חיים חדשים
תוכנית 1310
הסיבות לאיבוד הרגשת קרבה במשפחה
שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 27.06.21 – אחרי עריכה
אורן: מספר התוכנית היום הוא 1310 והנושא שלנו הוא תקשורת בין אחים במשפחה עם ילדים קטנים. אנחנו הורים, יש לנו ילדים, חלקם בוגרים, חלקם צעירים, אבל היום בתוכנית אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן דבר חשוב ביותר, איך להשתמש בבית שלנו כמעבדה ביתית לפיתוח היכולת של כל אחד ואחד מהילדים שלנו להתקשר נכון לאנשים סביבו שהוא יפגוש לאורך כל החיים. נתחיל בגילאים צעירים, נגיד מתחת לגיל 10 וננסה להבין איך אנחנו בונים את התקשורת ביניהם בצורה מיטבית. תהיו איתנו, יהיה מרתק.
ניצה: אני אתחיל אולי מהסוף. אני חושבת שבאמת הנחת הכי גדולה שיכולה להיות להורים היא כשילדים מסתדרים היטב ביניהם. זאת אומרת, יש באמת איזו הרגשה שעשינו את הדבר הנכון, שכנראה חינכנו כמו שצריך כשהילדים יודעים להתחבר ביניהם, והם תומכים זה בזה ואוהבים אחד את השני, ובאמת יש כזאת הרגשה של ביחד.
אבל כדי שזה יקרה יום אחד צריך להתחיל לבנות את זה בשלב מאוד מאוד מוקדם. זה דבר ראשון. דבר שני שאני רוצה להוסיף, כי מה שציינתי עכשיו היה נכון לפני 100 שנה, לפני 50 שנה וגם היום. מה שנוסף היום לעניין זה שההורים או בוא נגיד אנחנו, אנשים שכבר כן מודעים לכך שהעולם הולך לאיזה כיוון שהוא יותר מחובר, יותר מקושר, אנחנו מבינים שאם נבנה מהם מיני קבוצה מלוכדת ביניהם זה ייתן להם גם יכולת וכלים להתמודד הלאה בהצלחה טובה יותר בחיים עצמם, זאת אומרת יש פה עוד ערך מוסף, ולכן בזה אנחנו רוצים להתמקד היום בשיחה שלנו.
אולי קודם כל נתחיל בהצבה של רף כמו שאתה מגדיר אותו, איך היית מגדיר תקשורת שהיא טובה בין אחים, מהי תקשורת טובה בין אחים?
אני חושב שאפשר להגדיר זאת בצורה פשוטה, שזה הרגשת המשפחה, הרגשת אחים, הרגשת התמיכה, התחייבות שבאה מצד הטבע "כי אחים אנחנו"1, ושאנחנו מרגישים קשר וגם והתחייבות מתוך זה שההורים מצפים מאיתנו שכך אנחנו נתנהג, כי בסופו של דבר אין לנו בעולמנו אנשים יותר קרובים, יותר מחויבים מצד הטבע ממה שאנחנו בינינו האחים. מצד אחד.
מצד שני, אנחנו לומדים, רואים, מרגישים, עד כמה יש בעיות בזה. כי איפה שמצד אחד יש קרבת דם מה שנקרא מצד הטבע, יש גם מצד הטבע איזו מין תחרות, דחייה, שנאה, קנאה. ולכן כאן אנחנו צריכים בכל זאת לעבוד על טבע האדם כדי לסדר את כל הנטיות הללו מצד הטבע שאנחנו אחים ומצד הטבע הגשמי שאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בדחייה, שנאה, בהתמודדות הדדית.
וזה לא עניין של ההורים שלא חינכו אותנו נכון או משהו, אלא מצד הטבע זה כבר מושרש בנו שיש כאן גם שנאה וגם אהבה בשורש שלנו, שכך זה כנראה מגיע לנו בכלל ממבנה המציאות, ממבנה החברה האנושית עצמה, שאם יש שני אנשים אז יש ביניהם גם מקור קשר ומקור שנאה. כי בסופו של דבר כולנו בני אדם, ובינינו יש שורש אחד שהוא אדם, ולכן כולנו אחים כביכול, רק השורש שלנו נמצא רחוק מאוד מאיתנו, מצד אחד. ומצד שני, אם בכל זאת ניקח את זה בחשבון, אז אנחנו יכולים לבנות מתוך השורש הזה אנושות חדשה, חברה חדשה, שבכל זאת השורש נמצא בה.
