חיים חדשים

שיחה 724

יום השואה

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן- 28.04.16 – אחרי עריכה

אורן: שלום לך הרב דוקטור מיכאל לייטמן. אנחנו רוצים לדבר הפעם על היחס הנכון שלנו כחברה ישראלית ליום השואה, ולשואה שקרתה לנו. בישראל יש היום כל מיני אסכולות שנמצאות במחלוקת כיצד צריכים להתייחס לדברים, ואנחנו נשמח לשמוע את הגישה שלך.

טל: יש כל מיני גישות, אנחנו גם רואים שינויים לאורך השנים ביחס ליום השואה. מתוך מה שקראתי פעם ההתייחסות הייתה יותר קולקטיבית, שישה מיליון, אבל היום זה הופך יותר להיות דיבור על הסיפור האישי שאנחנו רוצים להנחיל הלאה. בתקשורת מדברים על כך שכבר קשה לרגש, פעם היו סיפורים נוראים אבל היום הם כבר חוזרים על עצמם. זה עצוב להגיד, אבל לעומת יום הזיכרון שבו יש לנו הרבה מה להגיד, ביום השואה זה סיפור שסיפרנו הרבה כבר פעמים וקשה יותר לרגש את הציבור הישראלי. אם פעם היו מראים תמונות קשות וכולי, היום עושים את זה פחות, יתכן שגם אנחנו פחות רוצים להתרגש.

קראתי שמנכ"לית מוזיאון לוחמי הגטאות ביקשה לא לקיים את הטקס השנתי שלהם כי זה מכניס יותר מידי פתוס ומניפולציה רגשית ולכן עדיף לבטל אותו. היא אמרה שכדאי לבטל גם את היציאה של בני נוער לפולין כי זה כמו מסע כיבוש ישראלי כזה. בקיצור יש התייחסות חדשה ליום השואה. הרצון הוא להתייחס אליו אחרת, אולי בצורה שפחות תטלטל אותנו ותרגש אותנו, גם המגמה היא כזאת שזה באמת פחות מרגש.

קיימות שלוש התייחסויות עדכניות ליום השואה. יש את ההתייחסות הרשמית, הממלכתית, שהשואה היא מרכיב בסיסי בזהות הקולקטיבית הישראלית והיהודית. ויש, כמו שאמרנו, את ההתייחסות הפרטית, את הסיפור האישי הבודד שאותו מנסים ניצולי השואה והדור השני להעביר הלאה. יש היום גם איזה נרטיב ששואף לנתק את השואה מהזיקה הישראלית והיהודית מתוך טענה שזו תפיסה שמצדיקה את הדיכוי של קבוצות מיעוט, ומטילה ספק בלגיטימיות של הזיכרון הזה. בקיצור זה הפך להיות משהו שלא בקונצנזוס עם כולם, יש מי שמרגיש שאנחנו כאילו משתמשים בזיכרון הזה כדי להצדיק את עצמנו.

מנצלים.

טל: כן, מנצלים אותו כדי לתת לנו הצדקה לכל מיני דברים. איך אתה מסביר את המגמות האלה, את זה שאנחנו הולכים ומתרחקים ממה שהיה שם, גם מבחינה רגשית, כי יש כאלה שאומרים שאנחנו לא כל כך צריכים לעשות מזה את העניין שאנחנו עושים. איך עלינו להתייחס נכון ליום הזה?

אני מבין שבמשך הזמן הכול נשכח, כמו שאנחנו שוכחים את אנשים שהיו איתנו פעם בחיים ונפטרו, את אלה שכבר לא נמצאים אתנו יחד, "המת נשכח מהלב" מה שנקרא. לכן אין בזה שום פשע, זו תופעה טבעית, ועל מה שיש בטבע אי אפשר להגיד, לא לטובה ולא לרעה, זה הטבע. זה דבר אחד. דבר שני, כשאנחנו מתפתחים, וכאן אפשר לדבר רבות על צורת ההתפתחות שלנו, אבל בוא נגיד שכאשר אנחנו מתפתחים אנחנו בכל זאת משתנים ומסתכלים אחרת על מה שקרה. לכן מצד אחד יש לנו שכחה, ומצד שני יש כבר ביקורת חדשה מהגובה של הדור שלנו, מתוך העקרונות שלו, הערכים שלו. מי שרוצה יכול לכתוב על זה הרבה מחקרים ודוקטורנטים למיניהם, אבל בעצם זה טבעי שכך יקרה.

