חיים חדשים
שיחה 1082
טרנד המינימליזם
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 20.12.18 – אחרי עריכה,
אורן: היום נדבר על טרנד חדש שכובש את העולם, המינימליזם. תופעה מרתקת שאפשר ללמוד ממנה הרבה דברים בדרכנו אל חיים חדשים.
טל: כן, מדובר בעצם בטרנד שהולך ותופס תאוצה בעולם היום, והוא מדבר על זה שאנשים מעוניינים לצמצם. לצמצם את הרכוש שלהם בעיקר, את סביבת המחייה שלהם, רוצים להיפטר מהעומס, מכל החפצים, מכל הרכוש שהם לא צריכים, ולהשיג איזו שליטה על החיים שלהם.
הם רוצים בעצם למרוד בתרבות הצרכנית שדוחפת אותם לאיזה מירוץ אחרי הישגים חומריים שהם משועבדים אליו, והם רוצים לצאת ממנו לחופש, ליכולת לבחור מה הם יעשו עם הזמן שלהם, עם המרחב שלהם, ושהוא יהיה כמה שיותר פשוט, רגוע ובעל משמעות. בעצם זו איזו צעקה, מתוך הבלגן, הכאוס והלחץ של החיים המערביים למה שיותר מינימליסטי, יותר אמיתי ויותר נכון לנו.
אנחנו רוצים לדבר היום על הטרנד הזה שמתפתח, ואגב, הוא מתפתח בעיקר בקרב הדור הצעיר יותר, הדור שחווה מאוד את הקשיים הכלכליים, הלחצים הכלכליים, אבל גם הדור המבוגר כבר פחות מעוניין בחפצים, ומעוניין יותר בחוויות ויותר במשמעות. יש להם גם מודעות יותר סביבתית למה שכל הצרכנות הזאת גורמת לסביבה. האינטרנט שמתפתח מאפשר לנו חיים שהם יותר ווירטואליים ופחות קושרים אותנו לחומר. אבל יש גם הרבה ביקורת כלפי השיטה הזאת ואנחנו נדבר על כך בהמשך.
אז קודם כל אנחנו רוצים לדבר על הטרנד הזה, מה בעצם קורה לנו, דווקא בעידן של השפע כשיש כל כך הרבה חומר, אנחנו מחפשים לברוח מזה. איך אתה רואה את הכיוון הזה?
בתופעות האלה אנחנו גם היינו יכולים לצפות ביוון העתיקה, בתרבויות העתיקות היו גם תקופות כאלה שאנשים חיו מאוד בצניעות, למרות שהיו יכולים להרשות לעצמם כל מיני דברים טובים.
טל: למה, מאיפה זה נובע?
זה נובע מתוך זה שכל דבר שאני רוכש אז הוא שולט עלי, חוץ מזה שנראה לי שאני שולט עליו.
טל: מעניין.
אני צריך לשמור, אני צריך לדאוג, זה כבר הופך להיות "מוסיף רכוש מוסיף מכאוב"1, אין מה לעשות. אלה דאגות, אלה בעיות, ולכן זה צריך להיות איפה ששביל הזהב נמצא, ושביל הזהב תלוי בתרבות, בחינוך, בהשכלה בכל מיני כאלו נתונים שישנם לאדם. אנשים שעוסקים יותר ברוח, ודאי שהם לא כל כך מעוניינים בשום דבר חוץ מזה, וההיפך, אנשים שמסתכלים על אחרים, ואיך שכולם רצים לרכוש כל דבר ודבר, אז מקבלים מהם תיאבון וגם כן נעשים כמוהם. לכן כל זה תלוי בחברה, זה תלוי גם בזמנים שהחברה עוברת, וזה תלוי גם באדם עצמו.
