חיים חדשים

שיחה 303

עולם התעסוקה העתידי א'

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 18.02.2014 – אחרי עריכה

אורן: היום נעשה טיול בזמן ונקפוץ קדימה אל העולם של העתיד. על דף חלק ננסה לצייר קווים לדמותו של עולם חדש, משופר וטוב יותר, שאליו אנחנו רוצים להתקדם. בעזרת הציור ננסה להבין איך אנחנו הולכים לחיות בעתיד, למה זה יותר טוב ממה שיש לנו היום, ואיך נוכל על ידי המערכת החדשה שניצור, לקום עם אור גדול בעיניים, לגדל את הילדים בשמחה, ולשמוח שאנחנו חיים. אז בואו איתנו אל העתיד.

יעל: אחרי שדיברנו על הבעיות שלנו בעולם התעסוקה ועל השינויים שחלו בו, אנחנו רוצים לדבר על השינוי הגדול ביותר, שזה עולם התעסוקה העתידי, האידיאלי, האינטגרלי, שתיארת לנו אותו בתכניות הקודמות. תיארת עולם שבו עובדים הרבה פחות ממה שעובדים היום, צורכים הרבה פחות ממה שצורכים היום, ורק את מה שבאמת צריכים ורוצים.

הצגת לנו שתי אפשרויות. אפשרות אחת, שבה חלק מהאנשים עובדים מעט שעות, והחלק האחר עסוק בלימודים של השתלבות בתוך העולם החדש הזה. האפשרות השנייה, שאותן שעות עבודה מתחלקות על פני כל האוכלוסייה, וכל אחד עובד עוד פחות ממה שתיארנו באופציה הראשונה, וכולם שותפים באותה למידה של איך לבנות כאן עולם הרבה יותר טוב, עולם של ערבות הדדית, שמאפיינים אותו יחסים טובים בין בני האדם. מבחינה כלכלית, אמרנו שכולם מקבלים משכורת מהמדינה, ויש הרבה מאוד שירותים שניתנים בחינם, שירותים הכרחיים, כמו בריאות, חינוך, ועוד נפרט על כך בהמשך. האדם חי חיים מאוד מאוזנים, בין עבודה, לימודים, משפחה, תרומה לחברה, תרומה לעצמו. כל החלקים נמצאים באיזון מאוד גדול אחד עם השני.

בתכנית הזאת, אנחנו רוצים לצייר את התמונה שבה האדם יוכל להרגיש איך ייראו החיים שלו. איך יראה סדר היום שלו, מה הוא יעשה בבוקר, באיזה סוג של עבודה הוא יעבוד. אם הוא ילך ללמוד, מה הוא ילמד, ואילו מקצועות יהיו. איך ייראה עולם העבודה, ואיזה יחסים יהיו לנו בו. האם זה יהיה עולם עבודה טכנולוגי, או ההפך, ומה יאפיין את העובד בעולם החדש. אנחנו רוצים להרגיש לאן פנינו, ולקבל ממך תיאור של איך נראה סדר היום של האדם באותו עולם חדש, מרגע שהוא קם בבוקר, ומה הוא עושה.

אני אתן הקדמה. אנחנו נתקלים במצב שבפעם הראשונה אנחנו נמצאים כאן אולי בבעיה של התפתחות האדם והחברה. תמיד היינו נמשכים קדימה, יותר למשפחה, יותר לחינוך, יותר לתרבות, יותר לתעשייה, למסחר, לכלכלה, לפיננסים, לכל דבר יותר ויותר. ועכשיו אנחנו נמצאים באיזו דעיכה. הדעיכה הזאת מעניינת בכך שהיא נמצאת בכל השטחים, בכל מה שאנחנו עוסקים, ממדע ועד טיפול בתינוקות. אנחנו לא יודעים איך להתקדם, ואין לנו גם כוח לזה, אין לנו רצון לזה, אנחנו נמצאים באיזו עייפות פנימית. רואים את זה בדור הצעיר.

כשאני הייתי צעיר יותר, אז בדור שלי השאיפה הייתה לנסוע, לגלות, להרוויח, ועוד ועוד. היום הם מוכנים לשבת כל הזמן ליד המחשב, ואפילו בלי מחשב. יש להם מלכתחילה איזו עייפות וחוסר התעניינות בדברים, יש להם תמיכה גדולה לזה מהמדיה ומכל מה שיש, וגם התרבות היא כבר כזאת. השאלה היא כך, או שאנחנו עושים הכל בצורה ספונטנית, כמו שכרגיל, ואז לאן שהסיבוב הזה מביא אותנו, כך זה יהיה. או שאנחנו יכולים, עם מה שאנחנו כבר נמצאים כבעלי ניסיון, לראות מהו העתיד מכל הנתונים שמתבררים כבר היום.

זה ברור, וכבר כתובים על זה הרבה מחקרים, שעד חמישה אחוזים מאוכלוסיית העולם יצטרכו לעסוק בתעשייה, במסחר, ואולי עוד חמישה אחוזים בשירותים למיניהם, בלשרת זה את זה, כולל רפואה, כולל הכל. זאת אומרת, כדי לסדר את החיים החומריים שלנו, לא צריך יותר מעשרה אחוזים מבני האדם. איפה שצריך הרבה בני אדם, וזה לא ישתנה, אלא רק יגדל, זה בתחום החינוך. אם אנחנו רוצים לתת חינוך טוב לדור הצעיר, אנחנו צריכים שם הרבה אנשים, כי זה בכל זאת טיפול, בין אם זה טיפול אישי או קבוצתי, לקבוצות קטנות או לקבוצות גדולות, ודרושים לכך הרבה אנשים, אולי חמישים אחוז מכל האוכלוסייה שיטפלו בזה. היום כבר מדברים על זה שגם הרופא יהיה רובוט. יוצא שלא נשאר לנו מה לעשות בעולם, חוץ מללמוד וללמד. זו בעצם התעסוקה הנפוצה ביותר, זה דבר אחד.