אני כחוקר, מצד חכמת הקבלה, של ההיסטוריה האנושית ובכלל את ההתפתחות של כל המציאות והעתיד של האנושות, במיוחד את התהליך שעם ישראל עובר בתוך ההיסטוריה הזאת, זאת אומרת מה תפקידו, מה מצפים ממנו אומות העולם, ואני רואה את הדברים רק מצד חכמת הקבלה, למרות שלמדתי ואני מכיר את כל יתר הגישות. נראה לי שיש לנו מספיק חומר כדי להבין איפה אנחנו נמצאים עם עניין השואה, גם כמו שזה היה וגם כמו שזה עלול לקרות. לפי הסימנים שיש היום אנחנו רואים שהם מאוד מזכירים לנו, רק בממדים יותר גדולים, את מה שקרה באירופה לפני שמונים שנה או אפילו לפני תשעים שנה. כי זה לא התחיל מפרוץ מלחמת העולם השנייה, אלא לפחות עשר שנים קודם. לכן אנחנו צריכים להבין שהכול מסתובב סביב עם ישראל ואנחנו לא יכולים לשים את עצמנו בצד. אנחנו הנקודה המרכזית של כל ההיסטוריה האנושית, של כל ההתפתחות האנושית. אנחנו לא יכולים לברוח מזה. אומנם אנחנו מאוד רוצים להתפזר ולדחוק מאיתנו את הנקודה הרגישה, של מרכז המציאות, מרכז העולם, מרכז האנושות, אבל אין מה לעשות, זה אנחנו. על כך מצביעות כל אומות העולם ביחס אלינו, גם ההשתתפות שלנו במציאות הכללית מצביעה על כך, בהיסטוריה של האנושות, בתרבות, בחינוך, במדע, בכל דבר בעולם. אין מה לעשות, זה העם הנבחר, או לטוב או לרע.

אנחנו צריכים להביא את שיטת התיקון לכל העולם. השיטה התחילה מאברהם. אברהם אסף חלק מאנשי בבל ועשה מהם קבוצה שנקראת עם ישראל, לפי התנאי של "ואהבת לרעך כמוך", "על כל פשעים תכסה אהבה", "להיות כאיש אחד בלב אחד". מזמנו והלאה אנחנו כל הזמן קיימנו פחות או יותר את שיטת החיבור. מאז אברהם ועד חורבן בית המקדש השני, עד לפני אלפיים שנה, זאת אומרת משך אלף חמש מאות שנים אנחנו התחברנו כעם והתקיימנו בחיבור בינינו למעלה מכל האגו, למעלה מכל הבעיות והקושיות שהרגשנו בחיינו. אומנם היו תקופות יותר טובות בהן היינו יותר מחוברים, ותקופות פחות טובות בהן אפילו נלחמנו במקצת בינינו. אבל היה לנו ברור שכל עוד אנחנו מחוברים יחד בינינו, אנחנו עַם.

זה בעצם היעוד שלנו. אנחנו לא קיימים בשבילנו, אלא כדי להיות "אור לגויים". כי מטרת הבריאה היא להביא את כל האנושות למערכת אינטגרלית אחת שבה כל האנושות תזכה להיות כנזר הבריאה. היא תביא את כול הבריאה לצורה אחידה, לזה שכולנו נהייה מחוברים יחד תחת רמת האנוש. זאת אומרת רמת החי, הצומח והדומם, כל חלקי הטבע כולם יתחברו יחד למערכת אחת. בצורה כזאת אנחנו, כולנו, כל היקום, כל העולם יגיע לתיקון מאוד מיוחד, לעולם אחד, "כאיש אחד בלב אחד".

זה העתיד שאנחנו צריכים להביא לאנושות. אם אנחנו לא עושים זאת, אז ההיפך, אנחנו מביאים הרס לאנושות. כי באותו מקום שאנחנו צריכים להביא את כוח הטוב, אז אנחנו, ברשלנות שלנו, מגלים דווקא את כוח הרע. לא יכול להיות אחד ללא השני, או זה או זה, זה קם וזה נופל.

