חיים חדשים
שיחה 261
חינוך מיני – המשבר בין הזכרי לנקבי - א'
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 26.11.13 – אחרי עריכה
אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: אנחנו רוצים ללמוד היום איך לקחת את החיים שלנו למקום יותר טוב, חיים חדשים, חיים שבהם אנחנו מבינים את החיים שלנו יותר טוב, מרגישים מה נכון לעשות ופועלים באופן הכי טבעי, הכי טוב, שהכי זורם עם ההתפתחות שלנו כבני אדם. האוריינטציה בשיחה שלנו היום היא לדמות מצב של קורס הורים, ניצה ואני נייצג את אתכם, ציבור ההורים. כל אחד מאיתנו היה ילד והיו לו הורים, או שהיום הוא נמצא בזוגיות, או שיש לו היום ילדים, אולי אתם כבר סבא וסבתא, אבל יש דברים שתמיד צריכים לדעת. ואנחנו היום נרצה ללמוד כציבור ההורים איך נכון ללמד את הילדים שלנו כבר ממש מגיל קטן ביותר על ההתפתחות שלנו כבני אדם, כזכרים ונקבות, חינוך מיני וכל מה שקשור בעולם ומלואו, שבעצם יוצא מתוך ההתפתחות הטבעית שלנו, מתוך הטבע עצמו. נרצה לשפוך אור על הנושא הזה על מנת לדעת איך להתמודד איתו בצורה המיטבית. ניצה, תפתחי את הדיון בבקשה.
ניצה: כהורים, הנושא של חינוך מיני, חינוך למיניות החל מהגיל הרך, הוא נושא בתחום שמאוד מאוד חסר. אני מרגישה שיש חוסר במידע, בעזרים, בספרים, בידע, איך למעשה להעביר נכון חינוך מיני לילדים החל מהגיל הרך. אפילו בבית הספר, מה שמלמדים את הילדים הבוגרים יותר וגם מה שאנחנו למדנו, זה פחות או יותר דברים שקשורים בביולוגיה שהגוף עובר, בצד הפיזי שהגוף עובר, או במניעה, דרכי מניעה מהריונות בלתי רצויים או ממחלות, אבל מה זה באמת ההתקשרות הנכונה, היחס הנכון שצריך להיבנות, האינטימיות הנכונה שמובילה בסופו של דבר ליחסי מין, כל הנושא הזה הוא נושא מאוד מאוד חסר.
כהורה אני יודעת שכשנושא מסוים הוא חסר, אז נוצר גם אצלי מצב של מבוכה מסוימת, של חוסר ידיעה אפילו איך לפנות, איך לדבר על זה, מה נכון לומר, מה לא נכון לומר, ואז הרבה פעמים הרבה הורים פשוט נמנעים מלדבר על זה. ומבחינת הילד, באופן טבעי זה הרי צורך שמתפתח בו, והוא מתחיל לחפש מידע. ואז הוא בדרך כלל נתון לכל מיני סוגים של אינפורמציות ומידע שלא בטוח שהם הנכונים, בדרך כלל זה לא המידע הטוב והנכון.
לכן הייתי רוצה לקחת לידיים שלנו כהורים את הנושא של החינוך המיני ולהתחיל לאט לאט לראות איך מסבירים אותו ומעבירים אותו בצורה נכונה, שתתרום להתפתחות של הילד שלנו החל מהגיל הצעיר מאוד, הגיל הרך.
יש לי שאלה. איך יכול להיות שבמאה העשרים ואחת, אנחנו, שעברנו היסטוריה של עשרות אלפי שנים, פתאום חושבים שחסר לנו חינוך מיני לילדים, שהרי אין דבר יותר טבעי מזה, את יכולה להסביר זאת?
ניצה: זו שאלה מאוד מעניינת, וכשלמדנו לקראת התוכנית הזאת זו שאלה ששאלתי את עצמי הרבה, מה קרה פה? איך יכול להיות?
מה קרה עם האנושות?
ניצה: בדיוק. איך זה יכול להיות? ואז באמת ראיתי שהיו תפיסות של כמו איזה טאבו בכל הנושא של מיניות. יש כל מיני תפיסות, תרבויות ודתות שבכלל לא מדברים על זה, או שזה בכלל איזה חטא, וכל מיני מיתוסים שקשורים בזה. ובאמת הנושא הזה נשאר באיזה מקום חשוך. והיום, בעולם המערבי, כשניסיתי לחפש ספרים בתחום הזה גיליתי שרק בשנת 1969, לא מזמן, בטווח הגיל שלי, יצא הספר הראשון האמריקאי שקראו לו "כל מה שרצית לדעת על סקס ולא העזת לשאול", זה היה פעם ראשונה שזה נפתח. אז זה באמת נכון, המידע הזה חסר, ובטח היחס הנכון הוא מאוד חסר, ולכן הייתי מאוד רוצה לשמוע ממך מהי הגישה הנכונה, הטבעית, ללמד את הילדים שלנו, אולי קודם כל על ההבדלים בכלל בין המינים, ורק אחר כך איך לחבר ביניהם, אני באמת אפילו לא יודעת מאיפה לפנות לזה, מאיפה מתחילים.
גם את, שאת כבר עם ניסיון חיים, את אמא ועוד מעט סבתא, גם את שואלת מה קורה.
ניצה: זה מה שאמרתי קודם, הרבה פעמים בגלל שאתה לא יודע איך להתחיל עם זה, אתה נמנע מלדבר על זה, או שאתה מחכה שהילד ישאל משהו ואז אתה משתדל לענות לו על זה.
