חיים חדשים

תכנית 1147

הכוח של אימהות לשנות

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן - 01.08.19 – אחרי עריכה

אורן: מס' התכנית שלנו היום הוא 1147, וננסה להבין קצת יותר לעומק את הצורך שטבוע באדם לקבל תמיכה מהסובבים אותו, מהקרובים אותו. אנחנו מרגישים את הצורך הזה, ננסה להבין אותו בדרך לחיים חדשים.

טל: אני חושבת שאנחנו נמצאים היום במציאות שלנו במצב כזה מאוד לא פשוט, כי אנחנו חווים המון לחץ. הרבה ממערכות התמיכה שהיו לנו בעבר פשוט הולכות ונעלמות. אפילו היום ידוע שבגנים ששם אנחנו צריכים לסמוך לשים את הילדים שלנו, כבר קשה לנו לסמוך. כל מיני מערכות כאלה שהיו אמורות למלא את הקהילה, את החברה שהייתה לאדם בעבר הן נחלשות, והאדם, בעיקר אימהות, בעיקר נשים מוצאות את עצמן בלחץ מאוד מאוד גדול.

ולכן אנחנו רוצים קצת לדבר היום על הצורך הטבעי שיש בנו בתמיכה. דווקא בעידן שהוא מאוד אינדיבידואלי, שכל אחד רוצה ומנסה להצליח לבד, אנחנו מגלים יותר ויותר שחסרה לנו תמיכה. בעיקר מהקרובים אלינו שכל אחד עסוק במטרות משלו, ואנחנו פחות מרגישים אחד את השני. אז אנחנו רוצים לדבר היום על הצורך הזה שיש לנו, ואיך אפשר באמת למלא אותו בצורה הכי טובה.

לכן קודם כל נשאל, מה יש בכל אדם שהוא זקוק ובעצם תלוי בתמיכה מהסובבים אותו? למה קשה לנו כל כך לבד?

מלכתחילה אנחנו רואים את זה גם בעולם הדומם, צומח וחי, בכל מיני רמות שונות. אבל בכל זאת אנחנו רואים את זה לא כל שכן גם באדם. כל בריה ובריה היא לא יכולה להתקיים בפני עצמה, אלא כשהיא נמצאת בחליפת החומרים והכוחות עם הסביבה. וחוץ מהסביבה. נגיד אבן שהיא מרגישה את הסביבה והסביבה מרגישה אותה, ויש שם ביניהם הרבה מאוד, אפילו שאנחנו לא יודעים איזה, אבל יש ביניהם הרבה מאוד כוחות ומערכות של התכללות. אפילו אותה אבן עם הסביבה. לא כל שכן בצומח שזה בכלל עולם בפני עצמו, עד כמה שהם מרגישים את הסביבה והסביבה אותם, והם בונים זה את זה, וקובעים זה את זה.

לדומם וצומח מתחבר עולם החי, שהוא ניזון מהדומם ומהצומח, והם גם ניזונים ממנו ועוזרים זה לזה אפילו בלהתרבות, בלחיות. כולם משתמשים בכולם, אלו באלו ואלו באלו. דומם, צומח וחי יש ביניהם קשר ממש הדוק, ובה האדם שהוא שייך מצד אחד לעולם החי וחייב בעצם להיות בקשר נכון הדדי עם דומם, צומח וחי, אבל בגלל האגו שלו שרוצה לשלוט, שרוצה ממש לכופף את כל הטבע כביכול לטובת עצמו, אך זה לא יוצא לטובת עצמו, כי האגו שלו הוא לא רואה מה בדיוק לטובה ומה לא, אבל כך ידו בכל ויד כל בו. יוצא שהאדם הוא בעצם יוצא מכל תמונת האיזון המאוזנת הזאת, והוא מקלקל את כל התמונה הזאת, ומוציא אותה מהאיזון.

יוצא שכל הדומם, צומח וחי חיים באיזו הרמוניה. אמנם שיש בהם תנאי התפתחות, ותהליך התפתחות, והמון נתונים שצריכים להשתנות ולהתכלל כל פעם אלו באלו, אבל זה כבר מלמעלה, זה כבר מהטבע. אך כשבא האדם ונכנס עם הידיים האגואיסטיות שלו בכל הטבע, ומתחיל לכופף אותו לפי הרצון שבא לו, למרות שלטבע יש חוקים משלו, אז יוצא שהאדם הוא ממש אשם בכל התהליכים שאנחנו רואים. במיוחד בזמן האחרון, שהם תהליכים שהורסים את הטבע בסופו של דבר.

