מאז חורבן בית המקדש יש מחלוקת סביב עניין ה"לשמה", בשאלה האם התורה דורשת תיקון האגו לאהבה.
נושאים מרכזיים בתכנית:
החל מימי בית ראשון חלה ירידה, העם הפסיק לחתור ל"לשמה", ובחורבן בית שני חלה התרסקות גדולה.
רשב"י כתב אז את ספר הזוהר, מאז רק מקובלים יחידים לימדו לאהוב לשם גילוי הבורא.
רוב העם איבד את הקשר עם התורה לשמה, ואת המקובלים שלימדו כך תמיד דיכאו ורדפו.
תורה "לשמה" הכוונה שאני עושה פעולות למען הזולת, "לא לשמה" הכוונה למען עצמי, למען קבלת שכר, כבוד וכו'
הכול כתוב בתורה, אך כדי לקרב אותה לבני האדם מקובלים הוסיפו פירושים, כמו המשנה וספר הזוהר.
התורה שבעל פה נכתבה כשאנשים איבדו את ההכרה הא-לוהית, ורצו לשמרה לעתיד.
מי שקורא כיום את כתבי הקודש אינו יודע כלל על מה הוא קורא.
הזוהר מדבר על מערכת ההנהגה. כך גם המשנה, רק שהיא מדברת ב"שפת הענפים", בסגנון שונה.
שפת הענפים מבוססת על הקשר בין הכוח העליון שמפעיל את הענף הגשמי בעולמנו.
המשנה תדבר על "שניים אוחזין בטלית", ואילו ספר הזוהר ידבר על כוחות המצויים באדם.
האנשים שטענו כי אין צורך לקיים את התורה לשמה, לתיקון האגו, לאהבה, עסקו בחיצוניות התורה. ואילו המקובלים למדו אותה בשפת הענפים, וגילו את השורשים העליונים הרוחניים.
המקובל רואה במשנה כמו גם בספרי הקבלה, פעולות א-לוהיות והידמות האדם לבורא.
ללא הדרכה של מורה מקובל, אי אפשר להבין מהו הסוד טמון בתורה, במשנה או בספר הזוהר.