זאת אומרת, אין לנו גישה, אין לנו בסיס לזה, פילוסופיה, אנחנו לא יודעים בכלל, וגם כלפי עצמנו, איפה מין, איפה אהבה, איפה החלק הגברי, איפה החלק הנשי, איפה החלק משותף? איפה ההורים כלפי הילדים, מאיזה גיל ועד איזה גיל הכל צריך לקרות? בקיצור, כל השטח הזה הוא עם סימן שאלה אחד גדול.
אפשר להגיד שכאן אף אחד לא בטוח, כי בכל יתר התחומים יש כאלה שמבינים מה לעשות, כאילו בטוחים בעצמם, וכאן אנחנו רואים שאף אחד לא יודע וכולם נכשלים. זה מה שמעניין, כולם נכשלים בזה. בכל התרבויות, בכל העמים, ואני מדבר על הזמן המודרני שבו מנסים לברר את כל הבלגן ואת הבעיה שיש לנו בכלל במין האנושי, ויש משבר כללי. דווקא כאן, בזה דווקא המשבר הוא הכי בסיסי ועמוק. זה מפני שזה היסוד של החיים שלנו, ואם אנחנו לא מבינים בזה, אז יוצא שאנחנו לא מבינים ולא יכולים בכלל לסדר את כל החיים שלנו. זה כמו בבית, במשפחה, שאם אין קשר, אם בעל ואישה לא מתאימים זה לזה רגשית, מינית, אז שום דבר לא יעזור, לא כסף, לא תנאים, לא חשוב מה, הם לא יסתדרו ביניהם.
זאת אומרת, עניין המין והאהבה הוא הבסיסי. האיזון ביניהם, הקשר ביניהם, המינון ביניהם, כל הדברים האלה הם מאוד חשובים. יש בזה הרבה הרגל, וזה גם שייך להסכמה חברתית, ללחץ סביבתי, זה למעשה המקור של החיים וכל יסוד הקיום שלנו. אפשר להגיד שקשורה לכך כל מגמת הפדגוגיה שלנו, חינוך הילדים, הכל סביב זה. הילד שמתחיל לינוק מאמא, הוא כבר מתחיל להבין שיש כאן אמא שהיא כזאת וכזאת, שממנה יצאתי וממנה אני יונק, ויש כאן אבא שהוא כאילו בצד, יש לו איזשהו תפקיד אבל יותר רחוק, וכו'.
מה שהיה טוב בדורות הקדמוניים ממש, זה שהכל היה בצורה טבעית. הבנים היו עם הנשים עד גיל שנתיים שלוש, אחר כך הם עברו לצד הגברי והיו עם הגברים. הם היו הולכים לאמא כדי שתטפל בהם, אבל למעשה מאיזשהו גיל ההורים בכלל היו מחולקים לשני חלקים, נשים כאן, גברים כאן. הבנות תמיד היו עם הנשים, והבנים יצאו מחיק האמא ועברו לחלק של האבא, ושם היו עם כל הגברים. אז הכל היה כך בצורה טבעית, והיחסים בין גבר ואישה היו יחסית פתוחים, טבעיים, אנשים גם לא היו כל כך מתייחסים לזה ולא היו מייחסים לכך איזו חשיבות רבה.
אני זוכר זמנים שבאותו חדר היו חיים גם ההורים, גם זוג צעיר וגם הילדים שלהם, זאת אומרת, סבא וסבתא והילדים שלהם ואפילו עוד דור, כולם בחדר אחד. ולא חשבו שצריך להיות עוד חדר, זה היה נורמאלי, מובן. הזמן ותשומת הלב למין וליחסים האלה בינה לבינו, לא תפסו כל כך מקום. זה בכלל לא היה כל כך מפותח, חוץ מהאליטות שאצלם זה אולי כן היה עניין, אלא שבכל השכבות האחרות זה היה די פשוט. זה היה מוגבל, אנשים היו מתחתנים ממש עם בני מינם, זאת אומרת לפי השכבות הסוציאליות, לפי אותה עיר, אותו כפר, לפי שכנות מתאימה, ההורים היו מחליטים על יחסים בין בחור ובחורה ולא הם בעצמם, היו משלמים עבור אישה. בקיצור, זה היה קניין. לא היו משייכים לזה רגשות, ולא נתנו לבחורים ולבחורות לעשות מה שבא להם בהתקשרות ביניהם. כך זה היה עד לפני מאה חמישים שנה, מאתיים מקסימום.
הבעיה היא שכשאנחנו מתקדמים למאה העשרים, אנחנו מתחילים להתקדם לזה ולראות עד כמה הרגשות האלה בין גבר ואישה הופכים להיות לדבר בולט יותר, אנשים מתחילים לשים לב לזה, הרגשות האלה מתחילים להתפתח, מין כנגד מין. קודם זה היה רק אצל האליטות, מכיוון שלא היה מה לעשות הם היו מתעסקים בזה, אנשים שלא היה להם מה לעשות כל כך בחיים, וכל האנשים הפשוטים חיו כדי להרוויח כסף, להביא ילדים, לקיים את הבית, וכך הכל היה פשוט יותר. לא היו שמים לב לזה, הבינו שכך צריכים לעשות, כך צריכים להתקדם ולהתקיים. הייתה פילוסופיה מאוד פשוטה לחיים, "אני צריך אישה שמתאימה לי, בריאה, שיכולה להביא ילדים, לקיים את הבית כמו שצריך וזהו". לא הסתכלו על יופי כזה או יופי כזה, לא הייתה דרישה, לא היו סטנדרטים כאלה וכאלה, "אם היא תוריד עשרים קילו אז אני אתחתן איתה ואם לא אז לא", ההיפך, הסתכלו אז על מישהי שיש לה עודף עשרים קילו, זאת אומרת הייתה איזו מגמה שונה לגמרי.