אבל שוב, מה שלא נגיד, גם הגישה להיפטר מהחומר, מהעודף, היא גם גישה אגואיסטית. אני פשוט מרגיש שזה לוחץ עלי, שיותר טוב לי לא להיות קשור לאף אחד ולשום דבר, ולהיות חופשי. הרכוש הכי גדול זה בעצם החופש. אז במקום להיות מכור למכונית, לאיזה לבוש, לכמה תכשיטים ולעוד כל מיני דברים, אני יוצא לחופשי. אני לובש איזה טרנינג, לא חשוב, משהו פשוט, והולך לטייל חופשי, רואה ציפורים, דשא, שמש. "מה אני צריך? בשביל מה אני צריך את הקירות האלה עם המזגנים, עם כל מיני דברים?". זה הכל תלוי באדם עד כמה הוא מכיר שהוא הופך להיות עבד של הדברים ולא שהוא רוכש אותם, אלא שהם רוכשים אותו.
טל: הרבה פעמים גם אצלנו, כשעושים ניקיונות פסח, והרבה פעמים כשאנחנו מנקים ומוציאים את כל מה שלא צריך, אפילו בצורה גשמית, זה נותן לנו הרגשה טובה של ניקוי פנימי. מה הקשר בין החפצים החיצוניים שלנו והמצב הריגשי שלנו, הפנימי?
להיות חופשי, להיות חופשי מלחץ, כי החופש הוא גם רכוש יקר.
טל: ועודף של חפצים מכביד עלינו, הרכוש עצמו?
ודאי, אני צריך לחשוב על זה. באיזו צורה בתת ההכרה שלי, באיזה מקום בראש אני שומר על כל הדברים האלה, אני צריך לראות מה איתם, איפה הם, מה יכול לקרות להם וכן הלאה. זה נקרא "מוסיף דעת, מוסיף מכאוב"2.
טל: אפילו בתת המודע אנחנו מרגישים שיש לנו איזה עומס כזה בסביבה שלנו, זה מעמיס עלינו מבחינה פסיכולוגית.
כן.
אורן: אמרת קודם שגם בתרבויות אחרות עתיקות היו כאלה תקופות שאנשים העדיפו להיפטר מהדברים החומריים.
בטח.
אורן: אבל בכל זאת אני רוצה שתתייחס למצב שלנו היום. איך זה היום כשהעולם בסך הכל הגיע לעידן השפע, למה דווקא מתוך עידן השפע צומח טרנד כזה?
אנשים לא נהנים. הם לא נהנים מזה שהם קונים. ונניח שלפני שבועיים כמדומני, היה בלאק פריידיי,
טל: "יום שישי השחור".
"יום שישי השחור", קניתי ,קניתי וקניתי והבאתי הביתה כל מיני הדברים שהיו לי בידיים, מילאתי את האוטו ועוד עגלה, והגעתי הביתה. עכשיו, לאן אכניס את כל זה? אז אני צריך לבנות ארון נוסף, וכשהדברים כבר לא נכנסים לארון נוסף, אני צריך דירה חדשה וכן הלאה וכן הלאה. זאת אומרת, בעצם במקום זה שקניתי כמה דברים, הדברים האלה עכשיו מחייבים אותי שאני אעבוד בשבילם. לא מספיק שעבדתי כדי לקנות אותם, אני צריך עכשיו לעבוד כדי לשמור עליהם, אני לא התכוונתי לזה, אבל זה מה שקורה.
האם לא יותר טוב אם יהיה לי איזה בגד אחד, או שניים נגיד? ואם אני איש ציבור אז כמה כאלה, אבל בכל זאת זה לא מוגזם שעל כל דבר ודבר אני עושה חשבון אם כדאי לי, או לא כדאי לי. ואנחנו צריכים להתרגל לזה כי זה לא מוסיף לנו שום דבר.
חוץ מזה, הבעיה בעולם היא שאחרת אנשים יישארו בלי עבודה, אז כבר לוחצים עלינו גם אלו שמייצרים, אלו שמעצבים וגם כל אלה שמוכרים. לכן אנחנו נאלצים, הם עובדים עלינו.
