכך, וזהו. מספיק להם לצפות בטלוויזיה ובכל מה שיש שם, ללכת עבודה, קצת חופש, ילדים, הדברים הרגילים. אבל אפילו שיש אנשים עם כל החכמה והידיעה על טבע האדם ואיך אפשר לנהל אותו, אנחנו לא מנהלים את עצמנו, כי כל פעם אנחנו רואים שהמחר הוא בסימן שאלה.
וזו הבעיה. האדם לא שולט על העתיד, על העתיד הקרוב, כאן, בעוד רגע. אולי אין לנו כל כך חיסרון יום יומי לזה, כי אנחנו רגילים לחיות בחוסר הידיעה של הרגע הבא, אבל באמת, זו טרגדיה גדולה. כי אם היינו יודעים איך להתייחס ברור, בטוח ונכון לעתיד, זה היה מונע מאיתנו את כל ההתנהגות הלא טובה שיש לנו כלפינו וכלפי הטבע. זה היה מעלה אותנו לדרגת ההתפתחות הבאה.
וכאן באמת השאלה, האם אנחנו מסוגלים לכך? כלפי העתיד וכלפי החיים והמוות, כלפי הילדים שלי וכלפי החינוך שאני צריך לתת, המקצוע שאני צריך לרכוש והמשפחה שאני צריך להקים. האם כדאי לי בכלל לקום מהספה, מהמיטה, או לא? הרגשת העתיד, ראיית העתיד, הייתה מונעת מאיתנו הרבה בעיות, לא היינו מכניסים את עצמנו לכל מיני פעולות שאין בהן שום צורך אלא הן מזיקות. וההיפך, היינו בוחרים משהו טוב.
היחס לעתיד זאת הבעיה. ומפני שאנחנו לא יודעים איך לנגוע בנקודה הזאת, אנחנו מרגישים את עצמנו מאד אומללים, בתת הכרה האדם דבוק להווה, כמו חיות בעצם. ועם כל זאת יש לו חיסרון להרגיש את העתיד. והיחס הזה בין "אני רוצה ולא מסוגל", ההרגשה הזאת משפילה את האדם, וממש עושה ממנו איזה יצור גרוע עוד יותר מהחי. כי החי הוא חי ומת, יש לו אינסטינקטים וזהו, הוא לא חושב. וגם אנשים פשוטים כך מרגישים, אני חי וזהו, אין לו שאלה לעתיד ולא לאיזה יישום עצמי. שום דבר. מה שאין כן אדם שקצת מתרומם יותר ומתחיל לחשוב על הגורל שלו, על התקוות שלו, רואה עד כמה זה לא בידו. והרבה מאד מקצועות שלנו ועסקים, לא עסקים מבחינת הטכנולוגיה והתעשייה, אלא התעסוקה שלנו, קשורים לנטייה הזאת לפתוח קצת את העתיד.
ניצה: לחזות משהו.
כן.
ניצה: אפילו מזג אוויר, הדבר הכי פשוט.
כן. הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, הפוליטיקה, הכלכלה כולה. הם יוצרים תחזיות ואומרים היום זה כך ומחר זה יהיה אחרת, ויש להם גרפים וכד', ובסופו של דבר שום דבר לא עובד. זה עניין של מלחמות ויחסים בין בני אדם ומדינות. אנחנו לא יודעים, מה ייתן או לא ייתן ומה צריך להיות. ההיסטוריה שלנו, עד כמה שאנחנו לומדים אותה, עושה אותנו כאילו מאד מאד חכמים ובעלי ניסיון, אבל לעתיד זה לא עובד. וזה עוד יותר מתסכל אותנו, ופותח לנו את העתיד בצורה עוד יותר חשוכה ולא נודעת.
זאת אומרת, אנחנו לאט לאט מגלים את עצמנו כקטנים ואומללים. ולמרות שאנחנו מתפתחים, ויש לנו עכשיו ביוטכנולוגיות וננוטכנולוגיות וכל הדברים, ואנחנו יכולים לעשות את הכל, פשוט לקחת חלקיקים ולהרכיב מהם כל דבר ודבר, מאוכל ועד מה לא, כי מתוך מולקולות אפשר היום לעשות ממש את הכל, אבל כל זה הוא נכון למה שיש לנו בידיים בלבד. ולכן גם אם נחייה מאתיים שנה ואפילו חמש מאות שנה, שאלת העתיד "למה? בשביל מה?" מדאיגה היום אפילו ילדים קטנים.
