שיחה עם רב
חיים חדשים
תוכנית 204
המשפחה החדשה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 27.06.13 – אחרי עריכה
אורן: שלום, תודה שאתם איתנו. "חיים חדשים", סידרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו רוצים ללמוד יחד אתכם מהרב לייטמן איך אפשר לבנות קשרים חדשים בינינו, קשרים איכותיים יותר, טובים יותר, שיביאו אותנו לחיים חדשים, חיים שבהם נקום בבוקר עם שמחת חיים. חיים שבהם נרגיש שאנחנו שמחים על זה שאנחנו חיים, לא שאנחנו מצטערים על זה, אלא שאנחנו לוקחים את החיים שלנו למקום הכי טוב, הכי מרגש, הכי חזק וגבוה שיכול להיות.
המיקוד של השיחה שלנו היום הוא איך לבנות את התא הבסיסי, הטבעי ביותר, שבתוכו אנחנו קיימים, מתוכו אנחנו יוצאים אל העולם הגדול ועושים את כל ההצלחות וההישגים האישיים שלנו בחיים, איך לבנות טוב יותר, את התא המשפחתי. לצערנו יש לנו היום הרבה קשיים, ואנחנו מבינים שמשהו כאן לא נכון בכל הקשור לתא המשפחתי. אולי אנחנו לא אשמים בזה אבל צריך ללמוד איך לבנות את המשפחה החדשה בעולם החדש, בעולם המקושר עם המציאות של היום ולא להתרפק על העבר ולהיזכר בכל התמונות של סבא וסבתא בכפר, בעיירה של פעם כי הם כנראה כבר לא יחזרו.
אז בואו תהיו איתנו, יהיה הרבה מה ללמוד, מה לקחת לחיים בצורה המעשית ביותר.
ניצה: בתוכנית הקודמת נתת תיאור שיכולנו להזדהות איתו, שהמצב של המשפחה הולך ומתדרדר, הולך ומתפרק, עד למצב שאנחנו מרגישים פרודות פרודות, כולנו מתפרקים והתחושה היא של איזו ירידה לתהום. אנחנו רוצים לעצור בדיוק בנקודה הזאת כי עדיין יש בנו את הצורך לעשות משהו אחר, להציל את המצב, לבנות את המשפחה מהמקום שאנחנו נמצאים בו.
ואולי כשלב ראשון, תוכל לתת לנו איזו תמונה שתיצור בנו סוג של יכולת להבין איך נראית משפחה שחיה על פי עקרונות החינוך האינטגרלי?
אנחנו צריכים להבין שהמגמה הזאת וכל מה שקורה לנו, קורה לפי חוק ההתפתחות המושרש בטבע, אנחנו רק צופים ונמצאים בו בעצמנו, אין לנו, ולא הייתה לנו שום אפשרות לשלוט בו עד כה. לא שטעינו באיזו צורה או היינו יכולים לשנות משהו, לא זה, ולא זה. אלא הרצון האגואיסטי שלנו שהתפתח, הכתיב לנו את כל הצורות הללו, ובו אנחנו חיים כל הזמן, באגו המתגבר שלנו, וכתוצאה מזה הגענו למה שהגענו.
אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים עכשיו בנקודת הכרת הרע של האגו שלנו. אנחנו מתחילים לראות עד כמה הסיבה לכל הפירוק של החברה האנושית, הוא רק הרצון שלנו להתרחק מאחרים, לא להרגיש את עצמנו מחויבים לאף אחד. אדם חושב שכולם אפילו לא שייכים לו. עזבו אותי וזהו, אין לי שום צורך בכם ואני לא רוצה שיהיה לכם צורך בי, אלא כשאני ארצה, אני אתקשר למי שהיו קרובים, רחוקים, או בכלל לכל האנושות. אנחנו רואים את המגמה לברוח מהעיר לאיזה אי בודד לחופש לנסוע לאיזה מקום לשכוח מהכל. הכרת הרע שבאגו שלנו מביאה אותנו לכל הדברים האלה
למה רע? רע מפני שאנחנו מרגישים שבכל זאת יש בנו כאלו רצונות שאנחנו לא יכולים למלא אותם, אלא על ידי תיקונים ביחסים בינינו. גם במשפחה, גם בהורות, גם ביחס בין הקרובים ובכלל ביחס בין בני האדם. המין האנושי מתחיל לאבד את הצורה שלו .
יכולות להיות כאן כמה דרכים. דרך אחת שאנחנו הולכים בה ברצון או לא ברצון, לא חשוב מה שנעשה כמו שעד כה, זה לא ישנה, אלא אנחנו ממשיכים, זה העולם, זה האדם, זה הטבע, ולאן שהטבע מוביל אותנו כך נלך, ברצון או ללא רצון. כאילו שאנחנו נמצאים ברכבת, והרכבת הזאת נוסעת ואנחנו יכולים בתוך הרכבת לדבר על מה שבא לנו, זה לא חשוב, זה לא ישנה שום דבר בדרכנו.
אורן: היא ממשיכה.
היא ממשיכה וממשיכה ואנחנו לא יודעים בדיוק לאיזו מטרה, אבל זה מה שקורה. או שבכל שלב שאנחנו עוברים עם הרכבת, אנחנו מתחילים לגלות שהחיים נעשים בלתי נסבלים, וכאן אנחנו צריכים להבין למה זה כך? זאת אומרת, אם אני מתרחק מהאחרים, אם אני יכול לבנות לעצמי חיים יותר נוחים, אם אני הולך אחרי האגו שלי, וממש מפרגן לו, מוכן למלא מה שהוא דורש ממני, "אתה רוצה שאני אעשה כך? אני אעשה. כל מה שאתה רוצה אני אעשה, וככל שאני הולך וממלא את עצמי בכל אותם תשוקות, רצונות, נטיות, יחד עם זאת אני מרגיש את עצמי יותר ויותר ריק.
זאת אומרת, פתאום אני מתחיל לגלות את עצמי, מאמצע שנות העשרים והלאה, ביותר ויותר ריקנות. והריקנות הזאת היא לא סתם ריקנות, אלא היא מביאה לי ייסורים גדולים, צרות, ייאוש. אני לא מרגיש את עצמי חי וקיים, יחד עם זה אני כבר לא יכול לחזור לאחור. אבל ככל שאני מתקדם יותר, אני מרגיש את עצמי יותר מבולבל, לא מסוגל לארגן לעצמי את חיים כך שיהיה לי טוב ונוח, למרות שיש בי כביכול את כל היכולות, הטכנולוגיות והאפשרויות, ובכל זאת אני מרגיש שהמגמה הזאת היא מגמה הרסנית.