יחד עם המשבר הכללי, נכנסנו למשבר גם בדברים האלה, יש דעת קצרה, צרכים גדולים, עמוקים ורחבים. וכן הלאה. ופתאום קפץ העניין של המין שהוא היסוד בעצם, הוא היסוד שלנו מצד אחד, ומצד שני הוא היה היסוד הטבעי ונעשה דווקא מלאכותי. התחלנו עם האופנה, וכל התרבות התחילה להסתובב סביב זה. בעבר אנשים התעניינו יותר בטבע, בכל מיני דברים אחרים, והיום בצורה נסתרת המין נמצא בכל מקום, ממש בכל מקום, מה שזה לא יהיה.
איך נבנה את העיצוב החדש למכונית? גם את זה אנחנו עושים דרך גישה למין. תמונה, ציור, בית, רהיטים, לא חשוב מה, הכל צריך להיות מה שנקרא "סקסי". זו התפתחות, אנחנו לא יכולים להגיד שזה נכון או לא נכון, מתאים לנו או לא מתאים, אני אוהב את זה או לא, אלא המגמה היא מגמה, התפתחנו לזה.
לכן אנחנו צריכים לראות מה האיזון לְמה שהאדם צריך לתת. כי האדם בעצם נמצא בין כל הכוחות האלה שמפתחים אותו מימין ומשמאל והוא הקו האמצעי ביניהם. הוא צריך לקחת את כל הדברים האלה, את כל הדחפים בידיים שלו, לאזן אותם ולהביא אותם לאיזו השוואה נכונה, לסיכום הטוב, רציונלי, נכון, הגיוני, רגוע. כי על ידי זה הוא גדל, בכך שלוקח לנכון את כל כוחות הטבע.
וכאן אנחנו נמצאים בפיגור של עשרות שנים לפחות. בעיניי זה לא עשרות, זה אפילו כמה מאות, נניח מאתיים שנה. לא שמנו לב לכל הדברים האלה, אלא הלכנו אחרי ההתפתחות. פתאום קישרנו את המין לדמוקרטיה ולכל מיני תהליכים פוליטיים וסוציאליים, ולא נתַנו לזה איזו הגדרה מדויקת. אלא מפני שעניין המין הוא כל כך בסיסי לטבע האדם, אז קשרנו אותו כביכול לכל מיני מקומות, והסתרנו אותו תחת הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, הפדגוגיה, בחינוך, ובתרבות איכשהו רק בצורה חיצונה. בכל מקום ומקום הוא כאילו נמצא, אבל הוא בעצמו לא קיים. הוא כן נמצא, בכלי התקשורת, בקולנוע, בטלוויזיה באינטרנט, בספרות. בכל יתר הדברים אנחנו משתמשים בו בצורה נסתרת. בהתאם לזה אנחנו רוצים לתת לו להופיע במערכת החינוכית בצורה מוגבלת מאוד, כלפי מחלות מין, עיוותים למיניהם, ורעיונות בלתי רצויים.
אבל זה לגמרי לא שייך לעניין המין עצמו, כי אנחנו לא פועלים כמו חיות שאצלם מין הוא לפי ההורמונים בלבד. אם זה היה לפי ההורמונים, אז לפי הריח או לפי משהו הייתי מזהה מי המתאימה, והייתי מזדווג איתה ובזה גומר את כל העניין של המין. אותו דבר מצד האישה כלפי הגבר. אצל חיות יש מעבדה שלמה בפה ובאף, ולפי זה הן מסתדרות. הן לא צריכות שדכנים ותהליך שלם. כמו שהן לא אוכלות דבר שלא ראוי להן, כך הן לא יתקשרו למישהו שלא ראוי להן מינית להמשך הדור. אצלן מין זה המשך הדור, ולכן זה בא והולך בעונות, או בא באיזו תקופה מסוימת, ואחר כך הן לא מכירות זו את זו. זאת אומרת, פשוט נדלקת איזו תוכנה פנימית, מתְקשרים ועוזבים. זהו, ואין יותר כלום. האם זה מין או לא? או דווקא זה המין, וכל היתר לא שייך לזה.
צריכים להבין לַמה אנחנו בניגוד לחיות, ממש קשורים זה לזה, הולכים להיות קשורים זה לזה למשך כל החיים. ברגע שאני הופך להיות לגבר, לבוגר, מכאן והלאה אני עכשיו צריך לקשור את עצמי כזכר למין הנקבה לכל החיים. זה דבר מאוד שונה מכל החיות.
