חיים חדשים

תכנית 1286

טיפול משפחתי בהורה מבוגר

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 30.10.20- אחרי עריכה

אורן: היום נביא לדיון שלנו באולפן תמונה מהחיים, תמונה מורכבת, לא פשוטה, ננסה ללמוד מהרב לייטמן איך להסתכל על הדברים מתוך חכמת החיבור, מתוך תפיסת העולם האינטגרלית שהוא מלמד אותנו בדרך לחיים חדשים.

יעל: אנחנו רוצים לדבר היום על מצבים שקורים בהרבה מאוד משפחות בישראל. אנחנו מדברים על זה שההורה מתבגר, יש כאן אמא שכבר מגיעה לגיל מבוגר, יש לה שלושה ילדים, ויש גם נכדים. שלושת הילדים שלה הם בעלי משפחות, עובדים, והיא כבר מתחילה להתקשות לנהל חלק מהדברים בחייה.

קשה לה לבצע חלק מהפעולות היומיומיות, והילדים סידרו בשבילה עזרה כמה ימים בשבוע, אבל העניינים מסתבכים ובשנה האחרונה המצב הבריאותי של האם הולך ונעשה יותר ויותר גרוע, והילדים צריכים להירתם יותר, להיות יותר בשביל האם, להשתתף יותר בהצטרפות לבדיקות, להיות יותר בקשר, ולטפל בהרבה בירוקרטיה מול הרבה עניינים ממסדיים. הילדים מתחילים להרגיש שזה עול כבד, ומתפתחת איזו תחושה שכל אחד זורק על השני את האחריות ונוצר תסכול וכעס מאוד גדול בקרב האחים. כל אחד רוצה שהשני ייקח את האחריות על הטיפול ופחות הוא עצמו. מה שקורה בפועל זה שאחד האחים הוא זה שבסופו של דבר נושא ברוב הנטל.

המצב מתחיל להיות יותר מורכב בתוך המשפחה, מתחילים להתפתח סכסוכים, ונוצרים מטענים של אח אחד על האח השני, ובעצם יש דילמה ביחס לחלוקת הנטל. חלק מהאחים מרגישים שמי שיותר קרוב ויותר זמין הוא זה שצריך לעשות את רוב העבודה, וחלק אחר אומר "לא, כולנו צריכים לעשות הכול בצורה שוויונית".

ויש גם איזו דילמה ביחס למסירות בטיפול בהורה, זאת אומרת עד כמה זו באמת החובה שלנו כילדים היום, להיות ב-100% בשביל האם שנתנה לנו את כל מה שהיא יכולה כל החיים, לבין מי שאומר, "אנחנו נמצאים היום בתקופת חיים מאוד מורכבת. אנחנו כבר לא משפחה גרעינית כזאת שכולם חיים ביחד, אני עושה מה שאני יכול, יותר מזה אני לא יכול לעשות".

זאת המשפחה, זאת הסיטואציה שנמצאת בהרבה בתים בישראל, ואנחנו רוצים לשאול אותך איך אתה רואה את הסיטואציה הזאת בהסתכלות אינטגרלית?

אם אנחנו מדברים על משפחה ממוצעת, אז כולם עובדים.

יעל: נכון.

הילדים בבתי ספר, באוניברסיטה, ההורים בעבודה שלהם, וההורים של ההורים נמצאים כזוג או אפילו אחד מהם נשאר לבד, בדרך כלל זאת האישה, ודרושה כבר עזרה. אין מי שיביא לה תרופה, אין מי שיביא לה מזון וכן הלאה. או שהיא נמצאת בדירה או שהיא יכולה עדיין לצאת קצת מהדירה החוצה, בכל זאת היא לא יכולה לבד אולי. זו בעיה בעיה גדולה, אבל בדרך כלל עושים את זה כך שכל ילד משלם סכום כסף ואז אנחנו מקבלים מישהו שיהיה צמוד לאמא שלנו.

