חומר רקע לשיחה "חיים חדשים", מס' 291

אמפתיה

מטרות:

• נרצה להבין מהי בפועל היכולת להשתתף עם רגשותיו של האחר

• נרצה להבין מה ההבדל בין הרגש האינטגרלי לבין אינטליגנציה רגשית ואמפתיה

זרימת התוכנית:

• אמפתיה- היכולת להזדהות עם האחר ולפעול לעזרתו

• ירידה באמפתיה בחברה האנושית

• המטפל שבתוכנו -פיתוח היכולת להיות למען האחר

• אינטליגנציה רגשית- היכולת להבחין במגוון רגשות אצלי ואצל האחר ולשלוט בהן

• אינטליגנציה רגשית וילדים

פתיחה:

בשפה המדעית קוראים ליכולת להשתתף ולהזדהות עם האחר "אמפתיה", ולמכלול היכולות להתנהל עם רגשות שלי ושל הזולת "אינטיליגנציה רגשית". פעם חשבו שרק הכוח השכלי של האדם יכול לעזור לו בחייו, אבל החל משנות ה-80 צצה ההגדרה של ה"אינטיליגנציה הרגשית" שמתפתחת כל הזמן על ידי הפסיכולוגיה, וחדרה לכל תחום בחיינו, החל מחינוך ילדים ועד לתחומי התעסוקה והעסקים. היום בראיון להתקבל לעבוד בחברה, בודקים את הפרמטר של האינטיליגנציה הרגשית, עם אדם בעייתי חברתית לא רוצים להתעסק כמעט בשום מקום רציני. כלומר המודעות להרגשת האחר עולה מצד אחד, מאידך אנו עדים למשברים חברתיים רבים ומחקרים מוכיחים שרמת האמפתיה בעולם יורדת, מסתבר שאנחנו לא ששים להיות שם אחד בשביל השני.

• האם אפשר לקרוא ליכולת להרגיש את האחר "אינטיליגנציה"?

אמפתיה

אמפתיה היא היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר ולהזדהות איתו. זהו תהליך רגשי, שבו משולבים גם מרכיבים קוגניטיביים^[1]. בתהליך זה מתפתחת רגישות, דאגה ואכפתיות כלפי האחר. התנהגות אמפתית מופיעה בדרך כלל כתגובה למצוקה אצל הזולת.

לעתים קרובות נוטים להגדיר אמפתיה כיכולת של אדם לשים את עצמו בנעליו של אדם אחר, באופן זמני, אך לא מתוך הזדהות והתחברות מלאה, אלא מתוך ראיית קשייו ורגשותיו והיכולת "לצאת" מאותה תחושה ובכך לספק מענה של תמיכה רגשית. כלומר: "היכולת לחוש את הזולת מבלי לוותר על העצמי".

הפסיכולוג היינץ קוהוט הגדיר את האמפתיה כ"היכולת לחשוב ולהרגיש עצמך בחיים הפנימיים של אדם אחר".

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%94

לאמפתיה יש רכיבים מוסריים, קוגניטיביים, חברתיים, רגשיים, אישיותיים ונוירולוגיים. באופן כללי אמפתיה היא היכולת לזהות את קשייו של האחר, לחוש כלפיו חמלה, אכפתיות ואף הזדהות, ולעתים אף לפעול לפיה. רוב החוקרים מסכימים שתחושת האמפתיה היא סוג של דחף מולד, ושהיא מתחזקת או נחלשת לאורך החיים בגלל השפעות חיצוניות שמעצבות את האישיות או את ההתנהגות.

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3593641,00.html

ניתן להסתכל על האמפתיה כחיבור מסוים בין העולמות הרגשיים של שני אנשים.

http://www.levinsky2008.macam98.ac.il/mpsycho/lesson_12._2.asp

דוגמא מהחיים:כשמדברים על ההבדל בין אמפתיה להזדהות נותנים דוגמא כזו- אדם נפל לבור איש אחר ראה את האדם נופל לבור מסתכל עליו, נכנס לפניקה סובל קשה ומרגיש חסר אונים כמו האדם שנפל לבור. זוהי הזדהות. איש נוסף יראה את האדם שנפל לבור, מיד יהיה במחשבה ודאגה כיצד הוא יכול לעזור לאדם, מה האדם צריך ואיך לעזור לו  לצאת משם. זה אמפתיה.

• מסתבר שיש הגדרות רבות לאמפתיה, אחת מהן היא היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר ולהזדהות איתו, איך אתה היית מגדיר אמפתיה?

• מהי למעשה הרגשת האחר? הרגשת רגשותיו או הבנת המצב שבו הוא נמצא?

• האם ניתן לפתח יכולת להרגיש טוב יותר את האחר?

• הדוגמאות של תחושת ההזדהות והאמפתיה שאנו חשים כשיש אסון או נפגעי מלחמה או סרט שאנו צופים בו הן מובהקות, אנחנו מזדהים עם משהו שאנחנו מדמיינים את סבלו. האם יש ממש לדמיון הזה?

• האם כשאנו מזדהים ריגשית עם הזולת, אז נוצר בנינו קשר אמיתי?  

• רובנו משתמשים באמפתיה מהסוג הזה של "אה, בדיוק ככה הרגשתי כש.." המון שיחות וחברויות מתנהלות ככה, אפשר לשמוע את זה גם משיחות של ילדים שמתארים אחד לשני את התחושות שלהם מחוויות שונות. למה מיועדת החלפת הרשמים הרגשית הזאת?

