חיים חדשים
שיחה 1003
מהות התורה שבעל פה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן .1824.04 – אחרי עריכה
אורן: היום אנחנו רוצים לשוחח עם הרב לייטמן על התורה שבעל פה. שמענו ממנו באחת התוכניות הקודמות שלעם ישראל יש את תורת משה הכתובה מזה אלפי שנים, ובמקביל לה יש את התורה שבעל פה שעברה ממורה לתלמיד, שגם כתבו אותה והיא נמסרת ומסבירה מה טמון בתוך תורת משה. אנחנו יודעים מההיסטוריה שהביאורים והפירושים השונים למה שכתוב בתורת משה הולידו בקרב העם שלנו המון מחלוקות. ננסה להבין מהי התורה שבעל פה, למה היא עשתה לנו כזה אי סדר, ולאן היא יכולה לקחת אותנו היום.
ניצה: את התורה שבעל פה החליטו לכתוב בשלב מסוים בהיסטוריה שהייתה בערך בתקופת הבית השני, זאת אומרת להשאיר רשמים ולכתוב את הדברים כי הפחד היה שהיא תלך לאיבוד ותשָכח בזמן שהעם היהודי יתפזר בגולה. כתוצאה מזה שהתחילו לכתוב אותה, התעוררה מחלוקת בין היהודים לבין עצמם. חלק אמרו שתהיה רק תורה בכתב וחלק אמרו שאי אפשר בלי תורה שבעל פה. המחלוקת הייתה די גדולה סביב השאלה אם צריך או לא צריך את התורה שבעל פה.
רצינו לדעת מה הייתה מהותה של המחלוקת כמו שאתה רואה היום ולא כמו שהייתה אז. אנחנו לא מדברים על מה שקרה בהיסטוריה אלא על מהות הדברים. מה באמת הייתה מהות הדברים של מה שהתרחש בתוך העם היהודי ויצר מחלוקת בשימוש?
זאת לא הייתה מחלוקת בעד או נגד התורה שבכתב או התורה שבעל פה או בין שתי התורות האלו, אלא המחלוקת הייתה להיאבק בעד "לשמה" או ש"לא לשמה".
"לשמה" זה נקרא "על מנת להשפיע", לקראת אהבת הזולת, למעלה מהדעת. לרפא את האדם מהאגו שלו, להתעלות מעל האגו, זה נקרא "לשמה". ו"לא לשמה" זה נקרא שאנחנו יכולים לחיות בצורה כמו שאנחנו ומשאירים את כל הספרים האלו כדי ללמוד מהם, אבל לא מטפלים בטבע האדם, לא עושים מהאדם דמות א-לוהית, כלומר לא מביאים אותו לדרגת השפעה ואהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך", כמו שרבי עקיבא צעק "ואהבת לרעך כמוך זה כלל כל התורה כולה"1, כי הוא רצה לעצור את התדרדרות עם ישראל. על זה בעצם היה המאבק.
האם באמת אנחנו צריכים את זה כדבר עיקרי או שאנחנו לא מסוגלים? זה שאנחנו לא מסוגלים כבר ידענו מבית המקדש הראשון. זה היה כאלף שנה לפני הספירה, לפני בית המקדש השני. ומאז כבר היה ברור לנו שלהישאר ולהתקדם למעלה מההשגה הזאת של בית המקדש הראשון, שזו פסגת ההשגה הרוחנית שהייתה אי פעם באנושות, זה בלתי אפשרי. משם והלאה התחילה הירידה.
ניצה: כשננסה להבין עכשיו את המחלוקת שדיברת עליה שעומדת במהות הדברים, אם הבנתי נכון, אז בעצם כל התורה ניתנה כדי שהאדם יצליח לפתח בעצמו חוש פנימי או יכולת פנימית לאהוב את הזולת, "ואהבת", לממש את היכולת לאהוב.
שזה האמצעי להגיע לאהבת ה'. זאת הסיבה, אחרת לא הייתה קיימת דרישה כזאת.
ניצה: נחזור שוב על הדברים. ניתנה לנו תורה שאותה אנחנו צריכים, בנוסף לתורה הכתובה, כדי לממש את קשרי אהבה בינינו, בני האדם, וזה כדי להגיע להרגשת הכוח העליון, לאהבת הבורא.
