חיים חדשים

תכנית 766

מה מבדיל את האדם מן החי?

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 16.06.09 – אחרי עריכה

אורן: היום אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן מה בעיניו מבדיל את האדם מן החי. תהיו איתנו, יהיה מרתק. טל, בואי תפתחי בבקשה.

טל: במשך שנים המדע מנסה לפענח את השאלה הזאת, מה מבדיל בני אדם מעולם החי. אנחנו יודעים שיש חיות שהן בסך הכול די קרובות אלינו, למשל השימפנזים. בעבר חשבו שאנחנו עליונים מהם ביכולות הקוגנטיביות בזה שאנחנו משתמשים בכלים, אבל היום מחקרים כבר מראים שגם זה לא נכון, יש משחקי זיכרון ששימפנזים טובים בהם אפילו יותר מאיתנו. גם מבחינה גנטית ההבדל בינינו לשימפנזים הוא בסך הכול מאוד מאוד קטן, 1.23% בסך הכול. זאת אומרת במילים אחרות, אנחנו 98.77% שימפנזים, כמעט לגמרי. ההבדל הגדול הוא מאוד קטן, זה דומה להבדל בין סוסים לזברות מבחינה כמותית. זה מאוד מעניין, בסך הכול שינוי גנטי מאוד מאוד מזערי, ובכל זאת נראה שמדובר בשתי דרגות שונות של התפתחות. אז מה האחוז הקטן הזה של ההתפתחות שמבדיל בינינו לבין השימפנזים למשל?

ההבדל הוא של שני עולמות. כי לפי הגוף, אדם מתפתח מדרגות דומם, צומח, חי ומדבר. וההבדל בין הדרגות גם הוא על ידי הממוצע בין הדרגות, כמו האלמוגים בין הדומם לצומח, כמו כלב שדה בין הצומח והחי, וכמו הקופים בין החי למדבר. אבל זה אם אנחנו מדברים מבחינת הגופים שלנו, גופים כן, גוף זה גוף. לכן למרות שאנחנו ללא כיסוי פרווה כמו השימפנזים, או בכלל יתר הקופים, למרות שמבנה הגוף, הידיים והרגליים קצת לא כמו אצלם וגם היחס לחיים הוא אחר לגמרי, הבעיה היא לא בזה, הבעיה באדם ובהמה היא, שאדם מתפתח וקונה חכמה ומשנה את הסביבה שלו, מה שאין כן החיות, אפילו שהן משנות את הסביבה שלהן במשהו, בונות איזה בית נניח, או תחת המים כמו הבונה, או על עצים, אבל זה מבחינה אינסטינקטיבית, כך הטבע מחייב אותן בלבד וזה לא משתנה מדור לדור בכלל, אלא הן חיות בתוך הטבע, כמו שנולדו כך חיות. ולכן הן חלק בלתי נפרד מהטבע, אין בהן משהו שמחייב אותן לשנות את הסביבה ולשנות את החברה שלהן, לבנות מערכות יחסים מיוחדות, הייתי אומר מלאכותיות.

מלאכותיות, כי הן לא קיבלו את זה בתורשה ולא ידעו מקודם, אלא מדור לדור מתפתחים באדם שכל ורגש חדשים, מוח ולב, מה שמחייב אותו לשנות את העולם, ואת המקור לזה, אנחנו באמת לא יכולים לגלות. אנחנו רואים תוצאות, שבאמת אדם משנה את הסביבה, משנה את העולם, הוא רוצה להגיע לדברים חדשים. לא מן הסתם כמו שימפנזה לפני מאה אלף שנה וגם עכשיו, הכול טועם, לוקח לפה, ורק בצורה כזאת הוא משתמש בכל הדברים. ואמנם הם יכולים ללמוד הרבה, ובאמת יש להם זיכרון טוב וחכמה טובה, אבל זה לא מעלה אותם להתפתחות.