ואנחנו חיים כבר אפשר להגיד בעידן הכרת הרע, שאנחנו מכירים שהטבע שלנו רע, מכירים שאנחנו הורסים את העולם שלנו ושאין לנו עתיד בעולם שאנחנו בעצמנו ממש במו ידינו מכינים לילדים שלנו, לנכדים שלנו, וגם זה לא אכפת לנו. עד כדי כך האגו שלנו הוא אינדיבידואליסט, שלא אכפת לי מה יקרה עם הדור הבא. עם שני דורות אני בכלל לא חושב על זה, הם בשבילי כאילו לא קיימים. אני חי בעולם הזה עכשיו, רק מה שיש לי עכשיו. שיכתבו בעיתון מה שהם רוצים, שידברו על מה שיהיה בעוד חמישים שנה על פני כדור הארץ, או שכולנו נמות מחום או כולנו נמות מקור, או יבוא צונאמי או איזו קרינה או משהו, לא אכפת לי כלום.

משום מה קשה מאוד להבין. אבל זה מדובר לא על ידי נביאי שקר או מי יודע מי, אלא זה מדובר מתוך מדע, מאנשים שהם כמוני כמוכם שאומרים לנו ממש מתוך ממצאים שהם מוציאים מהטבע, מתוך נתונים ברורים, ואנחנו בכל זאת לא רוצים לשמוע.

וכולם. אם אני מבין שיש שכבות כאלה בתוך האנושות של 20-30% שלהם בכלל לא חשוב, נאכל ונשתה כי מחר נמות. אבל יש שם כל מיני שכבות אמצעיות, יותר עליונות של אנשים חושבים, של אנשים שדואגים, לא, זה הפלא. אימהות, שיש להן ילדים ושיהיו עוד מעט נכדים, לא חושבות על מה שיהיה לילדים שלהם. למה הן לא יוצאות לרחובות לעשות הפגנות כנגד הממשלות האלה שלא חושבות על העתיד?

טל: יוצאות אימהות. אבל זה נכון שיש איזה תחושה של חוסר אונים. בעצם עם כל זה שאדם גם חותך את עצמו, הוא חושב שהוא יכול לעשות הכול לבד ומנסה להצליח לבד, בכל זאת הוא מוצא את עצמו בתחושת חוסר אונים. מתוך הכרת הרע, ההכרה שלא טוב לנו, שחסרה לנו תמיכה, אנחנו מרגישים שצריך להיות איזה שינוי, שאנחנו זקוקים אחד לשני, שאנחנו לא נוכל לשנות שום דבר אם לא נהיה ביחד.

אבל אני רוצה לשאול על המעגלים הקרובים. כי אפילו במעגל הכי קרוב, הרבה פעמים אדם מרגיש שהוא חווה את כל הלחץ הזה לבד, ושאין אף אחד.

אין. היום אנחנו אדישים מאוד אפילו בתוך המשפחה, לעומת מה שהיה קודם. אנחנו חושבים שקודם היו משפחות כאלה שהאנשים היו יותר גסים, ואילו היום אנחנו יותר רגישים, יותר עדינים כאלו. לא, זה לא נכון, קודם דאגו יותר לילדים, לנכדים, חשבו מה יהיה בעוד מאה בעוד מאתיים שנה, היום אנחנו לא חושבים כלום, ומה שיהיה בעוד שנה לא משפיע עלי. אני מזהה את זה גם בי. יכולים להגיד, אבל אתה יודע מה יהיה בעוד שנה? זה לא משפיע. אני לא נכנס לאיזה רעידות, לאיזה חרדה, למשהו, כלום. מה שיהיה, יהיה. אני חי, פשוט קיים.

טל: אז מה בעצם גורם לחוסר הרגישות הזאת אחד לשני בתוך משפחה, בתוך יחסים קרובים?