אנחנו זוכרים שכאשר היינו ילדים שאלנו, מה זה חיים ומה זה מוות? ומה זה היום ומה זה מחר? זה מתעורר, ואחר כך אנחנו קצת שוכחים כי יש לנו כל מיני בעיות של הורמונים, לימודים, קריירה. אז כמה שנחיה, אם יש משהו לא נודע, אם אני לא יודע מהרגע הבא, זה פשוט מוחק לי את כל מהות האדם.
ולכן אנחנו מגיעים למצב שיש כוח למעלה מהאדם, שמנהל את האדם, את החברה האנושית, את האבולוציה. ודאי שלא אנחנו בונים את ההיסטוריה כמו שאוהבים לפעמים כך להגיד. לא אנחנו עושים את ההיסטוריה. אלא יש גם אבולוציה כלפי האדם, ועוד יותר אינטנסיבית לעומת הדומם צומח וחי, ומרגע לרגע אנחנו רואים זאת. וכלפי זה אנחנו כמו חיות, רק מממשים כנראה את כל הרצונות והמחשבות שמתעוררות בנו בכל רגע ורגע. ולפי תכנית כלשהי מגלים את זה בתוכנו וחייבים לקיים.
זאת אומרת, יש משהו נסתר בטבע, איזו תכנית כלפי כל הטבע, דומם צומח וחי, וגם כלפי האדם. אמנם שהתכנית כלפינו היא כנראה שונה מאשר כלפי כל יתר שכבות הטבע.
ניצה: במה היא שונה?
היא שונה בכך שאנחנו רואים שלפי ההתפתחות שלנו, אנחנו בסופו של דבר מגיעים לשאלה הזאת, בשביל מה? ואילו החיות לא. והשאלה הזאת, בשביל מה אני חי? מה הטעם בחיי? היא שאלה אשר מדאיגה יותר ויותר. ואני חושב שאפשר להעמיד את השאלה הזאת במרכז החברה האנושית, שסביבה, בתת ההכרה, כל מה שעושה האדם הוא עושה בשביל זה. כדי אולי לברר בשביל מה אני חי, או לפחות למחוק את השאלה הזאת משדה הראיה שלי, לא לראות אותה ולהתקיים גם היום כמו אתמול, ואם אפשר גם מחר. בלי לחשוב, בלי לצער את עצמי על חוסר התשובה.
ולכן אנחנו יכולים לראות כאן שכל ההתפתחות שקורית לנו במיוחד בזמן האחרון היא התפתחות כדי לברר את השאלה הזאת, האנושות יותר ויותר נמשכת לזה. ואם לא, היא ממש נופלת מה שנקרא. היא נכנסת לסמים, לתרופות נגד דיכאון, לגירושין לא רוצה עתיד, לא רוצה ילדים, לא רוצה כלום. אם אין לי תשובה ברורה, ראייה ברורה על המחר, גם היום לא שווה.
אז אני אעשה שיהיה לי טוב היום, פחות לסבול, תנו לי כדור שאני פחות אסבול, וזהו. ועוד יותר טוב יהיה אם מתוך השינה הזאת אני אתנתק לגמרי מהכל, אגמור בזה את החיים. ולמרות שיש לי איזה אינסטינקט לחיות כמו במין החי, אז גם נגד האינסטינקט הזה אפשר לקבל כדור. עד כדי כך.
זאת אומרת, השאלה הזאת היא זועמת, והיא מתעוררות באנושות יותר ויותר. למה אמרתי שזה קורה לנו בזמן האחרון? כי בערך בשנות השבעים של המאה העשרים, בערך לפני כחמישים שנה, הגענו למצב שלפי היכולות שלנו, אנחנו יכולים תיאורטית לספק לכל אחד ואחד כל מה שהוא צריך. לאדם אין פחד שלא יהיה לו לחם למחר. המחסור הוא רק מחוסר ארגון, רק מחוסר התארגנות, אבל בעצם כל האנושות מייצרת כל מה שצריך כדי לכסות את כדור הארץ.