כן.
ניצה: מה קרה בפועל ברגע שנשכחה או נעזבה או הייתה איזו מחלוקת האם בכלל יש צורך בתורה שבעל פה, באותה חכמה שמלמדת אותנו איך לאהוב ואיך להתקשר זה לזה כדי להתקשר לכוח העליון? זה בעצם מה שהתרחש. אני מרגישה שיש פה איזה פיצול.
הם הפסיקו להתקדם לקראת "לשמה", זה התחיל עוד מתקופת בית המקדש הראשון, אז התחילה הירידה עד שיצאו לגלות בבל. הם חזרו מגלות בבל והגיעו לבית המקדש השני שהיה פחות בהרבה מהבית הראשון. ואחר כך הבית השני המשיך להיהרס יותר ויותר, עד שהגיעו למצב שלא יכלו בכלל להישאר באיזו דרגת קדושה, היינו באיזה חיבור ביניהם ובקשר עם הבורא. ואז נחרב בית המקדש, "ואהבת לרעך כמוך" נעלם לגמרי בדרגה הכי נמוכה וזה נקרא ש"יצאו לגלות". זאת אומרת, יצאו לרצון לקבל האגואיסטי שהתחיל ממש לחגוג, לשרות ביניהם, בין כל היהודים, וזה נקרא שהם "נכנסו לתרבות הגויים". וכך יצאו לגלות של אלפיים שנה.
אבל כתוצאה מרבי עקיבא, תלמידו רבי שמעון כתב את ספר הזוהר ויצאו משם מקובלים. המקובלים האלה בכל זאת אמרו, "אנחנו נדאג בכל דור ודור לאנשים כאלה שישתדלו לפחות להגיע לאהבת הזולת וממנה לאהבת ה' על ידי חיבור בין כולם, כדי לתקן את שבירת הנשמה של אדם הראשון". והם המשיכו את זה במשך הרבה דורות, אבל הם היו קומץ מאוד מצומצם של אנשים ולפעמים לא היו מחוברים ביניהם. כי בינתיים כל עם ישראל התפזר בין העמים, ואז אחד חי באיטליה, השני בליטא, השלישי בהולנד, בנורווגיה וכן הלאה. בקיצור, היה לפעמים קשר ביניהם באותם הזמנים, וגם לא הרבה.
הם גם היו תמיד דחויים, לא אהבו אותם וממש דיכאו אותם, אותם יהודים בעצמם, עד כדי כך שבזמנים של בעל שם טוב הם הלשינו על המקובלים האלו לשלטונות והכניסו אותם לבית הסוהר. יש על זה הרבה סיפורים. תמיד המיעוט שחשב שבכל זאת חייבים להגיע ל"לשמה", המיעוט הזה היה מדוכא על ידי הרוב.
אבל הם ניסו כל הזמן לעבוד עם התורה שבעל פה. וחוץ מזה הם רצו להעלות את התורה הזאת בכתב. מה זה "בכתב"? "כתוב על לוח לבך"2, זאת אומרת לכתוב אותה ממש על הרצונות שלהם. כשהרצונות שלהם יקבלו צורה של האורות העליונים, זה נקרא "כתיבה רוחנית".
ניצה: זה הבהיר לי פתאום שההגדרות שלי לָמה זו תורה שבעל פה, שונות בעצם מההגדרות שעכשיו הסברת. בשבילי "בעל פה" הכוונה למילים שנאמרות ולא מילים כתובות. ומה שהסברת עכשיו נותן פרוש אחר.
זה לגמרי פירוש אחר.
ניצה: ואת אותו הדבר הרגשתי כשהסברת מה זה "לשמה". וחשוב לי לחדד את העניין הזה כדי להבין מה זו "התורה לשמה."
"תורה לשמה", הכוונה שאני עושה פעולות למען הזולת.
ניצה: בעצם "לשמה" אומר "לשם מה קיבלתי את התורה?", קיבלתי אותה לשם אהבת הזולת, שבאמצעות האהבה הזאת אני אגיע להרגשה של אותו כוח עליון. זה נקרא בעצם "לשמה".
כן.
ניצה: ומה זה "שלא לשמה"?