אנחנו רואים שזה לאו דווקא בגלל תרבות, חינוך או משהו, אלא בצורה טבעית מדורי דורות כך זה קיים במין האנושי, בכל בני האדם איפה שהם לא יהיו, בכל אדם וחוה. זאת אומרת, אלה יכולים להיות אינדיאנים, דרום אמריקאים, יפנים, וצ'ופצ'ים בצפון, אפריקאים, לא חשוב איפה, ממש כך. זאת אומרת, העניין של קשר, קשר ארוך, קבוע בין המינים, בין זכר ונקבה, מושרש במין האנושי,
ולכן חייבת להיות כאן תוספת מעניינת מאוד, שאליה לא קיבלנו שום ירושה. לְמה אני מתכוון? אנחנו מתפתחים מדור לדור, וכל דור בעצם צריך חינוך משלו, תרבות משלו, יחסים חדשים בין בני אדם, ובהתאם לזה יחסים חדשים בין המינים. אם אנחנו מתפתחים בצורה כזאת לאורך השנים, אז כל אחד מאיתנו משתנה, וגם היחסים בינינו משתנים. היחסים בכל אחד, ובינינו בין זכר ונקבה, בכל דור משתנים. אם הם משתנים בצורה טבעית, אנחנו לא צריכים לשים לב לזה. או שאנחנו צריכים מדור לדור למסור את היחסים החדשים כמו שאנחנו מוסרים מדע, תרבות, חינוך, כי אם לא נמסור, הדור הבא לא יֵדע. אז מה קורה כאן? האם זה נמסר בצורה טבעית לפי התפתחות פנימית גם בזכר וגם בנקבה, ואז אנחנו יודעים שעלינו כך להתנהג. או שאנחנו מקבלים כך מאבא ואימא שלי ושלה, ואז אנחנו צריכים כך להתנהג. כאן זו השאלה, וזו שאלה מאוד גדולה. זאת אומרת, האם ההתקשרות בין גבר ואישה בכל דור ודור, באה על ידי מערכת חינוכית או על ידי המערכת הטבעית.
ראינו שבמשך הרבה דורות זה היה קורה על ידי מערכת טבעית חינוכית. היו חיים יחד. המורה שלי רב"ש כשהתחתן עם בחורה, הם היו בני 18. ההורים שלה היו אנשים עשירים, זאת אומרת הייתה להם דירה בירושלים במקום מכובד, ליד כיכר השבת. רב"ש אמר, שהוא הגיע לגור אצלם כי לאביו לא היה איפה ובכלל. הייתה להם דירה של שני חדרים, וחדר אחד הם היו משכירים. גם הם חיו באותו חדר עם ההורים שלה, והיו שם עוד אחים ואחיות. אז היו חדרים גדולים, וכך זה היה. זה לא נחשב למשהו לא נוח ולא נעים אלא טבעי. טבעי היה שהזוג הצעיר חי באותו חדר יחד עם ההורים שלה או שלו, ועם עוד אחים ואחיות, כך זה היה. זאת אומרת, יש כאן מסירה פנימית של התרבות, חינוך המין, ויחסים, כמו בין כולם. כמו שהיה, כך יהיה. כך היה בבית שלו, בבית שלה, וגם בבית שלהם, של הזוג הצעיר. אמנם זה היה משתנה מדור לדור, וצריך היה להימסר בחינוך ולא בצורה טבעית, אבל החינוך הזה היה מאליו, נמסר כך מאליו, מהחיים.
האנשים היו גם יותר קרובים לטבע. רובם היו כפריים והיו קרובים לחיות, היו מבינים ומרגישים איך זה מתקיים בעולם החי, והאדם גם הוא שייך בזה לעולם החי. זאת אומרת, לא היה בזה עניין של טאבו, של בושה. ולכן קשה לנו היום, אחרי מאה, מאה חמישים, מאתיים שנה, לתאר את כל התפיסה שלהם לעומת התפיסה שלנו. גם לא הייתה הפרדה כל כך גדולה בין הילדים להורים, וגם בהתפתחות הפנימית, הקשר בין הדורות היה יותר קרוב, לא היה נתק ופער כל כך גדולים בכל מה ששייך להתפתחות הדור.
לכן לא פלא שאנחנו פתאום נתקענו באיזו בעיה. מפרויד והלאה זה היה מורגש מאוד, אבל לא היה בסיס עדיין לכל הדברים האלו. היו מלחמות העולם הראשונה והשנייה, הייתה התפתחות של הנשק האטומי, ונכנסנו למערבולת חיצונה כזאת שלא היה למין כל כך מקום, אלא זו הייתה איזו מין תוספת. זה גם עניין של אופנה, שלא היה מאוד קרוב לשכבות הביניים ואפילו לשכבה התחתונה, ופתאום זה התחיל להתפתח. זאת אומרת, לא פלא שהאנושות הזניחה את זה, ופתאום מגלה את עצמה במצב שהיא לא יודעת איך להתייחס לזה. אין אפילו הקדמה נכונה מהדורות הקודמים איך לגשת לזה.
אנחנו צריכים להתחיל כאן באמת מגמה חדשה. עלינו לראות את המשבר ביחסים בין גברים ונשים, בין בעל ואישה, במין, שאלו כמה רמות שבהן המשבר מאוד מאוד עמוק, לא מובן. והוא משביר בסיסי, ממש בסיסי לכל מה שקורה לנו. כי אם נדע איך לגשת לזה ולתקן אותו, אנחנו נדע איך לרפא את רוב הבעיות שלנו בזמן הזה, כי הנושא שייך ליסוד החיים. זה לא שייך לביולוגיה או לפיזיולוגיה שלנו, זה עניין מהותי שהוא אפילו לא במין האנושי אלא במקור החיים שלנו, המקור הרוחני.
ניצה: אם אני מבינה נכון, המשבר הוא בין הצד הזכרי לצד הנקבי.
זהו משבר בין שני כוחות, בין שני יסודות הטבע. ועד היום, זה לא היה כל כך ברור, מפני שהם היו מתפתחים ומתקשרים ביניהם בצורה טבעית. זה פלוס וזה מינוס, זה זכר וזה נקבה. שני חלקים שבדומם, שני חלקים שבצומח, שני חלקים שבחי ושני חלקים שבבני אדם, שהוא גם ממין החי ומתפתח.