יעל: אז יש מישהו שצמוד לאמא, אבל עדיין, בעניינים הרפואיים בדרך כלל מי שמטפל הם בני המשפחה. הם רוצים באמת לדעת, שכשאתה הולך עם ההורה לרופא אתה רוצה לשמוע מה קורה, אתה רוצה לדעת שהוא מקבל את הטיפול הכי טוב שיש. בדרך כלל בני המשפחה מתעסקים בבירוקרטיה הרפואית. בכל מה שקשור לדברים התפעוליים של החיים, של האוכל, לנקות את הבית, ללכת לקניות, לזה יש מי שיעזור. אבל ברגע שהמצב הרפואי מסתבך וצריך מישהו שיטפל יותר בדברים הרפואיים, בשביל זה כן צריך את הילדים. זאת המציאות בדרך כלל במשפחה ישראלית ממוצעת, וכאן מתחילים הסכסוכים.

אורן: אני רוצה להציג בפניך את הדמויות, שנכיר את המשפחה קצת יותר טוב. את הדבר הראשון שציינת הם כבר עשו, כל אחד מהם כבר שילם סכום מסוים ויש להם עזרה שמכסה חלק מהדברים.

אני רוצה שנכיר קצת יותר טוב את המשפחה. במשפחה הזאת לאמא המדוברת יש שלושה ילדים, כפי שאמרנו כל אחד הוא בעל משפחה משלו, כל אחד עובד קשה ויש לו את החיים והעיסוקים שלו, אבל יש גם כמה הבדלים. האחות הגדולה גרה קרוב לאמא, מטבע הדברים יוצא שהיום הנטל בעיקר נופל עליה. היא גם מרגישה מאוד קשורה רגשית ומאוד מסורה לאמא, ובעצם את רוב תשומת הלב והליווי היא מעניקה היום בפועל. זה גם שם אותה קצת במקום של התמרמרות כי האחים האחרים, שתיכף נציג אותם, הרבה פחות משתתפים. אז מצד אחד היא עושה, מצד שני הבטן שלה כבר קצת מלאה בתחושות של תסכול ומירמור "למה האחרים עושים פחות?".

אחרי האחות הזאת שגרה קרוב, יש אח שהוא בעל תפקיד בכיר מאוד בעבודה שלו, עסוק מאוד. יש לו כמובן את המשפחה שלו, הוא לא גר כל כך קרוב, הוא משתדל מכל הלב כמה שיותר להשתתף אבל הוא הרבה פחות זמין. האחות השלישית והאחרונה, היא גרה קצת רחוק והיא מטיבעה קצת מבולגנת, היא אינה מן האנשים המסודרים. גם כשהיא אומרת שהיא תבוא מחר לבקר את אימא ולהיות איתה ולסדר לה את הכול, ב-50% מהמקרים זה לא מסתדר לה, זה מסתבך לה. מן בלגניסטית כזאת.

אלה הדברים, וככל שתשומת הלב שצריך לתת מהילדים לאמא הולכת וגוברת, כך גם החיכוך, והאווירה הלא נעימה הולכת ומגברת. ההנחה שאנחנו מביאים בדיון הזה היא שהמשפחה הזאת רוצה מאוד ללמוד משהו שהיא לא יודעת, מתוך תפיסת העולם האינטגרלית. בוא תוליך אותנו לאט לאט להתחיל להסתכל על הדברים במשקפיים אינטגרליות. סיטואציה מהחיים, לא אנחנו הזמנו אותה, היא פשוט הגיעה. איך לאט לאט מתחילים לפרק אותה?

לפי מה שאתם מציגים לי, אין כאן פתרון, בכלל. אם הוא לא בא בצורה יפה, חמה, באהבה ובהסכמה מהילדים, אתה לא יכול לעשות כאן שום דבר, כי אתם רוצים לקנות תשומת לב לאותה האם ואותה לא קונים בכסף, זה ברור. יכולים לבוא משטרה, מכבי אש, מגן דוד אדום, עזרה סוציאלית ועוד כל מיני דברים, אבל זה לא מה שצריך כאן. גם הילדים, עד כמה שהם מסוגלים, הם יכולים לתת כמה שיכולים, אבל במצב הנוכחי כולם עסוקים, והאמת היא שהם גם קיבלו כזה חינוך שהם לא כל כך מרגישים בלב שזו ממש חובתם לטפל באימם כמשהו שיקר להם. ולכן אני לא יודע, אין לי כאן תשובה, אלא אם כן אני אומר שמה שנשאר כאן זה רק בית אבות.