אף פעם זה לא היה כך בהיסטוריה של האנושות, תמיד אנשים היו חיים כמו חיות, "מה אני אוכל היום ומה אני אוכל מחר?" עכשיו יש מחסור רק מחוסר סדר, מחוסר יכולת לשרת, בגלל חוסר הקשר בינינו, אבל היכולת קיימת. ולכן עכשיו, לפחות במיליארד הזהב מה שנקרא, בצפון אמריקה ואירופה שם נמצאים כמיליארד וחצי אנשים שחיים ברווחה, אנחנו רואים את רוב הבעיות הללו, שאין בשביל מה לחיות.
אנחנו רואים שבכל התרבות, החינוך, אפילו המדע, אין שום דבר חדש. אין דחף, אין משהו שיכול להניע את האדם. הדור הצעיר הוא ממש מסכן. כי אם אני לא צריך לספק את הצרכים לחיה שלי, וגם אין תשובה לאדם שבי על השאלה שלו "מה העתיד?", "בשביל מה אני חי?" כי לחיה יש, ולאדם אין ולא תהיה, אז אנשים יורדים לדרגת החי, ולוקחים משהו. ואנחנו רואים איך חיים, לא רוצים ללמוד אפילו שיש אפשרות ולא רוצים לעבוד. אם תיתן לו קצת משהו, בזה יקיים את עצמו. ולמעשה בזה מפתחים את התרבות המודרנית, והחינוך הוא בהתאם.
לכן אם שואלים על מקום האדם בטבע, אז מקומו של האדם בטבע הוא מקום אומלל ביותר, גרוע יותר מדומם, צומח וחי, האדם הוא תחת כולם. ולזה הגענו.
ניצה: אני כל כך מזדהה עם מה שעכשיו תיארת, כי הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על בעלי החיים ואומרים, יש להם חיים מצוינים ואנחנו חיים רע. הם לא שואלים שאלות, הכל בסדר. מה שמטריד אותם זה מה הם יאכלו עכשיו ובזה נגמר הסיפור.
אם אני מסתכלת על כל האבולוציה, אז כל עוד האנושות דאגה לשרוד לא עלתה בכלל לפני השטח השאלה הזאת "למה אנחנו חיים?" חוץ מפילוסופים שעסקו בשאלה הזאת, רוב האנשים לא שאלו את השאלה הזאת.
ועכשיו, דווקא כשהגענו למצב שבאופן יחסי אנחנו כבר לא במצב של הישרדות כי בפועל יש מספיק אוכל לכולם. אז פתאום כשאנחנו על בטן מלאה עולה על פני השטח השאלה "בשביל מה כל המשחק הזה שנקרא חיים?" ופתאום אנחנו מבינים שהמקום שלנו, כל החכמה שלנו, כל מה שפיתחנו, כל התבונה, כאילו לא שווה שום דבר, כי היא עדיין לא נותנת לנו את התשובה לדבר המאוד מאוד בסיסי הזה. אז מה השלב הבא?
אורן: איך רואים עתיד?
קודם כל צריכים להגיד שיהיה דבר ברור. אם יש שאלה, חיסרון, חוסר בראיית העתיד, אז כנראה שאנחנו מסוגלים להגיע לתשובה. אנחנו רואים כמה אנשים בהיסטוריה שראו את העתיד. לא שהיו מחשבים כך או כך או כך, כאילו, לפי הקלפים או לפי אילו ריחות ורוחות, זאת אומרת, העתיד קיים, זה מה שמעניין. רק השאלה היא האם אנחנו יכולים להתקשר לעתיד.
ואם אנחנו מתפתחים על ידי הטבע, על ידי תוכנה שנמצאת בטבע, אז אנחנו יכולים אולי להגיע לזה. אנחנו יכולים לפתוח את התוכנה הזאת, לקרוא אותה, להבין אותה, להרגיש אותה. אני לא יודע באיזו צורה זה קיים, אבל בטבע בכוחות, במאזן הכוחות בטבע, זה קיים. אפילו האסטרונומים שכל הזמן מתעסקים בלימוד הגלקסיות, הכוכבים בקוסמוס, גם הם אומרים שבסך הכל כל היקום זו מחשבה אחת. מחשבה, זה מה שהם מרגישים.