טל: אנשים מרגישים את הלחץ הזה והם רוצים למרוד בו, ובעצם להשתחרר ממנו. אחד העקרונות של הגישה הזאת, ואנחנו רוצים לברוח מזה, זה שאנחנו בעצם אומרים על האדם שהוא מה שיש לו, הוא הכסף שלו, הוא הרכוש שלו, וככל שיש לך יותר אז אתה שווה יותר. אז האנשים אומרים "לא, אני לא רוצה להיות העבודה שלי, הארנק שלי, אני רוצה להיות מי שאני". זאת אומרת, יש כאן גם רצון לברוח מהתיוג הזה שהחברה שלנו שמה על האדם.
אורן: איך אתה רואה את הרצון הזה שמתפתח היום?
אנחנו נמצאים בתהליך היסטורי, זה לא תהליך זמני, זה תהליך היסטורי, שהאגו שלנו כיסוד של כל תפיסת המציאות, הסתכלות העולם. יסוד האדם זה האגו שלנו, הרצון ליהנות משתנה כל פעם, וכשהוא משתנה הוא לא משתנה רק בכמות שגדלה יותר ויותר, הוא משתנה גם בצורה איכותית. לכן אנחנו לא רוצים מה שהיה קודם אלא רוצים משהו חדש, אז יש לנו בדיקה חוזרת על מה שיש לנו.
אורן: וכשמתעורר באדם רצון כזה שיפסיקו להגדיר אותו לפי מה שיש לו, לפי הרכב, העבודה, הבית, הבגדים וכן הלאה, אלא לפי מה שהוא, מה זה אומר עלינו כבני אדם?
זה עוד רחוק.
אורן: מה זאת אומרת?
תסתכל איך אנחנו מכבדים את האנשים לפי הרכוש, לפי המשרה, לפי העוצמה.
אורן: זה ברור. אחד המשפטים בטרנד של המינימליזם אומר, שאני לא מוגדר לפי סמלי הסטאטוס שרכשתי, אלא אני זה מי שאני כאדם.
איפה אתה כאדם? איפה רואים את זה?
אורן: זאת השאלה שלי אליך, כשמתעורר רצון כזה ביותר ויותר אנשים, בעיקר בדור הצעיר, מה זה אומר על ההתפתחות שלנו? לאן זה מוביל אותנו?
זה יביא אותנו להכרת הרע, שבאמת אנחנו לא מפותחים. אין לנו כל כך מה לעשות עם עצמנו, אנחנו צריכים להיות יותר ביקורתיים כלפי עצמנו, מה עוד חסר לנו כדי להיות בני אדם? איזה ערכים ניקח במקום הערכים הרכושניים שכל הזמן היינו מתפתחים לפיהם, כמה חדרים יש בדירה, 4, 5, 10 או 20? כמה מכוניות יש לי? ועוד ועוד כמה וכמה. במקום כמה בכמות יהיה כמה באיכות, עד כמה אני עליתי באיכות. ובאיכות זו כבר בעיה, לאן אדם צריך לעלות? מה הם הערכים האלה שאני צריך לקנות? יכול להיות שבמקום לקנות ולבזבז כסף בחנויות, אני אבזבז את הכסף והזמן שלי כדי ללמוד משהו, כדי להשתפר במשהו? אבל לאן? במה? אנחנו רואים שגם המקצועות הם לא רכוש היום, הם לא איזה סימני הערכה.
אנחנו צריכים כבר להתחיל לחשוב איך מהיום והלאה אנחנו מעריכים את האדם. איך אנחנו מלמדים אדם מה זה נקרא "להיות אדם מכובד", מוערך בעיני החברה, מה כדאי שיהיה עליו. אפילו שילך כל החיים בבגד אחד, אבל יסתכלו עליו ויגידו, "זה אדם מיוחד, שהוא משתנה מיום ליום ולא שכל יום יש לו בגד חדש".