ופתאום אנחנו מגיעים למאה העשרים, ושני החלקים האלו שבמין האדם כבר הופכים להיות יותר ממין החי, הם מתחילים לגדול מעבר לתוכנת הטבע שכבר לא פועלת בהם. ומה פועל בהם? אין תוכנה שמקשרת ביניהם. הם היו גדלים, והקשר ביניהם כל הזמן נמצא בצורה טבעית. פתאום הם הגיעו לאיזה מקום, שממנו והלאה הם גדלים אבל אין קשר. הקשר הוא בצורת כאוס, ואנחנו צריכים למלא את הקשר הזה ולא יודעים איך. כל אחד עושה מה שבא לו, לאחד זו דמוקרטיה, כל אחד יכול כך לעשות, אחד הופך את מינו, ונעשתה דעת קצרה והבעיות מתגברות. זה מפני שהגענו למצב שאנחנו צריכים להשלים את הטבע, אבל אנחנו לא רואים, לא מבינים, לא מסוגלים. מה קורה לנו, את זה צריכים לבדוק.
ניצה: זה מאוד מעניין. זה ממש נשמע כמו המשבר הכללי של כולנו.
זה משבר הטבע. זה לא משבר פיננסי, או במקצת בחברה האנושית, אלא זה שייך ליסוד היסודות.
ניצה: ננסה אולי לבנות את החינוך הזה. כי אם אני מבינה ממך נכון, אתה אומר שהטבע עד שלב מסוים חיבר בינינו, ומעכשיו אנחנו בני אדם צריכים ללמוד איך אנחנו מחברים בין שני המינים.
עד שלא היינו בני אדם, הטבע היה מחבר בינינו, והיינו מתפתחים כמו חיות. דומם, צומח, חי, והיינו מתפתחים במידת החי. כשיצאנו מהקוף, והתפתחנו הלאה עד ימינו, כמעט עד המאה העשרים, היינו מתפתחים בצורה כזו. ועכשיו אנחנו יוצאים ממין החי, זאת אומרת מההתפתחות הטבעית, מההתפתחות האגואיסטית, שהאגו היה איכשהו קושר בינינו, ובאיזושהי צורה קובע איך אנחנו צריכים להיות.
כי לפי האגו זה פשוט מאוד, לפי האגו זה מה שכדאי לי, מה שכדאי לו או לה, וכן הלאה ואז אנחנו מתקשרים. כל אחד יודע כמה גמלים הוא צריך לשלם עבור אישה, ואז הוא יודע אם כדאי לו או לא כדאי לו, כי זה מהמין שלה, מהקרובים שלה ומהכפר שלה. בקיצור, הכל היה ברור לאדם, על כל דבר היה תשלום ברור, וכך היינו חיים ומתקשרים. כמו כן היה מובן תמורת מה אני לוקח, ותמורת מה לוקחים אותי. זאת אומרת, שהאגו היה שולט בכל המין האנושי בצורה פשוטה, ואז היינו יודעים כמה עולה אישה, כמה עולה גבר, מי מתאים למי וכן הלאה. וכל אחד ידע את המקום שלו ולא היתה שום בעיה. כשהיית לוקח אישה, היא ידעה מה לעשות, כי גם היא גדלה בבית כזה, שבו לימדו אותה הכל, ואז הם היו מארגנים את כל מה שיש, וממשיכים את החיים.
פתאום אנחנו חיים בחיים מודרניים, שאין כאן כביכול גבר ואישה, אין תפקידים ברורים, אישה נכנסת לעבודות כמו הגבר ויוצאת מהבית. היא יכולה אפילו להיות יותר מוצלחת מהגבר, עד שהיא מגיעה לרמת ראש מדינה וכן הלאה. והגבר הוא לפחות כמוה, ואפילו פחות לפעמים. יש לגמרי שוויון, הנשים יוצאות קדימה ויכולות לדרוש לפני הגבר את כל הזכויות. גם הבנות לומדות מזה, ולא שאני שולל את זה, אני מסביר עד כמה ההתפתחות במאה השנים האחרונות, ואפילו פחות ממאה שנה, היא גם עבדות.
רק לפני חמישים שנה ב 1950-60התחילה התנועה הזו באמריקה, מדובר על אמצע המאה העשרים, שרק אז אפשר להגיד, שממש בפועל התחילה תנועת השוויון בין הלבנים לשחורים, ובהתאם לזה כל יתר הדברים.
זאת אומרת, האנושות התחילה לשבור את כל המחיצות הטבעיות שהיו משך מאות ואפילו אלפי שנים, מחיצות טבעיות בין גבר ואישה. היא הוציאה את האישה החוצה מכל העסקים הטבעיים שלה, שזה בית, ילדים, לידה וזהו, בזה המשפחה כתא החברתי, הפסיקה לפעול כמשפחה. כי אישה זה הבית. היום צריכים מאמצים אדירים כדי לשמור על המשפחה, שבכל זאת תישאר כתא ולא תתפרק. ולשמור במאמצים אדירים יותר, כדי שהילדים ירגישו איכשהו שיש להם משפחה. כי גם הם רוצים לברוח ויש להם אפשרויות לזה. היום אסור לי גם להתקרב לילד שלי ולהגיד לו משהו, כי הוא יכול להזמין משטרה. בקיצור, היחס נעשה כל כך שונה, ואני לא אומר אם רע או טוב, אלא שונה מההתנהגות הטבעית הקודמת, שמתוכה אנחנו רק צריכים ללמוד. ואם ניכנס לזה, נראה פער בין מה שקורה היום לבין מה שקרה לפני מאה שנה, ואולי לפי הדוגמה הזו נראה, עד כמה האנושות התהפכה.