זאת אומרת יש לאדם יכולת. והם אנשים מאוד פשוטים, מדענים, והם אומרים אנחנו נמצאים במחשבה. יש תוכנה בטבע, אנחנו נמצאים בה, אנחנו תוצאה מהתוכנה הזאת, בעצם כל האבולוציה היא לפי התוכנה הזאת. התוכנה הזאת מנהלת את מאזן הכוחות שבטבע, וכתוצאה ממאזן הכוחות אנחנו רואים שהסתדרו החלקיקים למולקולות, מולקולות לגופים, וכך הכל התפתח מהמפץ הגדול ועד היום.
איך אנחנו מגיעים לפתוח את השכבה הזאת הנסתרת של הטבע? אנחנו יודעים, מכל הלימוד שלנו בטבע, שהחוק העיקרי בהרגשה, בהבנה, בתפיסה, והיחידי בעצם, זה חוק השתוות הצורה. חוק השתוות הצורה אומר לנו כך, אם אני מרגיש משהו, אני מרגיש אותו מפני שאותה תכונה קיימת באיזו צורה גם בחושים שלי. אם אני רואה צהוב, אדום, לבן, לא חשוב אילו צבעים, אם אני שומע צלילים, אם אני טועם כל מיני טעמים, אם אני מזהה משהו, אני מזהה מפני שבי נמצאים אותם הכוחות, נמצאות אותן התכונות כמו בדבר שאני צופה. ולכן אני יכול לזהות מזה את זה, ממה שיש לי בפנים, מודד כזה, למה שיש לי בחוץ.
אנחנו יודעים את זה אפילו לפי הילדים שלנו. כמה שהם לא מזהים את הדברים, אחר כך אנחנו מסבירים להם, אומרים להם, נותנים להם לשחק, את זה לראות, להרגיש. הם תופסים את זה קודם כל בחוש שלהם, הכי בטוח זה בפה, הם רוצים לטעום הכל, כמו חיות. אין לנו חוש ריח כמו לחיות אנחנו איבדנו את זה, למרות שרוב התאים שיש לנו במוח שייכים לריח דווקא, אבל עברנו כבר את התקופה הזאת של התפתחות החי. ולכן יוצא שאפשר לפתח לנו את החוש לעתיד, אפילו שהוא לא נודע.
אורן: איך אפשר לפתח את החוש לדעת מה יהיה בעתיד?
לדעת את העתיד אפשר על ידי זה שאנחנו קודם כל לומדים מהו הטבע שמעלינו. אם כל היקום זה מחשב אחד גדול, תוכנה, לא מחשב, תוכנה אחת גדולה, אם כל זה שפועל עלינו זו מחשבה, איך אנחנו יכולים להתקרב למחשבה הזאת, לדעת מה שם נמצא כלפינו, איך אנחנו יכולים להתקשר? אילו חושים, אילו טעמים, אילו מחושים, אילו כוחות, אילו מחשבות, הכנות אני צריך להכין בלב ובמוח שלי, שני דברים ברצונות ובמחשבות, כדי להרגיש את העתיד.
וכאן אנחנו ממש נתקעים בבעיה גדולה. כי כל הטבע, אם אנחנו מדברים על המחשבה, על "מחשבת", על זה שמקיים ושולט עלינו, הוא כולו אינטגרלי, הוא כולו עגול, הוא כולו קשור. אין בו חלקים לדומם, צומח וחי ובני אדם. אין בו חלקים לצבעים ולצלילים ולכל מיני דברים, זה הכל מכלול אחד, הכל קשור זה לזה. ואנחנו רואים שאנחנו, בהתפתחות שלנו על פני כדור הארץ, גם מגיעים למצב שאנחנו יותר ויותר מגלים שאנחנו קשורים, קשורים, קשורים יותר ויותר ויותר זה לזה.
כל אחד רוצה את הפינה שלו "עזבו אותי, אני לא שייך לכם", אבל זה לא עוזר. אנחנו רואים שאנחנו כל הזמן מגלים עד כמה התלות ההדדית שולטת בכולם. וגם לומדים את זה מהמדע, מסוציולוגיה, מכל הדברים. מהמדע אנחנו גם לומדים, לא חשוב מאיזה, זה יכול להיות חוקי ניוטון במכאניקה, וחוקים של גזים, או חוקים של פלסמות, או חוקים של ההידרודינמיקה. זה אותם החוקים, אותם היחסים, רק בצורות אחרות שכלפינו כך אנחנו מבדילים בין מוצק ונוזל ופלסמה.