טל: יש משפט "האדם שבע הרצון שאיננו בעל רכוש כלל, הוא אדון העולם", אתה מסכים עם אמירה כזאת?
מסכים או לא מסכים, את זה כולם יכולים להגיד, השאלה היא האם באמת אנחנו מבצעים את זה?
טל: אבל למה אדם שאין לו רכוש כלל הוא אדון העולם והוא שבע רצון?
כי הוא מרגיש שאין לו שום דבר ואין לו לְמה לדאוג אלא לדברים העיקריים שבתוכו. לכן הוא באמת מרגיש שכל העולם הוא שלו. הוא לא מכור לשום דבר, הוא לא צריך לשמור על שום דבר, הוא מרגיש שהוא חופשי.
טל: אז בעצם כמו שאתה אומר, כשאנחנו מפנים מקום מעומס ודברים שאנחנו לא צריכים, אנחנו מפנים מקום לדברים שבתוכנו, לדברים בעלי משמעות.
כן.
טל: מה הם הדברים האלה שבתוכנו שכדאי לנו לפנות להם מקום?
כאן אנחנו צריכים כבר לחשוב, בשביל מה כדאי לחיות? לא כדי לרכוש עוד ועוד כל מיני דברים, אלא אני רוצה רכוש אמיתי. רכוש אמיתי זה קודם כל רכוש נצחי, לא שאני מת והוא מת איתי, או אני משאיר אותו למישהו עד שזה נזרק, אלא רכוש נצחי זה דברים שנמצאים בתוך הטבע יחד איתי. האם יש בי חלק נצחי? את זה בעצם אני רוצה לדעת. אם יש בי חלק נצחי כדאי לי להשתמש בו, לרכוש אותו, להגדיל אותו, לכבד אותו, לפתח אותו. וכאן אנחנו מדברים כבר על הנשמה.
טל: יש הרגשה שאנשים באמת רוצים להיפטר מכל מיני דברים שאין להם משמעות, אבל מהי אותה משמעות, איפה למצוא אותה ואיך לחפש, את זה כבר כל אחד מחפש בעצמו ואין אולי איזו דרך ברורה להשיג את המימוש הזה שהם מחפשים.
נכון. אני, כעוסק בחכמת הקבלה, יכול להציע לאדם אם הוא רוצה רכוש נצחי שזה נקרא "נשמה", שאדם קונה את זה, אבל זו עבודה גדולה, אדם צריך להשקיע את עצמו, כדי להגיע לרכוש הנצחי הזה, שזה נקרא "כוח השפעה", "כוח אהבה" דרך אהבת הזולת, שאדם מגיע למצב שהוא באמת רוצה להתייחס באהבה כלפי האחרים. הוא מתחיל להרגיש שבאמת הרכוש הנצחי, השלם, הכדאי, זה לא שאני רוכש משהו מפני שאני אוהב את זה, אלא שאני נותן מעצמי כל מה שרק אפשר מפני שאני אוהב את הזולת.
טל: למה זה נקרא שהוא "רכש" משהו?
רכש הכוונה "רחש ליבי דבר טוב". ככה זה. כי האהבה לזולת מתחילה למלאות אותי למעלה ויותר מכל צורות הרכוש האגואיסטי.
טל: ולמה זה נקרא "רכוש נצחי", שכביכול לא נעלם?
הוא לא נעלם. הוא לא יכול להיעלם כי הוא לא תלוי באגו של אף אחד. אף אחד לא יכול לקחת אותו ממני, אם אני רוכש אותו הוא שלי. זה נקרא "אהבת עולם".
טל: לא כל כך ברור לי, אם נתתי את כל מה שהיה לי למישהו, מה נשאר לי?
למה את שואלת "מה נשאר"?
טל: כי אתה קורא לזה רכוש נצחי, שכביכול רכשתי משהו.