ההיפך מזה, שאני משתמש בכמה שאפשר בכל הכתובים האלו, כפי שהם נקראים, "תורה שבעל פה" ו"תורה שבכתב", לא חשוב איך, אני משתמש בהם כדי להרגיע את עצמי, בזה שאני מרוויח את העולם הזה, את העולם הבא, אני מקבל עבור זה כבוד, תואר "רב", ועוד יותר מזה.
ניצה: אני הבנתי עכשיו שבכל מה שכתוב, בין אם זה התורה ובין אם זה התלמוד והמשנה וכל הדברים האלה, אם אני משתמשת בהם לתועלתי זה הופך להיות "לא לשמה", ואם אני משתמשת בהם כדי להגיע לאהבת הזולת, אני הופכת אותם ל"לשמה".
כן.
ניצה: זאת אומרת השאלה היא איזה שימוש ובאיזה אופן משתמשים?
זה תלוי באדם.
אורן: נתת כדוגמה את ספר "הזוהר" שכתב אותו רבי שמעון בר יוחאי תלמידו של רבי עקיבא. מדובר פחות או יותר על סביבות המאה השנייה לספירה. ספר "הזוהר", אני מניח, כמו חיבורים נוספים שנכתבו על ידי תלמידים אחרים של רבי עקיבא, כמו חתימת המשנה על ידי רבי יהודה הנשיא וכן הלאה, דברים שבאו עם הדורות, מדרשי חז"ל נוספים ועוד כתובים, שייכים למה שנקרא "תורה שבעל פה". אז יש לנו שתיים, תורת משה שנקראת "התורה שבכתב", ו"התורה שבעל פה" שכוללת את ספר "הזוהר" ועוד הרבה הרבה ספרים.
יש לנו פה איזה יסוד שנקרא "תורת משה" שהיא נקראת "התורה שבכתב", ומתוך היסוד הזה צמחו המון כתובים נוספים שנקראים "התורה שבעל פה". למה עשו כך שיש כל כך הרבה פרשנויות לתורה הבסיסית הזאת של משה? למה אם בני האדם צריכים להתעלות ולגלות את הממדים הגבוהים, לגלות את הכוח הכללי שפועל בבריאה, למה אי אפשר היה שמשה יכתוב את כל מה שצריך?
הרי מכל הפרשנויות הנוספות למה שהוא כתב נוצרו כל המחלוקות האדירות בתוך העם שלנו, אז למה היינו צריכים את כל התורה שבעל הפה כמפרשת את התורה שבכתב? למה מלכתחילה לא היה הכול כתוב וזהו? למה אנחנו נזקקים לפירושים של תורת משה?
אני לא מכיר פירושים.
אורן: ספר "הזוהר"?
מה זה פירוש?
אורן: זה מה שאני שואל.
הכול כתוב בתורה.
אורן: של משה?
כן, הכול. אלא כדי לקרב את מה שכתוב בתורה לבני אדם, הוסיפו על זה פירושים. ספר "הזוהר" זה פירוש יותר פנימי, שמדבר על המערכות.
אורן: על איזה מערכות?
מערכות של הכוח העליון, מערכות שמנהלות את העולם שלנו. על זה ספר "הזוהר" מדבר. והוסיפו על זה פירושים קלים יותר כדי להסביר לבני אדם, כמו שהסבירו לגברת בבית הספר, את מה שהם קראו בתורה, הפרשיות שהם למדו, כמו שמסבירים לילדים. ודאי שהתורה לא מתכוונת לזה ולא מדברת על זה, אלא זה כדי להוציא משם קצת פסיכולוגיה, התנהגות יפה, מוסר.
אורן: אמרת שהכול כתוב בתורת משה, אבל כדי לקרב אותה לבני אדם הוסיפו על זה פירושים, ונתת דוגמה של פירוש שהוא יותר מעמיק ופנימי ופירושים יותר חיצוניים.
כן.
אורן: למה רבי שמעון בר יוחאי שכותב את ספר "הזוהר", פתאום כותב אותו? אם עד כה זה היה "התורה שבעל פה", מה קרה שצריך לכתוב את זה בספר, למה זה לא כמו שהיה קודם, שזה נמסר ממורה לתלמיד? למה הוא היה צריך דווקא לכתוב, מה היה דחוף לכתוב?
קודם זה היה מספיק.
אורן: מה היה מספיק?