דבר שני, כדי לבוא אל העולם העתידי, ואנחנו מדברים על כך שנניח תשעים אחוז מהאוכלוסייה לא יעבדו כמו שהיום, גם גברים וגם נשים, וגם בני שמונה עשרה, או כבר בני עשרים, שרוצים למשל להתקדם במשהו, או בכלל לעשות משהו, לשם כך עלינו לסדר את החיים בעולם כך, שהאדם מתפרנס או מקבל איזו קצבה, לא חשוב איך לקרוא לזה, בשווה עם כולם, ללא קשר לסוג התעסוקה שלו. או שהוא נמצא בעבודה כעובד, כפועל, או שהוא יכול להיות מהנדס או כלכלן, לא חשוב במה ואיך, ויכול להיות שהוא לא עובד בכלל. זאת אומרת, אנחנו מנתקים לגמרי את רמת החיים שלו וקבלת המשכורת או הקצבה שלו, מהתעסוקה שלו, בין אם הוא מובטל, או שהוא לומד, והוא צריך לקיים את מה שהחברה מכתיבה לו. כמו שהיום פחות או יותר החברה מכתיבה לו, שיש לו את זה לעשות, ואת זה, ונראה לו שהוא בוחר, אבל בסופו של דבר הוא לוקח מה שנראה לו הכי מתאים. כך יהיה גם בעתיד, בפרט שזה יבוא אחרי החינוך.

כולם מקבלים את אותה רמת החיים, וכולם, לא תשעים ולא שבעים, אלא מאה אחוז של האוכלוסייה, צריכים וחייבים להיכנס לחינוך. אנחנו צריכים להכין את האדם, להתאים אותו לחיים שלו בחברה החדשה, וזה לא ילך, בלי שהוא ישתנה בהתאם לתנאים החדשים. אנחנו יודעים מה קורה עם האדם כשהוא לא עסוק, רואים את זה בכל הפרברים של הערים הגדולות. אין דבר כזה שהאדם הוא חופשי. ההפך, האדם הוא עסוק, והעיסוק שלו זה בלהתחנך ולחנך. זו בעצם התעסוקה, ובזה ובשביל זה אנחנו חיים. בסופו של דבר הגענו לתקופה הנכונה, לְמה שאנחנו צריכים לעשות בעולם הזה, להביא את עצמנו לצורת האדם, שבשביל זה אני חי.

שאלת בקשר לכך, האם עשרה אחוזים מהאנשים יעבדו, ותשעים אחוז מהם לא יעבדו, או שאנחנו נחלק את הנטל הזה של העשרה אחוזים בין כל המאה אחוז, ואז כל אחד יעבוד אולי רק כמה ימים בחודש. זה לא כל כך חשוב, זה לא קריטי, נעשה את זה בצורה הנוחה ביותר. אבל ודאי שאותם עשרה אחוזים של האנשים שעובדים, נניח שרק הם עובדים, הם לא פטורים לגמרי מכל אותו לימוד וחינוך שעוברים כל היתר, אלא זה יכול להיות כתוספת, כחלוקה במקום העבודה, אבל בצורה כזאת שהחינוך עובר על כולם, שינוי עוברים כולם, והחינוך נחשב כעבודה.

זאת אומרת, לימוד במערכת החינוך החדשה, בחינוך האינטגרלי, שהוא מחולק גם להוראה וגם לחינוך, הוא הכרחי לכולם. בלי זה לא מקבלים קצבה, בלי זה בכלל אין מה לדבר. האזרח חייב בזה, כמו שהוא חייב נניח ללכת לצבא. הוא פשוט חייב. כמו שילד מתחיל מגיל שלוש לקבל חינוך חובה, אז חינוך החובה שלו ממשיך עד גיל תשעים ושלוש. ולא חשוב עד איזה גיל, אלא כל החיים.

יעל: עד מאה ועשרים.

עד מאה ועשרים, בסדר. וזה כחובה לכולם, על זה לא מדברים. בלי זה אתה לא נמצא בחברה, אתה לא מקבל שום דבר. חוץ מהאוויר ומה שתמצא, אין לך כלום, החברה מתנתקת ממך.

יעל: כשאומרים לאדם שהוא חייב ללכת ללמוד, יש לו התנגדות, זו הרגשה של כפייה. איך אפשר לתת לו הרגשה שיש כאן משהו שהוא ירצה לעשות אותו?

לא אומרים לו שהוא חייב ללכת ללמוד, אלא שזה חלק מהחיים, ובלי זה אנחנו לא יכולים לחיות. כאן אנחנו צריכים על ידי כלי התקשורת וכל סוגי המדיה האחרים, לחייב, שזה ייכנס לתוך המודעות שלנו. שזה לא כדי ללמוד ולמלא את המוח, אלא אנחנו על ידי זה משתפרים ועל ידי זה הופכים להיות מוכנים לחיים החדשים.

יעל: הדימוי שלנו על לימודים הוא לא דימוי חיובי. זה או דימוי מבית הספר, או דימוי אחר כך מהאוניברסיטה, שזה בדרך כלל משהו תחרותי שאתה עושה בשביל להשיג משהו. מה יהיה בלימודים האלה שהוא יהיה אחר ממה שאנחנו מכירים, כדי שבאמת נרצה לבוא לשם?

הלימוד הזה יהיה דווקא לימוד של חיבור, ומטרתו לחבר בין כל בני האדם, "כאיש אחד בלב אחד". שכולם ירגישו את כולם, ושההרגשה הזאת תהיה הרגשה טבעית. היא לא תלויה בכמות הידע, אלא בתרגילים והפעלות למיניהן, שעות על גבי שעות בצורה יפה, נוחה וללא לחץ, ואנחנו עוברים את זה בצורה שהיא כאילו לא מחויבת. מצד אחד, זו חובה לכולם, ומצד שני, אותה הרוח שבה אנחנו מתקדמים זה לקראת זה, היא רוח טובה, רוח יפה, שאנחנו מרגישים עד כמה בזה אנחנו מתרפאים מכל מיני בעיות וצרות. עד כמה הילדים שלנו נעשים יותר רכים, יותר טובים, עד כמה החיים שלנו נעשים יותר בטוחים, עד כמה היחסים במשפחה הם ללא מתח, מלאים בהערכה הדדית, אדיבות, וכן הלאה. ואנחנו ניגשים בזה לטיפול גם בדור הצעיר וגם בזקנים. ודווקא החינוך, הוא המפתח לסידור הכללי של החברה. לכן אנחנו קודם כל מתעסקים בו, עוברים חינוך, ובהתאם לכמה שאנחנו מתקדמים בחינוך, אנחנו גורמים לשינוי החברתי. זה לא יהיה בלחץ או באונס, אלא אנחנו בעצמנו נראה עד כמה אנחנו יכולים לשפר עוד ועוד את פני החברה.