כן, כי את רכשת את היחס היפה לשני והוא נמצא אצלך. אם אני נותן משהו לשני, לא מדברים על חפצים אלא מדברים על יחס, אם אני נותן לשני יחס טוב, אז כבר נתתי, זה כבר נמצא בעולם וזה לא נעלם.
טל: שיפרת את העולם, ובעצם העולם הפך להיות הבנק שלך שאתה משקיע בו?
נניח שכך. את כל הזמן חושבת איפה זה נמצא, ש"אם אני אצטרך, איפה זה ומה מגיע לי עבור זה".
טל: לא, פשוט להבין באמת האם יש לזה ממשות. כשאנחנו אומרים "להשיג משהו", זה צריך להיות משהו שאפשר לאחוז בו, לפחות להבין שהוא מתמשך.
זה מתמשך במידה שאת מושכת עוד ועוד את הרצון להשפיע שלך, את האהבה שלך לזולת וממשיכה.
טל: ואז בעצם אדם רוכש יותר ויותר אפשרות לְמה?
לתת.
טל: וזה הרכוש שלו.
אמרת שהיום הרבה אנשים בעולם מתחילים לראות שזה כך.
טל: ולמה זה נצחי? האדם הרי מת מתישהו.
כן, אדם מת, אבל מה שנתן לאחרים נשאר.
טל: איך אפשר להגיע לכזאת מוכנות?
על ידי העבודה בקבוצה, על ידי אימון מיוחד שעל ידו אנשים רוכשים את ההרגשה הזאת, שנתינה היא יותר מקבלה.
אורן: אני רוצה לעבור להיבט נוסף שקשור לזה, בטרנד הזה של מינימליזם מדברים על זה שכדאי לך לצמצם את כמות החפצים שיש ברשותך וזה לאט לאט משחרר אותך. אין הכוונה שתעמוד ברחוב לקבץ נדבות, אלא שתתקיים בצורה חומרית ומינימליסטית.
כך כולם עושים.
אורן: לא כולם.
כמו שטל הזכירה את הניקיון של פסח.
אורן: ממש לא כולם, כי אם יש לי וילה עם שישה מפלסים ואני מנקה אותה בפסח ומוציא את הספה הישנה וקונה חדשה, זה לא דומה לאדם שמצטמצם ומגיע לכמות של 50 חפצים בבעלותו בסך הכול. אבל אני רציתי לקחת את זה לשאלה הבאה שלי, לדיון נוסף. כשאנחנו אומרים לצמצם את כמות החפצים שיש ברשותנו, גם בחכמה שאתה מלמד יש מושג שנקרא "צמצום". כשחכמי הקבלה אומרים "צמצום" למה הם מתכוונים, לצמצם את כמות החפצים שיש ברשותי? לצמצם דברים אחרים?
לא, בקבלה לא מדברים על כמות.
אורן: אז על מה מדובר בקבלה כשאומרים "צמצום"?
צמצום זה נקרא שאני לעצמי לא צריך, אלא רק לצורך הזולת.
אורן: מה אתה לא צריך? מה אתה מצמצם?
כלום. אני לעצמי לא צריך שום דבר. אני צריך לאכול? כן. לשתות? כן. להתלבש? כן. לישון? כן. אני צריך בית, צריך אישה וילדים, אני צריך עבודה, אני צריך משכורת, פרנסה, הרבה דברים אני צריך, אבל בעצם אני יכול להגיד שאני לא רוצה כלום.
אורן: עכשיו מנית רשימה של עשרה דברים שאתה צריך.
50 דברים, 100.
אורן: 100 דברים. ואחריהם הוספת לי את המשפט אבל אני לא צריך כלום. אז תסביר לי קצת, מה זה צמצום?