קודם לא היו צריכים כתיבה.
אורן: מה השתנה פתאום שצריכים כתיבה?
כי אנשים התחילו לאבד את המדרגות האלו, את הידיעה הזאת, את הדבקות באותן הפעולות.
אורן: מה בדיוק הם איבדו?
הם איבדו את ההכרה הא-לוהית.
ניצה: הם איבדו את מה שהגדרת קודם, את ה"לשמה"? הם איבדו את המטרה שבשבילה נמסרה תורה?
נגיד שאת המטרה. זה לא רק את המטרה, זה את כל העולם העליון. הם התחילו לאבד אותו, ואז הם רצו לשמור את זה באיזו צורה, כדי לעזור גם לדורות הבאים, ולא רק לעצמם, וכך זה קרה.
אורן: ולכן כתבו?
כן, אבל כל מי שכתב את זה היו בעלי מדרגות, הם היו מקובלים.
ניצה: זאת אומרת מי שכתב ידע על מה הוא כתב, אבל מי שקורא היום לא בטוח שמבין מה שהוא קורא.
היום מי שקורא, ודאי שהוא לא יודע על מה הוא קורא.
אורן: זו בדיוק הנקודה לבירור. אז רבי שמעון בר יוחאי כותב את ספר "הזוהר".
כן.
אורן: כדי לשמור ולמסור את זה לדורות הבאים כי הנסיגה התחילה והאנשים מאבדים את ההכרה הא-לוהית.
כן.
אורן: הבנתי. תלמיד אחר של רבי עקיבא, או מתלמידי תלמידיו, באים אחר כך ומחליטים שאת כל המשניות שהעבירו, שנו ממורה לתלמיד משך דורות, אנחנו גם אותם כותבים. אז יש לי למשל עכשיו שני חיבורים שעד כה לא היו בכתב ופתאום הפכו להיות בכתב, אחד ספר הזוהר, ושני המשנה. אחר כך הברייתות, המשניות החיצוניות, אחר כך התלמוד. אבל בוא ניקח רגע שניים, ספר הזוהר והמשנה. שניהם הפכו בנקודת זמן מסוימת, מתורה שבעל פה לתורה שבכתב, פתאום יש לי אותם מודפסים על ספר.
גם אותה התורה הייתה בכתב.
אורן: איזה היא?
מאיפה הם כתבו?
אורן: מתורת משה.
כן.
אורן: אז יש לי שני חיבורים.
שיצאו מהחיבור הקודם.
אורן: נכון. אז יש לי ראשון תורת משה, סיכמנו עליו, הוא הראשון. אחר כך פתאום יש לי ממנו שני ענפים, ספר הזוהר נגיד והמשנה, שני חיבורים שעד היום היו בעל פה, הפכו להיות בכתב.
כן.
אורן: התכנים שלהם, במה הם שונים, במה הם דומים?
הם דומים לגמרי.
אורן: במה?
רק השאלה היא הסגנון. עד כמה המשנה מעבירה את כול החוקים של העולם העליון בצורות הגשמיות כענף מהשורש הרוחני, כמו שאנחנו לומדים שיש ענף ושורש, ומה שיש בעולם העליון יורד אלינו לעולם התחתון ומתבצע כאן דבחינת הענפים, שורשים למעלה, ענפים כאן. ואם יש לך כאן כל מיני דומם, צומח, חי, מדבר, זה בגלל שיש להם שורשים, ולפי התנהגות השורשים ככה יורדים החוטים האלה ומנהלים כאן את הבובות, דומם, צומח, חי, בני אדם.
אורן: אז מה כתוב במשנה?
במשנה כתוב את זה בצורת דומם, צומח, חי, בני אדם שכאן, במישור העולם הזה. אין שם שום דבר שכתוב למעלה מהעולם הזה.
אורן: כן.
אפילו בקורבנות, אפילו איך מממשים את הדברים האלה, מבצעים אותם, [כמו איך] מתנהגים עם השכנים, עם השדה וכן הלאה וכן הלאה. מה שאין כן הזוהר, הוא כותב בעולם העליון, בעולם הרוחני. אז אחד כתב למטה, השני כתב למעלה.
אורן: על מה כתבו?
על פעולות, על הפעולות בהנהגה העליונה, הנהגת הבורא. בשניהם מדברים על אותו דבר.