אנחנו צריכים להגיע להכרת הרע בטבע שלנו האגואיסטי, שבכלל לא מתפעל מכלום. אני חי עכשיו, בסדר, מה יהיה מחר אני לא יודע. עד כדי כך. לא יודע, ואין לי כוח לחשוב על מחר. כי האגו האמיתי הוא דבוק לאותו רגע שהוא מרגיש, שהוא חי, ומה יהיה בעוד רגע, זה לא אכפת לו, זה בשבילו כאילו לא קיים. קשה, קשה להאמין שזה כך, שעד כדי כך אנחנו סתומים, טיפשים. אבל זה מה שיש. מעניין. אני לא הרגשתי את זה לפני שלושים, ארבעים, חמישים שנה. לא.

אני זוכר לפני חמישים, שישים שנה, כשהייתי בחור אני לא הרגשתי כך. אנשים דאגו לעתיד העולם, מה יהיה, איך ומה. בכלל היו שנות פריחה אחרי מלחמת העולם השנייה באמריקה, באירופה, ביפן היו כולם בפריחה וחשבו על העתיד. חשבו על אדם שיגיע הירח, ורק עכשיו חגגנו חמישים שנה לזה.

.

טל: מתוך הנקודה הזאת שאנחנו מבינים שהגענו לאיזה מצב "סתום" קראת לו, שקשה לנו לצאת מעצמנו ולנסות לשפר. איך אנחנו יכולים לצייר תמונה קצת יותר נכונה?

לא יכולים, כי לא מתפעלים מכלום. הכול תלוי באדם. אדם צריך להגיד, די, מעכשיו והלאה אני חייב לתקן את העולם, לתקן את עצמי, לתקן משהו, לעשות משהו כדי שמחר אני לא אמות מקור, לא אמות מחום, לא מצונאמי, הוריקנים או לא יודע ממה. אני חייב לעשות משהו. אנחנו לא זזים.

טל: בתחום של אימהות וילדים, אני יכולה להגיד שיש תזוזה. לפני כמה ימים ראיתי בפייסבוק שאימהות עשו מין קמפיין כזה, שכל אחת שמה צבע אדום בתור תמונת הפרופיל שלה, כדי לאותת שאנחנו לא מוכנות להמשיך יותר עם המצב שקורה היום בחברה, בגנים, עם ההתעללויות שיש בילדים קטנים. יש איזו תחושה של "צבע אדום". אנחנו לא מוכנות להמשיך ככה. זאת אומרת כן יש, אני רואה שזה מאוד נוגע לאנשים, וכשזה נוגע לילדים שלהן הן לא מוכנות לשתוק, ויוצאות לרחובות ועושות הפגנות. זאת אומרת כן יש כאן רצון לשינוי. השאלה היא, איזה מין תמונה אתה רואה שצריכה להתייצב לנו של קשר נכון בין הנשים, כדי שתיווצר התמיכה שהיינו רוצים שתהיה?

לצאת לרחוב, לעשות הפגנות, צעקות, אפילו לשבור חלונות ראווה. מעניין אם נשים יעשו את זה פעם. עבור הילדים אולי כן, זה לא יעזור שום דבר. לא יעזור. כי אנחנו דורשים מאחרים שהם יטפלו. עד שאנחנו לא נטפל בעצמנו בילדים שלנו, לא יקרה שום שינוי. למי אנחנו פונים? למי, לממשלה? ממשלה צריכה לספק את זה? ממשלה לא תעמיד ליד כל גננת שוטר. זה לא יתכן. אלא כולנו אנחנו נמצאים בירידה כזאת, בהגברת האגו כזה שאנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד. אפילו על עצמנו בינינו, גם לא יכולים.

עם כל זאת שהאימהות יצאו וצעקו והכול, זה היום כן, מחר לא.

טל: יכול להיות שהסיבה שאנחנו לא יכולים אפילו לסמוך על עצמנו עם ההתפרצויות שלנו של האגו, של הכעס, זה נובע מחוסר תמיכה הנכונה, מחוסר קשר נכון סביבנו?

בדיוק מחוסר קשר בינינו. אם האימהות היו מתחברות ביניהן, והיו משתדלות לשנות את הסביבה, יוצרות דאגה הדדית סביב הילדים הקטנים, סביב התינוקות שהן כולן דואגות, שהן כולן נמצאות בקשר ביניהן, וכמה פעמים ביום הן מתקשרות. ויש גם כל מיני תכניות ברדיו על הנושא הזה שכולן שומעות, וכולן דואגות לכל גן ולכל מקום שיש בו תינוקות, אז הדאגה הזאת עצמה היא הייתה פורצת את כל המרחקים, את כל הגדרים והייתה משנה את התמונה. אבל את זה אין להן. הן לא מרגישות שהן צריכות להתחבר, אלא כל אחת דואגת רק לתינוק שלה. לילד שלה. וזה לא מספיק.

