חיים חדשים

שיחה 740

ברכות השחר

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- 05.07.16 – אחרי עריכה

אורן: שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, ושלום לך טל מנדלבאום בן-משה. הפעם אנחנו רוצים לשוחח על המשמעות שעומדת אחרי המנהג של הברכות ביהדות ולהתמקד על ברכות השחר, על הברכות שאדם אומר כשהוא מתעורר בבוקר משנתו.

טל: מה שתפס אותי בברכות השחר זה שהאדם עושה אותם מיד כשהוא קם, וזה כאילו מכין את כול תפיסת החיים שלו, את תפיסת המציאות שלו ליום שמתחיל. אנחנו רוצים להבין קצת יותר על מה באמת מדובר. בעבר לא הכרתי כל כך את הנושא, אבל כשהתחלתי לקרא הבנתי שהברכות הללו נקבעו בתלמוד כברכות שצריך להגיד אותם מיד כשמתעוררים.

כשהאדם מתעורר הוא אומר ברכה על כך שאלוהים החזיר לו את הנשמה שלו, "אתה יצרת בי, אתה נפחת בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני, ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, ריבון כל העולמים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' מחזיר נשמות לפגרים מתים". זה בעצם מה שאומר אדם כשהוא מתעורר בבוקר.

אחר כך יש סדרה שלמה של הודיות. כששומע את קול התרנגול, כשפוקח את עיניו, כשמישר את איבריו ומתישב, כשלובש את בגדיו, כשהוא נעמד, כשהוא הולך, כשהוא נועל את נעליו. ממש על כל פעולה קטנה שהוא עושה, הוא צריך להגיד עליה ברכה מסוימת, אחר כך הוא כמובן נוטל ידיים וכולי. זאת אומרת על כל פעולה קטנה שאדם עושה כשהוא קם בבוקר, הוא אומר עליה איזו ברכה. כנראה שלא סתם קבעו מנהגים כאלה, מה בעצם המטרה בברכות כל כך ספציפיות?

יש כאן שני מישורים ביחס של האדם לחיים. מאיפה זה בכלל נובע? לא שאנחנו פותחים ספר שמישהו כתב ומישהו ביטא שם את עצמו, הרי מאיפה הוא לקח את זה, הספר בטוח לא נפל מהשמיים, וגם אין קול מהשמיים למרות שכך כתוב. אבל בוא נהיה אנשים מציאותיים, מה זה השמיים בדיוק, האם זה השמיים שלנו, העננים, הכוכבים, או מעל הכוכבים? זאת אומרת צריכים להגדיר את כל הדברים האלה בצורה יותר מדויקת. אחרת אנחנו מאוד מבולבלים ובכלל מפסיקים לחשוב, בשביל מה לנו כל הדברים האלה, כמו שאנחנו רואים עכשיו בדור הזה. גם אנשים שחוזרים בתשובה לא מבינים על מה מדובר, הם מקבלים את זה וזהו. יש להם איזו מין הצדקה, אם בכל זאת אנשים לא מבינים כלום בחיים שלהם, אז אני לפחות לוקח משהו שנמצא אתנו כמה אלפי שנים, יש בזה איזה כוח להחזיק את העם, לחזק את העם וכן הלאה.

אבל מי שיכול לדבר על זה ולהגיד משהו, זה רק מי שמתעסק בחכמת הקבלה. כי המקובלים הביאו את כל הדברים האלה לבני האדם שבעולם הזה. הרי מאיפה זה הגיע? מזה שאנשים הרגישו בתוכם רצון חזק מאוד. הם רצו לגלות את מטרת החיים, את סיבת החיים, את מקור החיים, ובכלל בשביל מה חיים, "מה הטעם בחיים" כמו ששואל בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". והם אכן גילו. הם גילו שבתוך הטבע שאנחנו מרגישים יש עוד חלק פנימי הרבה יותר גדול ועוצמתי ממה שאנחנו מגלים בחושים שלנו, ושאותו חלק סודי של הטבע, החלק הנסתר הזה הוא בעצם מנהל אותנו. הם גילו שמטרת התפתחות האדם היא בעצם להגיע לחיבור עם אותו חלק של הטבע שמנהל אותו ושנקרא בורא. כי הוא באמת בורא את האדם, מתקן את האדם ומסדר את האדם. הוא מבצע בנו את כול השינויים יום יום ולכן אנחנו כל פעם מרגישים בנו שינויים.