• למה אני מרגישה אמפתיה בד"כ במצבי מצוקה? איפה האמפתיה לאנשים במצבי חיים רגילים?

• החשש הגדול בהרגשת האמפתיה היא שאני אני אקח לתוכי את הכאב או העצבות של האחר, האם יש בסיס לחשש הזה? אם כן, האם יש דרך להזדהות אם האחר מבלי לקחת את הכאב שלו באופן אישי?

חוסר/ירידה באמפתיה

למעשה, אנחנו שומעים יותר ויותר על ירידה בעולם של היכולת להזדהות עם האחר. למשל בדוגמא של נער בארה"ב שדרס, פגע באנשים עד מוות ולא חש כל חרטה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4466208,00.html

מחקר על ירידה באמפתיה בעולם:

לתחושת הבטן שהחברה האנושית נעשית פחות ופחות אמפתית לזולת מצטרפות בעת האחרונה גם עדויות מדעיות. ד"ר שרה קונראת (Konrath) מהמוסד למחקר חברתי באוניברסיטת מישיגן ועמיתיה ניתחו נתונים שנאספו על כ־14 אלף סטודנטים אמריקאים במשך שלושה עשורים, מ־1979 ועד 2009, והגיעו לממצאים קשים: בתכונה המכונה "נטילת פרספקטיבה", כלומר היכולת לדמיין נקודת מבט של מישהו אחר, נרשמה ירידה של 34%, וב"דאגה אמפתית" - היכולת לחוש רגשות של אחר ולהגיב אליהם - נרשמה ירידה חדה יותר, של 48%. בני השלושים של היום ממעטים לדאוג לאנשים עם פחות מזל מהם, אינם "נכנסים לנעליהם של אחרים" באופן טבעי, פחות מושפעים ממראה סבל של מישהו אחר, ופחות מעוניינים לעזור לאדם זר או לחבר.

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3593641,00.html

• למה יש ירידה ביכולת להזדהות עם האחר? האם זה ממש חוסר יכולת/ניוון או דווקא התפתחות? מדוע זה קורה?

• החוקרים מאשימים את הטכנולוגיה/האינטרנט, האם זו האשמה נכונה?

• הטכנולוגיה כבר קיימת בינינו שנים. האם יש דרך להשתמש בה נכון כדי שלא נאבד את יכולת ההזדהות?

• האם יש צורך או בכלל אפשרות להפחית את השימוש בטכנולוגיה הזו והאם זה יעזור?

• האם יש קשר בין הפסקה בקריאת ספרים שהחברה לוקה בה בעקבות עידן האינטרנט והגירויים הרבים לבין הירידה באמפטיה לדעתך?

• מה מפריע לנו לגשת ולפעול אחרי שאנחנו כבר מרגישים שהאחר זקוק לעזרה?

• "יש סיפור של פילוסוף סיני, על ילד שהולך לכיוון באר לא מכוסה ועומד ליפול לתוכה. כולם חשים דחף לעזור לו, וזו ההוכחה שהאנשים רחומים באופן מולד, אך ייתכן שהם לא יעשו דבר. הדחף האמפתי דומה, אבל העולם מעצב אותנו בצורות שונות כך שחלקנו נוטים לפעול לפי הדחפים האלה וחלקנו לא. אולי הדרך שבה גדלת, האינטראקציה עם ההורים והסביבה שבה חיית הקשיחו אותך".  -

• האם אנחנו אכן נולדים בעלי יכולת אמפתית?

• למה הסביבה מקשיחה אותנו? מאיפה זה נובע?

• אנחנו רואים שיש מגמת ירידה באמפתיה, האם ניתן להפוך את המגמה הזו?

• אצל ילדים ובני נוער אנחנו פוגשים גם שמחה לאיד. כמו לצחוק על האחר, אפילו לפגוע בו, לרצות שיהיה לו רע. זו ממש התפרצות כזו של חוסר אמפתיה. מדוע פוגשים את זה בעיקר אצל ילדים ונוער(המבוגרים כמובן למדו להסתיר)?

• למה אנחנו נהנים להתנחם בצרות של האחרים שדומות או חמורות מהצרות שלנו?

• האם אפשר לשנות את הנטייה הזאת? האם אפשר לרצות שלאחרים יהיה טוב?

• אם אצליח להרגיש אנשים אחרים, אני ארצה שיהיה להם טוב?

• למה אמורה בכלל ההזדהות הרגשית להניע אותנו?

המטפל שבתוכנו

כאשר אנו מדברים בפסיכולוגיית העצמי על המושג אמפתיה אין הכוונה לרגש שאנו אמורים לחוש כלפי המטופל אלא על התייצבות למולו באופן של "היות עבורו" ,התייצבות באופן שחורג מהסוביקטיביות שלנו אל עבר העצמיות שלנו שבה למעשה אנחנו מתהווים כ"סביבה" של המטופל ולא כתודעה סוביקטיבית נפרדת שמתבוננת עליו ומנתחת אותו.

http://asaflev.blogspot.com/2010/12/blog-post_11.html

• מהי הרגשה בריאה של הזולת?

• האם אני מסוגלת להביא עצמי למקום אובייקטיבי כלפי האחר? האם יש לנו יכולת כזו?

• האם אפשר לאמן את היכולת של "היות עבורו" בתוכנו?

• איך אפשר להרגיש אדם אחר באמת? (הרי תמיד אני מרגישה אחרים דרך עצמי, החוויה וזכרון הרגש האישי שלי).