יעל: כמה שעות לימוד בכל יום?

שבע, שמונה שעות, כמו שהיום.

יעל: אז זה יום העבודה שלי.

זה מה שאמרתי, אנחנו מקבלים את זה כעבודה לכל דבר. כי זו עבודה פנימית של האדם על עצמו, של האדם עם החברה. זאת עבודה, ואלו מאמצים בכל זאת, אבל מאמצים נעימים.

יעל: היום כשאני חוזרת מהעבודה, אני כבר צריכה להירגע בדרך הביתה, אני יוצאת עם הרבה מאוד מתח, הרבה מאוד תחרותיות שספגתי במשך היום, הרבה מאוד לחץ. כשיצאתי מיום כזה של לימודים, עם איזו הרגשה אני יוצאת?

את יוצאת עם הרגשה נעימה, עם הרגשה של טוב, של יופי. את לא יוצאת בצורה של מתח. אני חושב שבמקומות האלה, ברובם תהיה כל המשפחה, גם גברים וגם נשים. אנחנו נקבל שם ארוחת בוקר, צהריים וערב. כי זו רוב האוכלוסייה, חוץ מאלה שעובדים בתורנות במקומות ההכרחיים, שגם להם יהיה שם הכל. לכן אני חושב שללכת למקומות כאלה בבוקר מהבית, למקום קרוב ששם אנחנו לומדים איך להיות בחברה יותר מתוקנת, איך לבנות את האדם ועל ידו לבנות את החברה, זה יהיה כתענוג.

יעל: אני הולכת לשם עם בעלי בבוקר, וגם אם רבתי איתו אתמול בערב, אז הדברים כבר מסתדרים תוך כדי?

לא נראה לי שיהיה כל כך מקום לריב, אלא את תקבלי את זה כאיזו עבודת בית, לנסות לריב.

יעל: הלכתי לעבוד או שהלכתי ללמוד. אני יוצאת משם, אני אוספת את הילדים, מגיעים כולנו הביתה. מה קורה אחר כך בסדר היום שלי? השעה כבר ארבע אני מניחה, פחות או יותר.

אני חושב שהרבה יותר, כי אנחנו רוצים למלא את האדם בכמה שאפשר. ודאי שיש לו אחר כך פעילות תרבותית בכל מיני מקומות של תרבות. אדם יכול לשבת בבית קפה, הוא יכול ללכת לתיאטרון, לכל דבר כמו שהיום, אבל הרוח, כשמתאספים בכל המקומות האלו, זו רוח של חיבור, רוח של יחס יפה, באדיבות, בחיוך. מפני שכולנו מקבלים כל הזמן חשיבות בחיבור בינינו, עד כמה החיבור מציל אותנו ממכות, ממכות הטבע וממכות הגורל, מכות במשפחה, מחינוך הילדים, מכל הדברים האלה, זה מה שאנחנו צריכים.

יעל: מה אני עושה אחרי אותן שעות לימוד ועבודה?

את חיה כרגיל. את חיה את החיים שלך עם המשפחה, עם השכנים, עם הקרובים, עם המכירים, את אצלם, הם אצלך. את הולכת לעיר לאילו מקומות, לקונצרט, לגינה, וכולי, אבל ברוח אחרת. האדם נשאר אדם, רק מתוך היחס הלא תחרותי שלו, אלא הידידותי לסביבה, כל האופן של החיבור והיחסים בין כל בני האדם שונים. בהתאם לזה ודאי שיהיו שינויים גדולים במה שתראי בתיאטרון, בקולנוע, ברחוב ובכל מקום. זה יהיה ברוח יפה, טובה, רכה.

יעל: היום, אחרי שאני חוזרת מהעבודה, אני נמצאת קצת עם הילדים שלי, אחר כך הם הולכים כל אחד לחוגים שלו, למה שמעניין אותו. אני גם עושה בשעות הפנאי את מה שמעניין אותי ואת הדברים שאני אוהבת. האם יש חשיבות לשעות הפנאי האלה? זה משהו שהוא חשוב?

כן, ודאי שהאדם צריך את זה. ואם האדם באמצע היום דווקא צריך ללכת לאיזה מקום, הוא יכול לסכם במקום הלימוד שלו, שיש לו משהו אחר, או שהוא מתעסק בספורט בצורה מיוחדת, יש לו נטייה כזאת, אז מה, לא נרשה לו לעשות את זה? לא, אלא הכל כך חופשי. הוא צריך רק להשלים את הדברים במה שהחסיר, בצורה אחרת.

יעל: יש חשיבות לשעות הפנאי, לתעסוקה מעבר לשעות הלימוד והעבודה?

ודאי.

יעל: מה החשיבות של זה?

שם את מבטאת את היכולת להתקשר עם אנשים זרים שאיתם את לא נפגשת לא ברחוב, לא בבית, לא בשכונה, ולא במקום הלימוד. ואז באים לאצטדיון, באים לתיאטרון, באים לכל מיני מקומות. האדם גם מקבל דחף לצאת קצת יותר לכאלה פסטיבלים למיניהם.

יעל: אתה מתאר לנו חגיגה.

זו לא חגיגה. אני מקבל פתאום דחף גדול לא להסתתר ולהסתיר את עצמי בין ארבעה קירות, אלא דווקא לצאת ולהיות כמה שיותר בהרגשת הסביבה, כי אני מקבל מזה תענוג.

יעל: יש לדעתך העדפה לתחומים מסוימים?

זה הכל לפי האדם.

יעל: לפי התכונות והכישורים שלו?