זאת השאלה, למה לנו כן ישנה אפשרות להתפתח ודחף להתפתחות מדור לדור אפילו, ובתוך כל דור ודור ובבני האדם זה שונה מאדם לאדם ומעם לעם, ואנחנו אוספים ומוסרים את זה הלאה, תרבות, חינוך, מדע. אנחנו בונים את הסביבה שלנו, החברה האנושית, כל מיני מערכות, ממשלה, חינוך, עבודה, תרבות. מה שעשה האדם על פני כדור הארץ לעומת מה שהיה לפני כמה מאות אלפי שנים זה פשוט [עצום], והכול בא מתוך הדחף הפנימי שלנו. ושוב אני אומר שהדחף הפנימי הזה הוא לא מגולה לנו, למה יש לנו אותו, בשביל מה. כי אם היינו מפסיקים בעצמנו, אז היינו חיים כמו הקופים, אלא אנחנו בכל זאת בכל רגע ובכל אדם ובכולם יחד ובכל הזמנים נמשכים קדימה.

זאת אומרת יש בנו תוכנה מיוחדת שדורשת מאיתנו לממש אותה, ואנשים בהכרח מתפתחים. אנחנו רואים לפי הילדים, הילד רוצה לשחק בכל הדברים ודורש את כל המכשירים וכל המשחקים, ולכל גיל יש לו משחק משלו, וההורים חייבים לספק לו את זה, הילד דורש. וככול שהוא גדל יותר, ודאי שהוא יעקוף את ההורים שלו ויהיה יותר מפותח מהם, מה שלא קורה באף מקום, באף חיה. ומתוך זה יש לנו רק שאלה, בשביל מה? אם נחשוב על חיים יותר טובים, לאו דווקא. היינו אולי עוצרים את עצמנו באיזו תקופה ומסדרים הכול שיהיה לטובתנו, לנוחות שלנו, לטוב. ולא, בכל זאת כולנו כולנו מתפתחים, בונים את עצמנו יותר ויותר. הדחף הזה הפנימי הוא נקרא ה"אדם" שלנו, שבנו, ולאן הוא לוקח אותנו, האנושות לא יודעת. ולכן אנחנו רואים שמטרת ההתפתחות, אפילו שיטת ההתפתחות, תוכנת ההתפתחות היא נסתרת מבני אדם, וכל אחד חושב שהוא יודע. או שהוא לא יודע, לא רוצה לדעת כי בכל זאת אנחנו כבר מיואשים מהאפשרות שנדע את זה, והעיקר לזרום בזרמי החיים כמו אתמול גם היום, כל עוד אנחנו חיים. אנחנו מולידים את הדור הצעיר, בשביל מה? גם לא יודעים, הכול לפי התוכנה שפועלת בנו.

זה פלא, אם אתה מדבר עם בני אדם בשביל מה אתה מתחתן, בשביל מה אתה מוליד ילדים, בשביל מה אתה חי כל כך בקושי, כל כך ביוקר, יש לך קצת חופש, שבועיים, ואתה מבלה אותם פעם בשנה ומה בכלל כל המרוץ הזה. אף אחד לא יודע לענות, אבל אף אחד לא רוצה לחשוב על זה. כי זה הכוח ההגנתי שלנו, הוא פשוט סותם אותנו, לא נותן לנו לשאול יותר מדי.

טל: למה, זה מפחיד אותנו לעסוק בזה?

כי אז אנחנו יורדים לדרגה פחות מהחיות.

טל: מה זאת אומרת?

כי לחיות אין שאלה כזאת, הן נפעלות על ידי תוכנה שפשוט בצורה אוטומטית מפעילה אותן. ובני אדם, אותנו, לא. אנחנו שואלים ולא יודעים לענות, ולכן השאלה הזאת משפילה אותנו מאוד, היא מראה לנו עד כמה אנחנו נבזים, שפלים. חיות לא שואלות וחיות, הן חיות כי חיים, זהו, יש משהו שמחייב אותן. אבל לנו יש משהו שמחייב אותנו, ויחד עם זה אנחנו שואלים על זה, מי זה ומה זה מחייב אותנו ולמה אנחנו כאלה, ואנחנו לא יודעים לענות ובכל זאת הולכים והלאה מממשים את התוכנה הזאת. זאת אומרת זו צורה מאוד מאוד שפלה של חיים.

טל: צורה מתסכלת.

היא לא רק מתסכלת, היא מביאה לנו ודאי תסכולים גדולים. אבל אם אני משווה את עצמי לקוף, הקוף נמצא בדרגה יותר גבוהה ממני.

אורן: מאיזו בחינה?