ולכן מה שאני רוצה להגיד שלטבע אין הבדלים. זה אנחנו מבדלים את הטבע, אנחנו לומדים שזה ביולוגיה וזה זואולוגיה, מכאניקה, זה חשמל וכולי, כל מקצוע לחוד, זה מפני שאנחנו לא יכולים לתפוס את הכללות של כל הצורה האינטגרלית יחד. אז כדי להבין ולשלוט קצת באיזו צורה, אז אנחנו מחלקים את זה למקצועות, אבל יש כבר מקצועות שקשורים לכמה מקצועות יחד. המקצוע שלי הוא ביו-קיברנטיקה.
אורן: אחיינית שלי התחילה ללמוד באוניברסיטת תל אביב מדעי המוח פלוס משהו ביחסים בין אנשים. זאת אומרת, יש הרבה שילובים.
אנחנו יותר ויותר יוצאים לכאלה דברים ששם יש שילוב מקצועות, כי אנחנו מבינים שזה הכל אחד, ורק אנחנו חילקנו את זה לכל מיני דברים. פעם כשהמדע לא היה כל כך מפותח, אז היה כמו ליאונרדו דה וינצ'י, כמו החכמים הגדולים כל אחד מהם היה PHD, דוקטור לפילוסופיה כי זה היה כולל הכל. אחר כך אנחנו כל כך פיתחנו את הידע שלנו על הטבע שאדם אחד לא יכול לבלוע את זה, לשלוט בזה, אז אנחנו חילקנו את זה למקצועות. אבל בעצם זה הכל אחד.
אז מה שאנחנו צריכים כאן, אם אנחנו רוצים להרגיש, להבין, לדעת מה נמצא בתוכנה העליונה שמעלינו, היא מנהלת את החיים שלי עכשיו, לרגע הבא, למחר, ולעוד כך וכך שנים, בה אני אפילו אדע מה קורה לי אחרי המוות. כי המודעות שלי, הידיעות שלי, הרגשות שלי, הם מתים יחד עם החלבון הזה שמפסיק להתקיים, למה? זה לגמרי חומר אחר, אלה כוחות, הם לא נעלמים. אני אדע על החיים החוץ גופיים.
אורן: אז איך אני יודע את כל זה?
אם אתה תהיה אינטגרלי כמו הטבע. תתחיל להתקרב לתוכנה הזאת.
אורן: מה זה אומר להיות אינטגרלי כמו כל הטבע?
שאתה צריך לפתח בתוך עצמך חוש אינטגרלי. מה זאת אומרת? שכל העולם, כל הטבע, כל בני האדם יהיו בשבילך כמערכת אחת, ולא יהיה לך הבדל בין זה לזה. אם אתה תבנה את עצמך כך שהכל זה אני והם הכל אחד, אז אתה פתאום תתחיל להרגיש שאתה חי במימד יותר עליון מהיום, ומתחיל להרגיש את התוכנה של הטבע, הכוחות שלו, איך שהוא מנהל ומקיים את כולם יחד. ואתה יכול לשאול האם אני בזה מאבד את עצמי, אני קשור עם כולם, איפה אני ומי אני? אז תדע שדווקא בזה אתה מתחיל להכיר את עצמך.
אורן: בעלי חיים מרגישים את הטבע כמערכת אחת, הם מרגישים שהכל מקושר?
כן, אבל בדרגה שלהם בלבד.
אורן: בעלי חיים רואים את העתיד?
לא, כי בדרגה שלהם זה קורה. הם מרגישים מה מסכן להם את החיים, אבל הדאגה שלהם היא רק לקיים את החיים ברמת החי. וזה נקרא "אינסטינקט" שהם תלויים, הם קשורים לאותה המערכת, אבל המערכת הזאת מספקת להם ידיעה לפי כמה שיש בהם, בתוך החי. הוא יודע את הדברים שצריכים לקרות, לכן הוא נזהר יותר, לכן הוא חכם יותר. הוא לא טועה, חיה לא טועה.
אורן: יש לו את כל הידע שהוא צריך כדי לחיות טוב?
כן וזה נקרא אינסטינקט.
אורן: ולי אין אינסטינקט?
אין.
אורן: אם היה, מצבנו היה טוב, לא הייתי במינוס בבנק, אולקוס בבטן, וסטרס תמידי בעורף.
