אמפתיה. יכולת להרגיש את האחר, להשתתף עימו, להסתכל על דברים מנקודת מבטו. כמה אמפתיה אתם מרגישים כלפיכם? כמה אמפתיה אתם משדרים לסובבים אתכם? על הסיבות לירידה ברמת האמפתיה ועל השיטה האינטגרלית להגברתה.
בחינת השינויים שעברנו לאורך דורות מראה מעבר מעבודות כפיים פשוטות שאדם יכול היה לעשות לבדו, לפרויקטים מורכבים ביותר שדורשים עבודת צוות, שיתוף פעולה, אינטליגנציה רגשית ואמפתיה רבה. לכן כבר עשרות שנים ארגונים בודקים את היכולות הללו, לפני שהם מחליטים לצרף מישהו לשורותיהם.
עם זאת, האגו של האדם לא מפסיק לתפוח, והוא גורם לכך שמשנה לשנה האדם רואה רק את עצמו. אנשים מאבדים את היכולת לתקשר עם אחרים, אין להם כוח לאף אחד. הם נעשים יותר ויותר אדישים לסביבה, והמנהלים עומדים חסרי אונים מול התופעה שהופכת לסוג של מגפה. ולא רק בעבודה ניכר חוסר האמפתיה, אלא גם בזוגיות, עם הילדים, עם השכנים, בכבישים ובכלל בחברה.
חוקרים מציינים את העובדה שבזמנינו קוראים פחות ספרים מבעבר, וגם זה משפיע על היכולת האמפתית. אם בילדותנו קראנו למשל על הרפתקאותיו של תום סויר, אז נסחפנו במחוזות הדמיון יחד איתו, הרגשנו את הנופים ואת הדמויות, את האירועים ואת ההפתעות. קריאת הספר הכניסה אותנו לתוך הסצנות, והייתה לנו הזדהות מוחלטת איתן. בכל רגע שיכולנו חזרנו אל הספר, משך ימים ושבועות חיינו בתוך אותן עלילות. ואם מתישהו יצא סרט על בסיס איזה ספר שקראנו והלכנו לצפות בו, בדרך כלל הוא גרם לנו לאכזבה. למה? כי יוצרי הסרט כמו גנבו מאיתנו את החוויות האישיות. הרי אנחנו, בעיני רוחנו, יצרנו תמונות אחרות.
והילדים של היום? בקושי קוראים ספרים, חיים בתוך מסכים. הם לא צריכים לדמיין כמעט, כי כל העולם אצלם בכף היד. הדמיון אמור להשלים לאדם את הצורה שהוא היה רוצה להימצא בה ואין לו אותה, אבל לילדינו הכול זמין און ליין. הם לא צריכים אף אחד. אין להם תחושה של חוסר בהתקשרות לאחרים, ולא מתפתחות בהם יכולות רגשיות כמו אמפתיה. מצוקות אישיות נפתרות על ידי תרופות הרגעה, לצדם של סמים ואלכוהול.
כתוצאה מכל זה, כאשר דורשים ממישהו להרגיש את הזולת, להתחבר למחשבות שלו, לרעיונות שלו, לשאיפות שלו, הוא לא מבין מה רוצים ממנו. הוא רגיל לראות בכל מקום דמויות שצריכות לשרת אותו. מחפש איך להוציא מהן מקסימום תועלת, שומר שלא יזיקו לו. יש לדמויות הללו רגשות, מחשבות, קיום משל עצמן? הוא בכלל לא מזהה זאת. וזה לא שהאדם מתעלם ממישהו בכוונה, אלא כך הוא הוא בנוי, נטול חוש להרגשת הזולת. אין לו גם ייסורי מצפון, כי הוא בעל הרגשה של עצמו בלבד. במבט כולל, זהו שורש כל הבעיות שיש היום בחיי הפרט והחברה, כי העולם שלנו נעשה מקושר והתלות הדדית הולכת וגדלה, אבל אנשים לא מסוגלים לעכל שכולנו באותה סירה.