• האם כדאי לעשות זאת? מדוע כדאי לעשות זאת?

• מה האימון הזה ישנה בנו באופן אישי וחברתי?

• האם לא ינצלו אותי אם תמיד אהיה עבור האחר?

• אם היינו מצליחים להרגיש אנשים אחרים לא היינו מנצלים את זה לטובתינו?

• אם היינו מצליחים להרגיש אנשים אחרים- איך היינו מתמודדים עם זה? זה לא ייצר עומס רגשי?

אינטליגנציה רגשית

אינטליגנציה רגשית היא יכולת או מיומנות של אדם לזהות, להעריך ולנהל את רגשותיו ואת רגשות האחר.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%92%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%94_%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%AA

לאחר שנים רבות וארוכות בהן שלטו מבחני ה-I.Q.  בעולם וכל הורה חשב על איך הוא מגדל ומטפח את האיינשטיין הפרטי שלו בבית, הולכת ופורחת בתקופה האחרונה גישה חדשה:

אינטליגנציה רגשית (EQ)

בתחילת שנות ה-80 פרסם הווארד גרדנר את הספר "אינטליגנציות מרובות". הוא טען שיש  שבעה (כיום מדובר על 9 ויש אומרים 77) סוגים של אינטליגנציות. אחד מהם הוא כינה בשם אינטליגנציה רגשית.

http://www.gan4u.co.il/article/39/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%94_%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%AA

• מהי אינטיליגנציה רגשית להגדרתך?

• האם אפשר לפתח סוג זה של אינטיליגנציה?

• איפה אנחנו תופסים רגש?

• מה הקשר בין אינטיליגנציה (קוגניטיבית) ורגישות/רגש?

• האם אנשים רגישים הם אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה?

• האם אינטליגנציה רגשית היא יכולת קוגניטיבית?

• האם האינטיליגנציה הרגשית מולדת או מתפתחת?

ניהול רגשות – היכולת לוויסות רגשי של עצמנו ושל אחרים. הכוונה היא שליטה ברגשות שלנו בהתאם למצב, יכולת לרתום רגשות (אפילו שליליים) להשגת היעדים הרצויים.

ניהול רגשות האחר מתייחס ליכולת השפעה, קרי יכולת להלהיב ולהניע או לגרום לזהירות יתר ככלי להשפעה חברתית.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%9C%D7%99%D7%92%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%94_%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%AA

• מה ההבדל בין היכולת שלי לשלוט ברגשות שלי, לבין היכולת שלי בלשלוט ברגשות של אחרים? (כמו שחקנים, פוליטיקאים, מנהיגים, דיקטטורים..)

• יש אנשים, בדרך כלל מאוד משפיעים בחברה, כמו דיקטטורים ואנשי עסקים שיודעים איך לשלוט ברגשות אחרים ולתמרן אותם. האם אני יכולה להגן על עצמי מפני אדם כזה?

• כרגע אפשר להתרשם שהעולם מנוהל על ידי אנשים בעלי אנטיליגנציה רגשית שמשתמשים בה בצורה שלילית. איך אפשר לשנות את זה?

• איך שכל ורגש תלויים אחד בשני?

• מחקרים מראים שאינטליגנציה רגשית היא מדד להצלחה בחיים. האומנם?

• מחקרים חדשניים מצביעים על גורמים פעילים התורמים לכך שאנשים בעלי  I.Q.  גבוה נכשלים בחיי היומיום ואילו בעלי  I.Q.  נמוך בהרבה עושים חייל. האם שתי האינטליגנציות באות האחת על חשבון השנייה?

• האם צריך ליצור איזון בין שתי האינטליגנציות? במידה וכן איך עושים זאת?

• האם יש קשר בין הדחף להישגיות לבין האינטליגנציה הרגשית של האדם?

• האם אינטליגנציה רגשית היא המפתח להסתגלות סביבתית טובה יותר?

• אני מצליחה לזהות רגשות אצלי ואצל אחרים, אבל לא מצליחה לשנות את ההרגשות והתגובות שלי, וזה מוביל להרגשת כישלון ואכזבה. איך אני עוברת משלב של זיהוי רגש למצב של ניהול שלו?

• אנו עדים לכך שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מעדיפים להיות לבד ומעדיפים את הקשרים החברתיים הוירטואליים על פני הקשרים האישייים הקרובים. מצד אחד האדם מנותק פיזית מסביבתו ומצד שני כדי לקרוא ולהרגיש את הסביבה הוא צריך יכולות וירטואליות חדשות.

מאחר וזו הצורה שהרבה מאד אנשים מתקשרים בעולם כיום- אז איך בכל זאת מפתחים רגישות וקשר בצורה וירטואלית? האם אפשר ללמוד להרגיש אנשים אחרים גם וירטואלית? איך היית ממליץ לעשות זאת?

האם אינטילגנציה רגשית לא באה בעצם  על חשבון האמפתיה שהגדרנו שבה האדם לא רק מרגיש אחר, אלא גם פועל למענו?לדוגמא במקום ללחוץ לייק, אני ממש יוצאת להפגנה! איך אפשר לעשות זאת?

אינטליגנציה רגשית וילדים

מחקרים מראים כי ילדים שהם בעלי  אינטליגנציה רגשית גבוהה לומדים טוב יותר, מרגישים טוב עם עצמם, עומדים ביתר קלות בלחצים, פחות אלימים, פותרים בעיות טוב יותר, בעלי שליטה עצמית ויכולת לדחות סיפוקים והכי חשוב: הם שמחים בריאים ומצליחים יותר.

