חומר רקע לשיחות "חיים חדשים", 1141

חינוך לשלום 

מטרות:

• מהו עקרון היסוד בחינוך לשלום?

• איך מחנכים לשלום?

• האם שלום הוא מצב שאין בו קונפליקטים בין הצדדים? 

• מהו התהליך החינוכי לעבר שלום?

• האם ישנם כללים בחינוך לשלום?

• מהם השיטות והכלים שכדאי להשתמש בהם על מנת לחנך לשלום?

• מי יכול להיות מחנך לשלום?

• האם, לצורך בניית תהליך של שלום בין שני צדדים, צריך לערב גורם שלישי?

זרימת התכנית:

• מהי קהילה של שלום

• מהות החינוך לשלום

• תכני החינוך לשלום

• מסגרת החינוך לשלום

• הכנה לחינוך לשלום

• שיטות וכלים

• דמות המחנך לשלום

• היחס שלנו להיסטוריה ולעבר כאויבים

• השפעת החינוך לשלום

• הפרת כללי השלום

רקע 

בכל חברה בני אדם מתפקדים לא רק כאנשים פרטיים אלא גם כנציגים של קבוצות שהם משתייכים אליהן ומזדהים עמן. כנציגי קבוצות בני אדם מגבשים רפרטואר פסיכולוגי בין-קבוצתי, המורכב מאמונות, מעמדות, מרגשות ומכוונות התנהגויות כלפי חברי קבוצתם וכלפי בני קבוצות אחרות (סלומון, 2000; גורן ובר-טל). בחברות שמתקיים בהן סכסוך קשה ואלים בין קבוצות – מקורו, על פי רוב, בניגוד אינטרסים ממשי בנוגע למשאבים, לטריטוריה או לערכים – מתעצם הרפרטואר הפסיכולוגי הבין-תרבותי השלילי והופך לאחד המרכיבים החשובים של התרבות. התרבות המאפיינת חברה כזו היא תרבות של סכסוך (גורן ובר-טל; Bar-Tal & Rosen, 2009). תרבות של סכסוך מעוגנת, או לפחות מלווה, בנרטיבים קולקטיביים סותרים הכוללים זיכרונות היסטוריים רוויי כאב. לנרטיבים אלה תפקיד חשוב בגיבוש הזהות הקולקטיבית והדימוי העצמי החיובי ובגיוס החברה למאבק. ככאלה, הם עושים דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה ליריב וקובעים את הכוונות והמשמעויות המיוחסות לפעולותיו ולאמירותיו תוך התעלמות ממידע הסותר את הנרטיב. הנרטיבים הקולקטיביים מיתרגמים לעמדות, לדעות, לרגשות ולכוונות התנהגותיות של הפרטים החברים בקולקטיב (סלומון, 2000; 2009; גורן ובר-טל). הדור הצעיר נחשף לתרבות הסכסוך – הפועלת כמכשול לתהליך השלום – דרך המשפחה, התקשורת ומערכת החינוך. אימוץ תרבות הסכסוך הוא תנאי חשוב להשתייכות לחברה (Bar-Tal & Rosen, 2009).

מצב החינוך לשלום: 