אז כאן השאלה, האם השורש הזה שאנחנו נמצאים כאחים לאבא ואימא הנוכחים שהולידו אותנו וחינכו וטיפלו בנו, האם השורש הזה פועל ומחייב אותנו, מצד אחד. ומצד שני, האם השורש הטבעי שלנו, הרחוק, שבכל זאת כולנו בני אדם, "בני אדם", בנים של האבא שלנו ה"אדם", זה לא מחייב אותנו בכלום? אנחנו רואים שגם זה וגם זה לא קובע שום דבר והכול תלוי בכמה שאנחנו יכולים לפתח את העניין הזה, לדבר, לראות, זאת אומרת זה עניין של חינוך.
ניצה: קודם הזכרת שכשילדים נולדים הם כבר נולדים עם השנאה, עם התחרות, עם היכולת לשתף פעולה. יש דבר והיפוכו, דבר והיפוכו כל הזמן.
כן.
ניצה: שני הדברים האלה ניתנים. זאת אומרת, כהורה דבר ראשון ניקית לי את רגשות האשמה. זה לא שהייתם הורים לא טובים, זה לא שזה לא בסדר, ככה זה, ככה הם נולדים. והשאלה היא איך לעבוד עם זה נכון? זו בעצם השאלה, זה סוג האמנות שהורה יכול לרכוש כדי להעביר את זה. איך להשתמש נכון בכל התכונות והניגודים האלה שהם כבר בנויים בתוכו, ניתנו לו לא במקרה?
כן.
ניצה: ולכן פה השאלה, האם זה באמת תלוי בהורים שתיווצר איזו יכולת, אינטרקציה טובה, תקשורת טובה בין אחים? עד כמה זה תלוי בהורים, במה זה תלוי?
זה תלוי בסביבה. אנחנו רואים שככל שהסביבה היא יותר פשוטה, טבעית, פרימיטיבית, יש קשר יותר חזק בין בני הבית, בין הורים וילדים ובין האחים, וזה באמת קורה בכל העמים, בכל הזמנים. מה שאין כן, אם המשפחה מתרחקת מהיסודות שלה וכבר אין לה אותם סוגי קשר כמו שהיו בזמנים הקודמים, הקדמונים, אז אנשים כבר מטשטשים את הקשר הזה שביניהם. אולי זה לא אנשים אלא החברה עצמה, ויוצא שאנחנו כבר לא מרגישים מחויבים זה לזה, תלויים זה בזה. האח שלי בגיל אחר ממני, הוא הולך לכיתה אחרת ממני, יש לו חברים משלו, וההורים מתייחסים אליו ואלי בצורה שונה כי החברה דורשת טיפול מסוים לכל אחד ואחד, ואין לנו שום דבר משותף.
אנחנו לא יוצאים לטפל בפרות או בסוסים או בתרנגולים שלנו, לא יוצאים לעבוד בשדה שלנו, אלא לכל אחד מאיתנו יש משחקים משלו וקבוצות חברים משלו ולכן אנחנו לא מרגישים את התלות, את הקירבה, את ההתחייבויות שלנו. וגם כשההורים אומרים לי, "אתה צריך לדאוג לו, הוא האח שלך", אני לא מרגיש שהוא קרוב לי. הילדים שאני משחק איתם ברחוב, בחצר או באיזה מועדון לילדים בבית ספר הם יותר חשובים לי, אני מרגיש אותם יותר, אני נמצא איתם יותר.
זאת אומרת נעשה שיבוש גדול בתפיסת המציאות. כי פעם כולנו היינו סביב הבית ומשק הבית, וכל מה שקורה, וכשכבר הגענו לגיל 4, 5, 6 נכנסנו לעבודה במשק בית, טיפול בחיות בית ובשדה וכן הלאה. הרגשנו שאנחנו תלויים בזה, שאנחנו עובדים יחד במפעל שנקרא "משק בית" וכולנו חייבים ליצור את המזון שלנו ולדאוג למה שקורה, התקפות הטבע, גשמים וכן הלאה. היום אין דבר כזה, היום אנחנו לא מחויבים אחד לשני. ולכן כשאנחנו לא כל כך תלויים זה בזה, גם אין לנו כל כך קשר, האגו של כל אחד ואחד לא מראה לו עד כמה הוא תלוי בקרוב שלו.
ניצה: עד כמה בתקופה כמו היום כמו שתיארת, שהמצב כל כך השתנה והתרחק מהמציאות שהכרנו פעם, עד כמה באמת חשובה ומשמעותית התקשורת והקשר בין אחים, היום בתקופתנו?