פסיכולוגים  ואנשי חינוך בכל העולם  ובישראל עוסקים בפיתוח תוכניות לפיתוח האינטליגנציה הרגשית:  "להיות קודם כל בן אדם ואחר כך כל השאר..."

הציפיות מילדים היום הן בשמיים הלחץ הנפשי שילדים מצויים בו בשנים האחרונות התגבר באופן משמעותי, הלחץ הזה בא לידי ביטוי לא פעם בבעיות התנהגותיות והפרעות הסתגלות.

בסיטואציה כזו, המתכון המנצח הוא השילוב הנכון בין השכל לרגש, שכן - האינטליגנציה הרגשית משלימה את האינטליגנציה הקוגניטיבית ובאיזון נכון ניתן לנבא עתיד טוב יותר להצלחה בתחומים שונים של החיים.  

למרות שאינטליגנציה רגשית היא יכולת מולדת, יש הטוענים כי ניתן לשפרה על ידי מתן אפשרויות הבעה רגשית לילדים בגיל הרך. ניתן להראות להם שגם מבוגרים מרגישים, לתת לגיטימציה להבעת רגשות, ולפתח אצלם מודעות לרגשות הזולת. דרך נוספת היא השמעת סיפורים ושירים התורמים לטיפוח הרגשי, ועוזרים בזיהוי ובהבנת התהליכים הרגשיים אצלם ואצל זולתם. בתוך כך, נוצרת אצל הילדים מודעות להבחנה בין הרגש, שאין שליטה עליו, לבין מעשה, שעליו לקבל אחריות על עשייתו. בכך מתבהרים לילדים כללים וגבולות התנהגות .

http://www.gan4u.co.il/article/39/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%9C%D7%92%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%94_%D7%A8%D7%92%D7%A9%D7%99%D7%AA

• דיברנו על כך שכיום מילדות אנחנו מפתחים את הילדים בצורה שלא מאפשרת להם לפתח את הדמיון ולכן להזדהות עם הזולת- אם כן, מה אני צריכה לעשות כדי לעזור לילד שלי לפתח אנטיליגנציה רגשית, אותה יכולת של ניהול רגשות, באופן חיובי כלפי עצמו ואחרים?

• האם זה שאשקף לו את רגשותי יעזור בכך?/ סרטים?/ ספרים?/ משחק תפקידים?- מה הדרך הטובה ביותר?

• מה לגבי בני נוער- הם כבר גדלו בצורה הזאת ואנחנו רואים את התוצאות השליליות - חרמות, אלימות, התאבדויות - האם ניתן לעזור להם גם? באיזו דרך היית ממליץ לגשת אליהם? כיצד הם יכולים לפתח אינטיליגנציה רגשית ואמפתיה כלפי אחרים?

תוספת- מאמר- לאן נעלמה האמפתיה האנושית
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3593641,00.html

|מוסף כלכליסט | מוסף ינואר 2013

לאן נעלמה האמפתיה האנושית?

עזוב אותי באמש׳ך, יש לי מספיק צרות משלי: האם יש למין האנושי סיבה

לחשוש מכך, ואיך זה קשור לכסף ולגזענות

קרן צוריאל הררי

09:19 ,24.01.13

ביום סתווי באוקטובר 2011 יצאה יֶי־יֶי בת השנתיים מחנות כלי הבית של הוריה אל

הרחוב הסואן בשוק בעיר פושאן בדרום סין. רכב מסחרי לבן שהגיח משמאל דרס אותה

ונמלט מהמקום, מותיר אותה מדממת על הקרקע. בדקות הבאות חלפו 18 איש על פניה

- חלקם כמעט נתקלו בה ברגליהם - ואיש לא עצר לעזור. לבסוף עצרה אשה מבוגרת,

שאוספת פסולת לפרנסתה, משכה את הפעוטה לצד הדרך וקראה להוריה. במשך שבוע

שכבה יֶי־יֶי בבית החולים בתרדמת, סובלת מפגיעות רב־מערכתיות, עד שמתה מפצעיה.

האירוע הקשה תועד במצלמות האבטחה של השוק, ובחסות הרשתות החברתיות הופץ

במהירות בעולם ועורר זעזוע עמוק. רבים ראו בו הוכחה להידלדלות ברגש האמפתיה -

תופעה קשה ולא כל כך מדוברת. את מותה של יֶי־יֶי אולי אפשר היה לפטור כאירוע חריג

שהתרחש בסין הרחוקה. אבל גילויים של לב קר, אדיש וחסר חמלה קורים ליד כולנו יותר

ויותר. לפני חמש שנים, למשל, נמחץ רוכב האופנוע משה חי ישראלי על ידי משאית בטון

בצומת אזור ונותר שרוע על הכביש במשך דקות ארוכות, באמצע היום, עד שמישהו ניגש

אליו.

לאחר מותו יצאו במד"א בקריאה חריגה לציבור: "צאו מהאדישות, גלו אכפתיות והזעיקו

עזרה". אבי דיכטר, אז השר לביטחון פנים, נשא בכנסת נאום אישי עם אופי של חשבון

נפש ציבורי. "נפשי אינה מוצאת מנוח, בטני מתהפכת בקרבי מאז צפיתי אתמול

בתמונות הבלתי נתפסות מהצומת ובחלל המוטל במרכזן ללא נוע. עד אנה אנו באים? עד

אנה נושאים אותנו האטימות ואובדן הרגישות?". בתו של ישראלי אמרה לתקשורת:

"נורא קשה לי לחשוב על זה שלא עזרו לו. אני מעדיפה לחשוב שאנשים היו בהלם ושהם

לא הבינו מה קרה. כל מחשבה אחרת היא מזעזעת".