המקובלים הלכו לפי ההבחנות של ניהול המערכת העליונה, כמו שהיא מנהלת אותנו. ואז קבעו שאם הם מרגישים את המערכת הזאת, את הכוח שמפעיל אותם, זה נקרא אצלם "יום". אם הם מתרחקים מהכוח הזה זה נקרא אצלם "ערב". אם הם נכנסים למצב שהם לגמרי מתנתקים מהכוח הזה, זה נקרא "לילה", ואם מגיעים בחזרה לגילוי, להרגשת הכוח העליון שמנהל אותם וחוזרים לקשר עמו, זה נקרא "בוקר".

בהתאם לזה הם הרגישו את היחס שלהם לכל המצבים שבאים בהכרח על האדם בכל ארבע העונות האלה, כמו ארבע עונות השנה, או ארבע הזמנים, בוקר, יום, ערב ולילה. בכלל הכול מתחלק לארבע, אנחנו עוד נדבר על כך, על הוויה, י-ה-ו-ה, על ארבע בחינות. בהתאם לזה המקובלים בטאו את היחס שלהם לאותו כוח עליון. הם גילו שהוא טוב ומיטיב, וגם את הדברים שהם לילה וחושך, שהם לא נעימים, וגם את הדברים הנעימים, שהם בוקר ויום, אנחנו צריכים לעבור כדי שיהיה לנו הבדל בין טוב ורע, בין חושך ואור, בין קבלה ונתינה, אמת ושקר וכן הלאה. הכוח עליון הזה מעביר אותנו בכל מיני רמות כדי שהאדם יוכל להכיר את הבדלים, והכול לטובתנו כדי שבסופו של דבר "ויהיו כאלוקים יודעי טוב ורע".

לכן כל פעולה ופעולה שהכוח העליון מעביר עלינו אנחנו רוצים לקבל בהבנה, בהכרה, כדבר הכרחי, כדבר טוב שמפתח אותנו והכול בא לטובתנו. זה היחס שלנו, ומכאן נובע כול עניין הברכות.

המקובלים הרגישו את הכוח העליון כי הם גילו את הפעולות שלו עליהם. הם גילו שהוא מביא להם שכל, מביא להם רגש, מביא להם התפתחות, הם יכולים לראות את הפעולות שלו, להשיג אותו, להתקרב אליו. להרגיש עד כמה יש בו אהבה וחום לכל הייצורים שלו, בפרט לבני אדם, ובפרט לישראל, למי שמשתוקק אליו ונקרא ישר-אל, ואת זה הם כתבו. וודאי שהם כבר השיגו את הדברים האלה, הם לא צריכים לכתוב את הדברים לעצמם, כי אצלם זה בא בצורה פנימית. אם אני אוהב מישהו אני לא צריך לקרוא מהספר מילים של אהבה שאני רוצה להגיד וכולי. הם כתבו את הדברים לאנשים אחרים, למה? כי אם אנחנו אומרים את הברכות על כל מיני מאורעות החיים, זה כאילו שאנחנו נמצאים בהרגשת הכוח עליון. כאילו הוא פועל עלינו ומעביר לנו כל מיני התפעלויות. אומנם יום וחושך אצלנו זה לפי האור בחוץ, אני יכול לראות דרך החלון, כי גם האור והחושך בחוץ נובעים מאותה הרגשת היחס של הכוח עליון כלפי כול הבריות. אבל אם אני אהיה מקובל, אז יום ולילה אצלי יהיו בצורה אישית, אינדיבידואלית. אני ארגיש את היחס כלפי כיום וכחושך. יכול להיות שבמשך הלילה אני ארגיש יום ולילה כמה פעמים ואותו דבר במשך היום. כי אלה הרגשות פנימיות, הם לא לפי השמש, הירח וכדור הארץ שמסתובבים ובונים שינויי אור שאותם אנחנו מקבלים כאור.

לכן כל מה שיש לנו בפניה לבורא, את כל הברכות שאנחנו קבלנו, את התפילות, את הבקשות, את הכול אנחנו קיבלנו מהמקובלים שהרגישו אותו, שהשיגו אותו. את ההרגשה הזאת הם בטאו במילים שיש בסידור שלנו, זאת אומרת יש סדר איך אדם צריך להתייחס לכוח העליון, זה קיים גם בכל מיני חיבורים שלהם. זה לא רק כלפי הברכות אלא גם כלפי כל הפעולות שלנו שאנחנו צריכים לעשות לפי המלצת המקובלים. זה נקרא "מצוות מעשיות". זאת אומרת כשאני קם בבוקר אני קודם כל צריך ליטול ידיים. ליטול זה לקחת, אני כאילו רוצה להרחיק את הידיים שלי מקבלה. ידיים זה כלים של קבלה, אני רוצה לקבל, אני רוצה לתפוס את כול העולם. זה מוסבר לנו בהמון ספרים, וזה באמת כך. זאת אומרת אני רוצה להתרחק מקבלה ולהגיע להשפעה, כמו הכוח עליון, להיות מאוזן לקבלה והשפעה לכל העולם.