השאלה, אם זה היה טוב. אם זה היה, אז היית בעל חי, אבל אתה בן אדם.
אורן: אז אני בן אדם, אין לי את היכולת הזאת. הטבע לא נתן לי את הידיעות שהוא נתן לכלב. לניצה יש כלבה, לא ראיתי שלכלבה של ניצה יש הרהורים, כמו לניצה, בשביל מה היא חיה, חיה אצל ניצה חיים טובים. וניצה כל הזמן דנה איתך למה אנחנו חיים, למה סובלים אחרי המוות וכולי, אז לנו אין את כל הידע. אז בוא נבדיל פשוט לבעלי חיים יש את כל מה שהם צריכים כדי לחיות טוב.
והם קשורים לאותה המחשבה.
אורן: מסודרים. לי אין.
אין.
אורן: עכשיו מאיפה אני אשיג את זה אם אין לי את זה?
קודם כל, למה אין? כי אי אפשר בדרגת המדבר לקבל את המחשבה הזאת, אלא רק לקנות אותה על ידי התפתחות עצמית.
אורן: התפתחות עצמית. יש לי את הפוטנציאל לבצע את ההתפתחות העצמית הזו, או רק לך ולניצה?
גם לך.
אורן: גם לי. זאת אומרת, אני מייצג את כל בני האדם. לכל אדם יש את היכולת הזאת להתפתחות עצמית?
כן, אבל צריכים להגיע לזה בהדרגה. אתה לא יכול לקחת עכשיו סתם בן אדם ברחוב או מהג'ונגל לא חשוב מאיפה, ולהתחיל לפתח. צריך להיות לזה חיסרון.
אורן: אם אתה מרגיש שחסר לך לדעת את העתיד, תבוא אלי ואני אלמד אותך. אני רוצה בהחלט לראות את העתיד, יש לי בעיות בלי סוף בכל תחומי החיים, חסרה לי מאוד ידיעת העתיד. אמרת שזה יתן לי אפשרות להבין מה לעשות עם הילדים שלי, עם בן/בת הזוג שלי, איזה מקצוע לבחור, כולל הכל.
כן.
אורן: אז אני במצב טוב אם אני כבר רוצה לפתח את החוש הזה של לראות את העתיד?
כן.
אורן: כמו שאתה רואה אותי אני מסוגל לזה?
אם יש לך שאלה כי ממש הגיעו מים עד נפש, אז אתה מסוגל.
אורן: אז אני מסוגל, התקבלתי לקורס שלומדים בו לפתח את חוש העתיד. הבנתי את התוצאה הסופית שבסוף הקורס צריכים להגיע אליה, שתהיה לי הרגשה שכל בני האדם הם בשבילי כמו מערכת אחת, שלא יהיה הבדל בינינו,
כן, כולל אותך.
אורן: כולל אותי. זאת אומרת, אם אני אגיע בעזרת הקורס הזה למצב שבו אני מרגיש אותי ואתכם אותו דבר, זהו?
אפילו לא אותנו, מספיק לך אחד חוץ ממך.
אורן: מישהו שהוא לא אני?
כן אבל לא קרוב.
אורן: לא קרוב משפחה?
כן.
אורן: אז אם אני מציע לפתח יכולת להרגיש מישהו זר אחד, כמו שאני מרגיש את עצמי, בזה בניתי את היכולת לדעת את העתיד?
רכשת את החוש האינטגרלי.
אורן: נניח שאתה תהיה האדם השני, אז אתה האחר ואני זה אני, ואני אלמד להרגיש אותך כמו שאני מרגיש את עצמי. נניח שזה יקרה, מה הקשר שאני אדע את מה שהטבע מתכנן לי למחר?
כי אתה תקנה את החוש הזה. אתה יוצא מהאגו שלך, אתה יוצא מעצמך, נניח כלפי, אז אתה צריך להרגיש אותי כמו שאת עצמך. אם אתה מסוגל להרגיש משהו מחוצה לך כמו שאת עצמך, אז בשבילך הכל פתוח. אתה פתחת את החושים שלך לראות מסביב את הכל כמו שזה.