יעל: אני רוצה למקד את הדיון, כי לילדים מאוד איכפת מהאם. אני חושבת שאם כל אחד מהם היה ילד יחיד והיה צריך לטפל באמא שלו, הוא היה עושה את זה. אבל יש כאן איזו התחשבנות ביניהם, כשכל אחד מרגיש שהוא רוצה עזרה יותר גדולה מהאחים שלו. זאת אומרת שזה לא רק הוא, אין כאן רק את הזירה שלו מול האם, אלא יש כאן בעצם את האחים שצריכים להסתדר ביניהם ולמצוא איזה פתרון שבאמת ירגיש להם הוגן. שירגיש להם שכולם נושאים בנטל, אולי בצורה שווה, שירגיש להם שבאמת יש להם שותפים למסע הזה, ולא שכל אחד ירגיש שהוא עושה את המאמץ הכי גדול מכולם לצורך העניין הזה.

יש רצון מאוד גדול, היחסים טובים מאוד במשפחה, יש רצון מאוד גדול לעזור לאמא ולטפל, אבל הם רוצים להרגיש שיש שם שוויון בתוך המקום הזה. איך התפיסה האינטגרלית מסתכלת על עניין השוויון?

אני לא יכול להגיד, כי מה זה שוויון? זה שכל אחד נותן את המקסימום שהוא יכול, או שלושת רבעי או חצי? אבל בכל זאת השוויון הזה לא יהיה לפי קילוגרמים ולפי הזמן, וזה ברור, לפי מה שוקלים את השוויון?

אורן: לפי מה שוקלים את ההשתתפות השווה בנטל?

זה אי אפשר. לכן אני אומר שאין פתרון מלכתחילה. אתם רוצים להתחיל לשקול את היחס של כל ילד וילד כלפי אימא שיהיה שווה לכל הילדים. זה לא יכול להיות, כל אחד מרגיש בצורה אחרת, קיבל חינוך אחר, יש לו אופי לגמרי שונה מהאחים והאחיות, והיחס לאימא גם שונה. גם מצב המשפחה שלו שונה. יש גבר שאיזו אישה שלא נותנת לו לצאת לאימא, מה פתאום? וכן הלאה. היא דורשת תשומת לב לעצמה כמו כל אישה. ובת, נגיד שיש לה בעיות, יש לה משפחה וכן הלאה. זאת אומרת אתם לוקחים את הדבר הזה שאי אפשר כאן לקבל תשובה ולפתור את הבעיה.

אורן: יש לנו פה סיטואציה מורכבת שאין לה פתרון קל. בוא נשים רגע את הפתרון התפעולי בצד ונתחיל להתבונן על הכול בעיניים של יחסים. מה שחשוב לאימא בכל הסיפור, כי היא מתחילה להרגיש שבין הילדים שלה יש קצת רגשות לא טובים, רק ההרגשה הזאת כבר עושה אותה חולה יותר ממה שהיא בעצמה.

נכון.

אורן: וגם הילדים בינם לבין עצמם מרגישים שהיחסים הולכים על קו לא טוב. איך אנחנו לוקחים את המשפחה הזאת, במצב הנתון ומתחילים קצת לסדר את היחסים אחרת בין האחים? איך מתחילים להכניס אוויר של קשר טוב וקצת יותר מחובר ביניהם, מה עושים בצעד הראשון?

עושים ישיבת משפחה ומחלקים.

אורן: מי צריך להיות בישיבה, גם האימא או רק הילדים?

בעיקר הילדים, אפילו בלי אימא.

אורן: בלי האימא, שלושת הילדים עושים ישיבת משפחה.

כן, רושמים לפנינו מה אנחנו צריכים לעשות כדי לתת לאימא הרגשה שהיא נמצאת ממש במרכז תשומת הלב שלנו, לב חם, כללי. ומה אנחנו צריכים לעשות בשביל זה? כל אחד ואחד חייב לראות מה הוא יכול לקחת מהאחרים. מה שלא יכולים, אולי אנחנו נשלם בכסף, ומה שכן יכולים אנחנו נעשה בעצמנו. אבל שיהיה ברור לכל אחד ואחד מה אנחנו עושים, וכך אנחנו נתקדם. כשאני יודע שאני חייב את זה לבצע ולתת תשומת לב וגם לב חם וכולי, אז אני צריך לחשוב איך אני באמת מסדר את עצמי כך שמה שאני מחויב להחזיר לאימא, אני מחזיר.