טל: בנתינה.

כן, לנתינה. לכן בפעולה הראשונה שאני עושה, אני לא רוצה להתייחס לעולם כמי שבא לכבוש אותו. זה נקרא "נטילת ידיים". בצורה הגשמית אני צריך לקחת ספל ולשפוך מים על הידיים. מים זה נקרא "אור חסדים", אור מיוחד, כוח מיוחד, וכשהוא נשפך על הידיים הם נעשות נקיות. אבל לא נקיות מלכלוך, אומנם גם זה נכון, אלא נקיות מהרצון לקבל שלהן. כי הידיים רוצות לתפוס את כול העולם, ולכן הפעולה הראשונה היא נטילת ידיים.

טל: למה זאת הפעולה הראשונה?

כשאדם קם בבוקר, עוד לפני שהוא מפעיל את עצמו, הוא צריך לתקן את האגו שלו להתייחס נכון לעולם. זה קודם כול. אחר כך אנחנו בדרך כלל הולכים לשירותים, כי במשך הלילה הפיזיולוגיה שלנו פועלת. גם לזה יש חוקים, איך אני צריך להתנהג, וגם אחר כך, כשאני רוחץ ידיים, כי זה כבר אחרת לגמרי. אני לא עושה אותן נקיות כדי לא לקבל מהעולם כלום ולהתייחס לעולם כמו בורא, בעל מנת להשפיע, לא, אני מנקה אותם בגלל שהייתי בשירותים ולכן הברכה היא אחרת. ועוד ועוד, אנחנו רואים שהמקובלים קבעו לנו ברכות והודיות על כל צעד ושעל, זה מפני שכך מרגיש אדם שנמצא במגע עם הכוח העליון. זה נקרא להיות במגע עם הכוח העליון. כך הוא מרגיש את היחס לכוח עליון כשהוא נמצא בנוכחותו, וכשהכוח העליון פועל עליו, כך הוא מתייחס לכוח עליון.

טל: מה זה אומר מרגיש שהוא נמצא בנוכחותו, האם גם במצבים הכי קטנים ואינטימיים של האדם הוא מרגיש בנוכחותו?

בכל הרגעים שיש בחיים. אם אני נמצא בגוף שלי, ואני נושם, אני רואה, ואני מרגיש והכול, אז אני צריך להגיד רק דבר אחד, מה שאני מרגיש, אני מרגיש רק מהבורא. אפילו כשאני נמצא ברגעים אינטימיים כמו שאת אומרת, גם את זה אני בכל זאת מקבל מהבורא, ויש לי מגע, לא עם בת הזוג שלי נניח, אלא עם הבורא. זה קצת קשה עם המוסר, החיים כביכול נעשים מאוד מסובכים, אבל זה נכון, כי "אין עוד מלבדו". לכן כל האנשים, כל המקרים וכל צורות החיים שאני מרגיש ששייכים לי או לסביבה, כול זה רק תצוגת הבורא כלפיי. כך מקובל משיג ומרגיש. לכן המקובלים כתבו לנו ספר שלם איך אנחנו צריכים להתנהג בכל מיני מצבים, כולל בחדר השינה, ביחסים האינטימיים שלנו, ובכלל באיזו צורה נכונה אנחנו צריכים להיות במטבח, בעבודה, ברחוב. בכל דבר. אדם עם חברו, אדם עם עצמו, אדם עם א-לוהים. איך אנחנו צריכים להתנהג נכון, אנחנו זאת אומרת האנשים הקטנים שלא נמצאים במגע, בגילוי הבורא, כדי שבכל זאת ההתנהגות שלנו תהיה כזאת שלאט לאט תביא אותנו לגילוי. לכן המקובלים כתבו לנו.

לכן יוצא שאם האדם משתדל לעשות פעולות כאלה, אבל העניין כאן מאוד מאוד חשוב, כי זה ההבדל בין זה שמכירים את הבורא לבין זה שלא מכירים אותו, זאת אומרת האם על ידי הפעולות האלה שאדם עושה, הוא עושה אותן כדי להתקרב לבורא, כדי לגלות אותו. כי זה בעצם הרצון העליון. לשם זה אנחנו קיבלנו את התורה, את כל הברכות האלה קיבלנו מהמקובלים כדי שבעצם נגלה אותו.