לאמפתיה יש הגדרות רבות - תלוי את מי שואלים. יש לה רכיבים מוסריים, קוגניטיביים,

חברתיים, רגשיים, אישיותיים ונוירולוגיים. באופן כללי אמפתיה היא היכולת לזהות את

קשייו של האחר, לחוש כלפיו חמלה, אכפתיות ואף הזדהות, ולעתים אף לפעול לפיה. רוב

החוקרים מסכימים שתחושת האמפתיה היא סוג של דחף מולד, ושהיא מתחזקת או

נחלשת לאורך החיים בגלל השפעות חיצוניות שמעצבות את האישיות או את ההתנהגות.

• מה דעתך על זה?

הגישה הזאת קיבלה חיזוק בשנות השמונים, כאשר קבוצת חוקרים מאוניברסיטת

פארמה באיטליה גילתה בטעות איך פועלת האמפתיה במוח. החוקרים ערכו ניסויים

שבהם חיברו את מוחותיהם של קופים לאלקטרודות כדי לחקור את העצבים שמתמחים

בתיאום יד ופה, כמו נטילת פיסות אוכל והגשתן לפה. כשאחד החוקרים נטל פיסת מזון

מהמגש, לא למטרת מחקר, התברר שמוחם של הקופים הגיב כאילו הם עצמם הרימו את

המזון. התגלית הזאת קיבלה את השם "נוירוני מראה", ולפיה הפעילות העצבית

המתרחשת כשאתה מבצע פעולה מסוימת זהה לזו שמתרחשת כשאתה צופה באחר

מבצע אותה - וזה הבסיס המוחי של האמפתיה.

לתחושת הבטן שהחברה האנושית נעשית פחות ופחות אמפתית לזולת מצטרפות בעת

האחרונה גם עדויות מדעיות. ד"ר שרה קונראת (Konrath) מהמוסד למחקר חברתי

באוניברסיטת מישיגן ועמיתיה ניתחו נתונים שנאספו על כ־14 אלף סטודנטים אמריקאים

במשך שלושה עשורים, מ־1979 ועד 2009, והגיעו לממצאים קשים: בתכונה המכונה

"נטילת פרספקטיבה", כלומר היכולת לדמיין נקודת מבט של מישהו אחר, נרשמה ירידה

של %34, וב"דאגה אמפתית" - היכולת לחוש רגשות של אחר ולהגיב אליהם – נרשמה יותר, של %48.

בני השלושים של היום ממעטים לדאוג לאנשים עם פחות מזל מהם, אינם "נכנסים לנעליהם של אחרים" באופן טבעי, פחות מושפעים ממראה סבל של מישהו אחר, ופחות מעוניינים לעזור לאדם זר או לחבר.

"ציפינו לירידה באמפתיה, אבל לא היה לנו מושג שהיא תהיה כזאת חזקה", אומרת

קונראת ל"מוסף כלכליסט". "זוהי בעיה שיהיו לה השלכות מאחר שאמפתיה היא הדבק

של רוב האינטראקציות החברתיות, ואני חושבת שכחברה אנחנו צריכים להיות מודאגים

מכך שגדל כאן דור פחות אמפתי. אבל אני גם חושבת שאפשר לשפר את הדברים".

אנחנו שקועים בפייסבוק, איפה נפגוש אנשים אמיתיים?

כשצוללים אל תוך הנתונים של קונראת, מתברר שעיקר הירידה באמפתיה התרחשה

בעשור האחרון, מאז שנת 2000. השאלה הגדולה היא מה קרה בנקודת הזמן הזאת.

קונראת' מציעה כמה אפשרויות, מעין ניחושים מושכלים שמבוססים על מחקרים קודמים.

החשודים המיידיים הם האינטרנט והרשתות החברתיות, שזינקו בדיוק באותה נקודת זמן

שבה האמפתיה צנחה.

"היום אנחנו מחוברים יותר מאי פעם, אז למה אנחנו יותר מנותקים זה מזה?", תוהה קונראת במאמר שפרסמה לאחרונה. "אי אפשר להתעלם מהתרומה הפוטנציאלית, ולו

החלקית, של הטכנולוגיה לשינויים הללו. אנשים היום מפריעים באופן שגרתי לארוחות

ולשיחות פנים אל פנים בהודעות טקסט ושיחות בטלפון הנייד. למעשה, ההתקדמות

הגדולה ביותר של המדיה האלקטרונית חופפת לנקודה שבה האמפתיה החלה לרדת".

בתקשורת פנים אל פנים, היא מסבירה, אנחנו נחשפים להרבה מאוד אינפורמציה מהצד

השני - ויזואלית (הבעות פנים, קשר עין), שמיעתית (טון דיבור) ומוחשית (מגע, מרחק

פיזי), וגם לאותות כימיים, כמו פרומונים, אותם הורמונים שמעוררים תגובה התנהגותית.

"סביר ששהות בסביבה מרובת החושים הזאת יכול להשחיז את מיומנויות האמפתיה

שלנו", היא קובעת. אלא שבתקשורת הדיגיטלית רוב המידע הזה לא מועבר, ומי ששקוע

כל כך הרבה בתקשורת כזאת לא פנוי לתקשורת שבה יתאמן באמפתיה.