הפרקטיקה של החינוך לשלום היא חלק מהמאמצים השיטתיים שהחלו אחרי מלחמת העולם הראשונה בניסיון למנוע מלחמות עתידיות (Bajaj, 2015; Kupermintz, 2009). מאז שנות השישים של המאה העשרים החל להתגבש באוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה תחום לימודים בשם “לימודי שלום” (פתרון סכסוכים, תהליכי מלחמה ושלום), ובהמשך הוא זלג לתיכונים רבים, שהוסיפו תכניות ללימודי תרבויות ואקולוגיה. בשנות השמונים הקים האו”ם אוניברסיטה לשלום בקוסטה-ריקה, ובהמשך הוקמו אוניברסיטאות ללימודי שלום גם במדינות אחרות. . בשנים 2000–2010 אימץ אונסק”ו את הנושא חינוך לתרבות של שלום. אף שאזורי הקונפליקט בעולם שונים מאוד זה מזה, נוצרה תפיסה מכוננת של אידיאל החינוך לתרבות של שלום. היום פועלות תכניות ללימודי שלום באוניברסיטאות רבות בעולם, ובכלל זה בישראל (גור-זיו, 2013). בעידן הגלובלי, תעשיית התיירות, ההגירה, המדיה הגלובלית וכלכלת התאגידים מאפשרות לגזענות, לדעות קדומות, להקצנה דתית, למתחים אתניים, לפערים כלכליים ולהשחתה סביבתית להתחדש. אף על פי כן, החינוך לתרבות של שלום הוא עדיין ענף חינוכי שולי בכל העולם ובישראל. הוא נוכח אך מעט בפרקטיקה של רוב המורים בישראל, בראש ובראשונה משום שמשרד החינוך אינו תומך בו רעיונית ומעשית. בעתות מלחמה ובתקופות שמרבית הציבור אינו תומך בתהליכי שלום, החינוך לשלום מזוהה עם ביקורת על הקונצנזוס הלאומי ונתפס כמחליש את הזדהות הצעירים עם המדינה ואת נכונותם להתגייס למאבק (גור-זיו, 2013; Bar-Tal & Rosen, 2009).

החינוך לשלום ומטרותיו: 

חינוך לשלום הוא פרקטיקה חינוכית שיטתית שמטרתה לספק ללומדים מיומנויות וערכים שיתרמו ליצירת ציוויליזציה של שלום – ציוויליזציה הפועלת ליצירת אחדות בהקשר של שונות ולהבטחת כל זכויות האדם לכל בני האדם (Bajaj, 2008; Danesh, 2011). יוהאן גלטונג (Galtung, 1964, 1969), מהאבות המייסדים של החינוך לשלום, הבחין בין שלום “שלילי”, שמשמעו היעדר אלימות ופעולות איבה, לשלום “חיובי”, שמשמעו שיתוף פעולה הרמוני. מאוחר יותר הוא הוסיף את המונח שלום כהיעדר אלימות מבנית (אלימות הנובעת ממבנה החברה), אלימות שמשמעה אי-שוויון, עוני, הפליה ודיכוי (סלומון, 2000). חינוך לשלום הוא תהליך שמטרתו להוביל את החברה לתהליכים של פיוס ולחיים בשלום בכל מובניו (Bar-Tal & Rosen, 2009). עם זאת, באזורים שמתקיים בהם קונפליקט גלוי (אלים או לא אלים), החינוך לשלום חותר בעיקר להפסיק את האלימות (שלום “שלילי”) ולהשיג יתר שוויון בחברה (סלומון, 2000; Bajaj, 2008). החינוך לשלום באזורים אלה מתמקד בשינויים של הרפרטואר הבין-קבוצתי הפסיכולוגי השלילי בנוגע ל”אחר” קולקטיבי. באזורים אלו החינוך לשלום פועל לשנות עמדות (סטראוטיפים, דעות קדומות, דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של היריב וכן תפיסה עצמית מוטעית), רגשות (הפחתת כעס, פחד ושנאה, הגברת אמון, יצירת אמפטיה) וכוונות התנהגותיות (הכרה הדדית, קבלה, שוויון ושיתוף פעולה במקום הפליה, ניצול, גירוש, טיהור אתני, נקמה ואפילו רצח עם) (סלומון, 2000; ב. גורן; Bar-Tal & Rosen, 

2009).

https://bit.ly/3tPYnbK

מהי קהילה של שלום

• מהו מצב של שלום? 

• איך קהילה יכולה לחיות בשלום? 

• מה הערכים בקהילה הזאת?

• האם שלום הוא מצב שאין בו קונפליקטים בין הצדדים? 

מהות החינוך לשלום

• מהו חינוך לשלום?

• מהו המסר העיקרי בחינוך לשלום? 