כי רצונו הוא דווקא להטיב לנבראיו, להעלות אותנו לדרגה כמוהו. לכן יש אנשים שלוקחים את מה שכתוב בספרים ומבצעים את זה. הם מדקלמים כמה מילים וזהו, אחרי שהם אומרים את הדברים, אין להם שום השגה, שום הבנה, שום מאמץ פנימי. זה נקרא שהם מקיימים מצוות אנשים מלומדה, את מה שלימדו אותם.

מה שאין כן, יש אנשים שמלכתחילה באים לקיום המצוות האלה, זאת אומרת להגיד את הברכות, לקיים במעשה נטילת ידיים ואת כל יתר הפעולות מפני שזה מקרב אותם לכוח העליון, לגילוי הכוח העליון, להרגשת הכוח העליון. קודם כול הם מקיימים בצורה כזאת, ממש מתוך ההכרחיות לקיים, כי המקובלים ציוו לנו לעשות כך כדי להתקרב. זאת אומרת קודם מקיימים באונס, ואחר כך ברצון מה שנקרא. ואז אני פתאום מגלה אותו ואומר את המילים שהמקובלים אמרו מתוך עצמי, אני כבר לא צריך לראות מה כתוב בספר, אלא מה שנקרא "נשמת אדם תלמדנו".

טל: אתה בעצם אומר שבכל מיני פעולות קטנות אני צריכה להרגיש את נוכחות הבורא.

אם אני מרגיש את נוכחות הבורא בצורה קבועה, אז אני לא צריך את "השולחן הערוך". כי ודאי מתוך היחס שלי עמו, מתוך ההדדיות הזאת, אני אקיים את כול מה שכתוב שם.

טל: מלכתחילה אני מקבלת את זה כמשהו שאני מנסה להתחיל איתו?

כשמלמדים, מלמדים מה שנקרא "לא לשמה", זאת אומרת שיקיימו אפילו אם הם לא מרגישים ולא רוצים.

טל: דבר ראשון זה גורם לי להרגיש בושה, כי בחיים שלי ובכל הפעולות שאני עושה יש כביכול איזה כוח שנוכח, ואני צריכה איכשהו להתייחס אליו.

את נמצאת בתוכו.

טל: אז אין מה להתבייש?

מה זאת אומרת להתבייש? את נמצאת בתוכו. זאת אומרת כל החיים הקודמים שלך היו בתוכו, כל מה שעשית בחיים שלך היו לפי הפקודות שלו. לכן אין לך במה להתבייש, אל תנתקי את עצמך ממנו.

טל: זה חשוב.

כן. כי כול הבעיה שלנו היא שאנחנו מנתקים את עצמנו מהבורא וחושבים שאנחנו קיימים בפני עצמנו. לכן כל הפעולות שלנו צריכות להיות מכוונות למצב שאנחנו נקבע שאין עוד מלבדו. שהוא עשה, עושה, ויעשה את כל המעשים שלנו. גם במעשה פיזי וגם במעשה פנימי, שזה כוונה. ובנו אין שום דבר שלא נכתב בצורה ישירה ממנו.

טל: האם כשאני עושה מנהגים כאלה ואומרת ברכות, אני בעצם מנסה להיות מודעת איך הוא מפעיל אותי בכל הפעולות הקטנות האלה?

ודאי. תעברי על כל מקרי החיים שלך, הטובים, הרעים, הנעימים והבלתי נעימים, ותסכימי לזה שהכול בא מהבורא. אין לך שום דבר מעצמך, אלא "אחור וקדם צרתני".

טל: מה בעצם ההבדל בין להכיר בזה שהכול בא ממנו, לבין אותה היכרות עם הבורא שקוראת כבר בשלב מתקדם יותר?

את נכנסת ממש למצב שאת מרגישה איך הבורא מנהל אותך בכל האיברים והגידים, בכל הרצונות והכוונות, בכל החשבונות, בכל האהבות והשנאות. את מרגישה שהוא נמצא בך בכל תא, בכל פעולה הקטנה ביותר שנמצאת בלב, במוח, בבטן, ברגל, לא חשוב במה, זה כוח שמפעיל אותך בכול.

אם כך מה קורה, איפה אני? אותה מחשבה, רק אותה מחשבה שזה הבורא שמסדר אותי, ולא אני כמו שחשבתי קודם, רק אותה המחשבה מבדילה אותך מהבורא. בשביל מה? כדי שתגלי שהוא עושה בך את כול הפעולות.