ולכן, זה לא שאנחנו צריכים במשהו להביא איזה תיקון, קצת התקרבות בין גבר ואישה כדי לתקן, ותוספת של שיעור בבית ספר בנושא המין, כי זה הרי מצחיק.
ניצה: כן, אני עכשיו מבינה.
כאילו בזה אנחנו יכולים לתקן את המצב. נעשתה כאן מהפכה. ומהפכה שממש הפכה וסידרה את כל החיים שלנו מהראש על הרגליים והפוך. ואנחנו צריכים להבין את זה, ורק אחרי שאנחנו לא רק נבין, אלא גם נרגיש את היסודות מאיפה זה בא, למה זה קורה, מהי הסיבה, ולמה זה צריך להוביל אותנו, רק אחרי זה נוכל להחליט מה עלינו לעשות, מה רצוי ונכון לעשות, והאם בכלל אנחנו מסוגלים. או שאנחנו עוזבים את זה והמפרָשים יובילו אותנו, לאן שהרוח תיקח אותנו ונפליג הלאה בלי כיוון. כי לפעמים זה יותר טוב, מאשר להתחיל לעבוד עם ההגה והמפרשים, אבל מבלי שאתה יודע לאן זה יוביל.
לכן אנחנו צריכים לחקור קודם כל את מצב המשבר, בהתאם לשני הכוחות האלה, זכר ונקבה. למה במין הדומם, שזה פלוס ומינוס באטומים, בכל מיני צורות הגבישים זה מסתדר יפה, ויש לזה צורה מוצקה. ולמה בביולוגיה, בבוטניקה, ובזואולוגיה, התאים החיים שם גם הם קשורים לפלוס ומינוס, זה עובד. וגם מהכימיה ומהביולוגיה אנחנו למדנו ויודעים, שהכל זה התקשרות בין שני הכוחות. וגם בכוחות האלה יש לנו כבר זכר ונקבה, פלוס ומינוס שמתקשרים ובונים ביניהם כל מיני צורות. והצורות האלה כבר נמצאות בהתפתחות תאים הדרגתית, בהתקשרות ובהתרבות, אבל לפי חוקי הטבע.
אחר כך איך זה קורה בצמחים, בהתפתחות והתקשרות, גם זכר ונקבה, או אחד עם השני, או על ידי הדבורים, ועוד כל מיני אמצעים. ואיך זה מתפתח במין החי, ולא בגלל שאני רואה את זה כאדם, אלא איך שזה קורה אצלם בגובה שלהם. ואני צריך לראות את זה מתוך הטבע שלהם ולא מהטבע שלי, שאני מקלקל את אותה התקשרות, דרך העיניים שלי.
אחר כך במין המדבר, שזו בהחלט הצורה המשובחת והמסובכת ביותר. איך האדם במשך כל ההיסטוריה לקח את ההתקשרות הזו, הטבעית ביותר, שבלי התקשרות נכונה אין המשך החיים ויסוד החיים, כמו שאטום לא יכול להתקיים, אם אין פלוס ומינוס המקושרים נכון ביניהם, ולאט לאט במשך ההתפתחות שלו, קלקל את הדברים האלה יותר ויותר, ובעצמו התחיל להתקלקל ביצר הרע שלו האגואיסטי, כשהתחיל להיבדל, התחיל לגדול כלפי אחרים וכולי וכולי.
ובמקום היחס הטבעי בין המינים, נכנס לשם האגו, השליטה, הכבוד, כל מיני יצרים אגואיסטים שגדלו מדור לדור, ועד כמה זה השפיע על המין האנושי. ובכל זאת חיינו עם זה, אמנם היו תקופות כאלו וכאלו, אבל האנשים קבלו את החיים בצורה טבעית, שאלה הם החיים. עד שבמאה העשרים נכנסנו למשבר מאוד מאוד רציני, שלא היה ידוע ולא מובן לנו עד היום הזה מה קורה אתנו.
אבל כמו שכתוב, שמחזירים לבבות על הבנים ובנים על אבותם, זאת אומרת, שעל ידי זה שאנחנו בכל זאת מסתכלים על הדור הבא וכואב לנו עליהם. אמנם לא כל כך, ואנחנו נעשים אטומים אפילו לזה, אבל בכל זאת כואב לנו מה קורה איתם. ויכול להיות שזה יחייב אותנו, לחשוב מה אפשר כאן לעשות, בכדי להכין להם תשתית נכונה ולחנך אותם נכון לקיום הטוב.
וזו בעיה, כי יוצא שעם כל מי שאנחנו מדברים, לכל ההורים כואב הלב על הילדים שלהם. אין כמעט מקרה, שהורים יכולים להיות מרוצים, אבל הם לא יכולים בעצמם להצביע על מה בדיוק. וזה לא שהם אומרים שהילדים צריכים להיות כמוהם, והגישה שלהם הקונסרבטיבית אומרת, "שבדיוק כך צריכים לנהוג, ולמה אצלם זה לא כך", שזו גישה טיפשית וצרה. אלא רואים שהדור הצעיר לא מרוצה מהחיים, ואנחנו המבוגרים, לא נתנו להם גישה, פספסנו לתת להם כלים, הבחנות, הנחיות, ולכן כואב מאוד להורים על זה. לכן נראה לי שיש כאן מקום לגשת להורים ולאט לאט לחנך אותם.