למה זה מוביל אותי? כאן אנחנו צריכים לפתוח את העניינים קצת יותר, זה מוביל אותי למצב שאני צריך לראות שאני יכול לבנות חיים אמיתיים, טובים, יפים באמת, אבל לא בזה שאני מתרחק מכולם ומבודד את עצמי, אלא ההיפך, בכך שאני מתחיל לבנות בי יחס אחר לכולם, לחזור לאותה החמולה, לאותם החיים שדווקא בהם אני מרגיש שאין גבול, כל העולם שלי.
כמו שהרגשתי פעם בכפר שלי, בחברה הקטנה אבל בשבילי זה היה כל העולם, הרגשתי שאנחנו כולנו משפחה אחת גדולה. ואז הרגשתי את עצמי הכי חופשי, לא כמו עכשיו, שאני נמצא בתא בודד וכאילו אני חופשי, אבל אני ריק, אני לא יכול למלא את עצמי בכלום, למרות שיש לי את כל האפשרויות. אז, בכפר הייתי מלא, הייתי שלם, הייתי שמח, הייתי בטוח, הייתי כמו תינוק בידיים של כולם. כולם הרגישו כך, כל אחד ואחד באותו מצב. המצב הזה מתחיל להתעורר בי ויותר ויותר דווקא עכשיו, אחרי התפתחות של אלפי שנים, וכביכול לדרוש את היישום.
הגעתי למצב שאם אני באמת חוקר את העניין, אני מתחיל לראות שעל ידי מין ועל ידי סתם שייכות למשפחה, אני לא יכול למלא את עצמי, לא בעבודה ולא בחברים, אלא כאן צריכה להיות התקשרות חדשה, נניח ביני לבינה, ובכלל ביני לבין כולם, לבין הסביבה, וההתקשרות הזאת היא התקשרות רגשית, פנימית. אנחנו שייכים למנגנון אחד. ככל שאנחנו יותר נסגרים, כל אחד בתא שלו, כך מרגישים עד כמה שאנחנו צריכים את הקשר, זה נקרא "הכרת הרע".
כל עוד אנחנו לא מסוגלים לבודד את עצמנו, נראה לנו שאם נתבודד יהיה לנו טוב. כשאנחנו מגיעים לבידוד, אז אנחנו מרגיש שאני באמת יכול להיות חופשי לא על ידי זה שאני מבודד את עצמנו ולא שייך לאחרים ולא תלוי בהם, אלא דווקא כשאני נמצא בקשר עם האחרים אני בכל זאת חופשי. צריך להיות מצב כזה, ששני התנאים האלה מתקיימים בבת אחת.
אורן: מה זאת אומרת?
שהקשר שלנו יהיה בצורה כזאת שהוא לא מחייב אותי להיות ממש שייך וחייב לשני, אלא שאני אעשה את זה מתוך אהבה, מתוך רצון. שאני ארצה את הקשר הזה כמה שיותר הדוק וכמה שיותר מחויב, גם ממני וגם מכולם. אבל שהחיוב הזה יהיה חיוב שמח, חיוב שבתוכו אנחנו מגלים איזה רווח גדול, נוסף, עליון. זו בעצם הדרגה העליונה, הבאה, שאנושות צריכה להגיע אליה. בעצם נפתח לי חלל להרגשת החיים, אחרי שאני בודד, נמצא בתא שלי וכולי, נפתח לי חלל להרגיש את החיים ברמה אחרת, יותר עליונה, יותר גלובלית, אינסופית, ללא גבולות.
אני חשבתי שאני מגיע ללא גבולות בזה שאני מבודד את עצמי ולא שייך לאף אחד, וכאן זה ההיפך, אני מגיע להכרת הרע ולהבנה שחיים ללא גבולות זה דווקא על ידי כך שאני קשור לכולם במערכת אחת, בה כולם משלימים את כולם, ואז לכל אחד יש את הכל מפני שהוא נמצא בקשר הדוק, הדדי, עם כולם. והקשר הזה מביא לו שמחה, התפרצות יפה, פנימית, אהבה, אשר פותחת לו ערוצים כאלו שרק אז הוא מסוגל למלא את עצמו.
מתוך הגישה החדשה הזאת אנחנו באים לצורך במין, מתוך זה שאני רוצה להיות מקושר קודם כל נפשית, פנימית עם אישה, אז אני מגיע אליה. זאת אומרת יש צורך באהבה הפנימית, בהתקשרות הפנימית, אז המין הוא כנוסף, וגם קושר בינינו, כי הוא כאילו המשלים, הופך להיות כעטיפה ולא כסיבה. כי הסיבה אחר כך נעלמת ואז אין לי שום קשר איתה ואני מוכן להיפרד, ואילו כאן אני קודם כל בקשרי האהבה הפנימית, ואז כל הדברים האלה באים בנוסף, זאת אומרת, גם המשפחה באה בנוסף, גם הילדים, גם כל ההתקשרות שלי עם הקרובים, והיותר ויותר רחוקים, עד שכל העולם נעשה כמשפחה אחת.
אנחנו מגיעים למצב של אוכל, מין, משפחה, שזו דרגת החי, על ידי הקשר הפנימי כמו סיבה, כמו טריגר, כמו קרש קפיצה, שמביא אותי לאוכל, מין, משפחה, לקיום ההכרחי כביכול, ברמה החדשה וזה כביטוי של האהבה. ללא האהבה לא צריך את כולם.
זאת אומרת, זה הצורך בהתקשרות פנימית, שנקרא "אהבה". זה נקרא שאני הולך למלא את החסרונות שלהם והם ממלאים את החסרונות שלי, ואז אנחנו נמצאים באותו הקשר, כמו שרצינו להשיג אותו אחרי המסכים. אני נמצא אחרי מסך עם מקלדת ומדפסת שמדפיסה לי את כל האוכל, עם כל מה שאני צריך, ומתוך זה אני מגיע למצב שהקשר יותר גבוה, ונכון, וללא גבול. ולא בכמה קילובייטים בשנייה אתה קשור לאחרים, אלא הקשר הוא בלי גבול, ולא רק בלי גבול, אלא הקשר בעצמו נעלם, כי אנחנו הופכים להיות גוף אחד. אז זה לא קשר בין זה לזה, ויש אתה, ואני, ומשהו שמקשר בינינו, אלא אתה ואני הופכים להיות לאחד, לזה אנחנו מגיעים.