היום לעת עתה אין שום התחייבות ואין שום צורך ואין שום קשר ואנחנו לא בטוחים שאפילו יעזרו לי הקשרים האלה עם אחים ואחיות, כי לכל אחד מהם יש משפחות, ילדים ומשק בית, עבודה וקריירה וכן הלאה. היום אנחנו בקושי שולחים איזה אס אם אס ליומולדת או משהו, ואם נפגשים אז בחתונות או ההיפך.
אורן: אם אני מבין את הדברים נכון, אתה אומר, שאנחנו נמצאים פה באיזו מגמה של התרחקות מהקשרים הטבעיים שהיו בעבר בין האחים בתוך המשפחה הגרעינית. והמגמה הזאת, אין מה לבנות על זה שהיא תשתנה, היא רק תלך ותתקרר, והתלות ההדדית הטבעית תורגש פחות ופחות.
נכון.
אורן: אם כך, הדיון שלנו הופך להיות עוד יותר חשוב. בוא נתלבש בתוך הסיטואציה וניכנס לתוך תמונה של בית, של משפחה. שני הורים יושבים אתך, מקשיבים לך ומבינים את מגמת ההתפתחות, שבה, מצד אחד, הקשרים הכי טבעיים שיש הולכים ומתפוררים, הולכים ומתקררים, ומצד שני, אנחנו חיים בעולם שנהיה יותר ויותר מקושר, והקשרים בין בני האדם סוגרים אותנו באיזו רשת אחת גדולה של תלות הדדית. יש לנו בבית שלושה ילדים קטנים, שהם מתחת לגיל 10, בגילאים שאפשר כבר להתחיל לדבר איתם, נגיד 5, 7, 8 או 9. אנחנו רוצים לבנות את הבית שלנו כמו מעבדה כזאת שתתחיל לרקום ביניהם התקשרויות מיוחדות, שיהפכו אותם להיות מותאמים לעולם שמצפה להם בחוץ בעוד 5, 10, 20 שנה. זאת אומרת, אנחנו רוצים להתחיל לעצב את התקשורת ביניהם, לא כמו שהיא הולכת בדרך הטבע, הולכת ומתקררת, אלא להתחיל לבנות באופן מושכל משהו אחר.
כדי להתחיל לבנות אותו אני צריך קודם כול תמונה. איך במציאות של ימינו, אם הייתי מצליח ליצור תקשורת נכונה בין האחים הקטנים אצלי בבית, שהם תחת חסותי, איך היא הייתה צריכה להיראות? איזו תמונה אני צריך לדמיין לעצמי? מה יחשב להצלחה?
אתה צריך לדמיין לעצמך התפתחות אנושית מהימים ההם ועד היום הזה. שכל ההתפתחות היא בנויה, יוצאת ומיוסדת על זה שהאגו של כל אחד ואחד מתפתח, ובמידה שהאגו מתפתח, האדם מרגיש את עצמו בודד, לבד, לא תלוי באחרים ולא רוצה להיות תלוי באחרים. מאין ברירה הוא נזקק להם, אבל באמת, הוא לא רוצה. הוא רוצה להיות בטוח רק בעצמו, כי האגו שלו, הרצון האגואיסטי שמתפתח פשוט מרחיק אותו מהאחרים. ולכן אני חושב שאין לנו כאן יכולת לעבוד נגד הטבע, נגד האבולוציה הזאת. יש ודאי פה ושם איזו התחייבות, ולא נהוג שאני סתם כך, נגיד, אגרום נזק לקרובים שלי, אבל זה ככה נהוג.
בקיצור, אנחנו לא יכולים כאן לעבוד נגד הטבע. כל אחד ואחד מיום ליום ומדור לדור נעשה יותר אגואיסטי, זאת אומרת, לא יכול לקבל שום הרגשה, הרגשת קירבה לאחים, לאחיות ואפילו להורים. אם פעם זה היה כל כך קדוש, אבא, אימא, שאני מפחד מהם, שאני משתחווה לפניהם, שהם בשבילי הכול, היום היחס הוא אחר, כולנו יודעים, כל שכן לאחים ולאחיות. לכן, אין מגמה לקרב אנשים זה אל זה, זה לא יקרה, אנחנו לא ניכנס לעסק הזה, הוא מלכתחילה ניתן לשבירה. אין לנו מה לעשות, אלא רק להסביר נכון לכולם את האמת הקיימת שבאה אלינו מצד הטבע, איך אנחנו יכולים בכל זאת להשתמש נכון בכל חוקי הטבע, גם ביכולת להתקרב על פני המגמה להתרחק, שאנחנו נדע איך בכל זאת לבנות נכון כאלה קשרים בינינו, שיעזרו לנו להיות אנושיים. על אהבה, על קרבה, על התחייבות הדדית, על כל הדברים שאתם אולי הייתם רוצים לדבר עליהם, אין לי מה לדבר על זה, כי זה לא קורה.