סיבה נוספת היא מקלט האנונימיות היחסית שמעניקה המדיה החברתית, שמאפשרת

לגולשים להתעלם מהתחושות של אנשים אחרים ומהכללים המקובלים של מה ראוי לומר

ואיך ראוי להתנהג. בנוסף, האינטרנט חושף אותנו לכל כך הרבה סבל בעולם, שאנחנו

המומים, מותשים, ומחפשים משהו שישכך את הכאב. פחות אמפתיה מאלחשת אותו.

עם זאת, קונראת מבהירה כי קשה לקבוע מה גרם למה. "ייתכן שהשימוש במדיה

החברתית מגביר את הנרקיסיזם, אבל ייתכן גם שאנשים יותר נרקיסיסטים ופחות

אמפתיים פשוט נמשכים לאתרים האלה ומשתמשים בהם לקידום עצמי, כפי שהיו

משתמשים בכל כלי אחר".

הפסקנו לקרוא ספרים, איך נדמיין רגשות של זרים?

יש גם הבדל חשוב בין לחוש אמפתיה לבין לפעול לפיה. רבים עשויים לחוש אמפתיה

וחמלה כלפי קבצנית ברחוב, אולם מעטים ייגשו וינסו לסייע לה. "אלה שתי שאלות שונות:

האם לאנשים יש תחושות אמפתיה והאם הם פועלים לפיהן", מסביר מארק דיוויס

(Davis), פרופסור לפסיכולוגיה באקרד קולג' בפלורידה. דיוויס הוא אחת הדמויות

החשובות בחקר האמפתיה, לאחר שב־1979 פיתח את השאלון שמקובל עד היום

למדידת אמפתיה. דיוויס, חשוב לציין, עדיין אינו משוכנע בטיעון של ירידת האמפתיה,

והוא ממתין למחקרים עתידיים שיחזקו או יבטלו את הטענה.

"יש סיפור של פילוסוף סיני, על ילד שהולך לכיוון באר לא מכוסה ועומד ליפול לתוכה. כולם

חשים דחף לעזור לו, וזו ההוכחה שהאנשים רחומים באופן מולד, אך ייתכן שהם לא יעשו

דבר. הדחף האמפתי דומה, אבל העולם מעצב אותנו בצורות שונות כך שחלקנו נוטים

לפעול לפי הדחפים האלה וחלקנו לא. אולי הדרך שבה גדלת, האינטראקציה עם ההורים

והסביבה שבה חיית הקשיחו אותך".

עם הדברים שאולי הקשיחו אותנו בעשור האחרון נמנים התכנים שאנחנו צורכים: יותר

תוכניות ריאליטי וחטיפי בידור, ופחות ספרים, מחזות ודרמות טלוויזיה מעמיקות,

שמאפשרים להיסחף לעומק הפסיכולוגי והחווייתי של אחרים ולדמיין את עצמנו

בסיטואציות שונות לחלוטין מחיינו. "סולם הפנטזיה", אחד הרכיבים במדד של דיוויס,

בודק את היכולת הזאת, שמעניקים ספרים ומחזות. "נראה שיש קורלציה בין מקום גבוה

בסולם הפנטזיה לבין היכולת להשקיע את עצמך בספרות", הוא אומר. "אבל אני לא יודע

אם הקריאה היא שמשפיעה על הדמיון והאמפתיה, או שאנשים אמפתיים נמשכים

מלכתחילה למצבי דמיון. בקהילה החינוכית טוענים שאתה צריך דמיון ויכולת לצאת

מעצמך כדי להיכנס לתוך החוויות של מישהו אחר, ואחת הדרכים לעשות את זה היא

להיחשף לספרות ומחזות".

פרופ' ריימונד מאר (Mar) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת יורק הקנדית מצא קשר

הדוק בין קריאת ספרות יפה ליכולות אמפתיה גבוהות. הקשר נותר חזק גם לאחר

שנטרל כמה משתנים, כמו הנטייה להימשך לקריאת ספרים. "כשאנחנו קוראים סיפור

אנחנו שוקעים בעולם שמוצג לנו, עוברים למקומות חדשים עם אנשים חדשים, חווים

סימולציה של רגשות וחשים רגשות אמיתיים בתגובה לקונפליקטים וליחסים של הדמויות

בסיפור", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "לכן סיפורים מציעים לנו סימולציה עם רגש עמוק

והתנסות חברתית, ולזה יש השלכות אמיתיות על העולם החברתי האמיתי שלנו - במיוחד

על מיומנויות חברתיות של אמפתיה והבנה", הוא כותב במחקר.

מה בקריאה תורם לאמפתיה?

"אצל ילדים האספקט החשוב הוא הקריאה המשותפת של ילד ומבוגר. אצל מבוגרים מה

שנראה הכי משמעותי הוא התוכן - אם הוא פסיכולוגי, אם הוא על יחסים בין־אישיים. יש

גם קשר בין תוכן הטקסט לסוגים שונים של אנשים. יש אנשים עם צורך לחוש רגשות

מסוימים, והם מגיבים באופן שונה לטקסטים שונים".

לאנשים קוראים יש גם יחסים חברתיים עמוקים יותר?