ואז יוצא שמתוך זה אנחנו מתחילים לבנות את כל היחסים שלנו, גם לקרובים, גם למשפחה, גם לאישה, למין, לטבע, לכל. אנחנו מגיעים אז לחיים החדשים, לכדור הארץ, ליקום ולכל מה שמתגלה. זאת אומרת, שהעיקר שקרה כאן עד היום, זה שאנחנו בנינו צורת התקשרות אגואיסטית.
אורן: מה זה בדיוק האגואיסטית?
הצרכנית, אישית, שכל אחד בונה את עצמו על חשבון השני, כמה אני מקבל מכולם. עכשיו בשבילי חשוב כמה אני נותן לכולם.
אורן: למה?
כי על ידי זה אני דווקא מרגיש שאני שייך לכולם.
אורן: ואז?
ואז אני מרגיש שהמילוי של האחרים הופך להיות המילוי שלי. וכך מילאתי את עצמי, בניגוד לעבר, כאשר ניסיתי למלא את עצמי וגם מילאתי את עצמי, על ידי כל מיני דברים, והייתי בודק בתא שלי כאילו היה לי הכל. אבל פתאום מתגלה לי חיסרון שאני לא שייך לחיים, שאני מרגיש חוסר,
הרצון גדל בדרגה יותר עליונה, זה מה שעכשיו מתפתח. כל האנושות כבר מתחילה להרגיש אותו, לכן נמצאת בייאוש. לכן הולכת להתאבדות ולסמים, ודווקא באותם החברות המפותחות, שכאילו יכולות לתת לכל אחד יכולת להיות עצמאי ובודד ולא שייך לאחרים כמה שיותר. דווקא בחברות האלו אנחנו מתחילים לגלות ייאוש, גירושים, חוסר אונים, יש הכל ואין כלום.
כאן מתגלה החלל החדש, החיסרון החדש. אנחנו מנסים עכשיו למלא אותו על ידי ההתקשרויות הוירטואליות, אבל זה לא הולך. זה עדיין בינתיים דבר חולף, עוד מעט נראה אנשים שיהיו שבעים גם מהמחשבים, גם מפלאפונים, גם מכל צורות הקשר האלה. הם ירצו, הם יבינו, שהתקשרות חייבת להיות פנימית, אבל לא מסוגלים להיות קשורים, ואז החיים מתפוררים, אנחנו נמצאים בתאים הבודדים, אנחנו לא מסוגלים להתקשר, ואין לי שום תועלת מהחיים. שום תועלת. אני כאילו נמצא בארון קבורה בתא שלי כבר עכשיו, אין הבדל. כשאני עובר ליד בית הקברות, אני רואה עכשיו שבונים תאים כאלו, אז תתאר לעצמך שאתה כבר נמצא בתא הזה, עם המחשב שלך עם הכל ומתקשר לתאים האחרים, ששם נמצאים המתים שבינתיים נמצאים בקשר. מה ההבדל?
אז מתגלה חלל חדש, ההתקשרות בקילובייטים הם מוגבלים בשנייה, לא מעוניין בקווי תקשורת, אלא בצורה שאני חייב להרגיש, חייב להרגיש את כולם, כי אני מרגיש בזה חוסר, רגש ריקני חדש, זה מה שמתגלה. בנוסף לזה אני רואה שאני לא יכול גם למלא את עצמי בכל מיני דברים האחרים, בכל האוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות. אני מגיע גם עם זה להרס, צורך להתקשרות האמיתית פנימית והבנה שאם אני לא מקושר עם העולם, אני לא מרגיש את החיים שלי. על ידי ההתקשרות הזאת הוירטואלית אנחנו לאט לאט מגיעים למצב שהעולם כולו נעשה שטח להרגשת החיים. היום, אם אתה לא שומע חדשות, אתה לא יודע אם אתה חי או לא. אם אתה לא מרגיש מה קורה, זה כאילו אתה לא מרגיש את החיים. זה רק התחלת החלל החדש הזה, שאם אתה לא מקושר לאחרים, אם אתה לא מרגיש מה שקורה בהם, אתה לא מרגיש את החיים. חיות לא צריכות את זה, אדם כן. זה התחיל עוד מזמן, זה כבר אלפי שנים מתפתח, זו התרבות שאנחנו רוצים ,להעביר רגשות זה לזה וכל מה שיש במין האנושי.
אורן: אפשר רגע להתעכב על הנקודה הזאת?
כן.
אורן: התחושה הזאת, שאם אתה לא מקושר לאחרים, אתה לא מרגיש חי. אתה מרגיש שאתה חי בתוך קבר.
לאט לאט, היא עוד לא התגלתה ממש, אבל אנחנו מתקרבים לזה.
אורן: אבל הציור הוא די ברור, אפילו שהוא מוקצן, והרגשות שיש בו הם מאד ברורים. לי כבעל משפחה, אבא לארבעה ילדים, יש הרבה רגעים בקיום שלי בתוך המשפחה, בבית או מחוצה לו, מבחינת התחושות שלי, זה שכאילו יש לי משפחה, וכאילו הכל בסדר, אבל פנימית רגשית אתה חש את הבידוד הזה, שדווקא מולו, אני רוצה לשאול מה היא תחושת החיים שאתה מתאר? שאני לא יודע לתת לה מילים, שאני מרגיש שהיא חסרה לי, ואני אפילו לא יודע להגיד מה חסר לי, זה נשמע לי בכיוון שאתה מתאר, לכן אני רוצה להתעכב על זה.
יש לי ילדים, יש לי אישה והכל בסדר, והרבה רגעים בחיים אני מרגיש שבהתקשרות הזאת, התחושה היא שהיא הייתה יכולה לספק לי איזו איכות חיים, רמת חיים, רמת התקשרות, הזנה של חיוּת פי אין סוף ממה שהיא עכשיו נותנת לי. אז מה? בגלל זה התעכבתי על המשפט הזה. אמרת שאתה מרגיש שבהתקשרות הזאת, כמו שעכשיו אתה מקושר בנוסחה של מה אני מקבל מזה, אתה מרגיש שאמנם יש לך כאילו את הפינה שלך, אבל אין לך שם חיים, מה זאת אומרת שאין לי שם חיים?