• ממה להתחיל, מהו עקרון היסוד לחינוך לשלום?

• האם חינוך לשלום הוא גם חינוך לפשרה? חינוך לוויתור?

• מה השינוי הפנימי והחיצוני שאדם עובר בתהליך החינוך? 

• איך משפיע התהליך על האדם? 

• האם ישנם כללים בחינוך לשלום? אם כן, מהם?

• מה השלבים בחינוך לשלום? מהו המסר בכל שלב ושלב? 

תכני החינוך לשלום

• מהם התכנים שצריכים להיכלל בחינוך לשלום?

• מה צריך ללמד אנשים כדי שתיוולד בקהילה צורה של שלום?

דרכי פעולה בחינוך לשלום 

א. פיתוח כישורים ומיומנויות ברמת הפרטים והיחסים ביניהם (סוג זה של חינוך, ברמת הפרטים, אינו מכוון, לטענת בר-טל ורוזן (Bar-Tal & Rosen, 2009), הרואים באסטרטגיות אלה מטרות של “חינוך עקיף לשלום”, להביא שינוי עמוק בטווח הקצר אך עשוי להיות בעל השפעה חיובית על הדור הצעיר בטווח הרחוק ואולי לחזק את תהליכי הפיוס. חינוך לשלום, אפילו עקיף, עשוי לפתוח חלון של תקווה לפתרון עתידי של הסכסוך, ולכן פיתוח הכישורים והמיומנויות מוצג כאן כחלק מהאסטרטגיות של החינוך לשלום ולא כחלק מהמטרות).

•  טיפוח של חשיבה רפלקטיבית וביקורתית: הגברת המודעות למורכבותם של מצבים, הטלת ספק באמונות ובהנחות רווחות, נכונות לבדוק מידע חלופי;

• רכישת מיומנויות של יישוב סכסוכים: פיתוח היכולת לראות סכסוכים כבעיה הדדית שיש לפתור באופן שיתופי ובהידברות ולא כמאבק רווח-הפסד; יכולת לשאת ולתת ולפתור בעיות בדרכים לא אלימות, באופן יצירתי, ולהגיע לפשרות ולהסכמות;

• פיתוח יכולת דיאלוגית: הכרה בזכות של כל אדם (וקבוצה) להחזיק בדעות, ברצונות ובהתנהגויות שונות, נכונות של פרט לאפשר לאחר להביע דעות הסותרות את עמדותיו שלו (סובלנות), נכונות לשנות עמדות;

• פיתוח יכולת לגלות אמפטיה: יכולת לראות דברים מנקודת הראות של אחר ולחוות את רגשותיו ומחשבותיו, צרכיו ורצונותיו של אדם אחר (או קבוצה אחרת);

• פיתוח רגישות לצורכי הזולת, למטרותיו, לרגשותיו, לסבלו ולפחדיו (הזדהות עם נקודת מבטו של אחר);

• ניהול תקשורת אפקטיבית, יכולת לבטא רגשות בדרכים לא תוקפניות;

• פיתוח דרכים לבצע שיתוף פעולה בין-אישי

ב. שילוב של תכנים רלוונטיים במגוון מקצוע לימוד, ובהם אזרחות, מולדת, גאוגרפיה, היסטוריה, ספרות, אנגלית, סוציולוגיה, אמנות, תקשורת וקולנוע. סוגי תכנים אפשריים:

• תכנים הנוגעים לערכי הדמוקרטיה: שוויון, חירות, שמירה על החוק, זכויות אדם, צדק כלכלי חברתי, תפיסה רב-תרבותית, יחס למיעוטים, חלוקה צודקת של משאבים סביבתיים;

• הכרת הקבוצות השונות בחברה, על רובדיהן: היסטוריה, טראומות שהטביעו בהן את חותמן, מבנה חברתי, קבוצות הפועלות בקרבן, מנהגים וחגים, עיקרי הדת, תרבות (אמנות, הגות, ספרות), פסיכולוגיה;