לכן כל עוד אומות העולם לא מקבלים מאיתנו את שיטת החיבור שמביאה אותנו לפריחה, לרמה הכי טובה שיכולה להיות בקיומנו, לכך שאנחנו נראה מסוף העולם ועד סופו, שאנחנו נראה גם למרחקים, למעלה מהעולם הזה שמוגבל באגו שלנו. כי אנחנו יוצאים לתכונות חדשות, לתכונות של השפעה, של אהבה, אנחנו מרחיבים את שדה הראייה שלנו, את שדה ההרגשה שלנו, אנחנו פורצים את הגבול של חיים ומוות. יש בזה הרבה דברים, חכמת הקבלה מדברת על כך. כל אחד שעוסק בחכמת הקבלה משיג את זה בחייו, כמו שכתוב "עולמך תראה בחייך", את העולם הבא כשאתה חי בעולם הזה. עם ישראל צריך להביא לאנושות חיים טובים בעולם הזה, חיים ללא שום דאגות, בעיות, ממש גן עדן, כאן, בחיים האלה עלי אדמות, ומכל שכן לנצח ממש. לכן כל עוד אנחנו לא עושים זאת אז כוח הרע שולט בעולם ומכוון קודם כל את כל אומות העולם נגדנו, נגד עם ישראל. לכן אומות העולם מאשימים אותנו, לפחות מילולית, בכל הרע שיש בעולם, ואם הם מתחברים עוד יותר ביניהם אז הם מגיעים אלינו עם מכות, מלחמות, עם דרישות, ואפילו השמדות.

כתוב על כך בהרבה מקומות על ידי המקובלים. כל מה שהם דיברו, גם לפני חורבן בית המקדש, גם משך כל הגלות ולפני מלחמת עולם השנייה, הכול התקיים לצערנו.

עכשיו אנחנו שוב נמצאים במצב שלא תיקנו שום דבר באנושות, אבל עכשיו האנושות באמת דורשת חיבור. לכן לא משנה כמה אנחנו נשגשג, כמה נהייה טובים לאנושות בהצלחות השונות שלנו, במדע, ברפואה, בכל דבר שאנחנו נביא להם, אפילו כמתנות מעם ישראל, הם בכלל לא יתחשבו בזה. אנחנו רואים, הם לא סופרים את הדברים האלה. הם צריכים רק דבר אחד, שאנחנו נביא להם את שיטת החיבור, כי שיטת החיבור מביאה את האנושות לכל טוב. החיסרון לשיטת החיבור נמצא אצלם בדם. זה בֵגנים הפנימיים שיש באנושות, באותם גנים הם מרגישים שהפתרון נמצא בעם ישראל.

לכן כל אומות העולם שאף פעם לא היו אתנו בקשר, גם הם מרגישים שאנחנו אשמים למרות שאנחנו לא חיינו איתם יחד אף פעם. הם מאשימים אותנו בכל הרע שיש. לכן לא יעזור לנו עם מי אנחנו הולכים בעולם הזה, במי אנחנו תומכים או לא, האם אנחנו יפים או לא, אם נמסור את המדינה לשכנינו הערבים או לא. זה לא יעזור. יעזור לנו רק דבר אחד, רק אם אנחנו נביא שיטת התיקון נגד כוח הרע, האגואיסטי, לכל העולם. כי העולם רוצה לעזוב כבר את שיטת החיבור הנוכחית, הוא רוצה להגיע לחיבור אמיתי בין בני אדם. לכן בכל אירופה יש כבר משיכה לסוציאליזם, גם האמריקאים מתחילים להיות כאלה. לפי קצב השינויים אנחנו צריכים להבין שלא נשאר לנו הרבה זמן כדי להבין מה התפקיד שלנו ומה אנחנו צריכים לעשות. חכמת הקבלה מדברת על כך הרבה, בספרים האמיתיים, במקורות של חכמת הקבלה, גם ספר הזוהר מדבר על זה.