אתה לא יכול לספק את מה שאתה מרגיש, שחסר לך. זה לא החיים עם המשפחה, זה לא החיים עם אישה, זה לא החיים עם ההורים. אתה מרגיש את עצמך ריק, אתה הולך לעבוד, חוזר, בסדר, מסתובב כך, כמו כולם. מזה אין תועלת. בינתיים האגו גודל ושואל אותך, מה הטעם בחיים? אתה לא מוצא טעם בחיים, ככל שאתה מפתח נופש, חופש, ספורט, מוזיקה, תיאטרון, כל מיני דברים כמו בלגן עם הסרטים בערוצים למיניהם, ותראה מה שאנחנו מפתחים, זה הכל כדי למלא את האדם באיזו הרגשה שהוא חי לפי הצרכים ואפילו למעלה מהצרכים, עוד לפני שהצרכים מתגלים. יש כבר אנשים שדואגים במה אנחנו נמלא אותם, ואנחנו רואים שזה לא הולך. האנושות מתדרדרת כי היא לא מסוגלת לספק לנו מה שצריך, כי אנחנו סך הכל בני הרגשה, אני רצון ליהנות, רצון לקבל. אני צריך לקבל מילוי שנקרא תענוג, ואנחנו לא מסוגלים לקבל תענוג. אתה בא אלי ושואל, מה חסר לך בחיים? אתה עובד, אתה מרוויח, אתה נוסע לחופש, אתה הולך בסוף השבוע עם הילדים שלך לאיזה טיול, אתה יוצא למסעדה עם החברים שלך, עם הקרובים שלך, אתה נמצא בבית, יש לך בו כל מה שיש לאדם המודרני, שתי מכוניות לך ולאישה, מה חסר? ואם אתה באמת עושה דין וחשבון נכון, אז אתה מרגיש בחסר. מה? אתה לא יכול להגיד.
ניצה: נכון.
חסרה לי הרגשת החיים. הרגשת המילוי, או במילים אחרות, חסר לי תענוג. תענוג זאת כאילו מילת גנאי. תענוג. הוא רוצה תענוג? כן אני רוצה ליהנות בכל רגע. זה מצב שקשה לנו לתאר אותו בכלל. אני רוצה להרגיש בכל רגע שאני נהנה, שאני שמח כל הזמן. אני לא רגיל לזה כבר, אני לא מבין איך אפשר בכלל, כל הזמן ליהנות, זה כאילו מגעיל, אני אולי אצטרך קצת להצטער על משהו כדי להרגיש הנאה עוד יותר גדולה, קצת רעב אחר כך תיאבון, אולי כך? אני רק התחלתי ליהנות ואני כבר חושב על איך אני אצטער על משהו כדי ליהנות יותר. אנחנו לא רגילים ליהנות. וכאן זאת הבעיה, זה מה שמתעורר באדם, ולכן הוא אומר, "טוב לי מותי מחיי". אתה רואה כמה אנשים גורמים מוות לעצמם. "טוב לי סמים, תביא לי משהו". ואתה תראה שעוד מעט, כמו שאנחנו היום אוסרים לעשן סיגריות בגלל שזה לא טוב, אני אומר לך, זאת בעצם הקדמה לזה שנפתח אישור לסמים.
זאת המגמה. בשביל מה לאדם לעשן, שיעשן משהו שינתק אותו קצת מהחיים, ייתן לו הרגשת מילוי, וזה כך יהיה.
ניצה: אני רוצה קצת לשתף מה אני הרגשתי בכל התיאור הזה. הרגשתי שבאיזה מקום כאילו החלפת לי דיסק, למה? כי כל הזמן היה לי בראש, יש כזה ביטוי שנקרא, "חופשי ומאושר", רק מה, בתרגום הפנימי שלי חופשי זה כמו בשיר, "חופשי זה לגמרי לבד". עכשיו פתאום אמרת לי, חופשי זה למעשה להיות מחובר ומקושר.
כמו אותו האדם החופשי שהיה מלפני אלפי שנים בחמולה.
ניצה: בדיוק, כמו פעם.
כן.
ניצה: בלב אני עוד לא מרגישה, אבל פה בראש פתאום החלפת לי דיסק ואמרת לי, חופשי זה להיות מחובר ומקושר. ואז אורן שאל, "רגע אבל אני מרגיש שיש לי ריקנות, אני כבר מתחיל להרגיש שהלבד הזה הוא לא כל כך נעים לי, אבל אני עוד לא יודע איך אני נהנה בעצם מקשרים של משפחה. איך אני יכול ליהנות?" לכאורה אלו בדיוק הקשרים שמהם ברחתי, איך אני פתאום יכולה להתחיל ליהנות מהקשרים האלה? מה השתנה בי, או ביחס שלי כלפי המשפחה, שפתאום ממצב שברחתי מהמשפחה, אני אתחיל ליהנות ממנה שוב, איך זה יקרה?
אם האהבה תהיה קודמת לכל. פשוט מאוד.
אורן: מה פירוש?
כי קודם זה היה צורך אגואיסטי. עכשיו זה צריך להיות צורך אלטרואיסטי. אנחנו התקשרנו למשפחה. על מין אנחנו דברנו קודם, וכמו שביררנו את זה במין, שאם מגיעים עם אהבה מקודם, אז הוא מתקיים ונותן תוספת יפה. אותו דבר כאן. אנחנו התקשרנו בקשרי משפחה, מתוך דחף טבעי ומתוך דעת הסביבה. כשהדחף הטבעי התמעט על ידי האגו, ובהתאם לזה התמעטו דעתה של הסביבה, ולחץ מהסביבה על המשפחה, אז עניין המשפחה כאילו התפורר, התרחק, נעשה אוורירי כזה. כן ולא ואולי באיזוי צורה כזאת או כזאת. אני יכול לחיות כאן והיא שם והילדים בעוד איזה מקום וזה נקרא משפחה.
הדברים הם מאוד רופפים וזה לא אותו מושג משפחה שהיה בית בשותפות, הכל קשור יחד. אני אומר שאנחנו יכולים לחזור לעניין המשפחה אם אנחנו נפַתֵחַ קודם כל אהבה, אבל אהבה כמו שדברנו בענייני המין.
