חיים חדשים
שיחה 1280
החזרה למוסדות החינוך בתקופת הקורונה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 04.09.20 – אחרי עריכה
אורן: היום נשוחח על החזרה למסגרות וההשפעה של הניתוק החברתי על ילדים ונוער.
טל: השנה החזרה ללימודים נעשתה מתוך חשש מאוד גדול, ויחד עם זה אנחנו יודעים שמספר ההדבקות הוא מאוד מאוד גבוה. אנחנו עכשיו למעשה מקום ראשון בעולם בהדבקות פר מיליון איש. למרות זאת הגנים ובתי הספר נפתחו לפחות עד כיתה ב', והרבה מאוד הורים שולחים את הילדים שלהם לגנים מתוך איזה רצון להאמין שיהיה בסדר.
אנחנו רוצים לדבר היום על המנטאליות הזאת שנמצאת כרגע בעם שלנו סביב הנושא הזה, ההרגשה הזאת שאסור לעצור, שחייבים להמשיך כרגיל בחיים שלנו למרות החשש, למרות הדאגה, ובעצם האי וודאות המאוד גדולה שאנחנו נמצאים בה. אני שומעת כל הזמן על גננות שנכנסות לבידוד כבר ביום השני של הגן. כולם מרגישים שיש משהו לא הגיוני כל כך בסיטואציה הזאת, אבל לא יודעים כל כך מה לעשות, איך לפעול נכון.
אז אני רוצה לשאול קודם כל, איך אתה מסביר את ההחלטה לפתוח את מסודות החינוך, לאפשר לילדים שלנו להסתכן בצורה כזאת למרות הכול. מאיפה אנחנו בעצם מחליטים? איפה המקום שאנחנו מקבלים החלטות מהסוג הזה?
אני לא רוצה להגיד מאיזה מקום אנחנו מחליטים, כי זה ישמע מילה גסה. איך שאתם מחליטים על הילדים הקטנים, המתוקים, שצריכים להיות היקרים, אין לי מילה חוץ מזלזול וחוסר לב, ובלבול גדול מאוד שממלא את העם הזה ומטמטם אותו. זהו. כך להתייחס לילדים, זה ממש חוסר אחריות מוחלט.
טל: ממה שאני חווה, זה איזה חוסר יכולת לעצור את השגרה, את ההרגלים.
זה ברור. ואת יודעת למה זה יגיע, שדווקא נשים לא רוצות לחשוב על הילדים שלהן.
מה אומר הנביא על ימי הקורונה, או במילים אחרות על ימי ביאת המשיח, על הצרות שיבואו לעם ישראל? ש"אמהות רחמניות בישלו ילדיהם"1, את יכולה להאמין שדבר כזה יקרה ובעם ישראל?
אורן: תיאורי זוועות.
טל: קשה להאמין, ומצד שני, גם אני חושבת שמה שקורה עכשיו זה כל כך הזוי, ויותר ויותר אנחנו מרגישים שהמציאות היא לא הגיונית ואנחנו רואים מה קורה בגני ילדים מבחינת התעללויות בפעוטות.
זה לא פותר אתכם מהטיפול, כי זה לא הגיוני. זה לא אומר שאת יכולה להגיד, "אני לא יודעת מה לעשות, אני עוזבת את זה וזהו, שהממשלה תטפל, שמישהו אחר יטפל". המילה הזאת "לא הגיוני" היא לא במקום. היחס שלך הוא לא הגיוני.
טל: מה אני צריכה לעשות כאמא?
לא יודע, תחשבי על זה כאילו שאת שומעת מה שקורה וזה במדינה אחרת.
טל: אם אני כאמא הייתי יכולה להשפיע על מה שקורה, אני חושבת שהייתי מקבלת החלטות מאוד מאוד שונות. אבל אני חלק ממכלול מאוד גדול ויש כאן דעת הרוב שהיא מאוד מאוד משפיעה.
אבל במכלול הזה כולן אמהות רחמניות, אז מה קורה?
טל: אז מה אתה היית אומר לאימהות הרחמניות?
אם הייתן יוצאות במקום לצעוק לפני בית ראש הממשלה, לצעוק עבור הילדים שלכן, הייתן עושות מהפכה בעם.
טל: מה אנחנו צריכות לצעוק עבור הילדים שלנו, איפה אתה שם את האצבע על הבעיה?
את שואלת אותי מה לצעוק? אז אני לא יכול להגיד, אז כנראה שבאמת אין מה לצעוק והגענו למצב שאין לנו אימהות רחמניות.