טל: איזה מן תמיכה צריכה להיות סביב האדם, כדי שהוא יהיה רגוע, כדי שהוא יוכל באמת לתפקד?

שכולנו נמצאים בדאגה אחת, וכולנו יחד דואגים לבעיה הזאת המשותפת לכולם.

טל: האם אדם יכול להגיע למצב שהוא באמת מתייחס נכון לאנשים סביבו, בלי תמיכה כזאת?

אם אני לא דואג לתינוקות שמחוצה לתינוק שלי, והם לא ידאגו כך לתינוק שלי מחוצה לתינוקות שלהם, לא יקרה שום דבר טוב.

אורן: למה?

כי צריך להיות כאן כוח מיוחד, מאוחד, שהוא ישפיע על החברה. אם האימהות לא מתאחדות, אז הכוח הזה לא מופיע.

טל: מה זה הכוח הזה שמשפיע על החברה וכאילו מרגיע את הרוחות, מכניס אותנו לאיזון?

הכוח הכללי שלהם. כוח החיבור שביניהם. הדאגה הכללית המשותפת. זה לא סתם סכום הכוחות שמיליון אימהות עכשיו חושבות על התינוקות שלהם.

טל: אלא?

זה לא אחד, פלוס אחד, פלוס אחד, עד מיליון. לא, זה חיבור ביניהם שהם צריכות להתגבר על האי אכפתיות, שהם צריכות להתגבר על המרחק שביניהם, הנפשי, הפנימי, והן רוצות להתחבר כך שלתינוקות שלנו, שלנו, יהיה טוב. שכל אחד ירגיש שאם לאיזה תינוק קורה משהו, זה כמו שקרה לתינוק שלי. ולכן אני דואגת להיות מחוברת עם כל יתר האימהות, ודרכן לכל יתר התינוקות. בדאגה כזאת הדדית, אנחנו נבנה את הכוח שהוא ישמור עלינו. רק בצורה כזאת.

טל: אנחנו יודעים הרי שהסיבה לכל הבעיות האלה, זה שגננות היום לא מסוגלות לתפקד בצורה נכונה.

לא מסוגלות, הן לא אשמות. הן לא מסוגלות.

טל: אז איזו רשת של תמיכה הן צריכות, שתהיה סביבן כדי שהן תהיינה מסוגלות?

אנחנו, על ידי החיבור בינינו, נשפיע עליהן בלי מילים. נשפיע עליהן שהן גם יקבלו יותר כוחות לדאוג לתינוקות. לפחות לא להזיק להם.

טל: מה זה הכוח הזה שהאדם צריך לקבל מבחוץ, כדי שהוא יהיה לו כוח, לְמַה? מה הוא צריך לקבל?

זה כוח של החברה הגדולה. כוח של הכלל הגדול. שאז הוא בולע כל יחיד ויחיד, כל אימא ואימא, ומכניס פנימה, וכך הם כולם יכולים לעשות. נשים, אם הן רוצות, הן יכולות לשנות את העולם. גברים לא. נשים כן.

כמו ש"בזכות נשים צדקניות יצאו בני ישראל ממצרים". זאת אומרת, איך אנחנו התגברנו על האגו שלנו לצאת מפרעה, מהאגו, מיצר הרע שלנו לעלות פעם ליצר הטוב? כי זה בעצם מה שאנחנו רוצות שיהיה כאן במקצת בעניין התינוקות, זה בזכות נשים צדקניות שהן אמרו, לא, אנחנו כאימהות, אנחנו כנשים דורשות את הצדק שלנו במשפחות, בחיבור בין האימהות לילדים, שהכול יהיה באמת כאחד. מול רצון כזה, אין מה שיכול לעמוד.