מהבחינה שאני יודע שאני סתם חי. וחי, שאני סתם מקיים איזו תוכנה שמחייבת אותי מהטבע, והקוף לא יודע. זאת אומרת, בכל פעולה שאני עושה בפקודה מהטבע, אני חותם שאני יותר גרוע מהקוף, כי אני לא יודע ואני עושה. זאת אומרת זו ממש צורה מאוד מאוד שפלה של קיום. ולכן אדם בסופו של דבר מגיע היום ל"חשבון נפש" מה שנקרא, עד מתי ואיך ולמה ומה יש בסבל שלי. אם לא הייתי סובל, מילא, מבלה את הזמן שנקרא "חיים" והולך. אבל מפני שאנחנו מתחילת החיים ועד סופם בעיקר סובלים, מתחילים לסבול יותר ויותר בימינו, כי למרות שיש הכול, השאלה הזאת מתעוררת, בשביל מה אני חי? והיא משפילה אותנו מאוד. ולכן האנושות נכנסת לדיכאון עמוק ורחב, אז יוצא שאנחנו מסכנים, אנחנו אומללים, אנחנו במצב יותר גרוע מנמלים.

כי כל בטבע בכל חי וחי, בצומח, בדומם, פועל בתוך ההכרח ואף אחד לא שואל ולא יודע לענות ולא צריך לענות, אלא הטבע פועל כולו בתוך הנברא בסוגי הדומם, הצומח והחי. בנו הטבע משאיר את השאלה, כאילו עושה צחוק כזה גדול מאיתנו. מחייב אותנו לעשות הכול ועומד מהצד וצוחק, תראה מה אני עושה איתך ואתה חייב לקיים.

טל: אם הבנתי נכון, באדם לעומת הקוף יש גם תוכנה מפותחת יותר, משוכללת יותר שגורמת לו להתפתח מדור לדור, וגם את היכולת להסתכל מהצד על החיים שלו ולשאול למה זה קורה, מה הסיבה לכל זה. זאת אומרת יש כאן שני דברים בעצם.

כן. ואם אני לא עונה על השאלה הזאת, אז אני יותר גרוע מהחיות, כי אני נמצא תחת הכוח המפתח אותי ואני חייב לשחק אותו.

טל: וזה מתגלה באחוז האחד הזה, ההבדל הגנטי שרואים במחקר? בזה שהמוח שלנו גדול יותר, מפותח יותר?

זה שהמוח שלנו גדול יותר הייתי אומר שאלה דברים פיסיולוגיים, מכאניים, הם חיצוניים. הבעיה היא שהשאלה הזאת "בשביל מה אני חי" לא נמצאת ב -1.2% שבהם אנחנו שונים מהקופים, כל אחד ואחד מהחיות גם שונה מהשני, ולא בזו הסיבה. הסיבה היא שאנחנו בשאלה הזאת מגיעים לחיסרון מאוד גדול לדעת מה הוא יסוד החיים, מה הסיבה לחיים, מטרת החיים, בשביל מה אני חי, ולכן מה שקורה כאן הוא, שאנחנו חייבים לפתור את השאלה הזאת.

אורן: אני רוצה לעשות סיכום ביניים על מה שהבנתי עד כה ומכאן נתקדם. הבנתי שהדבר המיוחד שמבדיל את האדם מהקוף, זה שבאדם מושרש דחף להתפתח ולכן מדור לדור משנה לשנה, הוא הולך ומפתח את עצמו, את הסביבה שלו, ועושה שינויים. הדחף הזה להתפתח לא קיים בבעלי חיים ובבני אדם הוא כן קיים.

כן.

אורן: אחר כך דברת על דבר נוסף, על השאלה "לשם מה אני חי?" אלה שני דברים שרשמתי לעצמי עד כה שמבדילים אדם מן החי. עד כה הבנתי אותך נכון?

כן.

אורן: אני רוצה עכשיו להתבונן על עוד דבר ולשמוע מה דעתך עליו. השפה. יש לבני האדם שפה, אנחנו יודעים לדבר, אנחנו יודעים להביע את הרצונות, את המחשבות שלנו. כנראה שגם לבעלי חיים וגם לקופים יש סוג מסוים של שפה אבל היא מאוד שונה מהשפה שלנו?

לא סוג מסוים, יש שפה לכל דבר במסגרת החיים שלהם והם לא מרגישים שום חיסרון בזה.

אורן: מה ההבדל בין שפת בני האדם לשפת החיות, נגיד שפת הקופים?