אורן: בוא נדבר על כל נושא בנפרד. אנחנו רוצים ללמוד כל דבר כעומד בפני עצמו. אז אנחנו יכולים לחזור לעניין משפחה, ונדבר על אהבה.
אנחנו מתחילים מאהבה שהיא אינה תלויה בדבר. מה זה אצלנו? יש אהבה בלתי תלויה בדבר, מאוד גבוהה, רוחנית, ואנחנו מדברים על הגשמית. אהבה בלתי תלויה בדבר, שאני קודם כל מתחיל להכיר את בן האדם לפי היכולת שלנו למלא רצונות, למלא חללים, זה בתוך זה. שאני על ידי תרגילים, מתחיל לפתוח את עצמי ואותו ומתחיל להרגיש עד כמה שאני נהנה בזה שאני ממלא אותו ועד כמה שאני נהנה בזה שאני פותח את עצמי לזה שהוא ימלא אותי, ייהנה אותי. זה בעצם חייב להיות קודם לכל התקשרות אחרת.
אם אני מגיע לאותו קשר עם מישהי, ואנחנו כך מתקשרים וזה ודאי על ידי סדנאות והחינוך החדש, הכל צריך לעבוד כאן ממש בצורה כזאת. אדם לא מסוגל לעשות את זה לבד. ברור.
ברור לנו שאנחנו מדברים על איזה קשר, איך לפתוח את השני, איך אני פותח את עצמי, על ידי מה אנחנו יכולים להתקשר, איך אני מתרחק, מתעלה מעל הצורה החיצונית של האדם ומתחיל להרגיש את הפנימיות שלו, אני דווקא רוצה לדעת את האופי שלו, את הנטיות, את התשוקות, את כל הדברים הפנימיים שלו, שהוא בעצמו אפילו לא יודע, ואנחנו יחד בודקים אותו ויחד בודקים אותי ויחד לומדים איך אנחנו ממלאים זה את זה.
וכשאנחנו רואים שבצורה כזאת אנחנו יכולים להתקשר ולהתפתח ומתחילים להרגיש בזה אילו מילויים חדשים, בקשר לתענוג שדברנו עליו קודם, אז אני מתחיל להרגיש כאן תענוג חדש, מילוי חדש, שהוא הרבה יותר גבוה מכל מה שהיה באוכל, מין, משפחה וכולי מקודם. כי כאן אני פותח חלל חדש, רצון חדש, שאני יכול למלא אותו וליהנות מזה שאני ממלא. האהבה מתחילה כאן לעבוד בפועל. כמו שאנחנו מרגישים עם הילדים במצבינו, בעולם הזה בינתיים.
ואם אנחנו יכולים להתקדם בצורה הדדית, זה כבר נקרא יסוד למשפחה, זה נקרא "ברית", "חופה", "חוזה", "כתובה". מה זו "כתובה"? זאת אומרת, שאנחנו רוצים לקדש את הקשר בינינו. מה זה לקדש? להביא אותו להשפעה הדדית. זה נקרא קודש, השפעה הדדית. ואז בקשר בינינו אנחנו מגלים פתאום רצונות הדדיים ומילויים הדדיים חדשים שהם בין המילים, נקראים "שכינה". "איש ואישה שכינה ביניהם", מה שנקרא. זה איזה מן כינוי.
אורן: את החלטה על התקשרות מאיכות חדשה, שכמו שאמרת, "אהבה קודם כל", אני לא יכול לחזור אחורה בזמן. זאת אומרת, אני מניח שאני יכול ללכת לכיוון חדש של התקשרות, של גישה חדשה לקשר בינינו, גם אם אני כבר נשוי איתה הרבה שנים ויש לנו ילדים. אני לא צריך לחזור לברית וכתובה. אמרת כתובה. את זה כבר עשיתי פעם.
איזה עשית? סתם חתמת.
אורן: אז אפשר לעשות את זה עכשיו?
זה כן. בדיוק.
אורן: וזה יהיה היסוד למשפחה, זאת אומרת אתה מתחיל דווקא מהיחס בינינו כיסוד של בנית המשפחה שלנו מחדש?
נכון.
ניצה: זאת אומרת, הבסיס של קשרי משפחה טובים, הם קודם כל בקשר בין ההורים?
בין בני הזוג.
ניצה: כן. כי נניח שאנחנו כבר יצרנו משפחה, אנחנו כבר מגיעים כהורים.
כן. ודאי. הילדים לומדים מהדוגמה.
ניצה: זאת אומרת שקודם כל בתהליך כזה של הורות, שבשביל שאני אהיה הורה יותר טוב, אני צריכה קודם לעבוד על הקשר הזוגי ורק ממנו להתחיל לפתח כלפי הילדים?
את לא תדעי מאיפה ללמוד את זה. כלפי הילדים יש לך קשר טבעי, אבל לבנות איתם הדדיות, שהם יהיו קשורים נכון אליך, ואת אליהם, את צריכה להעביר את הקשר הזה מדרגת החי.
ניצה: מה זאת אומרת מדרגת החי, מהדרגה הטבעית, שעשיתי את זה בלי לחשוב?
מהדרגה הטבעית לדרגה הזאת שאת בונה אותה בעצמה.
ניצה: זאת אומרת אפשר לקרוא לזה נניח, דרגת חי זה בלי מודעות ונגיד בדרגה יותר גבוהה זה עם מודעות.
כן.
ניצה: אז נגיד בצורה מודעת אני מתחילה לבנות איזשהו תהליך שאני מתחילה להסתכל על הקשרים המשפחתיים כבר בצורה אחרת
רב: כן.
ניצה: כן, מודעת כלפיה. כשאני מסתכלת על המערכת הזאת, כי משפחה זה כבר סוג של מערכת, כי בהתחלה יש קשר אחד ופתאום נולדים מקשר אחד נולדים עוד קשרים. גם כל קשר, אני שמה לב שיש לו אופי אחר, יש לו תכונות אחרות.
דברנו על זה. לָמה משפחה? לָמה זוג? כי זוג זה תא, הם הופכים להיות אחד על ידי התקשרות כזאת הדדית, ואז הם גורמים בזה לחיבור של כולם, של כל האנושות. מתחילים מזוג ואז יש להם דוגמה איך להתקשר לכולם באותו העניין. כי זה לא שייך לזוג, זה לא הקשר האינטימי שלנו. אנחנו מהקשר שלנו האינטימי רואים איך אנחנו יכולים להיות מקושרים עם כולם באותה צורה. כי זה לא מחייב משפחה, זה לא מחייב ילדים, זה לא מחייב מין, זאת התקשרות בלב אחד.