השאלה בשביל מה, לשם מה אני משתמש בהם, לטובת עצמי, כדי למלאות את עצמי? או שכל החיים שלי מרגע לרגע במכוון הם רק לטובת החברה, רק לטובת הזולת, רק לטובת הבורא. אם זה מחוצה לי וכך אני חי אז אני יכול גם לשתות, גם לאכול, גם להתלבש, גם לישון, גם שיהיו לי כל הדברים האלה, אבל אני משתמש בהם כדי לתת. זו הכוונה.
אורן: אז מה אתה מצמצם?
אני מצמצם כל הזמן רק את השימוש האגואיסטי.
אורן: ואיך נגדיר שימוש אגואיסטי?
שאני רוצה ליהנות מזה בעצמי.
אורן: וכשאתה מצמצם את הנטייה לשימוש אגואיסטי אז מה נותר בידיך, מה נשאר לך?
הכול נשאר.
אורן: לא התכוונתי מבחינה חומרית, הבנתי שהחפצים נשארים.
יש לי דירה והכול.
אורן: הבנתי שהחפצים נשארים. מה נשאר לך מהנטייה הפנימית שלך? הייתה לך נטייה פנימית טבעית ליהנות מכל דבר לעצמך, את הנטייה הזאת אני צריך לצמצמם, אז עם מה אני נשאר, ממה אני חי?
אני חי מזה שאני נותן. מזה אני נהנה, זה בשבילי כמו קבלה. ההשפעה הזאת היא כמו קבלה.
אורן: לפני שלוש דקות הדגשת שכשאתה מדבר על רצון לתת ולהשפיע טוב ולאהוב אתה לא מדבר דווקא על נתינה של דברים חומריים שאתה מתחיל לפזר, אלא אמרת שכל קודם מדובר ביחס. אז איזה יחס אני נדרש לצמצמם ביחס לעצמי, ביחס לאחרים, ואיזה יחס אני נדרש לפתח לפי חכמת הקבלה?
אתה נדרש לצמצמם את כול המחשבות על עצמך ונדרש לפתח את כל המחשבות על הזולת. לטובת הזולת.
אורן: תסביר לי עוד קצת את מה שאמרת, למה זה חשוב ולאן זה יוביל אותי.
זה חשוב מפני שהגענו בהתפתחות החברה האנושית למצב שכולנו חייבים להיות מקושרים בקשר טוב.
אורן: איך זה קשור לעניין?
כי בצורה כזאת אנחנו בונים חברה יפה, טובה, חדשה, שבה כולנו מתייחסים בצורה יפה האחד לשני, בקשר יפה זה לזה. אנחנו מפתחים רק דברים הכרחיים לחיים שלנו לא מזלזלים באף אחד, לא הורסים את הסביבה, לא מכסים בכל מיני צורות וזבל את הסביבה שלנו, שומרים על האקולוגיה וכן הלאה. אם אני עושה את זה למען הזולת, אז ברור שאני לעצמי משתמש במה שהכי בריא לי, הכי טוב, והכי פשוט.
טל: למה כשהמיקוד הוא בעצמנו, אנחנו נוטים לאגור דברים לא נחוצים, לצאת מאיזון ולהרוס את הסביבה? למה זה קורה לנו? כי כביכול אנחנו דואגים לעצמנו שיהיה לנו טוב.
מה טוב?
טל: אתה אומר אנחנו צריכים לשנות את הגישה מלדאוג לעצמי ללדאוג לזולת ואז אני לא אצרוך יותר מידי, אני אעשה הכול בצורה יותר מאוזנת.
ואז בטוח שאני אתייחס לעצמי בצורה הכי בריאה.
טל: למה כשאני דואג לעצמי, אני מתייחס לעצמי בצורה לא בריאה?
כי אז את ממלאה את עצמך בכל מיני מאכלים ודברים שאין בהם שום צורך, שהם למעלה מהדברים ההכרחיים שהגוף צריך. הגוף שלנו הוא כמו בהמה, הוא לא זקוק ליותר ממה שרוצה הבהמה, ומה לא עשינו כדי למלא אותו בכל מיני דברים. בגלל מה? לא בגלל שהגוף רוצה, אלא בגלל שמישהו רוצה להרוויח עלינו.