ניצה: זה היה מרתק. דרך הנושא של חינוך מיני, פתחת דלת ואני הבנתי בפעם הראשונה את המשבר האדיר שקיים כרגע.
משבר בין פלוס ומינוס בין שני כוחות הטבע.
ניצה: בין זכר ובין נקבה.
כל עוד הוא לא הגיע לרמה האנושית בהתפתחות מלמטה למעלה, לא הרגשנו שזה בכלל הולך כאן לקראת משבר. ואפילו כאשר המשבר התחיל במין האנושי לא הרגשנו שזה משבר, חשבנו "אהה נשחק בזה יותר, נעשה מזה יותר", בלבלו אותנו עם הוליווד, עם אופנה, עם כל מיני דברים, כביכול זה נעשה יותר סקסי, יותר יפה, יותר משחקי, עם יותר פלירט.
ניצה: יותר רומנטי.
כן, התחלנו להיות יותר רגשיים כאלה. אנחנו לא הבחנו בכך שלאחר כל הריקודים, החופש ואחרי כל ההתקשרויות האלה, פתאום מגיע איזה מצב שבו אנחנו נשארים ריקים, ריקניים, ומאבדים את הקשר בינינו. מאבדים קשר, כך שאפילו הקשר בין גבר לאישה הוא כבר לא קשר, אלא זו התקשרות לאיזה מין ניצול של זה את זה לזמן קצר. מכיוון שהלכנו אחרי טכניקות למיניהן, איבדנו משם את הרגש והוא נשאר ריק. היום בכלל, אפשר להיכנס לחנות מין, לקנות משהו מפלסטיק ולעשות אתו מה שרוצים. הגבר לוקח בובת אישה ומנפח אותה והבחורה בובת גבר מתנפחת.
זה הולך לקראת דברים כאלה, שאין כאן רגשות ואין כאן התקשרות. היום מדברים, ובצורה רצינית, ואני מתעניין וקורא על כך כי זה שייך לעתידה של האנושות, על איך אנחנו נמשיך להתרבות בדור הבא, על ידי כל מיני אמצעים מלאכותיים בבתי חולים, וזה גם קשור לרצון שלנו לבחור את מין הילדים ואיך הם יגדלו, בצורה כזאת שאישה לא תצטרך ללדת בצורה טבעית, כדי לא לקלקל את גופה וכן הלאה. בקיצור, זה הולך כבר לקראת מכניזציה כזאת שהכל זה מכונות.
זאת אומרת, מחוסר הכנה נכונה של הדור הצעיר, אנחנו איבדנו כאן לגמרי את הרגש, פתאום נזל ויצא כל הרגש, שלא חשבנו בכלל שהוא נמצא. כי אם אני מסתכל על הדורות הקודמים, אז נניח הייתי בא לדוד שלי, והבת שלו הייתה שם, הייתי מבקש להיות אתה, והוא היה מאשר. עד היום יש הרבה מאוד מיקרים, שהצעירים לא נפגשים, אלא ההורים שלהם בוחרים בשבילם.
כך גם סיפר המורה שלי. ההורים שלו הגיעו בערב הביתה, הוא אמר שזה היה ביום ראשון או שני של השבוע ואמרו "ברוך מצאנו לך אישה, וביום חמישי אתה מתחתן", זה הכל. הוא לא ראה אותה ולא שום דבר, ולא הייתה על כך שום שאלה. להורים יש ניסיון חיים, הם מכירים את הבן שלהם ומבינים הכל, אז מי יותר מהם יכול לבחור משהו שיהיה מתאים לו יותר? הם הולידו אותו, הם גידלו אותו כל התקופה הזאת, ועכשיו הם מחתנים אותו, נותנים איזו דחיפה קטנה כדי שימשיך את החיים יחד אתה וזהו. כך זה צריך להיות
ואיפה אנחנו היום? ההורים היום שייכים לזה? מזמינים אותם לחתונה וזהו. אנחנו צריכים להבין שזה קרה בסך הכל במאה השנים האחרונות, מאה חמישים שנה, ולא יותר. לפני זה לא היה דבר כזה שאני מתחתן אתה בגלל שאני אוהב אותה, רק הרומנים של היום כותבים כך על מה שהיה כביכול לפני חמש מאות שנה. לא היה דבר כזה, זאת אומרת לא היה עניין של אהבה, במובן של היום. היה עניין של התאמה, בדרגות הפשוטות הרגילות, "אני צריך בחורה שיודעת לבשל, לסדר את הבית, לדעת איך לטפל בי, בילדים, שהיא תהיה בריאה ודאי, ואתה אני אחיה, וזהו, מה אני צריך עוד?" והיא גם צריכה להבין שאני בחור שמוכן לעבוד ולספק את מה שצריך.
הבעיה היא שכל היחס הזה בין גבר לאישה, שהאישה זה הבית והגבר הוא מחוץ לבית, הולך וחוזר כדי להתפרנס, כל הדבר הזה נשבר. אנחנו לא יכולים להגיד שזה רע או טוב, אלא איך אנחנו יכולים להשלים זאת, עם החינוך החדש שלנו, כך שהקשר הזה בכל זאת יישאר, כי אז אנחנו יכולים לשמור על התא המשפחתי.