ניצה: עכשיו תיארת באמת מצב שאם אני יודעת להתקשר עם בן זוג, אז לכאורה, אני יכולה להתקשר עם כולם.
במעגלים. ילדים, הורים, קרובים וכן הלאה.
ניצה: בתוך משפחה יש תפקיד מסוים לכל אחד, ואז זה מקבל אופי קצת אחר. בכל משפחה העיקרון הזה של שיוויון איך הוא בא לידי ביטוי בתוך משפחה? הרי יש סוג של היררכיה שאמנם נשברה מאותה היררכיה שתיארנו קודם. כי קודם כל אבא היה למעלה, ואחר כך אמא, אחר כך הילדים. התפקידים היו שם מאוד מאוד ברורים.
כחלק מתהליך ההתפוררות שלנו, איבדנו גם את התפקידים של כל אחד בתוך המשפחה. כתוצאה מתפקידים שונים, יש לנו גם סוג של התקשרות בעלת אופי אחר. איך בכל זאת אנחנו לומדים את צורות ההתקשרות השונות בהתאם לתפקידים השונים של הפרטים בתוך המערכת הזאת של המשפחה? נניח אני אפילו יכולה להגיד שאני מרגישה כלפי ילד אחד משהו אחד, כלפי ילד שני אני יכולה להרגיש משהו קצת אחר?
אז מה?
ניצה: איך אני מתחילה לבנות את הקשרים האלה בתוך המשפחה? אני הרי מסתכלת ואני רואה שיש אופי שונה.
את לא מסתכלת, את עושה סדנאות.
ניצה: מה הדבר הראשון, מה הבסיס הראשון שאני כהורה צריכה לעבור?
אין כאן הורה. בסדנאות אין הורים ואין ילדים ואין כלום. כולם שווים.
אורן: מי משתתף בסדנה?
המשפחה. כל המשפחה, כל הגילאים. לנשמה אין גיל.
אורן: למה אמרת את זה?
כי החלק הפנימי שלנו, זה שנולד בהתקשרות ההדדית בינינו. הרצון המשותף שאנחנו ביחד ממלאים, אני בה והיא בי ואנחנו מתקשרים בזה בעצם כאחד, נקרא "נשמה".
ניצה: זאת אומרת שהסדנה שלנו היא סדנת משפחה ולא סדנה רק להורים?
לא. בהתחלה זה בין ההורים, כדי שהם יבינו את הטכניקה הזאת והם הולכים גם לאיזה סדנאות חיצוניות שבהם מלמדים אותם. הם הרי לא יודעים. אחרי שהם לומדים שם, ומצאו את הקשר הפנימי ביניהם, והקשר הזה עובד פחות או יותר בכל האירועים שהם עוברים בחיים, אז באותה הסדנה החיצונית גם מלמדים אותם איך להיות עם הילדים. ובכל זאת, אפילו שאלו ילדים, חייבים להיות איתם בקומה שווה.
אורן: הבנתי שיש עיקרון והוא כמו עיקרון על, של בניית המשפחה החדשה, וקראת לו בשלוש מילים, "קודם כל האהבה". אם קודם כל האהבה, אז העיקרון הזה צץ.
מה היא הסיבה להתקשרות? קודם כל הסיבה היה האגו, לנצל את כולם לטובת עצמי. בזה הגענו להכרת הרע, שאני יושב בתא בודד ובעצם אין לי כלום.
אורן: אני ריק.
זה כמו בארון קבורה. צריכים להגיע לקשר אחר, לא בצורה אגואיסטית, אלא בנתינה. אין חוץ משני הכוחות האלה שום דבר בטבע. פלוס ומינוס, זהו. אין יותר. התחלנו לדבר על איך שאנחנו מגיעים לקשר שהוא באמת קשר על ידי הנתינה.
אנחנו בונים עכשיו על הנתינה, שאני יוצא נניח כלפיה בקשר שאני רוצה למלא אותה, מה היא צריכה? מה יכול להיות לה נעים? לאהוב זה נקרא לעשות נעים לשני, טוב לשני. והיא מרגישה שאני כל הזמן רוצה לעשות לה טוב. זה נקרא אצלה שאני אוהב אותה. אבל היא גם צריכה קצת להתעורר מהאגו שלה, וצריכה באותו הדבר ההדדי להתייחס נניח אליי. להבין מה אני רוצה וגם להזדרז למלא לי אותם החללים, אותם הרצונות. זה שאחד ממלא את הרצונות של הזולת, ללא שום דרישה בחזרה, נקרא שהוא אוהב אותו. ובנטייה ההדדית הזאת, אנחנו מתקרבים כל כך זה לזה, אני כאילו ניכנס בה והיא כאילו נכנסת בי, ואז אנחנו הופכים להיות גוף אחד. "ויהיו לבשר אחד".
ניצה: ואיך הילדים מצטרפים? כי אנחנו פה כבר בקשר של משפחה.
אחרי שאנחנו כבר מבינים זה את זה נפשית, פנימית, אנחנו עושים סדנה עם הילדים. אנחנו מתחילים לעשות איתם לאט לאט, את מה שאנחנו עברנו בעצמנו. זה פשוט מאוד. קודם כל אפשר שלילדים יהיו סדנאות חיצוניות לחוד, שיפַתחו אותם קצת, אבל אנחנו, מלמדים אותם איך להתקשר נכון זה לזה. כולנו חברים.
אורן: יושבים כולם יחד, אבא, אימא והילדים?
יושבים כולם יחד. מי שהיה קטן, הוא כאילו הגדול ביותר, מי שהיה גדול הוא הקטן ביותר, האבא, משרת את כולם, האימא דואגת לכולם, למרות שהיא גם השולטת.
אורן: יושבים כולם ביחד, אחרי שאבא ואימא התחילו לאהוב.