יעל: כל אחד בעצם עושה את החשבון לעצמו. אתה אומר שמלכתחילה הגישה שלנו לא נכונה וצריך לשנות את הגישה. אז הצעד הראשון זה שכל אחד עושה חשבון מול עצמו ואין בכלל מקום להתחשבנות אחד מול השני?

לא. אחרי שאנחנו חתכנו את כל העבודה שלנו לחלקים כלפי אימא, זה שלי וזה שלך וזה שלו, נגיד, אז אחרי זה כל אחד דואג לחלק שלו.

אורן: אחרי שחלקנו בינינו את המשימות השונות?

כן.

אורן: אני רוצה להתעכב על שלב החלוקה. אני למשל מאוד מרגיש הזדהות עם האחות הגדולה שגרה קרוב לאימא. אומרים שאין דבר מקרי, כנראה שלא סתם סדרו שהיא גרה קרוב לאימא, כי היא ממש קשורה אליה בצורה מאוד רגשית ואינטימית. בשלב החלוקה, באותה ישיבה, אם אני אייצג אותה ואנחנו שלושתנו, כאילו שלושת הילדים, מגדירים את המשימות. היא יודעת הכי טוב להגדיר את המשימות, כי נכון להיום היא עושה את רובם.

היא מגדירה, פורסת להם את כל תמונת השבוע. מחלקים את זה למשימות והיא שואלת, מי לוקח עליו מה? כל אחד לוקח משהו. אני בבטן מרגישה שהם לוקחים קצת מידי, מה אני עושה עם התחושה הזו?

אני לא יודע, אבל תמיד זה כך קורה.

אורן: למה אתה מתכוון?

מישהו לוקח יותר ומישהו לוקח פחות. גם לפי הלב שלו, גם לפי הקשר שלו עם אימא, גם לפי היכולת שלו ואולי אנחנו נפצה אותו בצורה אחרת.

אורן: זה טבעי בעינך?

אני חושב שככה זה קורה בכל משפחה ומשפחה.

אורן: אז איך להתייחס לזה? איך אני צריכה להתייחס אליהם שהם כאילו "קצת משתמטים", "קצת מתעצלים", "קצת אני פראיירית", איך נכון לי להסתכל על היחס שלהם?

יש כאן המון רגשות וחשבונות שאני לא יכול להיכנס לזה.

אורן: מבחינת יחסים נכונים וחיבור בין אנשים, איך היא צריכה לגשת, עם איזה עיין, עם איזה ראש, עם איזה לב להתייחס לאחים שלה האחרים?

אם אנחנו מדברים מבחינת חכמת הקבלה, אז ודאי שכאן כל אחד צריך להבין שאילו הדברים שהוא חייב להחזיר להורים שלו כמו שהוא מחזיר אותם לבורא. כי למטה מהבורא יש לנו הורה. והבורא מסדר לנו כך את ההורים שאנחנו נולדים מהם, שהם מטפלים בנו, שאנחנו זוכים לכל טיפול ומעבר לזה, לטיפול מסור וכך אנחנו צריכים להשתדל להחזיר להם את היחס הזה עד כמה שאפשר. ודאי שזה לא יצא אף פעם כמו מההורים כלפי ילדים.

אורן: למה זה לא יוצא כך?

זה לא יכול להיות. כי כל העיניים שלנו הן לעתיד ולא לעבר. וכך כתוב וכך זה יקרה, אבל בכל זאת צריכים להשתדל.

אורן: יש הרגשה, אם אתה מסתכל על החיים שלנו היום לעומת מה שהיה לפני עשר, עשרים, חמישים שנה, שהיום לילדים הרבה יותר קשה לתת את היחס הזה, את הלב החם להורים.

כן ודאי.

אורן: זה באמת ככה?

כן, ללא ספק.

אורן: למה?