אורן: הזכרת הרבה את המוטיב של דאגה. אמרת שבאופן טבעי אימא דואגת לתינוק שלה, לילד שלה. אבל הכוח של הדאגה הטבעי, הוא לא מספיק. כדי שיקרה שינוי, צריך שהיא תתחיל לדאוג לתינוקות, ולילדים שהם גם לא שלה. וכך גם האחרות יתחילו לדאוג כל אחת לילדים שהם לא שלה.

כי אם אני לא דואגת לאחרים ולאחרות, לאימהות אחרות. אני אימא, אם אני לא דואגת לאימהות אחרות ולתינוקות שלהם, אני לא מקבצת כוח שישפיע עליי ועל התינוק שלי.

אורן: איזה מן כוח זה, שמקבצים פה? בדאגה שלי לתינוק שהוא לא שלי דווקא.

כוח החיבור, כוח האיחוד, זה כוח עליון גדול מאוד. דווקא בזכות הכוח הזה, אני רוצה להשפיע על הגננת שלי, על העוזרת שלה, ועל התינוק שלי שנמצא בידיים שלהם. דווקא בזכות זה שאני דואגת לכל התינוקות, ולכל האימהות.

אורן: אז מה הקשר?

זה הקשר. הקשר הוא בזה שאם אני דואגת להם, אז אני בזה יוצרת כוח כללי של הרבה אימהות שדואגות להרבה תינוקות, שגם ישפיע על התינוק שלי.

אורן: למה הדאגה שלי לילד שלי, היא לא מייצרת כוח שמשפיע לטובה?

לא, זה לא מספיק.

אורן: לָמה?

זה כוח אגואיסטי בודד. הכוח האגואיסטי הבודד הוא גם דוחף אותה הגננת להרביץ לילד, משהו לעשות לו, לגרום לו נזק. אתה משתמש בכוח האגואיסטי הזה? אתה תומך בגננת שהיא גם תהיה אגואיסטית, שהיא תמשיך לעשות את זה. אין לה אפשרות להתגבר על הרע שלה. אנחנו חיים כך, בעידן כזה.

אני רוצה להעביר לכם את ההרגשה שלי. רק בהכרח, בהכרח ממש אם אני דואג לאימהות ולתינוקות שלהם בכללות, ושם אני נמצא עם הלב שלי. אני מדבר מצד האימא, מצד האישה. בזה אני מייצר כוח גדול אחד בסך הכול, שהוא ישפיע גם על הגננת של התינוק שלי, ובזה אני מבטיח לתינוק שלי שהכול יסתדר, ואף אחד לא יזיק לו.

רק בצורה כזאת. אם אני מגבש את הכוח הכללי של האימהות על דאגה לתינוקות, שהם יהיו כיחד, מיליון אימהות דואגות למיליון תינוקות, אז בטוח שהכוח הזה גם מספיק כדי לשמור על התינוק שלי. אם אני דואגת רק על התינוק שלי, אז אני בזה מגדילה את הכוח האגואיסטי. ואז הגננת שלי נעשית בזה יותר אגואיסטית, אינדיווידואלית, אישית, וחושבת על עצמה, על הנוחיות שלה ולא על התינוק שלי, ואז היא יכולה להזיק לתינוק שלי. במה? במה שאני דאגתי רק לעצמי.

טל: אם אני מבינה נכון, אז להבדיל ממה שנדמה לנו, אנחנו כאילו נמצאים באיזו מערכת של כוחות, שכל אחד מאתנו משפיע על איך הכוחות האלה באים לידי ביטוי בחברה כולה. זאת אומרת שאם אני מוסיפה כוח, כמו שאמרת, שהוא דאגה לעצמי, אז אני משפיעה בזה על איזה שדה שכולנו חיים בו. ואם אני להפך אשפיע כוח חיובי, אז גם זה ישפיע.

זאת אומרת, אנחנו לא חיים בתוך תחושה כזאת שאנחנו נמצאים באיזו מערכת של כוחות, ומה שאני עושה משפיע על מה שקורה עם הגננת אי שם. מהי התמונה הנכונה, מה זה השדה הזה שאנחנו נמצאים בו?

צריכים לצאת להסבר. תתחילו לצאת להסבר. אימהות צריכות לצאת להסבר על הכוח שאנחנו נדאג לילדים שלנו, לתינוקות שלנו, רק בתנאי שאנחנו ביחד מתחברות, ומתוך החיבור שלנו אנחנו יכולות להגן על התינוקות שלנו. רק מתוך חיבור. החיבור שלנו, מפני שהוא מעל האגו הפרטי של כל אחד ואחד, גם לא ייתן לאף גננת להתפרץ בכוח האגו שלה, ולהזיק לתינוק.