שפת החיות היא שפה שמוסרת מאחד לשני את כל המידע שיש להם בחיים שלהם, והמידע הזה הוא מה שמספיק והכרחי להם לקיום החיים, לקשר ביניהם. מה שאין כן בין בני האדם, שהעיקר הוא מה שאנחנו צריכים למסור אחד לשני, וזה מידע על ההתפתחות שלנו. ולכן השפה שלנו היא חייבת להיות מאוד מאוד עשירה בציורים, בשרטוטים, בכתיבה, בסימנים למיניהם, בשירה, במסירה דרך הכתב, וכל מיני צורות כאלה של הזיכרון, מפני שההתפתחות שלנו מחייבת אותנו.

החי דבוק לאותו רגע שהוא חי, האדם גם קשור לעבר וגם קשור לעתיד, ולכן הוא חייב תוספת לזיכרון שלו, שיעזור לו לאגור את המידע, למסור את המידע מדור לדור ולכמה דורות, ורק בזה הוא יכול להתקדם.

הדברים האלה הם עדיין לא יקרים לאדם.

אורן: למה?

כי אנחנו עוד לא הגענו לתפקיד האדם המיוחד הנעלה, אלא אנחנו מדברים על מה החיים שלנו הגשמיים מזמינים בנו, במה שאנחנו יותר מפותחים מהחיות. השפה, התרבות, החינוך, לסדר את החברה האנושית, לבנות את המדינה עם כל המערכות שלה וכן הלאה, אלה דברים שבהם בני האדם התפתחו בכך בצורה טבעית והתחילו להתארגן. יש את זה גם בתרבויות שונות בדרום אמריקה, בסין, באוקייניה, באפריקה ובכל מיני מקומות.

אלא שאנחנו מדברים על עוד תפקיד נעלה לאדם, שהוא, להגיע לדרגת האדם. לא לחיה יותר מפותחת, שהיא חיה על פני האדמה ובונה לעצמה סביבה בהתאם למה שהיא מתפתחת, אלא כל הקיום של מין האדם מעל הבהמה, הוא בזה שהאדם ידע את מקור החיים שלו, הסיבה לחיים שלו, ומטרת החיים שלו. אלו השאלות שהן מבדילות את האדם מכל חי כולל השימפנזה.

כי השימפנזה לא שואלת את עצמה ולכן לא מתפתחת. היא לא שואלת את עצמה "בשביל מה אני חיה?" הקוף לא שואל, האדם כן שואל. והשאלה הזאת מחייבת אותו לבנות לעצמו איזה מערכות דתיות, אמונה, קשר עם כוחות הטבע הנסתרים, חיפוש מה שנמצא מעבר לשמים, לנחש מאיפה אני, מאיזה כוכבים אולי, ולמה אני, מה יש לי אחרי שאני מת, מה יש לי שם אחרי המוות?

השאלות האלו הן מאוד מאוד מדאיגות את האדם. זאת אומרת, הוא לא דבוק לחיים הגשמיים הגופניים שלו בלבד, אלא דווקא ההפך. הוא מוכן לבנות את כל החיים הגשמיים שלו למען להשיג למי אני באמת קשור. מה אצלי בדיוק, איזה מין יצור אני, מי מנהל אותי, מי מחייב אותי, לשם מה אני חי, מהי אותה התוכנה שמחייבת אותי להתפתח ולשאול כל הזמן על מטרת החיים, מהות החיים, מה טעם בחיים וכן הלאה.

וזה החלק שבאדם שבסופו של דבר הוא מתפתח ודורש מהאדם תשובה.

אורן: הזכרת קודם שבעלי החיים דבוקים לאותו רגע שבו הם חיים?

כן. הם לא מרגישים עבר הווה ועתיד, יותר ממה שבחיים שלהם, לזיכרון קצר. זאת אומרת, מה שקרה עם סבא וסבתא שלו, או לפני אלף שנה, ומה שיכול לקרות בעוד עשרים שנה, אין להם דברים כאלה. הם לא זוכרים את ההיסטוריה העתיקה בוא נגיד, אולי דור הקודם כן, כי זה עדיין בגנים ובכל מיני סימנים שהם מרגישים, אבל מה שיקרה איתם בעוד עשרים שנה זה לא מדאיג אותם, הם לא עושים ועידות בינלאומיות לדון על עתיד העולם וכן הלאה.