טל: אני רוצה לנסות לתאר לך את הלך הרוח. הלך הרוח הוא שאנחנו צריכות לצאת לעבודה, יש לנו גן.
עכשיו את בעצם רוצה להסביר לי, למה אין לך לב של אימא רחמנייה. אני מבין. זהו. בלי הסבר. על זה לא צריכים שום הסבר. אין לב, זהו.
טל: לא, אני רוצה לתאר את המנטאליות.
זה לא חשוב. אין לך לב לצאת עבור הילדים. נקודה. מה כל הפלפולים האלה, שאת תביאי לי עכשיו אלף ואחת הוכחות שאת לא מסוגלת?
טל: לא שאני לא מסוגלת, אני רק אומרת, שיש איזו מנטאליות שלא רוצים לראות את המציאות, כאילו אומרים שמה שהיה, היה, ומה שיהיה אני לא יודעת, אני לא מסתכלת קדימה, אני רק רואה את מה שיש בנקודה הזאת.
תצאי לרחובות ותתחילי לצעוק. מה נשאר לך עוד לעשות?
טל: זה מה שאני מנסה לתאר, מנטאליות שלא מחברת בין מה שקורה עכשיו, למה שעלול לקרות, אנחנו כמו באיזה ניתוק.
ומה שיקרה בזמן שזה יקרה, גם לא יהיה נראה לך שזה אמיתי ושיש משהו לעשות. בדיוק כמו שעכשיו.
טל: כאילו מחכים שתבוא מכה והיא תכריח אותנו להישאר בבית, לא יכולים לעצור את זה מרצוננו ומיוזמתנו. כך אני חווה את המצב.
אז כבר יש מכה, מה הבעיה, למה כולם רוצים לברוח מהבית דווקא?
טל: כנראה שזה עוד לא מספיק.
צריכים עוד מכות.
טל: זה מה שאני רואה שקורה בעם שלנו.
זאת אומרת, אנחנו מתפללים מתוך ליבנו שיהיו לנו יותר מכות.
טל: זה מאוד מאוד מצער אבל ככה אני חווה את המצב, שעד שלא תהיה מכה כל כך נחרצת שתכריח אותנו לעשות שינוי, אנחנו נמשיך עם אותם ההרגלים ואותן הפרדיגמות עד שהטבע יכריח אותנו לעצור.
אז מה את רוצה לשאול אותי?
טל: אני רוצה לשאול, איך אפשר לצאת מהמלכוד הזה?
את אומרת בעצמך שאי אפשר, שאם תהיה איזו הצלה ממקום אחר, אז כן ואם לא, אז לא.
טל: אז בוא ננסה. אם אנחנו עכשיו רוצים בכל זאת בתור הורים שכן מודאגים וכן מרגישים את הסכנה.
לא מודאגים ולא מרגישים כלום, על מה את מדברת? אני לא מסכים עם זה שאת מדברת ככה על ההורים. אני לא רואה באף מקום ובאף משפחה, ואפילו שהנשים צועקות שם עד לב השמיים, זה בישראל בכלל לא פלא, הן אוהבות לצעוק ואין מה לעשות, הן לא רוצות חוץ מזה שום דבר. חוץ מזה כל אחת חושבת שהיא יכולה לדרוש והאחרות והאחרים צריכים לבוא ולעשות לה את מה שהיא חושבת.
טל: מה הפתרון כאן בעינייך?
שתעשו בעצמכן משהו. מה המדינה יכולה לעשות, מה את רוצה שהיא תעשה?
טל: אני לא יודעת.
אתם צועקים שם לפני בית ראש הממשלה, ומה הוא אומר? אנחנו משקיעים מיליארדים נגד הקורונה, נגד זה, ונגד זה, זה מה שהממשלה מסוגלת לעשות. אבל הממשלה לא יכולה להיות מחנכת ומטפלת ושומרת ממש על כל תינוק ותינוק, זה לא תפקיד של ממשלה.
טל: אז מה הפתרון כאן? כי כרגע לכאורה האופציה היא או לשלוח למסגרות, או לעשות סגר ולהישאר בבידוד, זה שתי האופציות.
אני לא יודע, אין לי שום אופציה, אני לא מסכים לא עם זה ולא עם זה ולא איתך. זהו. אני לא מסכים עם כל האופציות האלה, אצלי יש אופציה אחרת שהיא לא נכנסת להחלטות האלה.
אורן: מהי האופציה שאתה רואה?