אורן: זה שזה לא קורה, זה ברור. השאלה היא לא על מה שקורה מאליו, או על מה שלא קורה, או מתפורר, כי מה שמתפורר אנחנו מכירים בעצמנו, אלא השאלה היא, איך אפשר להתחיל לעבוד עם הנתון הזה. עכשיו הבנתי ממך, שאני צריך לקחת בחשבון שהילדים הקטנים והחמודים שלי, ככל שהם יגדלו, כך יהיה לכל אחד מהם אגו יותר גדול, שינתק אותם מהאחרים, כך שהם לא ירצו להיות מקושרים לאף אחד וירצו להתחשב רק בעצמם. האם זה יבוא לידי ביטוי כבר בגילאים כאלה של 5, 7, 8, 9, 10?
ודאי, כי אנחנו נמצאים בחברה, שלכל הגילאים האלה יש כבר חברה אחרת. פעם היה לו בית, חצר, חיות בית, אולי כמה שכנים ולא יותר מזה. זה היה העולם שלו.
אורן: זאת אומרת, יש לי בבית שלושה חבר'ה צעירים, שלכל אחד יש אגו עד השמיים שילך ויגבר. האם זה אומר שהתקשורת ביניהם צריכה לקחת את זה בחשבון? האם אנחנו צריכים לדבר איתם על זה, שכל אחד יבין, שיש לו אגו גדול, ולכן הוא לא יכול להיות באיזושהי הדדיות עם האחרים? האם אנחנו צריכים לשים את זה בבית על השולחן, זה צריך להיות דבר שמדברים עליו?
שמדברים עליו, כי זו בעיה, זה כוח שפועל בכל אחד ואחד. אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו עובדים עמו נכון. כי בסופו של דבר הקרבה בינינו, איזושהי הסכמה בינינו על עזרה הדדית היא יכולה לעזור מאוד בחיינו.
ניצה: תיארת קודם את המצב בצורה כל כך רגשית, אני הרגשתי באמת, שהאגו שגדל, מה שהוא עושה, הוא בעצם יוצר איבוד הרגשת קרבה, זאת אומרת, איבדנו לגמרי את ההרגשה שאנחנו קרובים למישהו בעולם הזה, לא לאחים, וכמו שאמרת, לא להורים. ההרגשה הזו שתיארת, אני כל כך מרגישה אותה, כל כך רואה איך זה בא לידי ביטוי בילדים קטנים. אני מניחה שכתוצאה מזה הם משלמים מחיר מאוד גבוה על ההרגשה שאין קרבה, שהם מנותקים. יש לזה המון השלכות ותופעות.
לאור הדברים הכול כך לא פשוטים אבל מדויקים שאמרת, אני שואלת את עצמי עכשיו עוד יותר, איך אני יכולה לעזור באמת לאחים, לילדים להרגיש איזושהי תחושה של קרבה, של שייכות? כי אני יודעת בוודאות שזה ייתן להם קצת ביטחון בחיים, שזה ייתן להם כלים להתמודד עם החיים. כשהאדם מרגיש שהוא לבד, שהוא לא קרוב אצל אף אחד, זה אסון.
יש לך איזה תמריץ, איזו סיבה, איך את מפעילה את הקשר הזה שלא קיים?
ניצה: התמריץ שלי כהורה זה קודם כל לתת לו הרגשה שהוא שייך למשהו, שהוא חלק ממשהו גדול יותר.
זאת אומרת, אם אנחנו נתרגם את זה לשפה פשוטה, את רוצה להראות לו שהוא מרוויח מזה שהוא מתקשר אליהם.
ניצה: נכון, שהוא לא מנותק, שהוא לא לבד, שיש לו תחושה של איזו כרית, איזו רשת ביטחון.
רווח בטוח בהתקשרות לקרובים שלו. צריכים לדבר על זה במשפחה, צריכים איכשהו לטפח את זה, לעשות על זה אולי תרגילים, שמה שאחד לא מסוגל לעשות, השני יכול לעשות במקומו. מה שאחד לא מסוגל לעשות, שניים כן יכולים לעשות, או שלושה, או כל המשפחה כולה. זאת אומרת, אנחנו צריכים לייסד כאלה תרגילים במשפחה, שהם יילמדו אותנו עד כמה זה טוב שאנחנו נעזרים זה בזה.
ניצה: יש לך דוגמה לתרגיל אחד קטן, שאני יכולה לעשות אותו במשפחה עם ילדים כמו שאורן ציין, בגילאים 5, 7, 9?