החיים הם כאלו. אנחנו התנתקנו מההורים, יש לנו כאן בית ספר, אוניברסיטה כל מיני דברים. העבודה ממש סוחטת אותנו. הילדים שלנו דורשים מאתנו יותר מידי, לא כמו שאנחנו דרשנו, ובכלל כל החיים הם כאלו שאין לנו זמן להסתכל אחורה, רק קדימה, קדימה, קדימה.

אורן: אני רוצה בדיוק בנקודה הזאת להכיר לך את הילד השני, הילד השני הוא גבר בעל משפחה, בעל תפקיד מאוד בכיר בעבודה שלו, הלב שלו גם מאוד רגיש כלפי אימא, בכלל כל המשפחה הזו היא מאוד רגשית, אחרת הם בכלל לא היו מגיעים לדיון על הדברים האלה והיו זורקים את זה כלאחר יד, אבל זה כואב להם. אבל הוא אומר ככה, אני בחיים שלי מאוד עסוק, אין לי זמן אפילו לילדים שלי, אם להיות כנים, עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה. יש לו משרה מאוד בכירה ואחריות גדולה על הכתפיים.

הוא בא לאימא כמה שהוא יכול, אבל הוא אומר אם את אחותי הגדולה גרה קרוב, מטבע הדברים שאת תהי שם יותר, והוא לא מבין למה היא קצת מרגישה בבטן פראיירית ביחס אליו. מה אפשר לומר לו כדי שהוא יוכל להרגיש את אחותו הגדולה, שבאמת מטפלת מכל הלב, קצת יותר קרוב?

צריך להשלים.

אורן: מה זה להשלים?

להשלים בכסף, למישהו שעובד שם בבית, בניקיון, במשהו, לא חשוב, אבל אם הוא בעל אמצעים ואפילו אם לא, לא חשוב, אבל במה שהוא חסר הוא צריך להשלים.

יעל: אנחנו מנסים להוציא מהתוכנית בעצם עקרונות שעל פיהם אנשים יוכלו לחשוב בצורה אינטגרלית. משפחה שכן רוצה ללכת ולאמץ את הדפוסים האינטגרליים שתהיה לה איזו אחיזה בעקרונות מסוימים, איזה עקרונות אתה יכול להוציא לנו?

אני לא יכול, אצלנו גם אימא הייתה בבית אבות בקנדה, אחי גר לא רחוק ממנה, באותה העיר, בטורונטו ואני בישראל, אז מה שיכולתי לעשות זה לשלם לאותו בית אבות כמו שסוכם, זה כסף גדול לישראלי, אבל זה מה ששילמתי. יותר מזה מה יכולתי לעשות, להגיע אליה פעם, פעמיים בשנה? זה מה שעשיתי וזהו. אין יותר מזה שאני יכול לשאול כמה פעמים בשבוע מה קורה.

אורן: אם אני שם את המקרה הזה בצד, המקרה הזה הוא בעצם דוגמה לוויכוח ופירוד שנוצר בין ילדים באותה משפחה עקב הרגשה שהאחר לא משתתף בנטל כמו שאני. איך נכון להסתכל על הדברים האלה בפרספקטיבה רחבה, אינטגרלית, איך אני כפרט בתוך משפחה צריך להסתכל עליך ועליה אחותי, כשאני רואה שאתם פחות משתתפים במשהו מסוים שהמשפחה צריכה. איך נכון לראות את זה? איך להתייחס לזה?

אף בית משפט ואף חכם בעולם לא יכול לחלק לך את זה בצורה כזאת שזה ממש ישביע רצון של כל אחד ואחד.

אורן: אז מה עושים? על מנת לשמור על יחסים טובים, מה צריך לעשות?

הם צריכים לשבת, ממש פעם בחודש או בחודשים, כמה שהם יכולים, יכול להיות פעם בחצי שנה, ולסכם מה קורה, מה קרה, איפה היינו לא בסדר, מה אנחנו צריכים לעשות, ולהשתדל שכל אחד בזמנו, בכספו, בכוחו יעשה את העבודה הזאת.

אורן: יש לי שאלה מעניינת, בישיבה הזאת שהם יושבים נגיד אחת לחודש ומסכמים מה היה לנו, מה הצלחנו. האם צריכים גם לשתף את מה אני מרגיש, אני צריך לשתף את אחותי הגדולה מה אני מרגיש? היא צריכה לספר לי? אנחנו צריכים לספר לך? אנחנו צריכים לשתף רגשות?