אורן: הבנתי שיש שתי רמות.
המשנה מדברת על רמה דעולם הזה כביכול, בשפה של העולם הזה, והזוהר מדבר בשפה של העולם העליון, מלאכים, פרצופים, עולמות וכן הלאה.
אורן: על מה הם מדברים?
על הנהגה, על כל התפקוד של המערכת הכללית שהבורא ברא ומחזיק וממלא.
אורן: אז יש לי פה שני ספרים שמדברים על נושא אחד שזה ההנהגה והמערכת הכללית, שבעצם מנהלת את המציאות שלנו. זה הנושא שעליו כותבים?
כן.
אורן: שני ספרים שכתובים בסגנונות שונים, ספר הזוהר מדבר על הכוחות, על רשת הכוחות העליונים איך הם פועלים ומנהיגים אותנו, ועל מה מדברת המשנה?
על אותו הדבר.
אורן: על אותו הדבר?
רק בשפה אחרת.
אורן: איך נקרא לשפה האחרת הזו?
שפת הענפים.
אורן: מה זה אומר "שפת הענפים"?
שבעולם שלנו יש לך חיות, בהמות, דגים, בני אדם, צמחים.
אורן: כל מה שאני רואה פה.
כן. ובעולם העליון אין לך עשב למטה שאין עליו מלאך מלמעלה, כוח מלמעלה שמכה אותו, משפיע עליו ואומר לו "גדל", וכל מה שקורה למטה בעולם שלנו, זה מה שמכתיבים לנו כך מלמעלה. תראה, אתה יושב בצורה מסוימת וניצה יושבת אחרת.
אורן: כן.
אני מדבר רק על המקרה, זה הכול נכתב מלמעלה.
אורן: איפה זה למעלה?
למעלה מהכוחות שסביבנו.
ניצה: זה נראה...
גם מה שניצה אומרת עכשיו.
ניצה: מה שאני הולכת להגיד עכשיו?
כן.
ניצה: כשתיארת את זה, אז באמת הרגשתי שאתה מדבר כמו על מחשב, שיש שפה של מתכנתים ויש שפה של משתמש, ונותנים לי מדריך לשימוש איך אני משתמשת במחשב. ועכשיו זה נראה כשתי שפות שונות, אבל בעצם זה מדבר על אותה מערכת.
גם ספר הזוהר וגם המשנה מדברים על אותו הדבר.
ניצה: כן, זה מה שהרגשתי, שהמשנה מדברת כמו איזה "דף למשתמש".
כולם נקראים "הספרות הקדושה" ומדברים על פעולות הבורא, רק בסגנונות שונים. מה שמיוחד זה השימוש שבזה. אם אני לוקח משנה ולומד אותה כמו שכתוב שם, "שניים אוחזין בטלית, ואחד אומר שלי היא.. ויחלוקו" וכן הלאה, אני מדבר על הגנבות, על הבעיות, על המשפטים.
כשאני לוקח את ספר הזוהר, שם אין דבר כזה. שם מדובר על איך שכוח הטוב וכוח הרע נמצאים באדם ואיך אדם צריך להבדיל בין הכוחות האלה ולסדר אותם בצורה כזאת שהוא יגדל ויהיה על ידם עוד יותר גבוה, עוד יותר קרוב לא-לוהות. זאת אומרת, גם המשנה מתכוונת לזה, אבל הלשון שלה נסתרת מאוד, ולשון הזוהר יותר מגולה. למרות שזה נקרא "סוד". זה מה שכותב דווקא הגאון מווילנה.
ניצה: דווקא הוא יותר מגולה. הוא כביכול מגורם לפחות בלבול, זה מה שאני מרגישה שאתה אומר. זאת אומרת, דווקא מי שכותב בשפה פשוטה יכול לגרום לי, המשתמש הפשוט, להתבלבל, כי אני מיד חושבת שהוא מדבר איתי על דברים של יום יום.
כן.
ניצה: וכשאתה קורא את חכמת הסוד אני יכולה להבין שאני לא מבינה, אבל לפחות לא מתבלבלת.