ניצה: אני מבינה כך, אתה אמרת "הטבע חושב אינטגרלי, אם אתה רוצה להבין אותו אז תחשוב גם אתה אינטגרלי". אני באתי לקורס שתלמד אותי איך לחשוב אינטגרלי. בשביל שאני אדע איך לחשוב אינטגרלי אני צריכה לתרגל. התרגול מתקיים לא רק בתוך המוח שלי. למה אני לא יכולה ללמוד לבד בתוך השכל שלי איך לחשוב אינטגרלי? למה אני צריכה עוד מישהו, עוד גורם, אפילו אחד?
כלפי מה תעשי את זה, כלפי מי?
ניצה: זה מה שאני מנסה להבין, מה ההבדל בין חשיבה רגילה שיש לי היום?
זה לא פילוסופיה, זה תרגולים. אלה הרבה פעולות שבהן בודקים ורואים עד כמה אני בעד או נגד זה, זה לא פשוט. צריך ממש לצאת מתוך הרגשת עצמי, החוצה.
ניצה: כלומר תנאי ראשון לחשוב אינטגרלי זה לצאת מתוך עצמי.
כן.
ניצה: ואחרי שאני יוצאת מתוך עצמי, אני מתחילה להרגיש את מי שנמצא מחוצה לי.
כן, ויחד עם זה, כמו שאת מרגישה אותו, במידה שאת מרגישה אותו את מרגישה את הכל, ואז מתחילה כאילו לפתוח מעגל של הרגשה, יש בזה חמש דרגות של הכרת המציאות כולה.
אורן: אני רוצה לחזור למקום שאיתו התחלנו, מה מקום האדם בטבע. אם לפני 20 דקות היית אדם מאוד פסימי, ואמרת לי שאם מסתכלים על החיים שלנו היום, יוצא שהחיים של האדם המודרני הם במידה מסוימת, בהיבטים מסוימים יותר אומללים מהחיים של בעלי חיים. אז פתאום הפכת אותי להיות סופרמן שהוא יודע את העתיד, הכל פתוח, אין הגבלה.
אבל אתה לא יודע עוד במה זה כרוך.
אורן: אני כבר יודע במה זה כרוך. אני צריך לצאת מתוך הרגשת עצמי ולהרגיש לפחות מישהו אחר כמו את עצמי, לא מישהו שהוא קרוב לי באופן טבעי.
בזה אתה מתעלה מעל האגו שלך, אתה כבר לא חושב על הבורסה.
אורן: אני רוצה להבין מה קרה לי בהתפתחות שלי כבן אדם?
אתה מתעלה מעל האדם שעכשיו אתה מכיר את עצמך ואת האחרים. אתה מתחיל להיות כלול בתוך מחשבה אחת גדולה, שהיא מחשבת הבריאה, ואתה רוצה לקיים אותה בכל הכוח שלך, ואז אתה מתחיל להרגיש שלקיים אותה זה נקרא להביא בזה היכרות לכל אדם ואדם.
אורן: איפה אני ביחס לחיות, כשעברתי את השדרוג הזה ביכולת שלי?
בזה אתה מתעלה מעל דרגת החי.
אורן: לכלבה של ניצה יש את כל הידע בשביל לחיות טוב. אם אני אפתח את היכולת הזאת להרגיש מישהו אחד לפחות כמו שאני מרגיש את עצמי, אני פותח לעצמי את כל הידע, את כל החכמה האדירה שיש בטבע, ידיעת עתיד, עבר, הכל יודע.
כן נכון.
אורן: מה זה עשה לי ביחס לכלבה של ניצה. נניח שהצלחתי בזה, שאני אהיה תלמיד מוצלח בקורס?
אתה מתייחס לכולם כבר בצורה אחרת, לעצמך כמו להם, בצורה יפה טובה. אתה לא רואה הבדל בין דומם, צומח, חי, ואדם. אתה מתייחס לכולם באהבה.
אורן: אני מתכוון מבחינה איכותית, מבחינת היצורים שבטבע. אמרת שאם בוחנים בעין מפוקחת את המצב היום, החיים שלנו במידה מסוימת יותר אומללים משל חיות. אני די הזדהיתי עם המשפט הזה. אם עכשיו אני אפתח את היכולת הזאת, להרגיש מישהו אחר כמו את עצמי, ויפתח לי העתיד, איפה זה שם אותי בתוך מערכת הטבע, מה קרה לי מבחינה איכותית?