עד כאן הדיאגנוזה, ומתוכה באה השיטה האינטגרלית ומציעה תהליך להגברת האמפתיה והחיבור בין בני אדם. לצורך המחשת העקרונות האינטגרליים נדמה ארגון מסוים, שמנהליו מזמינים מומחה שיעבוד עם צוות העובדים לאורך זמן, וננסה להתחקות אחר שלבי התהליך.
בשלב הראשון, מתיישבים כולם במעגל. המנחה נותן הוראות לביצוע, וכולם עוקבים אחריו. דברים פשוטים ביותר, כמו למשל לומר אחד לשני שלום, מה נשמע, ועוד כמה משפטים בסיסיים. אחר כך, להסתכל אחד על השני, עם עין אחת סגורה, ועם השנייה, לעשות זה לזה פרצופים מצחיקים, וכיוצא בזה. המטרה של השלב הזה היא להתחיל להכניס את האנשים לאינטראקציה, לעורר בהם פעולה של השסתומים הפנימיים, הרגשיים. בהדרגה, כל אחד יראה שכולם דומים, נהנים מלעשות שטויות כמו ילדים, וזה יסייע לו להפסיק להתבייש מהאחרים.
בשלב השני, נעבור למשחקי חיבור. הצלחה במשחקים מיוחדים אלה, שלא זה המקום לפרטם, מחייבת התקשרות, הזדהות וסינכרון בין המשתתפים. במשך הזמן ייווצר תיאום פנימי בין אדם לאדם, שיבוסס על יכולת מתגברת להרגיש את הזולת. השיפור יהיה הדרגתי ודאי, וחשוב להקפיד על מסגרת זמן קבועה לפעילות האינטגרלית בארגון, כמו גם על השתתפות של כולם.
בשלב השלישי, נקיים דיונים קבוצתיים על כל מיני נושאים, וננסה לראות איך נוכל להשלים זה את זה. מחקרים מראים שבעזרת אינטליגנציה קבוצתית אפשר להתמודד עם אתגרים גדולים מאוד. המפתח להצלחה הוא להתחבר פנימית זה לזה, לרצות להשלים את האחר, לא להתנשא, לא להתווכח כדי להוכיח שאני יותר.
לשם כך, כשמישהו מדבר בתורו, כל האחרים צריכים להתייחס אליו בהקשבה מלאה, ברצון לשתות את דבריו כאילו הם החכמים ביותר, בשאיפה להיכלל ממה שהוא מרגיש וחושב. להתאמץ להתחבר אליו לב אל לב, כאילו שהוא הילד האהוב שלי ואני ממש רוצה להיכנס לתוכו, להזדהות איתו.
ודאי שיהיו טיפוסים שאליהם במיוחד יהיה לנו קשה להתחבר, אבל זה טבעי לגמרי. מה שיכול לעזור להתגבר על הדחייה מהם זה לעצום עיניים כשהם מדברים, לצייר לעצמנו שמה שהם אומרים זה כמו מילים בספר שאני קורא ורוצה להיסחף לתוכו, להיכנס לתמונה שלו, להזדהות עם הגיבור ולחיות את החוויות שלו. אכן, זהו תרגיל לא פשוט, אבל הוא מפתח באדם את היכולת להתעלות מגבולות התפיסה האגואיסטית הצרה, לצאת מעצמו כדי להרגיש את הסביבה.
לכל אורך הדרך, וזהו עקרון-על בשיטה האינטגרלית, נבנה אווירה של עולם שכולו מחובר, עולם שבו כולם מנסים להרגיש את כולם, להזדהות עימם. לא נדבר על דברים רעים, נשתדל לראות את כולם טובים ויפים. כמו בתיאטרון, ננסה לבנות מציאות של עולם מושלם, וממש לחיות בה.
יש פה שיטה שלמה שצריך ללמוד ולתרגל כמובן, אבל בשורה התחתונה, אדם שמצליח לפתח אמפתיה ברמה גבוהה, מביא על עצמו יחס טוב מהסביבה. אנשים ירגישו שהוא מבין ומרגיש אותם, ירצו להיות קרובים אליו ולהיטיב לו בחזרה. פחות עצבים, פחות מתחים, יותר כיף, סיפוק והצלחה!
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתוכניתנו
חיים חדשים 291 – bit.ly/3L65jbN