חוקי הסדנה, שאין בסדנה גדול או קטן, כולם שווים. ואם כולם שווים, אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו פעם אחת גדולים יותר, ופעם אחת פחות מכולם. פעם אחת אני אומר מה שאני חושב, ובפעם השנייה אני מקבל את מה שהשני אומר, מקבל, אז אני פחות ממנו. וכך אנחנו מגיעים לעמק השווה, כל אחד ואחד מתחיל לפתח את הרגש לאחרים. כמו שבסדנה, בה אנחנו מדברים על זה, אנחנו לא סותרים זה את זה, וודאי לא מתווכחים, ולא עורכים דיונים, אלא מסכימים, משלימים, עד שיכולים למצוא איזו זרימה פנימית, ויכולים באמת להיות בהסכמה.
מתוך העבודה והמאמץ שבהסכמה, אנחנו מגיעים להתקשרות יותר ויותר פנימית. מתוך ההתקשרות אנחנו מגיעים לזה שכל אחד מתחיל להרגיש יותר ויותר פנימית את השני, ומשתדלים למלא את הזולת. זה לא כל כך זולת, הילדים והאישה נניח, שאתה משתדל למלא אותם, מראה להם שאתה ממלא אותם, שאתה משתדל, והם עושים לך את זה בחזרה. בתרגילים האלה מגיעים למצב שנקרא אהבה בין בני המשפחה. לא בין בעל לאישה, אלא בין כולם. ואז הקשר ההדדי הזה שנולד, הוא נקרא המשפחה. אם אין, אין משפחה.
ניצה: זה מאוד יפה מה שאמרת, "הקשר שנולד הוא המשפחה". העובדה שיש לי משפחה פיזית, זה עוד לא הופך אותי למשפחה.
כן. זה בדרגה של חי.
ניצה: אמרת, שכולם שווים, את זה הבנתי, פעם אני גדולה, ופעם אני קטנה. הרגשתי שכשאני גדולה זה אומר שאני מדברת עכשיו וכולם מקשיבים לי בתוך הקבוצה. וכשאני קטנה, אפילו כשהבן שלי מדבר, ובזה שהוא מדבר הוא כרגע הגדול, ואני בהקשבה, זה אומר שאני הקטנה כלפיו.
כן. גם היחסים איתו הם כך. כשהוא דורש משהו, אז הוא יותר גדול. כשאת משרתת אותו, כאימא, אז את קטנה יותר. גם כך זה קורה. פעם אחרת, את אומרת לו מה לעשות ואיך לעשות. תמיד אנחנו נמצאים ביחסים בשני הכיוונים.
ניצה: כשאני מדברת אני גדולה, כשאני מקשיבה אני קטנה. ולכן זה נקרא שוויון. כי בעצם כל אחד הוא בעל ערך, וברגע שהוא הדובר, התפקיד של שאר חברי המשפחה הוא להיות קשובים.
זו הפעולה שאני צריכה לעשות כדי להקשיב לו בכלל, אחרת אני בכלל לא מקשיבה. כי אם אני חושבת שאני יותר חכמה, יודעת יותר, יש לי יותר ניסיון חיים. זאת אומרת, אני נותנת לו להתבטא ואני שמה את עצמי בצד. למה אני מקשיבה?
את רוצה להיות קטנה לעומתו, לקנות את החסרונות שלו, את הרצונות שלו.
אורן: מה הפירוש?
שאחר כך תצטרכי למלא.
ניצה: זאת אומרת, צריך להבין את הצורך שלו, מה בדיוק הוא רוצה, מה הוא צריך, למה הוא זקוק?
כשאני עושה את עצמי קטן, אני יכול להיכנס בו, כי אני מתבטל כלפיו. אני נכנס בו, אני נכנס כאילו לתוך החיסרון שלו, לתוך הרצון שלו. ואז אני רואה ומרגיש, מה הוא רוצה, מה הוא דורש, ממה הוא סובל, מה קורה לו. זה מהצד כשאני קטן, ואני יכול להיכנס בו ולרכוש את החיסרון. כשאני עושה את עצמי קטן, הוא מדבר אלי, הוא מגלה גם את אותו החיסרון.
ניצה: הוא יותר נפתח.
כן. אחר כך אני הופך את עצמי להיות גדול כלפי אותו החיסרון שלו והולך וממלא אותו. אז פעם אנחנו קטנים כלפי האחרים, ופעם אנחנו גדולים כלפי האחרים. מזה נפתח הקשר ההדדי בקומה שווה, שאנחנו כולם שווים.
אורן: במה שווים?
בזה שכל אחד רוצה לגלות את החיסרון של כולם ולמלא את החסרונות האלו. אז כולנו שווים, פעם קטנים מכולם, פעם גדולים מכולם.
ניצה: נניח שאני עושה השוואה בין הכוונות, כששני בני זוג או מבוגרים, עושים את התהליך הזה, נניח אני יכולה להיות בהקשבה לאורן, ואורן יכול להיות בהקשבה אלי, אבל אנחנו באים ממקום שאני יכולה להגיד שאנחנו שווים. כי שנינו אנשים בוגרים, יש לנו ניסיון חיים. וכשאני מסתכלת על הילד נניח בן הארבע או חמש, באופן טבעי אני יותר בעלת הניסיון, אני כאילו מבינה יותר ממנו, הוא עוד קטן. קשה לי יותר להיות קטנה ולהיות באמת קשובה.
לא, את קטנה לעומתו. כי יש לך גם את האהבה הטבעית אליו. ככל שהוא קטן יותר, את מקשיבה לו כל הזמן "מה הוא רוצה?". אימא מסתכלת כל הזמן על התינוק, מה הוא רוצה, מה עוד אני יכולה לעשות? מה אני יכולה לעשות לו, אולי עוד משהו. כל הזמן היא מסתכלת עליו. אז היא קטנה או גדלה?
ניצה: היא קטנה.
קטנה. כי הרצונות שלו, של גוף הבשר הזה, שולטים בה.
ניצה: אבל איפה הבעיה לפי מהניסיון שלי. אתה אומר, רגע, הוא קטן, מה הוא יודע מה הוא רוצה? אני יודעת מה טוב בשבילו.
אז תמלאי.
ניצה: אבל אז אני רואה שהרבה פעמים זו טעות, כי אני כאילו חושבת שאני יודעת מה שטוב בשבילו.
לא, כאן אנחנו מדברים על הבירורים הטובים, הנכונים. זה לא חשוב. אם את נכנסת בצורה כזאת שאת מתבטלת כלפי הרצונות שלו, כשאת לא רוצה להרגיש את עצמך ואת הביקורת שלך וכלום, כמו שאת אומרת עכשיו, אלא את ממלאה רק את הרצונות שלו בלבד, אחרת זה לא נקרא אהבה. אהבה נקרא שאני ממלא את מה שהוא רוצה, ולא את מה שנדמה לי שהוא צריך. לא צריך להיות "אמא דיקטאטור", אלא אמא.