זה מאוד תלוי עם מי שהם, אני לא יודע. אתה יודע במשפחה בין הילדים יש כל מיני חשבונות.

אורן: משנים.

כן.

אורן: החשבונות האלה מפריעים לנו להתקשר נכון אחד לשני?

כן.

אורן: מה עושים איתם? זאת השאלה. שומרים בבטן? או מדברים?

אנחנו מדברים על אימא וזהו, בלי חשבונות מקודם ובלי לערבב כאן את כל העולם.

יעל: ועם איזו גישה אנחנו מגיעים כאן לשיחה הזאת?

איך לעשות שירות אמיתי, נכון לאימא. בצורה כזאת שאנחנו יכולים לבצע אותו ושהוא לא ייפול פתאום ויתפוצץ מחר.

יעל: אני רוצה לשאול מזווית אחרת, יש כאן סיטואציה משפחתית לא פשוטה, הסיטואציה הזאת מהווה הזדמנות למשפחה הזאת לעשות איזשהו סדר אחר ביחסים? היא יכולה לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להרים את הקשר למקום שהוא קצת יותר גבוה מהקונפליקטים שקיימים?

אני לא הייתי לוקח את העבודה הזאת על עצמי.

אורן: למה?

כי יש כאן משפחות, יש כאן חוץ משלושה ילדים יש כאן שלוש משפחות.

אורן: לכל אחד מהם.

יש כאן אישה וכאן גבר וילדים וכן הלאה ועבודה ומרחקים ועוד כל מיני דברים, אני לא הייתי לוקח את זה.

יעל: מה שאני מבינה ממך.

אני הייתי הכול מסכם בישיבה ביניהם, בין שלושת הילדים בלבד, לא לצרף לזה אף אחד.

אורן: לא לצרף את בני הזוג שלהם?

לא, חס ושלום.

אורן: רק ביניהם.

כן. ולגמור את זה בצורה כזאת שכל אחד מאתנו צריך לעשות את זה ואת את זה ואתה את זה וגמרנו.

אורן: מבחינה רגשית, איזו התקשרות צריכה להיות בינינו הילדים כדי שאימא שלנו תרגיש יותר טוב מבחינה בריאותית, כי עכשיו ברור שהיחסים הלא טובים בינינו גומרים אותה, רואים את זה ממש בעיניים?

אם אנחנו נסכם בינינו בצורה מאוד בריאה, עניינית, בלי שום רגשות, שאת זה אנחנו חייבים לקבוע ואת זה אנחנו צריכים לסכם, לבצע, זה הדבר הכי טוב. כי זה לא ישתנה במשך הזמן, זה לא יגיע להתפוצצויות אלא פשוט ככה אנחנו נשמור.

יעל: אז אתה אומר בעצם שיש מקום חשוב לקביעות של העסק הזה, ויש מקום חשוב שזה לא יגלוש מבחינה רגשית, אלא שיהיה כאן טיפול מאוד פרקטי בכל מה שהאימא צריכה.

בינינו זה דבר קר. יש לנו אימא ולא חשוב לנו מה שהיה בילדות איתה בינינו ואפילו עכשיו, ולכל אחד יש בעל או אישה שזה מקור לכל מיני סכסוכים, לא, אנחנו צריכים אולי שנים ארוכות לטפל באימא שתהיה בריאה וכך אנחנו צריכים לקבוע, גמרנו. אני מגיע הביתה ואני אומר לאשתי את רואה את הדף הזה, כאן כתוב מה שאני חייב לעשות, עובדה, אין מה לעשות. יש לך אותו דבר גם כלפי ההורים שלך, בבקשה, אבל זה אני חייב, סיכמנו.

אורן: יש לי שאלה מסכמת, מכל הדיון שעשינו, סיטואציה מאוד מורכבת, לא פשוטה אבל מתרחשת כמעט אולי בכל משפחה, מה העיקרון האינטגרלי הכי חשוב שלמדנו היום?

חשבונות פרקטיים, בלי רגשות, שאנחנו עושים חשבון רק על זמן, כוח וכסף.

(סוף השיחה)