לפי הכישורים שלו ודאי. למשל, אני אוהב צילום, אז אני הולך לחוג כזה, ומישהו אחר לחוג אחר. הפנאי הופך להיות, אני לא רוצה להגיד תעשייה, אבל הוא תופס הרבה זמן, הרבה מקום. אבל כל זה בתנאי שתשתנה הרוח בינינו, שכל זה מוסיף. חוץ מלימוד וחוץ מדברים הכרחיים לקיום הגשמי בגוף שלנו, אנחנו צריכים לפתח כל דבר שעוזר לנו להתערבב, להתכלל זה בזה.

יעל: אתה אומר שיש כאן עוד משרות, עוד עבודה. היום שעות הפנאי הופכות למשהו מאוד מקובל, ואתה אומר שיממשו את זה יותר מאשר מממשים את זה היום. מי יממן את כל זה?

החברה שלנו קיימת כדי לפרסם את האידיאולוגיה החדשה של החינוך האינטגרלי. יש לה הרבה אולפני סטודיו, הרבה מכשור, אנשי טכניקה, מתרגמים, עוזרים, אלפי אנשים בכל העולם עובדים בזה אצלנו, ועוד לא הגענו לתחילת המעצמה הרוחנית שצריכה לקום, לא רק מאיתנו, אלא בכלל בכל העולם, שתטפל בכל האנושות. אז ודאי שאנחנו מדברים כאן על תעשייה שלמה גדולה מאוד, אבל כולה מכוונת לחינוך האדם, וכולה באותה הרוח, לכן קודם כל אנחנו צריכים לפתח אותה.

כשאנחנו אומרים שהאדם סתם הולך ללמוד, הוא לא סתם הולך ללמוד. איפה המורים, איפה המחנכים, איפה עזרי הלימוד למיניהם, הסרטים, התיאטרון, המוסיקה, השירים, הפעלות למיניהן. אלה צריכות להיות אוניברסיטאות גדולות מאוד, היכן שאנחנו מכינים את המחנכים. ואנחנו צריכים אנשי קריאייטיב, שהם יהיו אלה שיכינו את החומר ואת כל מה שמסביב, שישפיעו על האדם בצורה יפה ונוחה, על כל הגילאים, לפי כל סוגי התפיסה, המנטאליות וכן הלאה. יש כאן ים של דברים. אני חושב שלא יהיה מצב שאנחנו נהיה פנויים, ושמישהו יגיד, אני לא יודע מה לעשות. אין דבר כזה, כולם יהיו בזה. ודווקא על ידי זה שאנחנו נהיה במערכת כדי ללמד, אנחנו בזה בעצמנו נהיה בה כדי ללמוד.

יעל: אמרת שגם בשעות הפנאי, הכל יתבצע באותה גישה חינוכית. איך יתחבר החינוך לשעות הפנאי?

בכל מקום שאני הולך, בשביל מה אני הולך לפנאי? מה זה פנאי, זה נקרא שעכשיו אני בוחר עיסוק שמביא לי תענוג. לאט לאט אנחנו מביאים את האדם למצב שהוא מקבל תענוג מזה שהוא מחובר עם האחרים בצורה היפה ביותר, הנוחה ביותר והידידותית. גם הספורט יקבל צביון חדש, גם התרבות, תערוכות למיניהן וכן הלאה, כל הדברים האלה יקבלו ציור חדש. אני נמשך לזה כדי להתחבר, כי מחיבור אני מוציא יותר תענוג ממה שאני מוציא מצילום יפה. והצילום היפה שעשינו, הוא כסוג של קשר ביני לבין האחרים.

יעל: יש אנשים שהנטייה הטבעית שלהם היא דווקא לעיסוק שבו הם מתרכזים בעצמם כמו צייר.

אין שום בעיה,

יעל: איפה תהיה כאן האינטראקציה עם האחרים, החיבור איתם?

אני לא יודע, ניתן לו לעסוק בזה. אבל מתוך החינוך והנטייה לציור, הם יפתחו סוג כזה של התחברות ביניהם, שיהיה להם גם זה וגם זה. אין כאן כפייה, אלא רק לתת חינוך נכון, והאנשים כבר ימצאו מה לעשות בשעות הפנאי, כדי להמשיך כמה שהם ספגו מהחינוך, הלאה בתוך התחביב.

יעל: ואני חוזרת לשאלה, מי מממן את זה?

החברה.

יעל: זה אחד השירותים שיינתנו בחינם לחברה?

נעבוד כדי לממן גם את זה, ודאי. דיברנו על כך שנעבוד כדי לכסות את הצורך הגופני שלנו, שזה עשרה או אפילו חמישה אחוז, ונצטרך עוד הרבה מאוד כדי לכסות את הצרכים שמגיעים אלינו כצורך אנושי, אני צריך לפתח את החינוך והתרבות ותעסוקת הפנאי ועוד ועוד. שוב, אנחנו לא עושים זאת כהוראה מלמעלה, "כך וכך תעשו", אלא העיקר הוא דגש על החינוך והחינוך כבר ילך ויעצב בעצמו את כל סוגי התעסוקה וכל מה שנעשה.

יעל: מדבריך אני מבינה, שזה אמור בעצם לפתוח את האדם למקומות חדשים, ואז באופן טבעי כל ההתנהגות, כל היחס שלו והכל בעצם, יהיה מאוד אחר ממה שאנחנו מרגישים היום.

הכל יהיה מאוד אחר, כי הבסיס הוא אחר. כי היום זה בסיס כדי להתגאות, כדי להרוויח, להצליח על פני השני וכן הלאה, ואז הבסיס ישתנה. אבל בעצם על פני הבסיס החדש יקומו כל מיני דברים שגם היום קיימים, וגם אז יתקיימו, כנטיות טבעיות באדם. כמו שאת אומרת, לציור, למוסיקה, לפיסול, לספורט, לכל מיני דברים. את אוהבת לאפות עוגות, בסדר, גם היום יש חוגים כאלה, רק שאז לא תלכי סתם לחוג. גם היום אני שומע מאשתי שהולכת לאיזה חוג, שחלק גדול מהחוג הזה הוא להתערבב שם עם נשים אחרות, לדבר, לפעמים היא רוצה לספר לי ואני בסבלנות שומע, לכן, זה יהיה הרבה יותר מזה. זאת אומרת, באמת נגיע למצב שמה שיכוון את האנשים זו לא תחרות רעה אלא אולי תחרות טובה. על תחרות לא דיברנו, בתחרות החדשה לאנשים יהיה דחף לתרום לחברה יותר מאחרים ולא חלילה לגרום להם רע. מהזווית שלנו אנחנו לא כל כך יודעים לראות את הדברים, אבל אני רוצה שכולם יצליחו ובכל זאת אני רוצה להצליח יותר. בקיצור, אני רוצה לומר שאנחנו לא מדכאים שום נטייה בתוך האדם, אלא רק מגיעים למצב שבו נותנים לכל אחד יכולת להתפתח, אבל על פני החינוך הנכון.