למשל, היום יום ראשון, אז אנחנו כולנו מטפלים באח שלנו אורן, ואורן הזה הוא כאילו זקוק לזה שאנחנו נעזור לו, נעשה במקומו. יום שני למישהו אחר, יום שלישי למישהו אחר. אולי נגיד כך, זה לא מקום שאני עוסק בו אבל אולי לעשות כך.
זאת אומרת, להראות בכל מיני סיטואציות שבהחלט עזרה הדדית, תמיכה הדדית יכולה להיות מאוד מאוד אפקטיבית, מועילה לחיים של כל אחד ואחד.
ניצה: אגב, פעם היינו נורא נמנעים, גם היום, כשהורה עומד מהצד ורואה צעקות, ריב, חיכוך, זה מושך להוא, ההוא לוקח מההוא, אז אומנם זה נושא מאוד רחב וגדול, אבל פתאום אני מתחילה להבין שלפחות יש איזשהו קשר. נכון שהם רבים אבל לפחות יש איזה מגע.
כן.
ניצה: מהו היחס הנכון כלפי ריבים בין אחים?
היחס הנכון, שריב לא יכול להיות כמו ריב עם כל אחד זר, שאני קורע איתו את כל הקשרים וממש מכוון את עצמי לרעתו ממש. אלא כאן זה יכול להיות במסגרת, בגבולות לגמרי אחרים, שאני בכל זאת שומר את הקשר וכמו שאנחנו מענישים את הילדים, אומנם מצד אחד מעבירים עליהם את העונש, מצד אחר אנחנו מדברים על התיקון, על זה שאנחנו רוצים על ידי זה להתקרב דווקא ולא להתרחק.
אורן: הזכרת בתחילת דבריך שבין שני אחים יש מקור של שנאה ומקור של אהבה, ובראייה יותר רחבה, המקור של השנאה והמקור של האהבה קיימים בכלל בין כל שני בני אדם שלא תיקח.
כן.
אורן: זה כאילו שני ניגודים.
נכון.
אורן: יש להם עוצמה גדולה.
נכון.
אורן: איך אתה יוצר התקשרות, תקשורת שלוקחת את שני הניגודים האלה ובונה מהם משהו? מה היסוד לקשר בין ניגודים?
כמו שאנחנו יצאנו מהכוח העליון האחד, כך אנחנו צריכים בקשר שלנו להימשך לאותו כוח עליון אחד. ואז, אך ורק אז אנחנו יכולים למצוא בקשר הנכון שלנו את הפתרון הנכון.
אורן: ההתקשרות הזאת, היא תכלול בתוכה גם את המקור של ההתרחקות וגם את המקור של ההתקרבות, למרות שאלה שתי מגמות הפוכות?
בהחלט, כן. אז אנחנו נבין עד כמה שכל הזמן הטבע האגואיסטי מראה לנו את ההתרחקות, בזה הוא בעצם מחייב אותנו לעסוק בהתקרבות.
אורן: זה מאוד יפה. אפילו שיש לכל אחד אגו גדול שמרחיק אותו מאחרים?
זה נקרא "עזר כנגדו".
אורן: הוא יכול לעזור?
כן.
אורן: במה הוא יכול לעזור? מה הוא יכול לתת לנו, האגו הגדול שמרחיק בינינו? איך הוא יכול לבנות בינינו תקשורת מאיכות אחרת?
הוא מראה לנו באיזה מצב אנחנו נמצאים, וזה המצב השלילי ואיך אנחנו יכולים להשלים אותו, לתקן אותו.
אורן: האם נכון בעיניך לומר שכמו שהאגו מרחיק אותנו, זוהי העוצמה הפוטנציאלית של הקשר העתידי?
ודאי, לכן זה נקרא "עזר כנגדו". אומנם זה נראה כנגד אבל זה לעזר.
אורן: אז אם האחים היום ילמדו ליצור ביניהם תקשורת, זו תהיה תקשורת שונה מהאחים של פעם.
שישחקו בזה שאנחנו שונאים זה את זה ואיך אנחנו יכולים דווקא לאהוב זה את זה. בואו אנחנו נשחק בשני הכוחות האלה מכל אחד.
אורן: זה יפה. איזה מין שחק, תן לי אותו טיפה, רגע, שנעשה אותו היום בבית. תן לי רגע את ההגדרה.
שאנחנו צריכים לשחק איך כל אחד ואחד מתעלה מעל האגו שלו בקרבה לשני כדי לעורר בשני במקום שנאה אהבה, ובכמה הם יכולים להיות בתחרות כזאת מוצלחים זה עם זה.
(סוף השיחה)
-
ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו (בראשית יג, ח)↩