לכן אני חושב שביום השואה, כשאנחנו בדרך כלל שומעים ברדיו כל מיני סיפורים על שואה, איך האנשים סבלו ואיך הם התגברו ועזרו זה לזה. איך צדיקי אומות העולם עזרו לעם ישראל לשרוד, וכולם בהתפעלות מכל הפעולות האלה, גם בעם ישראל וגם באומות העולם, במקום זה אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש כדי שזה לא יחזור. העניין זה לא איך אנחנו התנהגנו בשואה, אלא מה אנחנו עשינו לצערנו שזה יתרחש, ומה אנחנו צריכים לעשות היום כדי שזה לא יקרה. זה העיקר. בואו נראה את העתיד הקרוב שאותו אנחנו יכולים לקבוע היום, ויכולים עוד לשנות לפני שאנחנו נותנים רשות למשחית לשלוט ולהביא אותנו חלילה שוב לאותו מצב שהיינו כבר עדי ראייה, לפני שמונים שנה באירופה.

זה באמת יכול לקרות, כי כל עוד אנחנו לא מתקנים את הקרע האנושי, את המשבר שיש באנושות, את השנאה ההדדית ששולטת בכל העמים, וזה עלינו לתקן, אז אנחנו כאשמים, כסיבה לכל הרע. האמת זה שאומות העולם מאשימים אותנו, יש בזה צדק גמור. לכן בואו נכיר ונשמע מה את שהם אומרים, בואו, בהתאם למה שהם אומרים, בהתאם לזה אנחנו נתחיל לחטט בכל התורה שלנו, בהיסטוריה שלנו, בחכמת הקבלה. בואו נבין מה בעצם הסיבה לכל היחס הזה אלינו מכל אומות העולם. זה לא מספיק להגיד שהם שונאים אותנו, אלא מה סיבת השנאה ואיך אנחנו יכולים להפוך אותה לאהבה כלפינו, וזה אפשרי.

המקובלים כבר דיברו על זה והזהירו אותנו לפני השואה הקודמת, וכל היתר, כל אלה שהיו נגד הקבלה אמרו דווקא ההיפך, בואו נישאר באירופה, לא יקרה כלום, וכך גרמו לזה שנספו שישה מיליון אנשים. לכן בואו לא נשמע יותר את מתנגדי הקבלה, אלא נשמע את המקובלים ונעשה את מה שהם אומרים, ואז לא רק שיש לנו סיכוי, אלא כל הביטחון בידינו להגיע למצב שזה לא יקרה שוב, ועוד יותר מזה, אנחנו נזכה לאהדה, לאהבה, לחיבור ולתמיכה מכל בני אנוש.

טל: אני זוכרת שכשהייתי בתיכון, במשך שנה שלמה למדנו את הנושא של השואה, זה היה בכיתה י', ואני חושבת שזו הייתה השנה שבה הכי עניין אותי שיעור היסטוריה, כי באמת יש משהו בסיפור ההיסטורי הזה שהוא מאתגר. מאתגר את החשיבה, איך יכול להיות שזה קרה, למה דווקא אנחנו. היו שם המון שאלות שאני זוכרת שנורא העסיקו אותי ולא קיבלתי עליהן תשובות, אבל מאוד עניין אותי להבין. היום במערכת החינוך נותנים לשואה מקום די גדול מבחינת לימודי ההיסטוריה.

אבל זה סתם סיפורים ולא יותר, ומוסיפים לזה פסיכולוגיה שלא נותנת תשובה למה שקורה באמת.

טל: נכון. אני נשארתי עם השאלה הזאת מאז עד שהגעתי למעשה לחכמת הקבלה, אבל מה כן אפשר ללמד במערכת החינוך היום שייתן את הכיוון הנכון לקראת מה שאתה מדבר?

אנחנו צריכים לראות שמדובר בלימוד רחב מאוד. קודם כל אנחנו צריכים לתת חינוך כללי לכל העם ולכל העולם. להביא את האנושות לידיעה לַמה ובשביל מה אנחנו קיימים, מה תפקיד היהודים, עם ישראל, שזה למעשה לא עם, אלא חלק מהאנושות שאברהם אבינו חיבר אותו מכל העמים, ממי שבא אליו, כדי שיהיה החלק הרוחני באנושות, כדי שילך ויפרוץ קדימה. כי ישראל זה "לי ראש", החלק המתקדם.

טל: אז מה אנחנו צריכים ללמד?

לכן אנחנו צריכים ללמוד מה זה נקרא להיות החלוצים בהתפתחות האנושית. וחכמת הקבלה מסבירה לנו על כל התהליך שהאנושות צריכה לעבור עד שהיא מסיימת את התפקיד שלה כאן במציאות הזאת, כי מספר שנות העולם הוא מוגבל ומסוים, אז איך עלינו לפעול כדי להעלות את עצמנו לדרגת הקיום הבאה. על כל זה מדברת חכמת הקבלה.