יעל: היום המדד העיקרי להצלחה הוא כסף ומעמד.

נכון, עושר. ואז המדד יהיה אושר בא', עד כמה אנשים יהיו מאושרים מהחיים שלהם מתוך זה שיימצאו במגמה החדשה. כל אחד יקבל בשווה לכולם, לכולם תהיה אותה רמת חיים, לכולם יישאר מקור אחד לתענוג שהוא מתוך חיבור בין בני אדם. גם הביטוי בתרבות, בכל מיני צורות, יהיה מתוך החיבור.

יעל: מי יממן לנו את כל זה? אתה נותן לי הרגשה נפלאה, אני מרגישה הרגשת ביטחון שמפחיתה בי את הצורך להתגונן. היום אני כל הזמן צריכה לשמור על עצמי שלא יסדר אותי, אני צריכה להיות בתחרות מאוד צמודה עם כולם.

האם היום אנחנו מממנים את עצמנו?

יעל: כן.

מי מממן, מישהו מממן אותנו?

יעל: אני עובדת, מקבלת כסף וזה מה שמממן אותי.

אז אם תמחקי מכל העולם עסקים שאין בהם שום צורך, עסקים שבהם לא צריך לייצר כל מיני דברים שהם ממש רק כדי לזרוק אותם, אם נשתמש נכון בכל הטכנולוגיות החדשות, אם נפסיק לריב ובזה לממן כל מיני עורכי דין ורואי חשבון, בקיצור, אם נפסיק עם כל הדברים האלה, תראי שרק עשרה אחוזים מהעולם צריכים לעבוד והם בכל זאת מכסים את כל הדברים. את צריכה צילום, יהיו לך מכונות צילום, את צריכה מכשירי ספורט, יהיו לך מכשירי ספורט. יהיה לך הכל, אבל בצורה נורמאלית מפני שאף אחד לא יצטרך למכור את הדברים האלה ולא יצטרך להרוויח עליהם ובכך להתעשר ולשלוט באחרים. אין דחף לייצר דברים שאין בהם שום צורך בחברה, צורך רציונאלי.

יעל: ואותה נטייה טבעית של האדם, שדיברת עליה קודם, לציור, למוסיקה, להנדסה, למחקר, כל אחד והתחום האישי שלו, איך היא תבוא לידי ביטוי בעולם הזה?

במידה שנוכל לספק את הצרכים האלה, נפַתח אותם מתוך הרצון היפה שבַּנו כתוצאה מהחינוך הנכון, האינטגרלי.

יעל: היום בעיקר, האדם מביא את עצמו לידי ביטוי בעבודה. העבודה נותנת לאדם את האפשרות להביא את הכישורים שלו לידי ביטוי.

בואי נעשה הסכם, את יועצת תעסוקתית, ואני רואה שאת לא יכולה לעזוב את זה.

יעל: נכון.

אז אני מבקש ממך, תרשמי, שאת עכשיו מסדרת את העולם לפי תעסוקה חדשה, שזה נקרא לתת לכל אדם חינוך אינטגראלי ואחר כך תעסוקה אינטגראלית דווקא, שהיא, לתת לאדם אפשרות לבטא את עצמו ביחס לאחרים כמו שהחינוך מחייב אותו.

יעל: ואם למשל יש לי נטייה להנדסה, מה אני אעשה עם זה?

אז כנראה שתוכלי למצוא מקום עבודה איפה שבאמת נבנה או נתכנן דברים שהחברה צריכה אותם. לַמה שהמקצועות האלה ייעלמו, איך נחיה? אני לא מבין, נחיה בעננים? נאכל רק איזה סנדוויץ' מהבוקר עד הלילה וזהו, נקבל איזה כדור שיספיק לכל היום? אנחנו נחיה בצורה נורמאלית כמו היום, "עולם כמנהגו נוהג", רק הקשר בין בני האדם ישנה את הטיב שלו, ובהתאם לזה הוא ינקה את כל העולם מהפסולת. כמו שאת מעבירה מים דרך איזו מזבלה ולוקחת משם את כל הזבל ונשארים רק הדברים הטובים, זה מה שהחינוך יעשה בכל החברה, הוא יעביר את המים שלו דרך כל החברה ויוציא את כל הפסולת, את כל המקצועות שאין בהם צורך, את כל צורות ההתנהגות, את כל צורות החינוך.

הכל ייצא עם הפסולת אבל הוא גם יביא איתו יחד מים חיים, שמהם, באותו מקום, יתחילו לצמוח חיים חדשים. בתים, אוכל, ביגוד, חוגים למיניהם, תעשיה, צורות חיים, כל מה שיש לך עכשיו הכל יישאר. גם הדירה, היא לא תקבל איזו צורה מעוּותת שתחיי באיזו קופסה חדשה לא נורמאלית, האדם לפי ארגומטריה שלו צריך את הדברים האלה, הוא צריך מקום, הוא צריך הכל, הכל יישאר. השינוי יהיה ביחסים בין בני אדם, שלא יהיו בתחרות להזיק אחד לשני. אם ננקה את עצמנו מאותה פסולת שבה אדם לאדם זאב, אז בזה נראה לאט לאט מאילו צורות קשר, מקצועות, מערכות, אנחנו פתאום מתנקים.