מה שאין כן בדומם, בצומח, בחי ובכל בני האדם, כי גם נחשבים בדרגת חי, כי הם לא מודעים לזה שהם כל הזמן נפעלים והכוח העליון מפעיל אותם, הם לא מרגישים את זה ולא הולכים לגלות את זה, עליהם כתוב "כולם כבהמות נדמו". כי הם נפעלים בצורה החלטית.

לכן אנחנו צריכים להסתכל על העולם ולחשוב האם יש בעולם בני אדם? אין בני אדם. האם יש בהם בחירה חופשית? אין בחירה חופשית. האם יש לי על מי להתרגז, להתלונן או משהו? אין, זה הכול הבורא עושה. הוא זה שמפתח את האגו שלנו והוא עושה את הדברים האלה בעולם, בשביל מה? כדי שאנחנו נכיר בסופו של דבר שההתפתחות הזאת היא התפתחות רעה, ואז תתגלה בנו השאלה, מאיפה זה בא ולמה זה בא? ואז נתחיל לגלות אותו.

טל: אם עושה את כול הדברים שקורים איתי, אז בשביל מה צריך את הסדרים שהמקובלים סדרו?

כי על ידי קיום הסדרים האלה, במידה שהאנשים מתכוונים על ידי הסדרים האלה לגלות את הכוח העליון, אז הסדרים האלה מביאים אותם בצורה ישירה לגילוי הכוח העליון. כך העם שלנו התפתח משך שנים אחרי יציאת מצרים. משה כתב את הדברים האלה, זה היה בתוך העם כמו תורה, זה נקרא תורה, זאת אומרת הוראה איך להגיע לגילוי הבורא. זאת בעצם המטרה של כול התורה.

טל: לא לגמרי הבנתי מה ההבדל בין מצב שאני יודעת בצורה הכרתית שהבורא מנהל אותי ואת הכול, לבין אותו גילוי שאתה מדבר עליו?

תארי לעצמך שאת עכשיו מגלה את זה, עד כמה החיים שלך משתנים. את מכירה את הכוח העליון שעושה את הכול בטבע, לפחות בטבע שאת מרגישה על פני כדור הארץ, עם כל בני האדם, בכל מה שהם עוסקים, ובכלל בכל היקום ואחרי כל היקום, בכול המערכות שנסתרות ממך עכשיו, ואיך הן מפעילות את הטבע. המערכות האלה נקראות העולמות העליונים. את העולמות האלה אפשר להכיר, אפשר להגיע למצב שאדם יוצא מגבולות זמן, תנועה ומקום והוא מרגיש את עצמו כחי בצורה נצחית, שלמה, ולא מוגבל בעולם הזה.

ההבדל בין זה שאני מגלה את הבורא, לבין זה שאני לא מגלה את הבורא, משפיע עליי כך שאני מזדהה עם אותה מערכת, עם המערכת העליונה, שזה הוא, זה הבורא. ואז אני הופך להיות לייצור אחר לגמרי, לייצור נצחי. אני לא חי לפי הגוף הביולוגי שלי, כי סך הכול אין בו שום דבר חוץ מחי, אלא אני הולך לפי ההיכרות שלי עם הבורא, זה נקרא "נשמה", חלק א‑לוה ממעל. זאת אומרת בכמה שאני תופס את הבורא, בכמה שאני מכיר אותו, זה נקרא הנשמה שלי. ובתוך זה אני מרגיש חיים שלמים, נצחיים, עליונים. אני לא מרגיש את הגוף, זה כמו שאנחנו קוצצים שיער, כי זה דרגת צומח לעומת חי. אם אני אקצץ משהו בחי זה יכאב, אבל בצומח לא. כך גם אני. כשאני עולה לדרגת הא-לוהים, כשאני מכיר אותו ומרגיש אותו, אז אני מפסיק להרגיש את הכאב בגוף שלי, ובכלל שזה הגוף שלי. זה מה שהאדם יכול לקבוע לעצמו, לעלות לדרגה כל כך גבוהה של הקיום, לצאת לנצחיות ושלמות.

אורן: האם מתוך התפיסה הרחבה הזאת תוכל לסכם מהי המשמעות הפנימית של ברכות השחר?

המשמעות הפנימית של ברכות השחר היא שהן מכוונות אותי להגיע מהר יותר, בדרך יותר קצרה ונוחה, לגילוי הבורא ולכניסה לעולם הנצחי.

(סוף השיחה)