• דיון בזהות העצמית של כל קבוצה ובזהויות המשותפות לבני הקבוצות השונות;

• היסטוריית היחסים בין הקבוצות המצויות בקונפליקט, היסטוריה של הסכסוך שהחברה מעורבת בו: הרקע לסכסוך, התפתחות הסכסוך, הסיבות והתוצאות, האכזריות והאלימות שכל צד ביטא, המחיר ששילמה כל קבוצה, ניסיונות לתיווך, כולל קשיים והישגים. על בסיס נושאים אלה ייווצר זיכרון קולקטיבי חדש, המתואם עם הזיכרון הקולקטיבי של היריב;

• עיסוק באקטואליה: נושאים הקשורים רקלקונפליקט בין הקבוצות ועולים לסדר היום.

• הבנה של מהות הסכסוכים השונים בעולם, הסיבות להתהוותם, המחיר שגבו, היכרות עם נקודות המבט של כל צד בהם. היכרות סוגים שונים של שלום, תהליכי שלום, אנשים שקידמו את השלום, שיטות להשגת שלום והמכשולים שבדרך, דרכים לתחזק את השלום, ארגונים העוסקים בקידום השלום, אמנות בין-לאומיות, בתי משפט בין-לאומיים;

• דיון ברפרטואר בין-קבוצתי פסיכולוגי: דיון באופני ההתפתחות של רפרטואר פסיכולוגי ובדרכים לשנותו.

https://bit.ly/3tPYnbK

• חלק מהחינוך לשלום שקיים היום, מדבר על למידה נרחבת על התרבות וההיסטוריה של כל עם (קהילה), ובמיוחד על אירועים טראומטיים בעבורם. האם זו גישה נכונה? 

• האם צריך ללמוד את ''פשעי'' העבר שעשו הקהילות אחת כלפי השנייה? אם כן, איך ימנעו את ליבוי העויינות מחדש?

• האם החינוך לשלום מקנה פתרון לניהול סכסוכים?

מסגרת החינוך לשלום

• האם חינוך לשלום צריך להיערך לכל הקהילה כמכלול, בבתי ספר כחלק מהלימוד הרשמי, או אולי במרכזים קהילתיים וכו' כפעילות חברתית?

• באיזה גיל אפשר להתחיל לחנך לשלום? 

כדי שחינוך לשלום ישיג את מטרותיו, עליו לבוא לביטוי בכל ממדי העשייה והלמידה במערכת החינוך עוד מגיל הגן, אז מתחיל להיבנות הרפרטואר הפסיכולוגי, עד סוף התיכון. החינוך צריך להיות רב-שיטתי ורב-אמצעים, מותאם למגוון גילים ומגזרים. החינוך לשלום ולחיים משותפים מתקיים בכמה מעגלים (גור-זיו, 2013; סלומון, 2000; סלומון ועיסאוי, 2009; מרושק קלארמן, 2011; Bar-Tal & Rosen, 2009).

https://bit.ly/3tPYnbK

• האם צריך להתחיל מקבוצה אחת ולהמשיך הלאה (למשל ילדים, אמהות, דמויות מכובדות בקהילה, אנשי דת)? מהי האסטרטגיה?

• אם מדובר בשתי קהילות נפרדות - החומר צריך להיות מועבר לכל קהילה מגובשת בנפרד או מלכתחילה לנסות לערבב את האנשים?

• האם הקהילות צריכות קודם כל ללמוד את השיטה, ורק אחר-כך להתמזג עם הקהילה השנייה?

הכנה לחינוך לשלום

• האם צריך לעשות הכנה ללומדים לפני התחלת התוכנית?

• האם הבאים ללמוד אמורים לדעת מראש מהי מטרת הלימודים?

• מה צריכה להיות נקודת המוצא של כל הלימוד? - 

  • מה אנחנו לומדים?

  • למה אנחנו לומדים את זה?