אנחנו ננקה את החברה שלנו, את האנושות כולה, ומה שיישאר יישאר, ועוד נצטרך להוסיף אולי משהו. החוגים יישארו, גם לגדולים וגם לקטנים, מערכות הלימוד גם, ביטוי האדם שרוצה בתרבות או בחינוך או בתעסוקה במשהו, באיזו תעשיה, יש הרבה אנשים שאוהבים לבנות, שיכולים לעשות משהו, וגם לא מדובר באהבה, זו חובתנו לעשות. אבל אם עושים ברוח טובה הכל מסתדר אחרת, זה העיקר, וזה מה שאנחנו מחליפים. אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא רק את ההבדל הזה בגישה לחיים. ניכנס לעולם הבא הזה היפה, רק היחס בין בני אדם מרע לטוב יקְבע לנו את הצורה הזאת החדשה. אין כאן מהפיכה שבה כאילו, נבוא ונמחק מהמחשב הכל ונתחיל מחדש. מאיפה מחדש? שוב כמו שיצאנו מהמערה לפני מאה אלף שנה? לא, את רואה עד כמה זה מוזר מה שאנחנו מדברים. נצטרך עוד הרבה לסדר כדי להוציא זאת כך לקהל הרחב.

יעל: זה מעניין מה שאתה אומר, כי אני נתקלת בהרבה אנשים שמאוד רוצים בשנים האחרונות לצאת גם לתחום ההוראה וגם להדריך בכל מיני חוגים בשעות הפנאי. העניין הוא שהיום זה לא נותן פרנסה מספקת, ומי שעובד בהייטק ורוצה לעבור להוראה צריך לרדת מאוד ברמת החיים שלו. אבל יש נטייה מאוד רווחת בקרב הקהל, ורצון מאוד גדול כן להתחיל לעסוק בחינוך וכן להתחיל לעסוק בהדרכה של שנות פנאי, אנשים מאוד אוהבים את הדברים שהם עושים ורוצים להעביר את זה הלאה. אתה מדבר על העולם החדש.

כי זה נותן אווירה יפה. האדם שעוסק בזה חי כאילו קצת יותר באוויר, יש לו כרית אוויר כזאת.

יעל: ממש ממש.

נכון, לכן יש נטייה לזה.

יעל: הוא חי במעין חיבור מאוד גדול לנטיות הפנימיות שלו, הוא פחות חייב לעשות את מה שהוא היה צריך לעשות בשביל פרנסה היום. ואתה בעצם מדבר על זה כבר כמשהו שהולך לקרות באותו עולם חדש.

בהקדם של חינוך.

יעל: ברור, ברוח החינוך שאתה מדבר עליה, שבעצם זו רוח של פתיחת לבבות, רוח שנותנת רק יחס יותר טוב לאדם בין אנשים, כלומר, מנטרלת את כל אותם צרות, כאבים וקונפליקטים שקיימים לנו היום בתוך העולם שבו אנחנו חיים במשפחה, בעבודה ובכל החלקים האחרים.

כן.

יעל: באותו עולם אני מניחה שיצטרכו גם אינסטלאטור?

בהחלט.

יעל: מה תהיה המוטיבציה שלי? הלכתי ללמוד בבוקר, ואני מקבלת הכנסה קבועה, הגיעה היום התורנות שלי לעבוד באינסטלציה, מה המוטיבציה שלי לעשות את העבודה הזאת כמו שצריך? כסף יש לי, קיבלתי.

אין לך כסף, את מקבלת כל מה שצריך.

.

יעל: בסדר, קיבלתי כל מה שצריך, עכשיו אני צריכה ללכת לעבוד. בשביל מה שאני אתאמץ עבור מישהו אחר באותו יום עבודה שלי, אם אני כבר מקבלת הכל?

אם רשום שאת צריכה לעשות ולא תעשי לא תקבלי את הדברים ההכרחיים.

יעל: אבל אני יכולה לעשות את זה טוב ויכולה לעשות לא טוב, כמו כל דבר.

תראי, החינוך לא יכול להיות אידיאלי כך שיטפל באדם שיפעל מתוך אידיאה. אנחנו לא יכולים לסמוך על זה בלבד, אלה כבר דרגות גבוהות מאוד, שאולי נטפס אליהן במשך עשרות שנים לאחר שנטפל בהן על ידי החינוך. אבל בעצם האדם צריך לדעת שהיחס שלו לחברה מקנה לו בעצם מקום בחברה. אם טוב לו, אם רע לו, היחס מהשכנים ומכל האוכלוסייה, אם מרגישים שהוא עובד בצורה יפה, אז לפי זה הוא זוכה לאהדה, הוא זוכה ליחס מהסביבה שזה מאוד משפיע.

גם היום, בשביל מה אני שורף את כל החיים אם לא כדי לקבל יחס מהחברה? אני רוצה להיראות יפה, מבוסס, שהילדים שלי מוצלחים וכן הלאה. לַמה? זה היחס מהחברה, אני רוצה לקבל מהם יחס של כבוד, של הערכה, של קנאה, אבל של הצלחה. האדם שיעבוד רע לפי התפקיד שהוא יודע לבצע, ושנתנו לו, אז בהתאם לזה נדע איך הוא מבצע את העבודה, והחברה בהתאם תגנה אותו.

יעל: מה יהפוך אותו למצליח בחברה החדשה?

חינוך בלבד.

יעל: מה ההבדל בין אדם מצליח ללא מצליח באותו עולם עתידי?

כנראה שלא קיבל את החינוך הנכון, חינוך תומך לפי היצרים, לפי הנטיות הטבעיות שלו.

יעל: מה ייחשב לו כהצלחה?

ההצלחה היא בכך שהוא בלב ונפש מוכן למסור את עצמו לחברה.

אורן: התמונה שמצטיירת לי מהדיון הזה היא, שאותו אינסטלאטור הופך בעצם להיות כמו עובד מדינה דהיום.

עובד מדינה של היום משתדל לא לעשות כלום.

אורן: נכון. אותו אינסטלאטור נמצא בדיוק באותה פוזיציה כי הכנסתו מובטחת.

לא נכון, אמרתי שלא.