אתה מזדהה עם המוח הכללי שבטבע, עם הכוח, עם המערכת הזאת. אתה באמת מתעלה מעל כל היצורים, מעל כל מי שקיים.
אורן: במה אני מתעלה?
שאתה מכיר ויודע, ומבין, ומשפיע על אותה מחשבת הגדולה של הטבע, על אותה התוכנה. אתה מכניס בתוך תוכנה הזאת, את הנתון החופשי שקודם היה מקרי, כי אתה לא השתתפת בזה בצורה עצמית, ועכשיו כשאתה משתתף בצורה עצמאית בזה, אתה מוסיף לזה עוצמה. ובעקבותיך כל דומם, צומח, וחי שבטבע מתחילים להרגיש שינויים טובים מצד אותה מחשבת הבריאה, מצד אותם הכוחות שפועלים עליהם ומקיימים אותם, עד שממש הטבע מתחיל להירגע.
אורן: מה הכלבה של ניצה תרגיש ביחס לניצה, אם ניצה תעבור כזה תהליך?
כלבה לא יכולה להרגיש שום דבר חוץ ממה שרע לה וטוב לה בחיים שלה הבהמיים.
אורן: אבל אמרת שאם ניצה תתפתח אז זה ישפיע עליה?
זה ישפיע לכלבה גם בריאות, הרגשה יותר טובה. גם עכשיו הכלבה שלה סובלת בגלל ניצה. אם יש לניצה מצב רוח רע הכלבה מרגישה את זה. יש אנשים שמקבלים תרופות נוגדות דיכאון, ואחרי כמה זמן גם צריך לתת לחיות הבית שלהם כאלה תרופות נגד ייאוש. מאיפה זה בא, מהאדם. אז למען הכלבה צריכים לעשות מאמץ.
ניצה: אני מנסה לסכם את כל מה שלמדנו עד עכשיו. כשאנחנו מסתכלים על המקום של האדם בטבע, אם קודם בדמיון שלי, בתחילת התכנית, ראיתי את עצמי בפירמידה, ראיתי את כל השכבות שתיארת דומם, צומח, חי, ואנחנו למעלה בראש הפירמידה. איזו תמונה עכשיו תצייר לי, איפה אני נמצאת בתוך המיקום הזה, עדיין בראש הפירמידה?
אדם? דברנו על תחתית הפירמידה, איזה בראש. אנחנו יכולים להפוך את זה, כי דומם, צומח, וחי, קשורים לאותה מחשבה, לתוכנה. אנחנו לא, כי אנחנו כאילו מנוהלים על ידה, אבל בצורה שאנחנו לא דבוקים לזה, ואנחנו צריכים להביא את עצמנו לדבקות, אז אנחנו נהיה באמת בפסגת הפירמידה. זאת אומרת, כל העולם שלנו הוא למעלה ממקום, זמן, תנועה, מכל מיני מקרים, מהכל. אדם יוצא מעל הכל, הוא עובר מעולם החפצים, החשבונות, המקרים האלה מעכשיו לעוד רגע, או למחר, עבר, הווה, עתיד וכן הלאה, הוא עובר למחשבה.
אורן: מי יותר חכם האדם או הטבע?
הטבע ודאי. אלא מי יצר את מי?
אורן: מי יותר חזק האדם או הטבע?
בודאי שהטבע. מי אתה?
אורן: אז במה האדם יהיה בפסגת הפירמידה?
בזה שהוא דבוק לאותה מחשבת הבריאה.
בזה שיש לו יכולת מצד הטבע להגיע להבנה ולהכרה של כל אותו המחשב, של כל אותה המחשבה, הוא נעשה באותה דרגה כמו הטבע, ממש. אבל בזה הוא מגיע לדבקות עם אותה המחשבה, הוא נכלל בה, מגיע לשלמות.
אורן: זה נקרא שהאדם הוא נזר הבריאה?
כן, בזה יהיה נזר הבריאה, לשם זה נברא. ולכן אנחנו סובלים היום, זה התחלת החיסרון הנכון לאותו המעמד.
אורן: תודה לך הרב לייטמן. תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. אם נלמד להרגיש מישהו שהוא לא אני כמו שאני מרגיש את עצמי, אז אנחנו נראה את העתיד. חיים חדשים, כל טוב, להתראות.
(סוף השיחה)