אורן: הסברת פה את האופן שבו הם ניגשים לסדנה המשפחתית, אני רוצה לממש את זה, אבל על מה מדברים? לא אמרת מה הנושא. הסברת את הטכנולוגיה את החוקים ואת היחסים ביניהם תוך כדי הדיבור, אבל הם מתיישבים, על מה הם מדברים?
תן לי איזו דוגמה שאני אחוז בה.
כל דבר שאתה רוצה, מה שמעניין אותם, חברים, היחסים בין החברים, תכניות הטלוויזיה, כדורגל, לא חשוב. אנחנו מדברים על היחס שלנו לתופעות האלה. אני מבין שעם הילדים זה קצת קשה. אין להם עולם גדול, רחב, עם רגשות כאלה. הם לא יכולים לפתוח את עצמם, הם לא פסיכולוגים.
ניצה: קשה להם לבטא לפעמים את מה שהם רוצים.
כן. אלא אנחנו מדברים אז על המשחקים, על מה שמעסיק אותם.
אורן: משהו מהחיים שלהם?
כן, מהחיים שלהם. אבל אנחנו רוצים להיכנס לחיים שלהם בצורה ממש שווה. כמוהם.
אני מקבל ברצינות את מה שהוא מספר לי, כי אנחנו עובדים עם הרצונות שלהם. הרצונות הם עדיין קטנים, לא בשלים, נכון, אבל בכל זאת אם אני רוצה להיות בקשר עמו, אני רוצה להיות בדרגה שלו.
אורן: אני אומר, בואו נתיישב ונספר את החוויות שעברו עלינו היום, נניח, כל אחד?
מה שהוא רוצה, ממה שהוא חי. אתה פחות או יותר יודע, אלו בעיות, אלו שהם פרטים, משחקים, היחס בכיתה, היחס בחצר, לא חשוב איפה ומה.
אורן: אספתי את כל בני המשפחה, ואני מכוונן את עצמי עכשיו לעשות את ההתקשרות הזאת שאני קטן, מקשיב לכולם, ואז אני האבא, אני אולי אוביל את הדיון. אני בא, אוסף את כולם, ומה אני אומר?
אנחנו רוצים לשוחח.
אורן: לא, הרי שוחחנו הרבה פעמים בחיים. פה יש משהו מיוחד, נראה לי.
הסיבה שאימא תעשה עוגה יפה, אבא יקנה גלידה, בקבוק קולה, ןכן הלאה.
אורן: אוקי, נזמין פיצה וקולה. יושבים כולם יחד, ועכשיו אני מניע את הדיון. איך אני מתחיל, מה אני אומר?
נניח, אתה השואל, מה קורה לך עם החבר, או שאנחנו מתחילים לדבר בינינו בצורה כזאת שהם מקשיבים, ונכנסים יחד לשיחה. משהו כזה ששייך למשפחה, שייך לכולם. וגם שיהיה משהו שיעניין אותם.
אורן: לפני שהתחלת לתאר איך בדיוק מתיישבים ומה עושים, אמרת לי שלנשמה אין גיל, כי הרצון הפנימי הזה שיש בכל אחד, שהוא יכול להתמלא רק בקשר של אהבה, הוא נמצא בכל אחד, הוא נמצא גם בילד?
זה יכול להיות גדול, ובהתפתחות כמו ילד. ותאמין לי שזה כך בכל העולם.
אורן: איך אנחנו מצליחים בהתיישבות הזאת, בדיבור הזה, בסדנה הביתית המשפחתית הזאת, לעורר את הנקודה הפנימית שצמאה לקשר בתוך האדם, כמו שאתה אומר, לא משנה בן כמה הוא. אז איך אנחנו מצליחים לעשות את הפעולה המשפחתית הזאת מהמקום הזה?
זה מגיע לאט לאט, מתוך הדיבור, מתוך ההקשבה, מתוך זה שאתה מכניס כאן אווירה של חום, של דאגה, הדדיות, סבלנות, התחשבות. אתה נותן בזה דוגמה, אתם שניכם נותנים דוגמה. והילדים הם מאוד רגישים לזה, הם פתאום מתחילים להיפתח, להתקשר.
ניצה: למעשה, כל דיון שיהיה, יש בו תמיד איזה רצון או מטרה פנימית שנקראת "הקשבה לצורך"? זה בעצם הרעיון?
בטח. כי כל הרעיון, כל המטרה היא לגלות את הרצון של הזולת. הקשבה לצורך. חוץ מזה, טיפ פשוט, ברגע שאתם כזוג לא יודעים איך להתחיל, על מה לדבר, תעשו סדנה בקבוצה שלכם. אתם תראו כמה שאתם פתאום מגלים בדיון שביניכם כאלו הברקות, התחלות, כי כאן נעשית "חכמת ההמונים".
אורן: בסדנת ההורים?
כן. ולא תהיה בעיה.
אורן: מהו עיקרון העל שהוא כמו המצפן שלנו, בכיוון החדש כדי לבנות את המשפחה שלנו מחדש? תן לי עיקרון אחד.
לאתר משפחות ובודדים שרוצים להרגיש את התא המשפחתי החם, ולא יודעים איך לעשות זאת. זה יכול להיות חד הוריים, רווקים ורווקות.
אורן: אם אנחנו זוג שיש לנו משפחה ואנחנו רוצים לבנות אותה מחדש בכל התהליך שהתחלנו ללמוד היום, תן לנו משפט אחד שהוא יהיה כמו אור בדרכנו, שאנחנו יודעים שהוא המצפן הנכון בבניית המשפחה שלנו מחדש.
קודם כל בונים את הקשר הנכון בין אבא ואימא. זה ברור. בסדנאות, בחינוך שלנו, חוץ מהמשפחה, ואחר כך מלמדים אותם איך לעשות אותם התרגילים בתוך המשפחה. זה ברור. ולילדים אפשר לעשות עוד קורס נוסף, בין הילדים, בסדנאות שלנו.
אורן: הזמן שלנו נגמר, תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם איתנו, עד הפעם הבא כל טוב, חיים חדשים.
(סוף השיחה)