  • מה אנחנו נרוויח אם נלמד? במה זה יועיל לנו?

  • מה נפסיד אם לא נשתתף?

  • ע"פ אילו עקרונות אנו לומדים? 

  • האם מדובר בשיטה מסודרת?

  • למה הדרך, השיטה הזאת עובדת? 

שיטות וכלים

• שיטת הלימוד - לימוד פרונטלי, אינטרנטי, דיונים וסדנאות במעגלים? 

• האם במסגרת החינוך יהיו דיונים אידיאולוגיים פוליטיים בין הקבוצות? האם הם אמורים להגיע להסכמה על ''מי צודק'', "מי ניצח'' וכולי? למה? 

• האם צריך להכין מדיה מתאימה? סרטים, ספרים, קליפים?

• האם האנשים אמורים להשתכנע ולהשתנות דרך הסברים שכליים או דרך הלב, החוויה? 

• האם הלימודים כוללים מטלות מעשיות בתוך הקהילה?

• אילו מיומנויות ילמדו בתהליך? 

דמות המחנך לשלום

• מי צריך להעביר את החומר? אדם ניטרלי מקצועי או דמויות חשובות ומכובדות בקהילה, או אולי מורים רגילים?

• אילו כישורים ואופי צריך מחנך לשלום? איזה ידע? 

• איזו הכשרה הוא צריך לעבור? 

• מאיזה גיל אפשרי להתחיל לחנך? 

• האם אנשים, שעברו את תהליך הלמידה, יכולים להפוך למדריכים בעצמם? 

• איך מזהים אדם מתאים לתפקיד זה?

היחס שלנו להיסטוריה ולעבר כאויבים

• מה צריך להיות היחס שלנו לעבר, בתהליך פתרון סכסוכים בין קבוצות? 

• איך מטפלים בכל המטענים שסוחבים במשך שנים אחד כלפי השני?

• האם לצורך בניית שלום בין שני צדדים צריך לערב גורם שלישי? אם כן מדוע? מי יכול לשמש כגורם שלישי?

השפעת החינוך לשלום

• האם חינוך לשלום לא ישתק את האנשים, במקרה ושיהיה מצב לוחמה מחודש? יש הרבה טענות , גם בארץ, שחינוך כזה, לפחות כפי שהוא קיים היום, משבש את היכולת של האנשים להילחם במצבי לוחמה. האומנם?

• מה הציפייה, התוצאה הסופית של התהליך והשפעתו?

• האם לא יהיו חילוקי דעות בין קהילות שונות או קבוצות שונות?

• האם אנשים יעברו שינוי? האם הם יהיו מסוגלים להסתדר עם אנשים שונים מהם?

• האם אנשים, לא יהיו תוקפניים או שהם ילמדו איך להתמודד עם אגרסיות וקונפליקטים?

• מה בראיית העולם שלהם השתנה? 

• איך הם רואים את עצמם? את החברה? את האנושות? 

• דוגמא - האנשים בשתי הקהילות או אפילו בקהילה אחת מסוכסכת עברו קורס, לאחר כמה זמן עולה קונפליקט חדש שמאיים על הסדר החדש. באיזו צורה מצופה שה''אנשים החדשים'' ינהגו? מה תהיה הדרך הנכונה החדשה לפתור את הסכסוך?

• האם חינוך לשלום מבטיח שלום לעד? 

• מה הנקודות הרגישות בחינוך לשלום? איפה נקודות הכשל האפשריות? 

הפרת כללי השלום

• מה קורה אם כללי השלום מופרים ע"י אחד מהצדדים?

• מה תפקידו של הצד שהופר עימו ההסכם? מה עליו לעשות? איך עליו להתמודד עם האכזבה וההפסד שאולי כרוך בהפרה?

• מה עושים לצד שהפר?

• האם בחינוך לשלום יש התייחסות למצב של הפרת הסכמים? 

• האם צריך להתייחס לכך מראש בתהליך? האם צריך להכין פרוטוקול ונהלים מראש?