טל: וגם יש בתוכנו רצון כזה שאף פעם לא מסופק, אנחנו אף פעם לא מרגישים מסופקים ומלאים.
אף פעם. וכך זה יהיה תמיד. עד שלא נחליף את שיטת המילוי שלנו, לכך שנתחיל להתמלאות לא מזה שאני מקבל אלא מזה שאני נותן.
טל: ובעצם הצורך הזה הפנימי, הריקנות הזאת תתמלא מהשינוי הזה?
כן.
טל: זה מה שהצורך הזה מחפש, להיפטר מהחפצים, מהרכוש, ממה שמכביד עליי?
אני אתמלא מהנתינה בצורה בלתי מוגבלת.
אורן: למה? למה מילוי מנתינה מביא אותי להנאה בלתי מוגבלת?
כי למלאות את כולם אני יכול בכל דבר, אפילו סתם ביחס שלי. להתייחס אליהם, לאהוב אותם, לחייך אליהם. אני לא קונה להם כל מיני דברים וממלא את הבית שלהם בכל מיני מתנות שלא צריך.
אורן: אז במה כן, במה אתה ממלא אותם?
במצב רוח.
אורן: ומה זה עושה לך?
מצב רוח.
אורן: למה המילוי מלעשות טוב לאחר, אפילו ביחס, ממלא אותך בצורה בלתי גבולית?
כי כך זה, כך אני בונה את עצמי. זה נקרא מינימליזם אמיתי.
אורן: תגדיר אותו.
שאני לא צריך שום חפצים גשמיים כדי למלאות את עצמי ואת הזולת בצורה בלתי מוגבלת.
אורן: ומה אתה כן צריך?
כלום.
אורן: אז איך אתה ממלא? במה?
ביחס.
טל: מאיפה אתה לוקח את היחס הטוב הזה?
מאיפה אני לוקח את היחס? זה כבר חינוך, את זה מלמדת חכמת הקבלה. כאן אנחנו כבר נעצרים וצריכים ללמוד איך לעשות זאת. אבל ברור לנו שאנחנו לא צריכים, לא חפצים ולא כלום, רק ללמוד איך בונים יחס טוב לזולת. על ידי זה אני ממלא את עצמי, ממלא את הזולת וכולנו נמצאים ברוויה.
טל: זאת אומרת אם אני אדם מינימליסט ששם כמה חפצים בקרוואן ונוסע לטייל בכל העולם זה לא ימלא את הצורך שלי במשמעות.
זה לא מינימליזם, את סתם את מחליפה פרה בחמור. את נהנית עכשיו מזה. יש כאלה שחיים בבונגלו באמצע האוקיינוס, אז מה?
טל: אני צריכה להחליף את שיטת המילוי שלי, אם עד עכשיו התמלאתי לטובתי אני צריכה ללמוד לאהוב למלא אחרים.
כן. ואז את יכולה למלאות את עצמך בצורה בלתי גבולית. כשאת ממלאה את הזולת אין גבול לכמה שאת יכולה למלאות אותו ולמלאות את עצמך.
אורן: אם הבנתי את כל הדיון, ממש שאלה אחרונה, כל ההחלפה הזאת של שיטת המילוי, כמו שאמרת בעצם לא תלויה בכמה נכסים יש לי או כמה נכסים יש לה.
לא, לא נוגעים בנכסים. לא נוגעים בנכסים בכלל. זה לא אכפת לנו, היחס בינינו הוא החשוב, הוא עובר מעל לכול הנכסים האלה.
אורן: הרב לייטמן תודה רבה. תודה טל. תודה גם לכם שהייתם איתנו, זמננו תם, תבואו שוב, חיים חדשים, כל טוב, להתראות.
(סוף התכנית)