מה שהיא מדברת איתנו כבר כששת אלפים שנה, הכול התקיים בצורה מאוד מדויקת. אין לנו שום ספק באמיתותה, ומעבר לזה היא היסוד של התורה שלנו, של הפסיכולוגיה והפילוסופיה שלנו, אין לנו על מה לסמוך חוץ מעליה. היא גם היסוד של כל הדתות האחרות. לא רק של הנצרות והאסלאם, אלא גם של כל מיני הדתות והאמונות שבעולם, כמו שכתוב שאברהם אבינו נתן מתנות לבני הפילגשים שלו, ושלח אותם קדמה, לארץ קדם.

ולכן אנחנו נצטרך להבין שעל כל מה שיש בעולם נוכל ללמוד בצורה הנכונה דרך חכמת הקבלה, ולהבין מאיפה זה בא, מה הסיבה והמקום לכל תופעה באנושות, וכמה ואיך היא צריכה להשתלב כדי לעזור לאנושות להגיע למטרה שלה. כי בכל זאת אנחנו נצטרך להגיע לחיבור הנכון בינינו, ולאותה הצורה שכבר נקבעה מראש להתפתחות האנושות, ועד כמה שאנחנו מסייעים בזה, במיוחד עם ישראל, אז בזה אנחנו זוכים להתקדם בכוחות הטובים.

על זה אנחנו צריכים לדבר ביום השואה מפני שזה יום גורלי שמיועד לעשות חשבון נפש לא רק לאלה שעברו או לא עברו את השואה, אלא לכל מי שנקרא "יהודי" ובכלל לכל אומות העולם. אנחנו צריכים לפזר, לפרסם את הידיעה הזאת על סיבת השואה, על הסיבה שעם ישראל לא תפקד נכון, ואיך עכשיו הוא יכול לתפקד נכון, ואנחנו צריכים גם לבקש עזרה מאומות העולם, שיעזרו לנו לתפקד נכון.

אנחנו במסגרת הפעילות שלנו נמצאים מחוברים עם המון אנשים, מיפן ועד דרום אמריקה ואפריקה וצפון אמריקה ואירופה כולה וגם עם כל מדינות ערב ותורכיה וכולם, ואנחנו רואים שכשאנחנו מתחילים להסביר לאומות העולם על הייעוד של עם ישראל, הם מצטרפים בשמחה וברצון גדול, ועושים באמת עבודה מצוינת. ואת זה אנחנו צריכים להסביר לעם ישראל ולכל אומות העולם ביום הזה.

טל: איזה תוכן היית רוצה לראות בערוצי התקשורת ביום הזה?

כל מה שיש לנו, מה שאנחנו מדברים על תפקיד עם ישראל, על ההתפתחות הכללית של העולם והתפתחות העמים, על "מי אתה עם ישראל?", מבבל העתיקה בימי אברהם ועד גמר התיקון, איך אומות העולם צריכים להצטרף לזה, ושכל הגלויות הן כדי שעם ישראל שיצא לגלות יחבר אליו את נשמות הגויים. זאת אומרת, יש לנו הרבה חומר על כך שכל האנושות זו אגודה אחת, "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"¹, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים"², ואנחנו נמצאים תחת כוח עליון אחד ויש לנו את השיטה איך לגלות אותו ולהגיע אליו. זה הנושא ליום השואה, ולכן החומר שיש לנו הוא רב, ומספיק.

אורן: התפיסה שאתה מציג של חכמת הקבלה יכולה להתאים גם לאנשים שהם לא דתיים?

גם ללא דתיים, וגם ללא יהודים. לכולם. כי לפי חכמת הקבלה, אברהם, אב האומה שסידר אותה, הוא לקח לקבוצה שלו כל אחד שבא. בבל הייתה ממש מדינה מאוד מיוחדת, היא היתה כמו כפר שכלל הרבה מאוד עמים והרבה מאוד שפות, והוא קיבל כל אחד שבא אליו ועשה מהם קבוצה שהיא לפי הכיוון נקראה ישראל, "ישר א-ל".