כן. לכן כאן ישנה בעיה. שאלו אותם האנשים והם אמרו "אנחנו לא צריכים לשמה, לנו מספיק לקיים ככה, נלמד את זה וזהו", הם הלכו אחרי המשנה ואחר כך אחרי התלמוד והלאה, זאת אומרת [הלכו] לפירוש החיצון, למה שיש בעולם הזה, בלי להגיד שזה שפת הענפים או משהו, אלא לומדים את זה. למה לומדים? "התורה הקדושה, אנחנו נלמד, זה רצון הקדוש ברוך הוא".
מה שאין כן, מקובלים שהם לומדים ספרי הקבלה, ספר הזוהר והכול, שהם כבר לומדים את זה ברמה הלא הגשמית, היותר עליונה, הם מבינים שהם לומדים משהו שנמצא למעלה מעלינו, שאלה חוקים שמנהלים אותנו, שאנחנו צריכים להשתמש בחוקים האלו כדי לעלות לשורשם, וכשאנחנו עולים לשורשם, אנחנו צריכים לרכוש אותם ולנהל את עצמנו על ידם כך שאנחנו נעשה בני העולם הבא, ונגיע לתכונות שלנו שהן יהיו כמו השורשים וזה נקרא "לשמה".
אורן: אתה למדת אצל המקובל הגדול, הרב ברוך שלום אשל"ג, הבן של בעל הסולם, הרב יהודה אשל"ג. האם הוא לימד אותך איך לקרוא את המשנה בפנימיותה? ואם כן, במה זה שונה מקריאת המשנה שעכשיו אני פותח וקורא, למשל כמו הדוגמה שנתת, "שניים אוחזין בטלית"?
זה הכול תלוי באדם המשיג.
אורן: מה לימד אותך המורה שלך המקובל? איך הוא לימד אותך לקרוא את זה?
אנחנו לא למדנו איתו שום דבר חוץ מספרי הקבלה המקוריים.
אורן: הוא קרא משנה. מה הוא ראה שם שאני לא רואה?
אני לא יודע מה הוא ראה.
אורן: מה אתה חושב?
הוא ראה אותו דבר, כמו שראה ב"תלמוד עשר הספירות".
אורן: מה זה?
הוא ראה פעולות א-לוהיות, פעולות של א-לוהים, של כוח עליון, ואיך האדם צריך לאמץ את הפעולות האלה כדי להגיע להכרת הא-לוהות, לדבקות בו.
אורן: מה זה אומר לאמץ את הפעולות ה-אלוהיות?
להידמות, לעשות אותן, לרכוש צמצום, מסך, אור חוזר, זיווג דהכאה, ובקיצור לעשות פעולות רוחניות על הרצון לקבל, לדעת איך להשתמש בעל מנת להשפיע.
אורן: זה מה שמקובל רואה במשנה לצורך העניין או בגמרא או בתורת משה?
בכל דבר. זה שאני רוכש כוח עליון, זה כדי שאני אוכל להשתמש ברצונות בעל מנת להשפיע. זה נקרא לאהוב את הזולת, שאני משפיע לזולת ודרכו אני משפיע לבורא.
אורן: אז אני עושה סיכום, יש תורת משה, אחריה יש לנו המון ספרים. נגענו בשניים מרכזיים, ספר הזוהר והמשנה, ואחר כך באו עוד ספרים.
זה שאני פותח היום ספר שהוא כבר כתוב על דף וקורא בו את המילים, יכול להיות בהחלט שאני לא יורד לעומקם של הדברים שטמונים בו ואני צריך הדרכה בעל פה שהיא תלמד אותי מה נמצא פה במילה הכתובה, כי אחרת אני בכלל לא רואה מה שיש שם.
בטוח.
אורן: בטוח. זאת אומרת שגם היום, אלפי שנים אחרי שהתחילו לכתוב את התורה שבעל פה, עדיין יש תורה שבעל פה.
בטח. תורה שבעל פה בכלל אי אפשר לכתוב אותה.
אורן: תגדיר לי אותה במשפט אחרון, מהי התורה שבעל פה?
טיפול מיוחד שהמורה המקובל מעביר לתלמיד המקובל, לפי מה שהתלמיד יכול להיות דבוק בו.
אורן: זה סוג של מפתח למילה הכתובה?
כן.
אורן: שבעצם את מה הוא פותח לי?
אתה רואה מה כתוב, אחרת לא. זה הסוד.
(סוף השיחה)