טל: אבל מה זה, זה איזה רשת כזאת שאנחנו נמצאים בה? מחשבות, רצונות, מה עובר שם?

ודאי, רשת קשר בין כל האימהות בדאגה הדדית.

אורן: הדוגמה הזו, שעד כה עסקנו בה, של אימא שבאופן טבעי דאגתה נתונה לילד שלה, לתינוק שלה, האם היא יכולה ללמד אותנו גם משהו על מעגלי קשרים אחרים בחיים שלנו? מה אפשר ללמוד מהדוגמה הזאת שהיא כל כך טבעית, יסודית, בסיסית בדאגה של אדם לשלו. מה אפשר ללמוד בזה בכלל על קשרים ומערכות יחסים בין אנשים היום?

אפשר ללמוד רק על דבר אחד, שחיבור הוא כוח עצום שתמיד מצליח. אפילו עם עיר נידחת, כן? עיר נידחת אי אפשר להחריב.

אורן: כלומר?

אם יש לנו עיר של רשעים, אבל הם נמצאים בתוך העיר ומחוברים ביניהם, אין לך כוח לשבור את חומות העיר ולכבוש אותה. לא יכול. בגלל שיש קשר ביניהם. הם מסורים זה לזה.

אורן: מה הופך את החיבור לכוח כל כך עצום, כמו שהגדרת אותו? חיבור בין אנשים.

כי זה כנגד כוח אחד, שזה כוח העליון, הבורא או הטבע. כוח אחד. שאתה מדמה את עצמך לאותו כוח אחד, אתה מקבל משם כביכול הזנה, הגברת הכוחות שלך. במיוחד שאגואיסטים מתחברים למען מטרה משותפת, שהמטרה הזאת היא יותר יקרה להם מהנוחיות של כל אחד ואחד, זה כוח גדול מאוד. הוא יכול לשבור את כל החומות.

ולכן לא יעזור לך שום דבר. אני אומר שלעתיד יהיו לנו בעיות גדולות מאוד עם הילדים, עם החיילים, עם כל מיני כאלה שאנחנו יכולים להגן עליהם רק בתנאי שאנחנו מתחברים. כדי ללמד אותנו שרק על ידי חיבור עם ישראל יכול להינצל. אחרת, גם בכללות אנחנו חיים כאן ממש על חשבון העתיד.

אורן: אם אנחנו רוצים לספק תמיכה אחד לשני. אם נתחיל להפנות את הדאגה שלנו מהמקומות שאליהם היא מופנית באופן טבעי למה ששלי, הילדים שלי, הביזנס שלי, הזה שלי, לְמה שלא אכפת לי ממנו באופן טבעי, האם בתזוזה הזאת אנחנו מפנים מקום לאיזה כוח חדש?

כוח עליון, זה נקרא "חד מקבל חד". כשאנחנו מייצבים בינינו את הכוח הזה המשותף, הוא מקבל תמיכה מלמעלה, הקרנה מלמעלה שמגיע מהכוח הכללי של הטבע, שנקרא "בורא", ואז אנחנו מקבלים תמיכה וכוח כזה גדול, שאנחנו מסוגלים להינצל מכל הצרות.

אורן: ממש מהכול.

מהכול. אתה מקבל כוח עליון בידיים שלך, רק על ידי זה שאתה מבטל את האגו הפרטי שלך.

אורן: שהוא מתבטא בדאגה למה ששלי בלבד. ולאן אני עובר, לדאגה לְמה?

כללית. לדאגה כללית. אפילו לדאגה האגואיסטית על התינוקות. תראה עד כמה שזה עובד. ויש עוד אמצעים, יש עוד ועוד, ועוד אפשרויות להשתמש בכוח הכללי הזה, כדי בכלל להעלות את העם, המדינה ואת העולם לדרגות דרגות.

אורן: מרתק. הרב לייטמן, תודה רבה. תודה טל. תודה גם לכם שהייתם איתנו. אתה רוצה להוסיף משהו.

נתחיל מאימהות.

(סוף השיחה)