האופציה, שאנחנו הולכים לרפא את שורש הבעיה. ושורש הבעיה לפי איך שאני מבין אותה, היא סך הכול בחוסר קשר נכון בינינו בעם ישראל. ולכן מגיעה לנו המכה הגדולה הזאת וזו רק ההתחלה, אנחנו עכשיו הגענו למקום הראשון בווירוס הקורונה בצורה יחסית בין כולם, אבל זו רק התחלה, חכי מה שיהיה.
טל: מה אתה צופה שיהיה?
שאנחנו ממש כולנו נהייה נגועים בקורונה בצורה כמו שאנחנו שונאים זה את זה, כמו שאנחנו מחולקים, כמו שאנחנו שסועים בתוך כל אחד ואחד וכן הלאה. בצורה כזאת אנחנו נהייה חולי קורונה כרוניים, ילדים, כלבים, חתולים, הכול הכל עד כולם, לפני כל האנושות. שהם יראו ממש במו עיניהם שזה בא דרכנו, מאיתנו.
אורן: אנחנו עלולים להיות עם מוכה קורונה?
כן.
אורן: למה זה נופל עלינו, זה סוג של עונש משמיים?
מהשמיים לא מביאים עונש, מהשמיים מביאים רק תיקון.
אורן: מה הקורונה באה לתקן?
היא באה להראות לנו איפה הרע, איפה המקור של כל הצרות והבעיות, בתוך עם ישראל.
אורן: איפה מקור הרע?
בחיבור בינינו. על זה כתוב לך בתורה כמה שאתה רוצה.
אורן: מהי הנקודה המרכזית בדיוק?
שנאת אחים, שנאת חינם, שזה כנגד "ואהבת לרעך כמוך". אין לנו קללה אחרת חוץ משנאת חינם ואין לנו ברכה אחרת חוץ מ"ואהבת לרעך כמוך", רק זה או זה.
טל: אז איזה שינוי אתה רואה שצריך לקרות עכשיו בקרב ההורים, בקרב ציבור המחנכים, בכל הנושא הזה של חינוך הילדים?
הבנת המצב, רק בזה תלויה ההבראה שלנו.
טל: ואם אנחנו נבין את המצב ונבין שאנחנו צריכים לשנות את היחס שלנו אחד לשני, איזה השלכות יהיו להבנה הזאת בפעולות שלנו?
כשאנחנו נתחיל לעשות איזה תנועות כדי להתקרב זה אל זה, כדי להיות יותר ידידותיים זה אל זה, אנחנו כולנו נדאג לילדים כמו שהם ילדים של כולם, אנחנו נדאג לעם כעם אחד, "כאיש אחד בלב אחד" ובצורה כזאת אנחנו נרפא את כל העם מהקורונה.
תתארי לעצמך, שאחרי המכה הזאת, אם אנחנו נעשה מה שצריך, אנחנו נהייה היחידים שרק בשטח שלנו על פני כדור הארץ הכול יהיה לבן, בלי קורונה, בלי אדום ואז אנחנו נוכל להציג את זה לכולם וכולם יעשו כמונו.
אורן: מה הנקודה שתביא אותנו לזה, באיזו טכנולוגיה צריכים להשתמש על מנת להגיע למצב כזה, שישראל לבנה לגמרי ואין בה בכלל קורונה?
סך הכול קירוב בין בני אדם.
טל: האם עד שאנחנו מגיעים לקירוב הזה, בעצם נכפה עלינו הבידוד? זאת אומרת זה שאנחנו נאלצים להתרחק?
כן. וודאי.
טל: אז על זה גם רצינו לשאול אותך. מה בעצם ההשלכות של הבידוד הזה על אותם ילדים ונוער שנאלצים להיות מרוחקים? בגלל שזה גיל שבו כל כך חשוב להם האינטראקציות החברתיות.
אז תחשבו אתם על זה, כדי לספק לילדים שלכם את האינטראקציה וכל מיני דברים, בבקשה. אתם מונעים את זה מהם.
טל: אתה אומר, שהורים שהיום משאירים בידי המדינה ובידי המסגרות את כל האחריות על הילדים, צריכים לקחת את האחריות?
לא, לא נכון. אני רואה עד כמה שזה לא מובן. ההורים לא נמצאים בקשר נכון ביניהם כאיש לרעהו, שכולם כאגודה אחת, כאחים, כאחיות, ונמצאים ממש "כאיש אחד בלב אחד". אם אתם לא נמצאים בזה, אז באה הקורונה ומרחיקה ביניכם ואומרת, "שבו בבית והילדים ישבו בבית ושלא יכנסו לחיבור".
(סוף השיחה)
-
ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן (איכה, ד',י')↩