אורן: למה נתתי תמונה של עובד מדינה, כי עובד מדינה לא יושב בבית, הוא בא למשרד ואתה בא אליו. מה ההבדל בין השוק הפרטי לארגונים ששייכים למדינה? כשאתה בא לקבל שירות מארגון ששייך למדינה, עושים לך טובה, "חבל שבאת" מה שנקרא. וכשאתה בא לשוק הפרטי בגלל התחרות, כל ארגון רוצה שהשירות יהיה טוב יותר כדי שמחר תחזור אליו שוב. לאף אחד אין מונופול על השירות, לכן שם השירות משתבח לטובתי כצרכן. אותו אינסטלאטור נראה לי יותר כעובד מדינה מאשר מישהו שרוצה לעשות שירות טוב, כי בזה תלוי האם יזמינו אותו גם מחר.

אתם לא צודקים, גם היום אדם עובד כדי לקבל את הערכת הסביבה בסופו של דבר. הוא לא צריך כסף, הוא לא צריך בית יפה, הוא לא צריך ביגוד יפה, הוא לא צריך את זה. הוא צריך לקבל את הערכת הסביבה וביטחון. יש לי בבית מיליון דולר אז תודה לאל אני כבר פחות דואג. יש לי יחס טוב מהחברה, ברוך ה' אני לא צריך לצאת מחוץ לביתי עם שריון, אני יוצא לרחוב כולם אומרים לי שלום, כל אחד אומר תראה אתה יודע מי זה, מה זה, אני נהנה. הילדים שלי ילדים יפים, טובים, כולם מקנאים בהם, כמה שזה ממלא אותי, בשביל זה האדם חי. אנחנו בהמות, חיות, אנחנו מתוכנתים כך לחיות מהתענוגים האלה, מהערכת הסביבה, מהביטחון.

עכשיו השאלה, אם אתה חי בחברה שהערכים שלה השתנו והיא מסתכלת עליך ואומרת נתנו לו לעשות עבודת שרברבות או אינסטלציה, הזמנתי אותו פעם, פעמיים ושלוש, כלום, עוד יותר גרוע. רק המילים האלה, אפילו שתקבל אותה אספקה, אותו שירות, הכל, רק מדברים עליך כך, זה לא משנה לך כלום?

אורן: משנה בטוח.

עוד יותר מזה, הילדים המתוקים שלך באים הביתה ואומרים "אבא, אתה יודע מה אומרים עליך, זה נכון" והם מספרים לך מה אומרים, ואתה מוכן לשרוף את עצמך.

אורן: אז למה היום כל עובדי המדינה לא מרגישים כשאומרים עליהם שהם פרזיטים, וכולם יודעים שהם פרזיטים?

כי הם מתגאים כלפי הילדים שלהם שהם פרזיטים. הם אומרים לילדים שלהם תלמדו מאיתנו איך לגנוב, וכך הם מלמדים את הילדים שלהם.

יעל: ולמה שזה ישתנה?

אבל חברים אני לא מבין, דיברנו עכשיו כבר שעה על כך שהבסיס לכל החברה החדשה הוא חינוך, על מה יש לדבר. חינוך ב-100% שנמצא בתשתית של החברה.

אורן: כן, אבל אתה בונה חינוך על ידי הפיכת האדם לאידיאליסט, אם אני מבין נכון.

לא, אני קודם כל מכניס את החינוך הזה לאדם, אני בונה כלי תקשורת, אני בונה את כל הדברים שנמצאים בטלוויזיה, ברדיו, בכל מיני דברים, על ידי זה אני בא ושוטף את האדם, אני עושה לו שטיפה פנימית. כאילו מכניס לו דרך האוזניים צינורות, דרך כל החורים האלה אני מכניס לו צינור ושוטף אותו מבפנים. זה ממש מה שאני עושה.

יעל: מה יוצא ומה נכנס בשטיפה הזאת?

נכנסת לתוך הצינורות האלה שטיפה שנקראת "ואהבת לרעך כמוך". אם לא נעשה זאת אנחנו הולכים לאבדון, גומרים את עצמנו, אין לנו ברירה אנחנו חייבים. השאלה עכשיו איך לעשות את זה קל, יפה, שבמקרה הטוב נזכה לכל טוב, לחברה יפה, ילדים טובים, מלאים וכולי. ודאי שזה קשה, היום אני בנוי כך שאני נהנה לעשות רע למישהו, לזלזל במישהו, ואפילו גנבתי, לא חשוב לי כמה גנבתי, אבל גנבתי, המעשה עצמו ממלא וכן הלאה. כמו העשיר שיש לו מאה מיליארד, צריך שיהיה לו מאה ואחד. אני זוכר שבטלוויזיה הראו איזה צילום מדירקטוריון בזמן המשבר באמריקה, שאלו שם מישהו כמה חילקתם זה וזה, והוא אומר הרווחנו כך וכך, לא היה משהו אבל 300 מיליון דולר קבלתי. הם שואלים איפה זה? הוא עונה עשיתי זה וזה, צריכים לקבל משהו, 300 מיליון דולר זה נקרא משהו, והוא צריך את זה? אתה מבין שלא לפני זה ולא אחרי זה הוא לא הרגיש שום הבדל, אהה תענוג. לכן כאן אנחנו צריכים על ידי החינוך לתת לאדם תענוג, תענוג ממשהו אחר ושיסבול מדברים אחרים. זה עניין של חינוך, מקור התענוג ומקור הסבל, זה אדם חי. מה יכוון אותו ימינה שמאלה בשני מושכות, לזה אנחנו צריכים לשנות ערכים.

יעל: מה יהיה מקור התענוג בעולם החדש?

יחס יפה מבני אדם אליך, כי אחרת הם ימחקו אותך מהחיים, יתייחסו אליך כך כאילו אתה לא קיים. דווקא דרך הילדים, האישה, הסביבה הקרובה. מהסביבה הרחוקה לסביבה היותר קרובה.

יעל: ומה יהיה מקור הסבל?

זה מקור הסבל וגם מקור התענוג. ילדים יגידו "אהה היום שמענו על אבא", שיתאר לעצמו, מה מדברים עליו, "איך עשית דברים טובים, למה לא ספרת לנו" וכן הלאה. עד כמה זה ישפיע עליו, הוא צריך אחרי זה משהו? כלום חוץ מזה.