ניצה: מה שהבנתי מכל השיחה, זה שאם בעבר היו לנו את האינסטינקטים הטבעיים להתחבר בינינו באופן טבעי, היום איבדנו לכאורה את האינסטינקטים הטבעיים האלה, אנחנו לא יודעים איך להתקשר נכון בינינו, בין שני הכוחות האלה של גבר ואישה, זכר ונקבה. ואותו חינוך שאנחנו יכולים לקרוא לו חינוך למיניות, הוא משהו שמלמד אותנו איך להתקשר ואיך להתחבר נכון בין שני הכוחות שהם לכאורה הבסיסיים ביותר שקיימים בטבע שלנו.
כן, את זה בעצם צריך ללמד אותנו החינוך האינטגרלי. נקווה שנדבר על זה, נגיע לזה.
אורן: אתה מדבר על כך שמרוב שהלכנו אחרי כל מיני טכניקות, איבדנו את כל הרגש, אתה נותן דוגמה של אביזרי מין במקום רגשות והתקשרות.
לא, זה לא רק אביזרי מין, זה ריקוד, תרבות, הוליווד, כל מיני דברים. זה גם קורה בצורה טבעית, אני לא אומר שזה רק מלאכותי, זה הכל בטבע שלנו, אבל בטבע האגואיסטי שהתחיל להתפתח במיוחד במאה השנים האחרונות, לפני כן זה לא היה. עד לפני המאה העשרים די התפתחנו בדרגת חי, וממש בדרגת המדבר היה כשהתחלנו להיות בני אדם, כשאישה יצאה מהבית, וגברים התחילו להרגיש שהם חופשיים, שהתחילו להישבר גבולות בין בני אדם, בין המדינות, התקשרויות למיניהן סביב העולם, באמצעות הרדיו שהתגלה בתחילת המאה העשרים, מאוחר יותר הטלוויזיה באמצע המאה עשרים, ואחר כך משנות התשעים האינטרנט התחיל להיכנס. ועד עכשיו אפשר לראות כל תקופה, עד כמה שהיא יותר קצרה מהתקופה הקודמת לה, ובאיזו מידה היא יותר אינטנסיבית, חזקה, ובאיזה קצב כל דבר מתפתח. אז אנחנו נמצאים בהתפתחות מאוד גדולה, התפתחות שאני לא מזלזל בה, אני מכבד אותה, אלא שאנחנו לא משלימים את מה שתלוי בנו ואת מה שאנחנו חייבים להשלים, זו הבעיה.
אין לי שום ביקורת על התפתחות האנושות, על הקלקולים כביכול, על התיקונים, זה לא רע ולא טוב בשבילי, אני מסתכל על זה כמו חוקר, אין כאן יחס אישי לשום דבר. ואני גם לא קובע אם זה רע או טוב. זה כמו זאב שטורף את הכבש, אז הילד הקטן יכול להגיד "איזה רע הזאב, מה הוא עושה? נרביץ לו" ובוכה. אני לא מדבר על זה.
אורן: זו דרך הטבע.
כן.
אורן: ומה צריכים להשלים, בעיניך, בהתקשרות בין המינים?
על זה נדבר.
אורן: אני בכל זאת מבקש אופק ושואל אותך, לאיזה כוון הולכת ההשלמה הזאת שאתה מדבר עליה, על ההתקשרות בין המינים, זכר ונקבה?
הקשר ביניהם יכול להיות בקו האמצעי. שאנחנו מחנכים את הגבר והאישה לכך שההתקשרות חייבת להיות למעלה מהם, למעלה מהמין, שיחפשו משהו יותר גבוה. מפני שאנחנו התחלנו את התפתחות דרגת בני אדם, ולא דרגת חי. רק עכשיו במאה האחרונה, התחלנו להתפתח בדרגת האדם, אז בואו ונהיה אדם, "הדומה לעליון" מה שנקרא.
אנחנו חייבים כאן למצוא את היסוד החדש שלנו, שעל ידי ההתקשרות הנכונה בקו האמצעי, בחיבור של שני הכוחות האלה למען ההתפתחות, אפשר לקרוא לזה רוחנית או אנושית, לא חשוב, אבל שיצא מאתנו משהו רגשי משותף חדש. ומין זה מין, עזוב את זה, תבדיל בין זה לזה.
ניצה: כשאתה אומר "הקו האמצעי" למה אתה מתכוון?
אני מתכוון לכך שבקשר הנכון בינינו, כשאנחנו בונים משהו שזה לאו דווקא גבר ולאו דווקא אישה, מפני שחייב להיות כאן בינינו איזה ייצור חדש, לא ייצור גשמי כמו ילדים, אבל בדומה לייצור הגשמי שיוצא בינינו בהתקשרות מינית, כאן חייבת להיות התקשרות רגשית, שאנחנו בונים בינינו חום, קשר, מקור משותף, לב משותף בינינו, בין גבר לאישה או בין כל הגברים וכל הנשים, אם אנחנו מדברים על האנושות עם הבעיה הגלובלית. זה חייב להיות הפתרון, בלי זה אנחנו לגמרי מאבדים את כל הכוונים.
לכן אני אומר שהמשבר הזה שקורה כביכול בין המינים והוא קרוב לכולם, הוא משבר בסיסי שכאשר ניגשים אליו באופן נכון אנחנו נוכל לתקן אז את כל היחסים האחרים שיש במין האנושי, וכך נתקדם לתיקון הכללי.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, זה היה מרתק. תודה ניצה, תודה גם לכם שהייתם אתנו. נלמד איך לבנות בינינו, חום, קשר, חיים חדשים.
(סוף השיחה)