"במחקר שלנו מצאנו קשר חזק בין יחסים חברתיים לקריאה, כלומר לאנשים שקראו יותר

היה הון חברתי גדול יותר. אני מאמין שאנשים צריכים לדמיין אנשים ועולמות אחרים -

אנשים שחיים אחרת מאיתנו, שבאים מרקע שונה, שאחרת לא היו פוגשים - כדי להגביר

את היכולת הפסיכולוגית שלהם, שהיא בית לאמפתיה. זה יכול להשפיע על העולם

שלהם".

למדנו לאהוב את עצמנו, איך נהיה אמפתיים לאחרים?

כוס האמפתיה המתרוקנת מתמלאת במקומה בנרקיסיזם, שנמצא בשיא של כל הזמנים

על פי מחקרים עדכניים. ג'ין טוונג (Twenge), דוקטור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סן דייגו

סטייט, החוקרת הבולטת בעולם בתחום, מצאה שכמעט לאחד מכל עשרה סטודנטים

אמריקאים יש הפרעה אישיותית נרקיסיסטית. התופעה כל כך נפוצה, שהיא מכנה אותם

"דור האני", The Me Generation, במקום ההגדרה המקובלת יותר, דור ה־Y.

ככל שהנרקיסיזם עולה האמפתיה יורדת?

"לאנשים עם ציונים גבוהים בנרקיסיזם יש ציונים נמוכים באמפתיה, ואנחנו רואים שיש

להם קושי להחזיק בפרספקטיבה של מישהו אחר", אומרת טוונג. "ככל שאנשים יותר

אינדיבידואליסטים הם פחות מתחשבים באחרים ופחות מעורבים בקהילה. ואם הם יותר

מדי ממוקדים בעצמם הם פחות נוטים להתמקד באחרים, ולכן חלשים באמפתיה".

זה דור שגודל על ברכי הערכה עצמית, שמע מהוריו שהוא הכי טוב, מוצלח ומושלם -

והאמין בכך, גם אם אין לאמונה הזאת כל ביסוס במציאות. "הורים מאמינים שהם

מוכרחים ללמד את ילדיהם הערכה עצמית כדי שהם יצליחו, אבל אם ההערכה הזאת אינה

מבוססת על דבר היא הופכת לנרקיסיזם, שבעצם יכול להוביל לכישלון במקום להצלחה",

מסבירה טוונג. במאמר שפרסמה בהפינגטון פוסט הוסיפה: "בריצה המהירה שלנו ללמד

אהבה עצמית, שכחנו שקשה יותר וחשוב יותר לאהוב אחרים בדיוק באותה מידה. אם

אתה אוהב את עצמך יותר מדי, אין לך הרבה אהבה עודפת עבור מישהו אחר".

• איך קשורה תופעת האהבה העצמית הנרקיסיסטית עם חוסר הרגשת הזולת?

במחקר חדש שטוונג פרסמה לאחרונה עם פרופ' קית קמפבל (Campbell), ראש

המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ג'ורג'יה, שותפהּ למחקר ולספר "מגיפת

הנרקיסיזם", הם השוו בין 9.2 מיליון סטודנטים בשלוש תקופות - דור הבייבי־בומרס

(ילידי שנות החמישים), דור ה־X (ילידי שנות השבעים) ודור ה־Y (ילידי שנות השמונים

והתשעים).

התברר להם שלבני ה־20 וה־30 של היום חשובות מאוד מטרות חיצוניות כמו כסף,

מראה ותהילה - הרבה יותר ממטרות עם ערכים פנימיים כמו קבלה עצמית, קהילה או

שיוך קבוצתי, שהיו חשובות לדורות הקודמים. רמת האכפתיות שלהם כלפי כל מה שלא

קשור בהם נמוכה עד כדי כך שהם פחות דואגים לאחרים, פחות מוכנים לתרום לצדקה,

לתקן אי־שוויון, לעזור לאחרים, לשנות את הרגלי האכילה שלהם כדי שיהיה לרעבים יותר

אוכל, לקדם הבנה בין־גזעית או לעבוד במקצוע שיועיל לחברה כמו עבודה סוציאלית.

בעוד עשור־שניים הם יהיו לב החברה. זה צריך להדאיג אותנו?

"כן, אני חושבת שאנחנו צריכים להיות מודאגים מכך ומהתרבות שמעודדת התנהגות

נרקיסיסטית. הבעיה היא לא רק דור אחד, אלא התרבות כולה".

הגזענות היא מולדת, איך נחוש אמפתיה כלפי השונים?

הנטייה להגיב בצורה גזענית, חסרת אמפתיה ולעתים אף שמחה לאידם של אנשים

השונים מאיתנו היא טבעית, טוענים החוקרים, ורק חינוך ושימוש בדמיון עשוי לאפשר

לאנשים להתגבר על נטייה זו. "התגובות של המוח גזעניות בבסיסן", מסבירה ד"ר יוליה

גולנד, חוקרת מוח ועמיתת מחקר במחלקה לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי. "אנשים

לבנים שרואים תמונה של יד לבנה נחתכת או נדקרת מגיבים כאילו זה הכאב שלהם,

וכשהם רואים יד שחורה אין שום תגובה. זה קורה גם אצל שחורים כלפי לבנים. זו

התגובה האימפולסיבית הראשונית של המוח, ואחריה יכול לבוא תיקון. הגזענות מולדת,

זו לא המצאה של מפלגת ימין", היא אומרת.

פרופ' גיל דיזנדרוק, חבר במחלקה לפסיכולוגיה ובמרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת

בר־אילן, מצא שכבר בגיל חמש, ולפני שהם מבינים בפוליטיקה, ילדים ישראלים מאמינים

שאנשים ששייכים לקטגוריות חברתיות שונות - יהודים וערבים - שונים באופן מהותי.