אורן: אז ממנו באה התורה הזו של הקבלה.

התורה שלו זו חכמת הקבלה. תראה את מה שהוא כתב בספר שלו שנקרא ספר "היצירה", הוא כתב שם על ספירות ועולמות.

אורן: אז זה אוניברסלי.

כן, ודאי. אם כל הבבלים היו באים אליו, שזה למעשה כל האנושות, אז הוא היה עושה מכולם עם ישראל. כי ישראל זה לא לאומיות, זה לא לאום, אלא תשוקת האדם לתיקון העולם.

אורן: אז זו בדיוק השאלה שרציתי לשאול, לגבי התשוקה של האדם לתיקון העולם. אמרת קודם משפט, שהעתיד הטוב שלנו ושל העולם כולו, תלוי בזה שאנחנו נלמד מה זה להיות החלוצים בהתפתחות האנושות. איך נראית מדינת ישראל שבאמת מממשת את המשפט הזה, להיות חלוצה בהתפתחות האנושות? מה זה אומר "להיות חלוצה בהתפתחות האנושות"?

זה שאנחנו נותנים דוגמה.

אורן: דוגמה למה?

לחיבור בינינו, ואיך בתוך החיבור בינינו אנחנו משיגים את הא-לוהות.

אורן: אתה יכול אולי להרחיב קצת על המילים האלו?

אנחנו לומדים איך להגיע למצב שאנחנו באמת מתחברים "כאיש אחד בלב אחד", ש"על כל פשעים תכסה אהבה"³, זאת אומרת שעל כל הפשעים שנמצאים בכל אחד ואחד, ויש הרבה, ישנה ממש מערבולת רבה של יצרים, כוונות ומחשבות רעות, אנחנו לומדים איך להתחבר למעלה מזה, באהבה, בחיבור בינינו, ועם כל הרע שבתוכנו. אנחנו לומדים איך להתחבר יחד, עם כל הדברים הרעים, שהם לאט לאט דווקא מחזקים את הקשר בינינו. וכפי שכתוב ש"על כל פשעים תכסה אהבה", הפשעים נמצאים ואנחנו על זה בונים אהבה, ודווקא בגלל הפשעים. וכך לפי שיטת הקבלה אנחנו לומדים איך להתחבר כאיש אחד, באגודה אחת, ואז אנחנו מתחילים לגלות בקשרים בינינו את כוח ההשפעה והאהבה שזה נקרא "הבורא". כוח האהבה בינינו זה הבורא.

בזה שאנחנו כך מגלים אותו בינינו, אנחנו מראים לכל העולם איך אפשר להתחבר. ואז כמו שכתוב בנביא, אומות העולם לוקחים את עם ישראל על כתפיהם ומביאים אותם לבית המקדש. כלומר הם מצטרפים אלינו בשמחה ומשתתפים איתנו יחד באותו החיבור הכללי שכל האנושות צריכה להגיע אליו.

טל: יש היום הרבה מאוד מאמצים באמת לשמר את הזיכרון, כמו הנערים שנוסעים למסעות בפולין.

אוי, זה זוועה. שלחתי לשם את הבנות שלי בזמנו לפני שלושים שנה.

טל: אני גם נסעתי. במה היית מחליף דברים כאלה? איך היית רואה את הנוער שלנו למשל, במקום לעשות כאלה מסעות היסטוריים, במה הוא כן צריך לעסוק?

הייתי עושה איתו סדנאות, מעגלים כמו שאנחנו עושים, מעגלי דיון, בשביל מה, למה, הרצאות ולימודים, אבל לא נסיעות לפולין ולא לראות את הצריפים האלה. זה לגמרי לגמרי עבודה זרה. אנחנו צריכים לראות לעתיד, ובזה אנחנו בונים בהם פגמים ומלמדים אותם להיות נכנעים כלפי אומות העולם.

טל: ואנחנו צריכים הפוך דווקא, להיות חלוצים של משהו אחר וחדש.

כן. אנחנו צריכים להבין שהם דורשים מאיתנו להיות למעלה. הם דורשים מאיתנו להיות קדימה. הם מצפים מאיתנו שנמשוך אותם לאותו העתיד הטוב ולא ללמוד על השואה, אלא להיפך, ללמוד על התפקיד הנאור שלנו.

(סוף השיחה)