טל: יש גישות שאומרות שזה באמת מה שמאמלל את האדם, שהוא נמצא כל הזמן או בפחד ממה יהיה, או סובל ממה שהיה ואוכל את עצמו על מה שהיה. והוא לא חי ברגע ההווה. הוא כל הזמן עסוק במה היה או מה יהיה.

אמרתי שאנחנו יותר גרועים מהבהמות. אם הייתה לנו תשובה בשביל מה, מאיפה אנחנו ולאן אנחנו [מתקדמים], אז היינו יותר נעלים מהחיות, כי היינו רואים את כל הפרספקטיבה הזאת הלוך וחזור. אבל מפני שאנחנו לא יודעים וגם שואלים, "בשביל מה בכל רגע אנחנו קיימים?", אז אנחנו יותר נבזים מהחיות.

טל: אותן גישות אומרות שהאדם צריך להפסיק להתעסק בעתיד ובעבר, ולהחזיר את עצמו לרגע ההווה?

להיות כבהמה.

טל: אז אתה אומר זה לא הפתרון, והפתרון הוא?

אנחנו לא מסוגלים ללכת נגד הטבע, הטבע מחייב אותנו דווקא לחקור את העבר והעתיד, ולדעת מאיפה אני ולאן אני. מאיפה באת ולאן אתה הולך.

אורן: אמרת שהדחף להתפתח הוא מה שמבדיל את האדם מהקוף?

כן.

אורן: איך הדחף להתפתח קשור לפרספקטיבה הזאת, של מה היה ומה יהיה?

אני רוצה לדעת מה קורה לי, לאן אני[מתקדם], למה לי. אני לא רוצה להיות קשור לחיים שלי כמו בהמה, שרק הגוף שלי יחיה כמה שמתאים לו לחיות וזהו. אני רוצה לחיות הרבה יותר מזה, אני רוצה לחיות כאדם, ואדם זה שרואה מסוף העולם ועד סופו. אני רוצה יותר פרספקטיבה בכלל, בשביל מה החיים, בשביל מה הם חיים, בשביל מה אנחנו חיים. מה טוב בזה ומה רע בזה, ומה הסיבה לזה? אני רואה שבטבע כולו ישנו חוק, סיבתיות, לכל דבר ישנה סיבה ותוצאה. אני רוצה לדעת מה הסיבה והתוצאה ממני, למה אני התפתחתי? חייבת להיות בטבע שאלה כזאת ותשובה. בטבע, הכל לפי החוקיות, לפי ההיגיון עליון.

אז אם הטבע פיתח יצור כזה חכם ומיוחד, עם שאלות כאלה, סימן שהיצור הזה חייב להגיע לפתרון. הוא חייב לדעת בשביל מה ולמה אחרת לא היה צורך בזה.

אורן: תגיד שימפנזה לא רוצה לדעת?

לא. הוא רק רוצה לדעת איך הוא חי יותר ברגע הזה בלבד, בחיים האלו. איך לסדר לעצמו את החיים האלו, לעצמו ולצאצאיו ולא יותר מזה. וגם לצאצאים לטווח קצר, אחר כך הם נפרדים וזהו, אין ביניהם קשר.

טל: זאת אומרת, שכל המכלול הזה של היכולות שאנחנו רואים שיש לאדם, שהוא נעלה יותר מהחיות, הן בכלל נועדו למשהו אחר שאנחנו מחפשים אותו אבל עוד לא מוצאים?

בטח, כי יש לנו תפקיד כזה מיוחד מצד הטבע שאנחנו עוד לא גילינו אותו. כנראה שאנחנו עוד לא מוכנים לתפקד כך נכון, ולכן אנחנו עוד לא מגלים. אבל השאלות שאנחנו עכשיו שואלים את עצמנו, והייאוש שבו אנחנו נמצאים, הם בדיוק דוחפים אותנו לפיתוח, לפתח את השאלה ולענות עליה. ולכן אנחנו צריכים עכשיו להגיע לזה זאת התקופה שלנו.

טל: זאת אומרת, שכל הכאוס הזה שאנחנו רואים היום באנושות, וחוסר הוודאות שאנחנו מרגישים.

זה לא כאוס, המשבר הזה נקרא "לידה החדשה".

טל: הכל בעצם מתוכנן?

כן.

טל: זה חלק מהתכנית?

זה בעצם התרגום שלו האמיתי.

(סוף השיחה)