יעל: אתה אומר, להכניס אותנו למכונת שטיפה כזאת נכון?

זה החינוך.

יעל: אני מדמיינת עכשיו מכונת שטיפה כזאת, אתה אומר שכל הצינורות בכל הפתחים של הגוף שוטפים אותי.

עבודה אידיאולוגית.

יעל: והחומר שאיתו אתה שוטף הוא "ואהבת לרעך כמוך" נכון?

לא, זה לא החומר. אני אומר שמטרת החינוך היא להגיע למצב "ואהבת לרעך כמוך". כי אנחנו חיים בעולם אינטגרלי, ואנחנו חייבים להיות אינטגרלים, יש לנו הוכחות מהטבע, מהמדע, כבר דיברנו על זה הרבה. לכן, אין לנו ברירה, זו חובתנו, הגענו אליה, כבר הוחלט שאין ברירה, ולכן אנחנו מגיעים עכשיו ליישום. זה לא שבא לי לעשות חיים יפים, איזה קומוניזם, איזו אוטופיה אלא הטבע מחייב, ההתפתחות שלנו מחייבת כך.

יעל: אנחנו מנסים להבין עכשיו מה יהיה באותו מקום. זה שזה מחייב כבר הבנו אנחנו מנסים לראות איך ייראה אותו עולם חדש?

אורן: אתה אומר כך, אני בונה על זה שעל ידי תהליכים חברתיים, חינוכיים, תקשורתיים, תרבותיים, לא משנה מה, אני אצליח לייצר כוח מניע יותר חזק מכסף. ואז אני אוכל להגיד "חברים, תשכחו מכסף כולנו מקבלים את מה שאנחנו צריכים כדי לחיות בצורה שווה". ברגע זה כיבית את המנוע הישן ואתה צריך להכין מבעוד מועד מנוע חדש.

לא נכון.

אורן: כי אחרת החברה הזאת תקרוס לא למחרת אלא באותו יום.

אני לא מסכים.

אורן: אתה תצלצל לאינסטלאטור והוא יגיד לך אני בדרך, כמו שהיום אתה מצלצל לעירייה, לביטוח לאומי, למס הכנסה, ואומרים לך, "ימתין כבודו" מה שנקרא, לא להפריע אני עושה תה.

גם היום אתה עובד כדי לזכות בכבוד וביטחון, בשני הדברים.

אורן: שאת שניהם מקנה לי הכסף. הכסף הוא שווה ערך שמודד כמה כבוד יש לי, כמה הערכה וכמה ביטחון לעתיד.

כן, ואנחנו מגיעים לחברה שבה לא הכסף ייתן לך את זה, אתה לא תקנה זאת בכסף אלא בתרומה שלך לחברה.

אורן: על זה אני שואל, המנוע של היום הוא כסף, זה ברור ומובן, האם המנוע של מחר הוא הערכת החברה?

היום מחפשים מטבע חדש, אתה יודע יש מטבע חדש גם באינטרנט, ובכלל מחפשים, זה המטבע החדש.

אורן: מה הוא?

כמה אתה תורם לחברה. תרמת נניח תרומה אחת יש לך את זה בבנק, תרמת שתיים, שלוש תרומות, זה מספר התרומות שיש לך בבנק.

אורן: זאת אומרת, הכל יתבסס על הערכה ומשובים.

ודאי.

אורן: זאת אומרת, אם הזמנת אותי כאינסטלאטור, אחר כך החברה שבה אתה חי, העיר, הקהילה, ישאלו אותך היית מרוצה מהאינסטלאטור שהיה אצלך? ואתה תיתן לי ציון מ-1 עד 10. אז נתת לי 8 יש לי 8 מטבעות של עבודה חיובית לטובת החברה שבה אני חי?

כן.

אורן: אז זה אותו דבר כמו כסף, רק החלפת את השם, אותו דבר בדיוק. כי מה היום? היום לאינסטלאטור טוב אני אשלם ככה, ולאינסטלאטור גרוע אני אשלם ככה. ואז בתשלום שלי ביטאתי את ההערכה. אז במקום דולרים או שקלים אתה תיתן לי ציונים מ-8 ל-10 בין 2 ל-10. היא אינסטלאטורית גרועה היא תקבל 2 אני טוב אקבל 9 אצלך.

רק מה, לאט לאט נעבור למצב שאתה מנוהל על ידי החברה לפי ההשקעה היפה שלך בחברה.

אורן: גם היום אתה מנוהל לפי השקעה, אלא אם כן אתה עובד מדינה כי אז נתקו לך את המשוב.

אולי לא הרגשת אבל עברת לצד שלי, אתה מסכים איתי.

אורן: לא הבנתי.

מה השתנה? עכשיו חשוב לך כמה כסף אתה מקבל ושהכל יישרף, ואז יהיה חשוב לך כמה תמיכה, אהדה תקבל מהחברה.

אורן: הזמן שלנו תכף נגמר, ודאי נמשיך ונקיים בנושא שיחות נוספות, בוא ננסה לסכם את השיחה הראשונה הזאת, "תעסוקה בעולם האינטגראלי, העתידי" בשני משפטים, איך נראה יומו של האדם בעולם העתיד?

אדם קם בבוקר ומחויב ללכת לעבודה, כמו שהיום מחויבים בזה כולם. אמהות לילדים קטנים הולכות למקום אחד, ואלה למקום שני, והאחרים למקום שלישי. כולם הולכים לעבודה, לעבודה שלהם או למקום שבו הם פועלים פיסית למען החברה, או שהם לומדים איך להיות טובים למען החברה, אחד מהשניים. כולם, מהילד ועד הזקן, כולם חייבים. אין פנסיה, אין כלום, כולם שווים.

אורן: מלבד זאת, כל אחד מקבל את כל צרכי הקיום שלו בצורה מיטבית ולא חסר לו כלום.

כן.

אורן: אנחנו נצטרך להמשיך לעסוק בזה. בינתיים תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה יעל. אני כבר קונה כרטיס טיסה לעולם הזה אני מקווה שגם אתם, ניפגש שם יהיה כיף חיים. להתראות, חיים חדשים.

(סוף השיחה)