כלומר ההבחנה בין יהודים לערבים משקפת אמת אובייקטיבית וטבעית שנקבעת לפי

תורשה ולא ניתנת לשינוי, והאנשים ששייכים לשתי הקבוצות האלה שונים באופן עמוק

ומרכזי. במילים אחרות, הם תופסים את הקטגוריות האלה כאילו הן מינים שונים של חיות,

כמו פילים ואריות.

"התפיסה המהותנית מאוד מעודדת אפליה לטובת אלה שדומים לי ונגד אלה ששונים

ממני", אז מהותנות יכולה לגרום לירידה באמפתיה.

"אתן לך דוגמה: אם אני ילד שרואה מישהו אחר סובל, אבל הסביבה שלי אומרת לי לא

להתחשב בכאב הזה, זה יכול ליצור אצלי בלבול ותחושה של חוסר היגיון. התפיסה

המהותנית פותרת לי את הבלבול בכך שהיא אומרת לי שהילד האחר שונה ממני באופן

מהותי, ולכן מה שכואב לי לא בהכרח כואב לו. במובן מסוים, התפיסה המהותנית מחסנת

אותי מלכתחילה מלחוש אמפתיה כלפי השונה".

אם העשירים פחות אמפתיים, איך אנחנו נדאג לחלשים?

ד"ר פול פיף (Piff), פסיכולוג מאוניברסיטת ברקלי, הקדיש את עבודת הפוסט־דוקטורט

שלו לבחינת האמפתיה של העשירים. המחקר, שזכה בפרס האגודה למחקר פסיכולוגי

של סוגיות חברתיות, כלל שבעה ניסויים פשוטים וחכמים. פיף מצא למשל שנהגי מכוניות

יוקרה חותכים נהגים במקום לחכות לתורם יותר מנהגים אחרים, ומאיצים יותר לפני

מעברי חציה שעל ספם עומדים הולכי רגל.

בניסוי נוסף משתתפים עשירים ששיחקו במשחקי מחשב דיווחו על תוצאות גבוהות

ובלתי אפשריות מבחינת תנאי המשחק, בתקווה שיזכו במזומנים. הם נטו לשקר במשא

ומתן, להונות לקוחות בשביל רווחים ולקחת ממתקים מצנצנת שנועדה לילדים. "לאורך כל

המחקרים, העשירים יותר ביטאו את האמונה שתאוות בצע היא מוסרית, וגישת

ה'חמדנות־זה־טוב' תמכה בהתנהגותם הלא מוסרית", כתבו פיף והמנחה שלו, פרופ'

דאצ'ר קלטנר (Dacher Keltner), במאמר שפרסמו ב"ניו יורק טיימס". "עושר מקדם

מנטליות של 'אני קודם', והאידאולוגיה של אינטרס אישי חסר רסן משמשת ההצדקה

הנשגבת שלו".

עושר וכוח, אולי בעוצמה הרבה ביותר, מצויים בידי ממשלות, וכאשר הן נוהגות בחוסר

אמפתיה קשה לבוא בטענות אל כל השאר, משתי סיבות: הנבחרים נותנים דוגמה אישית

גרועה, והמדיניות הכלכלית שהם מקדמים מגבירה את הלחץ והמצוקה, גורמת לאנשים

לעסוק בהישרדותם האישית - ואז הם אינם מסוגלים לעסוק בהישרדות של אחרים. רלי

הוקשילד (Hochschild) קוראת לזה "לפיתת האמפתיה".

הוקשילד היא פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, מוערכת ומעוטרת

פרסים על מחקריה שעוסקים בתפר שבין רגשות לכלכלה ולמבני כוח. "אפשר לראות את

השיח הציבורי על ה־Makers and takers, על אלה שעושים ואלה שלוקחים", היא

אומרת. "אנשים חיים בחוסר ביטחון ובמצוקה בנוגע לעתידם. לא משנה כמה כסף הם

מרוויחים היום, הם לא בטוחים שירוויחו אותו גם מחר, וכך נוצר מה שאני מכנה הפרטה

של האמפתיה: אתה מרגיש שאתה מסוגל להבין רק אנשים כמוך, ואתה נוהג בחוסר

אמפתיה ומשפיל את האחרים - הבטלנים הנרפים שלא דואגים לעצמם ורק לוקחים. זה

גורם לך להרגיש טוב עם עצמך, כי אתה סובל, אבל יש כאלה שסובלים יותר".

הרבה מדינות בעולם מתמודדות היום עם קשיים כלכליים. זה עלול להפחית עוד יותר את

האמפתיה?

"כן, וזו מחשבה מפחידה. ממשלות טוענות שאי אפשר להעלות את רמת החיים של כולם

- טיעון שאפשר להתווכח איתו, אבל אי אפשר להתווכח עם זה שהן יוצרות חוסר שוויון

כשהן לא מעלות את המסים לעשירים, מפחיתות את הרגולציה על חברות גדולות

ומקטינות את רשת הביטחון. שלושת הצעדים האלה יוצרים מצוקה, ובמקביל הם

מבססים את האידאולוגיה שאומרת: אתם ברשות עצמכם, הממשלה לא תדאג לכם, ולכן

עליכם להיות עצמאיים ובלתי תלויים. זו גישה שיוצרת מחסום לאמפתיה".